ארכיון תג: חיים אורון

החזרה הגנרלית של השמאל בכיכר העיר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

"בעלי נהרג בקרבות במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן", אמרה לי מירי, מנידה בראשה כלא-מאמינה. את הכיכר על שם ראש הממשלה המנוח מילא ים גדול של דגלים אדומים ודגלי פלשתין, עם מפגינים ערבים רבים, לצוואר חלקם כאפייה, והם קוראים קריאות בערבית בגנות ראש הממשלה. "הייתי מוכנה לחזור לגבולות 67'", הסבירה, ורעד עבר בקולה. "אבל הם רוצים את לוד, יפו ורמלה", פסקה וביקשה שלא אכתוב את שמה המלא. "בעלי נהרג במלחמה", הדגישה שוב, רוצה לומר מה כבד הוא קורבנה.

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

בהפגנת השמאל שנערכה אמש בתל-אביב השתתפו בסביבות 5,000 מפגינים. למרות הנוכחות הבולטת של 'השמאל הלאומי', שהביא כמה וכמה עשרות צעירים עם דגלי ישראל וכרזה ענקית עם דיוקנו של ברק אובמה, הרי עיקר המפגינים יובאו על-ידי התנזים הקומוניסטי של תומכי חד"ש בערים ובכפרים הערבים. קומץ אנשי ימין שביקש להפגין הפגנה נגדית, נדחק לקרן הקרוב וסביבם עשרים חיילי מג"ב ויס"מ. בתל-אביב, הנפת דגלי פלשתין היא כבר בגדר בון טון. לרגע היה נדמה, שרחוב אבן גבירול הפך לטריטוריה חצי סובייטית-חצי איראנית.

דגלי פלשתין ודגלים אדומים מילאו את הרחובות, ולעזרת השמאל הרדיקאלי נחלצו ערביי המשולש, נצרת והאזור, שעבורם הייתה זו הזדמנות פז לפרוק את תסכולם עם קריאות בערבית, גרונם ניחר, כאשר להקת המתופפים של בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מוציאה מהמרפסות את דיירי רחוב המלך ג'ורג' ההלומים. בתל-אביב עוד לא התרגלו לצעקנות של הקומוניזם המקומי. בכיכר מסריק עמד צעיר ערבי והניף דגל פלשתין. מבחינתו, גבולות 67' הם בהחלט לא היעד הסופי.

ההפגנה בותרה לשני חלקים: המיעוט עם דגלי ישראל בראש, מניף שלטים עם תמונת נתניהו ותחתיה הכיתוב "סרבן שלום", ועליו נמנים בעיקר אנשי 'שלום עכשיו', מרצ ו'השמאל הלאומי'; והרוב הקומוניסטי הגדול מאחורה – רצועה ארוכה של אנשי חד"ש, 'סולידריות שייח' ג'ראח', הטרוצקיסטים ואפילו אנשי 'דרך הניצוץ', שבשנות השמונים מנהיגים נכלאו בעוון קשרים עם ארגוני הטרור הערבים, ועתה מכנים עצמם בשם 'דע"ם – מפלגת הפועלים'. אלמלא היו הערבים מעבים את שורותיהם, המראה היה נלעג במיוחד. ארבעה בית"ריסטים עם דגלי כחול לבן על גבן עמדו במרכז כיכר רבין וכלכלו את צעדיהם. הם הסתלקו משהבינו כי מדובר בטריטוריה פלשתינית לשעה הקרובה.

לפני היציאה להפגנה, התדיינו ביניהם זוג צעירים אם להדביק על שלטיהם את המדבקה שהוציאה מרצ, "ביבי תכיר – פלסטין". "עוד יחשבו שאני ציוני", הביע חשש צעיר עם שיער נפוח וארוך. חברו הרגיע אותו כשהביא לו מדבקה שהפיקה חד"ש, שמסירה כל חשדות בדבר ציונות. בדרך נשכבו כמה נערים ונערות על הרצפה במיצג מוות מקאברי במיוחד. העוברים והשבים חששו כי מדובר בכמה צעירים שחטפו מכות מהיס"מ, אולם עד מהרה התברר כי זו דרך אמנותית מיוחדת למחות נגד ה"כיבוש".

הכבודה הקומוניסטית הרגישה שזו יום חגה: ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי עמדה עם שלט ענק ועליה המספר "67'", מפקחת על החוליות הערביות שיובאו להפגנה. חיים אורון, עד לא מזמן ח"כ מטעם מרצ, הסתחבק עם מזכיר מק"י, מוחמד נפאע, מתעלם מהדגלים הפלשתיניים סביבו. כמעט כל המנהיגות הערבית הגיע לשם. הם יודעים כי בלי תמיכתם המספרית, ההפגנה עלולה להיתפש כקוריוז. ח"כ מחמד ברכה, יו"ר חד"ש, וראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת, הסתובבו בקהל כחתנים ביום חגם. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שהתכונן להפגנה ב'קפה מסריק' האופנתי אשר ליד כיכר רבין, שפע חיוכים.

בכיכר דיזנגוף נדחקו המפגינים אל עבר העלייה להיכל התרבות ומשם לרחבת מוזיאון תל-אביב. רק קומץ מפגיני ימין, דגלי ישראל בידיהם וסביבם עשרות אנשי יס"מ, שוטרים ומג"ב, עמדו בודדים בתימהונותם ברחוב המלך ג'ורג', קוראים קריאות בגנות השמאל. אחד ממכריי התל-אביביים, ווקמן לאוזניו והוא מהדס בחדווה למכון הכושר המקומי, ניגש אליי ושאל אותי, "לא הייתה פה הפגנה על ירושלים?". הבועה, מסתבר, ממשיכה בשלה, גם כשממלאים את מרכז העיר בגדודי אוהדי אש"ף בחזרה גנרלית לקראת ספטמבר הגדול.

בלדה לחוזר קיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

סיפור עזיבתו של יו"ר מרצ, ח"כ חיים אורון, את הכנסת, הוא סיפורה של הטרגדיה שפקדה את השמאל הישראלי. הוא נכנס לכנסת בשלהי 1988, כאשר מפ"ם הייתה כוח פוליטי שמנה 3 מנדטים, ויחד עם ר"צ ו'שינוי' בהנהגת אמנון רובינשטיין, היה לגוש השמאל המובהק כוח של 10 מנדטים. ימים שבהם ההפרש בין מפלגת העבודה ובין הליכוד עמד על מנדט אחד לטובת זה האחרון (39:40). ג'ומס עוזב את הכנסת יותר מ-22 שנים לאחר מכן, כאשר לכל גוש השמאל בכללותו (ואם מישהו קרא את "מקור ראשון", שלי יחימוביץ' למשל כלל לא רואה עצמה שמאל) יש, במקרה הטוב, 11 מנדטים. פוליטיקאים מעטים התנסו במהפך כזה, שבו תוך 15 שנה – למן רצח רבין וכלה בכנסת הנוכחית – קרס מחנה פוליטי שלם לאבק.

האמת היסודית והבסיסית היא שג'ומס שותף מלא לכישלונו של השמאל. זה שמאל שלא יכול היה לדבר מעבר לאופק המדיני. ההימור של שולמית אלוני, יאיר צבן, יוסי שריד וגם רן כהן וחיים אורון, היה על הסוס הפלשתיני. אבל זה הכזיב. ציבור מצביעי השמאל, שכבר חווה לא אחת אלים שהכזיבו, נטש אותו. רוב אלה שבעבר הצביעו למפלגת העבודה ולמפ"ם, תומכים כיום בקדימה. המפקד האדיר שעושה קדימה בקיבוצים מלמד, כי בין השמאל ובין ציבור בוחריו, שרר ניתוק שהגיע לשיא בבחירות האחרונות. מחנה פוליטי אדיר הפך לחול. זה תקדים היסטורי שלא התרחש כמעט באף מדינה מערבית. למעשה, השמאל בארץ החל להתפורר 10 שנים לאחר נפילת בריה"מ, וכיום – כשמציינים 20 שנה לנפילת הסטליניזם – הוא, כמוה, חלק מההיסטוריה.

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

כולם אוהבים לצטט את הממרה המפורסמת של מרכס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם אחת כטרגדיה, ובשנייה – כפארסה. אולם התרסקות השמאל הישראלי איננה פארסה. מפ"ם הייתה שמאל ציוני. במפלגת העבודה היה אגף יוני, שמאלי וציוני. אלה היו חבר'ה שמחויבותם לביטחון ישראל ולעתידה לא נפלה כזית מזו של עמיתיהם בליכוד. נפער אפוא חלל שעדיין לא נתמלא. קדימה מצהירה על עצמה שהיא מרכז, והפלקט החדש הקרוי שלי יחימוביץ' (שנחשף במלוא ערוותו בראיון אקלקטי ומבולבל ל"מקור ראשון") מתגאה בכך שהוא חלק מאיזשהו מיינסטרים אמורפי ומסרב לקחת צד. חיים אורון ויאיר צבן, שולה אלוני ורן כהן, אנשי השמינייה של מפלגת העבודה ועמם רבים אחרים, היו אנשים של עיקרון. הם טעו, אבל הטעות הייתה עקרונית. ובסוף, מה שנשאר מחיים אורון הוא רק חיים רמון.

לשמאל הישראלי אין, בטווח הנראה לעין, סיכוי להשתקם. מפלגת העבודה מנסה למצב את עצמה על בסיס שבז'רגון המרכסיסטי מכונה "אקונומיזם". מחויבות לשכר מינימום ללא שום התחייבות פוליטית ממשית לעיקרון מדיני; מעין סרח עודף של המרכז הגדול של קדימה ושות'. מרצ אינה יכולה לקום מהריסותיה. רוב פעיליה עייפים, וגמלאיה עייפו ורחקו מזמן. מה שנותר הוא השמאל הלאומי הקיקיוני, מעין מהדורה מעודכנת של רפול רק עם עמדות מדיניות שמאלניות, וכמובן חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, הדוגמה הנצחית למפלגה ששורדת את כל התהפוכות עוד מייסודה ב-1919, ולא במקרה. בין נערי רפול לבין הניאו-סטליניזם אין כלום. רק אוויר חם.

בישראל יש מקום לסוציאליזם ציוני, או לציונות סוציאליסטית. המחנה הזה יכול להתחדש אם מישהו שם יודה שטעה. אם יהיה מנהיג אמיץ מספיק להודות שהסכם אוסלו היה טעות, שפירוק ההסתדרות היה שגיאה קשה, שהכניעה לפנטזיות על עידן פוסט-אידיאולוגי שבו רק הכלכלה משחקת תפקיד, הייתה אף היא משגה איום. אולם אין איש כרגע שמעיז לחשוב על כך. חיים אורון עוזב את הכנסת כשבחדרו הוא מחזיק ספר המיועד למרואן ברגותי עם הקדשה מעמוס עוז המייחלת לשחרורו הקרוב. העובדה שהסופר הנודע מערד לא טרח למען ספר כזה לגלעד שליט מעידה לאן הידרדר המחנה אשר ביטאונו ההיסטורי, "על המשמר", ציווה "לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים", ובהיררכיה הזו.

אולי בעתיד, יהא לחיים אורון האומץ, או הפיכחון, להודות שטעה. טעה, והטעה. כמו שהודה יעקב חזן המנוח לעת זקנה, כשאמר, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". הפנטזיה הזו עלתה לשמאל הישראלי במחיר כבד מהרבה מפנטזיית עולם המחר האדום. האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? ספק רב. אולם בדבר אחד אין ולו ספק קטן: הפנטזיה של אורון וחבריו נבעה מאהבה אדירה למולדת, מציונות עמוקה וממחויבות אינסופית לביטחון ישראל. ואל מול אורו האדיר של אותו מחנה, נוכח השמש הגדולה השוקעת של מה שנותר מאלה שבדמם יישבו את העמק והגנו עליו, קרנם של יחימוביץ' וחבריה לא נראית אלא כצל חיוור במיוחד.

ג'ומס חוזר לקיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.1.2011

לאחר למעלה מ-22 שנים של פעילות פרלמנטרית, הודיע חיים אורון כי בכוונתו להתפטר מתפקידו כיו"ר מרצ ולפנות את מקומו בכנסת. ההתמודדות הצפויה על ההנהגה מציפה מחדש את שאלות הזהות של המפלגה שנחלה כישלון במערכות הבחירות האחרונות

פרישתו הצפויה מהכנסת של יושב ראש מרצ, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), לוותה ברגשות מעורבים של חברי המפלגה. ההערכה הרבה לפועלו מהולה ברגשות קשים של אכזבה ביחס ליבול הדל של המנדטים אשר הביא ג'ומס למרצ בבחירות האחרונות. במרצ מתקשים להשלים עם גורל של מפלגה קטנה בסדר הגודל של מפ"ם, אשר בבחירות 1988 זכתה בשלושה מנדטים בלבד לאחר שנים ארוכות של שותפות עם מפלגת העבודה במסגרת המערך. כישלונו המרכזי של ג'ומס – הקמת המערך הפוליטי עם 'התנועה החדשה' של ניצן הורוביץ ועמוס עוז – גרם לכך שכבר למחרת הבחירות דרשו במפלגה את ראשו לטובת הכנסתה חזרה לכנסת של ח"כ לשעבר זהבה גלאון אשר נותרה בחוץ. ג'ומס התעקש להיוותר בתפקידו למרות הלחצים.

הביא את הקיבוץ לפוליטיקה. חיים אורון. קרדיט צלם: גיל לביא - תיק עבודות צילום אמנותי

הביא את הקיבוץ לפוליטיקה. חיים אורון. קרדיט צלם: גיל לביא - תיק עבודות צילום אמנותי

ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור, כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית רופין ומי שהלכה כברת דרך ארוכה עם ג'ומס עוד מימי חברותם המשותפת במפ"ם, לא הופתעה מפרישתו. "אותנו זה לא הפתיע", מספרת מאור, "הרי זה מבטא את המסורת של מפ"ם. ג'ומס ואני באנו ממפ"ם ואנחנו היינו חלק ממסורת שהתחילו בה חברי כנסת לשעבר כמו חייקה גרוסמן, אמרי רון, ויקטור שם-טוב. כולם סיימו בהחלטה אישית בלי שהיה צורך להפריש אותם".

במרצ מדברים על שלושה מועמדים אפשריים לרשת את ג'ומס בתפקיד. מלבד זהבה גלאון, בבורסת השמות של השמאל מופיעים שמותיהם של חברי כנסת לשעבר כמו מוסי רז ואבשלום (אבו) וילן, וגם של ח"כ אילו גילאון. הבעיה המרכזית של אנשי מרצ כרגע איננה זהות יושב הראש הבא אלא דווקא היכולת לצאת ממעמד של מפלגת שמאל זעירה, שנייה בגודלה לחד"ש הקומוניסטית והאנטי-ציונית.

"הקול שלנו חשוב"

אורון, שיחגוג במרץ הקרוב 71 אביבים, התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשנת 1964 לאחר שמונה לתפקיד מזכיר 'השומר הצעיר'. לקיבוצו, קיבוץ להב, הצטרף מתוך בחירה לאחר שסיים את שירותו בנח"ל מוצנח. בגיל 28 בלבד מונה לתפקיד מזכיר 'הקיבוץ הארצי', אז התנועה הקיבוצית השנייה בגודלה. מעטים יודעים כי עד שנבחר לכנסת ה-12 בבחירות 88', עסק בחינוך (מורה בביה"ס התיכון 'מבואות הנגב'), בניהול מפעל לייצור כלים מפלסטיק ואף המציא פטנט להשקיית חיטה. הוא נכנס לתודעה הציבורית בעקבות המהפך הגדול שעשה בהסתדרות עם חיים רמון, עמיר פרץ ופורשי מפלגת העבודה, עת הדיח את המפלגה מהנהגת ההסתדרות ומונה לגזבר הארגון מטעם סיעת 'חיים חדשים', שלו הייתה שותפה מרצ, אז מפלגה בעלת 12 מנדטים בכנסת.

עם פרישת שר הקליטה, יאיר צבן, מראשות מפ"ם, היה לאחד מבכירי מרצ ובממשלת ברק מונה לתפקיד שר החקלאות. הוא פרש מן הכנסת לשלוש שנים על מנת לאפשר את כניסתו של מוסי רז לפרלמנט מתוך מחשבה כי יישאר בתפקידו המשפיע כשר. עם התפרקות ממשלת ברק, נדחק מחוץ לחיים הפוליטיים אך שב לכנסת בשנת 2003 וזכה לאמונם של ראשי הממשלה לשעבר שרון ואולמרט כמתווך עם הפלשתינים וכבעל יכולת לחוות דעה מוסמכת על המתרחש ברשות הפלשתינית.

כישלון מרצ בבחירות האחרונות, למרות החבירה אל אנשי שמאל שאורגנו במסגרת 'התנועה החדשה', קומם עליו רבים במפלגתו שסברו כי עליו ללכת הביתה אחרי למעלה מ-20 שנות כהונה בכנסת. ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור סירבה בשעתו לקבל את הטענה כי עליו לפרוש ולקבל עליו אחריות. "אני עמדתי בוועידת מרצ והסברתי שאי-ההצלחה בבחירות משותפת לכולם. בדיעבד, החבירה ל'תנועה החדשה' הייתה משגה של כולנו. בוועידת האיחוד עם 'התנועה החדשה' שנערכה בשעתו, זכה ג'ומס לתמיכה גורפת מאוד והערכת הדברים הייתה לא מוצלחת". האמת היא, מספרת מאור, שקדימה גנבה לג'ומס את ההצלחה. "שבוע לפני הבחירות הקודמות, הסקרים נתנו לנו 6-7 מנדטים, וסקרים פנימיים אפילו נתנו לנו יותר מנדטים. ההתמודדות 'ציפי או ביבי' גזלה מנדטים מהעבודה ומאיתנו". מאור טוענת כי יהא אשר יהא היו"ר הבא, על מרצ לקחת בחשבון שאפסו סיכוייה לגדול בזמן הקרוב. "לצוות הפוליטי שהקמנו בעקבות הבחירות הייתה מסקנה שבמצב הנוכחי, אין למפלגה קטנה סיכוי לגדול אבל אף על פי כן, הקול שלנו חשוב. אני יודעת שלא נוכל להגשים שוב את החלום שהגשמנו ב-92' עם 12 מנדטים".

מאור סבורה כי הסיכוי לקבל בבחירות הקרובות 6-7 מנדטים גם הוא קטן. "זה בגלל ההתמודדות בין קדימה לבין הליכוד. יש מי שחושב שצריך לחבור לעבודה או לייסד גוש קדימה-עבודה-מרצ; אבל לדעתי יש מקום לקול של מרצ". מאור שוללת כל אפשרות לחבירה עם חד"ש ומנמקת: "אני מעריכה את דב חנין ותמר גוז'נסקי אבל מרצ היא קול ציוני עם שאיפה לאחוות עמים. אוי לנו אם נותיר את הזירה למפלגה שעיקרה ערבית ואיננה ציונית. אנחנו לא נותיר את השמאל רק לחד"ש!".

לא משאירה את השמאל לחד"ש. ענת מאור

לא משאירה את השמאל לחד"ש. ענת מאור

מפץ גדול חדש?

פרופסור אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה, שפרסמה באחרונה את החלק הראשון בביוגרפיה שכתבה על מנהיג מפ"ם ו'השומר הצעיר' מאיר יערי המנוח, חשה תסכול נוכח פרישתו של ג'ומס. "ג'ומס היה מדריך הגרעין שלי בקיבוץ", נזכרת חלמיש. "הוא פורש מהכנסת אחרי 23 שנה, מה שאומר שהוא מנהיג בסדר הגודל של יערי וחזן מבחינת אורך תקופת הכהונה בכנסת". חלמיש סבורה שסוד קסמו של אורון נעוץ בעובדת היותו "קיבוצניק שפעילותו הפרלמנטארית לא הייתה לטובת מגזר מסוים. הוא הביא לפעילותו את ערכי הקיבוץ אבל לא הגן על מגזר מסוים. המקרה של ג'ומס ממחיש את המצב האיום והנורא שהכיבוש הכניס אותנו אליו. המציאות הפוליטית הישראלית חייבה אותו לשים דגש רב על הנושאים המדיניים למרות היותו פוליטיקאי חברתי. פעם, 'השומר הצעיר' ו'בני עקיבא' היו מאוד קרובים זה לזה, ולאחר מלחמת ששת הימים, כל המפה הפוליטית הושפעה מצלו הגדול של הכיבוש".

חלמיש חושבת שהוויכוח בדבר "אנה פנינו מועדות?" הוא חלק אינטגראלי מההיסטוריה של מפ"ם ומרצ. "יש כיום ויכוח בין שמירה על טוהר אידיאולוגי לבין השפעה על הפוליטיקה", מסבירה חלמיש, אך מדגישה: "השאלה היא לאן ג'ומס ימשוך לאחר פרישתו. אולי יהיה מפץ גדול חדש בשמאל הישראלי. ההיסטוריה מלמדת שתנועות שמתאחדות הן אלה שמצליחות יותר. התהליכים הם תהליכי התלכדות ויצירת גושים. גם ממפלגת חירות נוצרו גח"ל והליכוד, גם מפלגת העבודה נוצרה מאיחוד של מפא"י ו'אחדות העבודה' ואחר כך היא עצמה יצרה מערך עם מפ"ם. אבל הבעיה היא שהגורם לפיצולים זה הטשטוש בין התחום החברתי-מדיני לבין התחום המדיני-בטחוני".

מוסי רז, לשעבר מזכ"ל 'שלום עכשיו' ובעבר ח"כ מטעם מרצ, טוען כי הבעיה של מרצ היא לא המסגרת או הפנים החברתיות. "אני חושב שמרצ במשבר", טוען רז. "אני מתלבט אם לרוץ לראשות מרצ לא מפני שאיני יודע אם אוכל להיבחר או לא, אלא משום שאני תוהה אם אוכל גם להציב אג'נדה. להבנתי, השמאל צריך להיות יהודי-ערבי, ליטול חלק במאבק נגד הכיבוש, להגן על הדמוקרטיה". רז מבטא את המתח הגדול שיש כיום בתוך מרצ בין הקוטב שמוביל יוצאי מפ"ם בהנהגת ג'ומס הרוצים מפלגת שמאל סוציאליסטית, לבין יוצאי ר"צ הרוצים מפלגת שמאל שהאג'נדה שלה היא זכויות אדם ו"מאבק בכיבוש". כלומר, התלבטות בין מפלגת פועלים לבין מפלגת 'הקרן החדשה לישראל'.

פרופסור חלמיש סבורה כי "מרצ נשארה מפלגה קטנה שנולדה מאיחוד בין מרכיבים שהחיבור ביניהן היה מדיני-בטחוני אבל יש הרבה שונה בתחום החברתי-כלכלי. יכול מאוד להיות שהתשובה היא ביכולת של חלקים ממרצ לחבור לחלקים ממפלגת העבודה ומקדימה ולהקים את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שכולם מדברים עליה". חלמיש מתנגדת לכל ניסיון להקים רשימה משותפת עם חד"ש וטוענת כי "המהלך הנכון הוא כזה של איחוד כוחות ציוני-סוציאליסטי ויצירת גוף פוליטי שנמצא שמאלה מן המרכז, שיש לו מכנה משותף חברתי-כלכלי, בתקווה שהנושא המדיני-בטחוני יפסיק להאפיל על הנושאים האחרים. אני מרגישה תסכול שג'ומס לא היה יכול להביא למיצוי את היכולות שלו".

מפ"ם מול ר"צ

במרצ יש מי שחש כעס רב על הבוחרים שעזבו את המפלגה. "אומרים לי 'התייאשנו ממרצ'", מספרת בכעס ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור. "זה אינטלקטואליזם קל וחוסר העמקה; זו התייפייפות נפש. לציבור המצביעים אין אורך רוח ונחישות במאבק. אותם מצביעי מרצ המקוריים שעייפו מן המאבק נותנים יד למה שקורה היום. זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים. אני לא יכולה לקבל את ההתעייפות של האנשים ממרצ למרות הפעילות שלה בכנסת". מאור סבורה כי התקשורת אשמה בכך לא פחות: "התקשורת שוכחת לדווח על האופוזיציה וכל כך עסוקה במאבקי הכוח בתוך הקואליציה. זה גורם לתחושה שאם אתה ח"כ מהשורה, אתה לא נחשב. התקשורת היא חלק מההתקרנפות הכללית ומההליכה למיין-סטרים".

במרצ מאמינים כי אם תלך המפלגה רחוק מספיק בעמדותיה המדיניות, היא תוכל להשיב לעצמה את מצביעיה שאבדו לה. לפי מוסי רז, "מפלגת שמאל צריכה להיות סוציאל-דמוקרטית, אבל המאבק היהודי-ערבי והמאבק נגד הכיבוש הם חלק מזה ומהווים פקטור בהצבעה של האנשים. בבחירות האחרונות הוכח שאנשים לא מצביעים מסיבות חברתיות ואנחנו חייבים להתמקד במה שהבוחרים מצביעים לפיו". רז לא מאמין כי ניתן להציל את מרצ באמצעות חבירה לחד"ש. "זו מפלגה שיש בה רוב ערבי מוצק. אני ציוני, אני קצין במילואים ששוחרר לאחרונה. שום מסגרת חדשה לא יכולה להיות מפלגה בדומיננטיות ערבית. אנשי מרצ לא רוצים להתאחד עם חד"ש, ולהיפך. עם זאת, אני חושב שבכנסת לא מצביעים על הציונות; הרי הרעיון של הקמת מדינה יהודית כבר הוכרע לפני כ-63 שנים. הציונות אינה רלבנטית בהצבעה לכנסת".

רז סקפטי לגבי הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה. "אני לא בטוח שזה עומד על הפרק ושזה אפשרי", מפטיר רז בספקנות. "יש לי בעיה עם הגישה שהשתרשה אצל חלק מאנשי מפלגת העבודה שמתעלמים מהמאבק למען הדמוקרטיה ומתמקדים בעניין הסוציאלי; אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה. אם מבינים שמפלגה סוציאל-דמוקרטית זה קודם כל דמוקרטיה ואחר כך סוציאליזם, אני בעד. אבל מפלגה שיושבת בממשלה לא יכולה להיות חלק מזה".

הוא מעריך כי "בבחירות הקרובות, רוב הסיכויים שמרצ תרוץ במתכונתה הנוכחית. נרוץ לבד כי אין פרטנרים שרוצים לרוץ איתנו. אני לא מתרגש אם מישהו יגיד שאני מדבר על מפלגה קטנה. הסיכוי היחיד לשינוי חיובי כלפי עמדותינו תלוי ביכולת שלנו להעביר את התחושה – המבוססת על עובדה – שהציבור שהצביע לקדימה כיוון שהיא כביכול מקבלת את הרעיון של שתי מדינות, נבגד". במרצ, כך נראה, צפויים עוד מאבקים רבים על ההנהגה. השאלה היסודית היא איזה מחנה יזכה להנהיג את המפלגה: מחנה יוצאי ר"צ בראשות גלאון ורז, או דווקא המחנה האקטיביסטי והסוציאליסטי יותר בהנהגת ג'ומס, גילאון ואבו-וילן. לפי שעה, במרצ מקבלים חיזוק מהעובדה שהקואליציה יציבה. מוסי רז מנסה להסביר לי ש"לא טוב שיהיו בחירות כל שנתיים". העובדה שדווקא במרצ הקטנה שואבים עידוד מיכולות ההישרדות של נתניהו היא אולי ביטוי נוסף לאנומליה הפוליטית שבה נמצאת ישראל.

מסך העשן של מרצ * על העיוורון * מוות מוחי

מסך העשן של מרצ


לפני כשבוע פרסמה ועדת בדיקה שהקימה מרצ את מסקנותיה לגבי עתיד המפלגה. מי שאיננו בקי במסמכים שכאלה, כלומר מי שאף פעם לא עיין ב"על המשמר", יכול היה לחשוב שמישהו שם איבד את הצפון. אחרי הרעיון להקים "מפלגת בוטיק" עם אגודת חובבי הסושי ברמת החייל וועד המרכז ההומו-לסבי ליד רחוב דיזנגוף בתל-אביב, ועדת הבדיקה ממליצה על כמה אפשרויות: איחוד עם קדימה, איחוד עם פורשי קדימה, איחוד עם מפלגת העבודה, איחוד עם פורשי 'העבודה', איחוד עם פורשי חד"ש ואיחוד עם חד"ש. לכאורה, מפלגת השמאל הציונית הזו מתנהגת כמו אחרונת הפרוצה ומציעה חתונה עם כל בעל עשיר שמוכן לשאת אותה לאישה: ציונים או קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים או ליברלים. אולם מי שמכיר את הנפשות הפועלות, מבין היטב כי משחק האיחוד הזה הוא מסך עשן שמכסה על היעד האמיתי.
 
הרי ברור כי קדימה לא תתאחד עם מרצ. ציפי לבני אינה זקוקה לג'ומס. היא מפחדת מיאיר לפיד ומחזרת אחריו. גם מפלגת העבודה איננה צריכה את אילן גילאון או את ניצן הורוביץ. אהוד ברק, שחולם עדיין על ראשות הממשלה, לא חושב לרגע ששרידי מפ"ם יצליחו לשדרג אותו מהקריה בתל אביב למשרד ראש הממשלה. איתן כבל ועמיר פרץ בוודאי שלא יהמרו על עתידם הפוליטי במפלגה שמרוב איחודים צונחת לשלושה מנדטים. גם דב חנין לא מתכוון להמיר את הקומוניזם שינק בבית ואת הכסא המובטח בכנסת הבאה לטובת מקום שני אצל מועדון ותיקי 'צוותא'. האם במרצ לא יודעים זאת? יודעים גם יודעים. אז מדוע להעלות כל מיני אופציות לא ריאליות?

ציפי לבני זקוקה לו? חיים אורון. צילום: פלאש 90

התשובה טמונה בגוף השאלה. מאחורי מסך העשן הזה מסתתרת השאיפה של חברים לא מעטים באגף השמאלני של מרצ, זה שמשתתף בפרובוקציות בשייח ג'ראח המיועדות לסייע לפלשתינאים להתחיל באינתיפאדה השלישית, להתחתן עם רק"ח. לא, לא עם חד"ש: עם רק"ח. חד"ש הוקמה ב-1977 כחזית עם כל מיני גורמים כמו 'הפנתרים השחורים'. ברבות השנים, היא הפכה לתנועה דלה שהמרכיב היחיד המרכזי בה היא המפלגה הקומוניסטית. ברק"ח מבינים את מה שמבינים במרצ: אם הם רוצים לגדול מעבר לשלושה-ארבעה מנדטים ולהקים גוש של 10-12 מנדטים, עליהם לצאת מהמסגרות ההיסטוריות ולהקים תנועה משותפת. בדיוק כמו ב-1992, כשמפ"ם בראשות צבן, ר"צ בהנהגת אלוני ו'שינוי' של רובינשטיין ייסדו את מרצ. לשלושתן היו ביחד 10 מנדטים. האיחוד הניב להן עוד שניים. זה בדיוק מה שרבין היה צריך ב-92' כדי להקים את הגוש החוסם שרכב על תמיכת חד"ש ומד"ע בדרך לאוסלו. לא לשווא דו"ח מרצ איננו מוזכר במילה באתר של רק"ח. החברים במועדון ברחוב הס מספר 5 בתל-אביב ממתינים בציפייה.
 
יש מי שמנסה, כנראה, לבדוק איך יגיבו מעט הציונים שנותרו במרצ לאפשרות שמפלגתם תקים תנועה משותפת עם מפלגה אנטי-ציונית. אילן גילאון הגיב בשלילה. לא נשמעו יותר מדי קולות שהסתייגו ממהלך שכזה. כששוחחתי בטלפון עם רן כהן, הוא פטר אותי בתשובה שהוא "מנותק מהעניינים האלה". בשנות השבעים, יעקב חזן כינה את כהן בוגד כי הפגין לטובת הערבים בפתחת רפיח. כהן התרגש, ובמפ"ם קמה מהומה. חזן חזר בו. היום, נראה שלכהן כבר לא אכפת שמפלגתו עלולה להתחתן עם המפלגה האנטי-ציונית הוותיקה ביותר בעולם. 

על העיוורון

נשיא ארצות הברית, חוסיין אובאמה, שולח לישראל את הסגן ג'ו כדי להבטיח שהישראלים לא יתקפו באיראן. לפני שבוע, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" מחקר שנעשה והודיע כי תתקוף ישראל באיראן, תיפתח פה מלחמה שתדמה למלחמת איראן-עיראק: ארוכה, עם אלפים רבים של הרוגים, שתחריב את תשתיותיה של ישראל. שמעון פרס כבר הבטיח לסובייטים – סליחה, לרוסים – שישראל לא תתקוף באיראן. נביא אוסלו כבר מתכנן את חזון המזרח התיכון השני: מזרח תיכון חדש – וגרעיני. במקום שלום, מאזן אימה של המלחמה הקרה. פרס מצא לו שותף במיכאל בן-ארי מ'האיחוד הלאומי' שהכריז שזה לא כל כך נורא שאיראן תתגרען: הם יאיימו לחסל 100 אלף יהודים, אנחנו נאיים להשמיד חצי מיליון פרסים והכל יסתדר.
 
אף אחד לא מקנא בנתניהו ובברק שצריכים להחליט החלטה היסטורית, אולי הגדולה ביותר מאז מלחמת העצמאות. המידע שהם חשופים לו איננו חשוף לרוב הפובליציסטים. קשה באמת להעריך מה תעשה איראן אם וכאשר תותקף. יש סיכוי סביר שישראל עצמה תותקף מדרום על ידי החמאס, מצפון על ידי חיזבאללה בתמיכת סוריה, כשבתווך איראן משגרת טילים לערי ישראל. אגב, ערביי ישראל ממתינים בדריכות לאירועים. כמו בתקופה שקדמה מלחמת ששת הימים, כשאמיל חביבי ציפה לתבוסת ישראל ולאחר המלחמה פירסם מאמר מתוסכל ומריר בעקבות נצחונה בביטאון מק"י בערבית.

קופץ לביקור. ג'ו ביידן

אבל מה שברור מעל לכל ספק הוא שאף אחד לא יודע מה יהיה לאחר שאיראן תתגרען. מי שמדבר על מאזן אימה נוסח ימי המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ, איננו יודע מהו סח. התגרענות איראנית תגרור אחריה התגרענות כלל-אזורית. יהיה קשה למנוע ממצרים, מלוב, מסוריה, מלבנון, מירדן ומשאר מדינות ערב להתחמש בגרעין הנכסף. עלול להתפתח מאבק על הגרעין שישראל לא תהיה חלק מרכזי בו והשחקניות המשמעותיות בו תהיינה דווקא מדינות ערב. במצב כזה, לא זו בלבד שישראל תאבד את יתרונה היחסי על אויביה, היא גם תהיה נתונה באנדרלמוסיה מטורפת סביב מרוץ כלל-ערבי אחרי גרעין. הדברים האלה עלולים להגיע לסצנריו מופרע של שואה גרעינית בעקבות התחמשות 'אל-קעאידה' בגרעין.
 
מה שמפתיע הוא איך תבוסתני השמאל לא מצליחים לראות כיצד התרחיש הלא-פחות נורא הזה עלול לקרות במידה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני. ואולי זה בכלל לא מפתיע: הרי לפני עשר שנים, הם האשימו את הימין שתרחיש של שיגור טילים פלשתיניים לאשקלון ולבאר שבע הוא "פנטזיה ימנית". היום, לא זו בלבד שהם לא מודים בטעותם, אלא שהם דוחפים את ישראל לעוד סיבוב מדיני הרפתקני עם אבו-מאזן, על חשבון ערי הפריפריה, בלי שהם מבינים שהטילים של האוברשטרומפיהרר מביירות כבר מגיעים לתל-אביב.

מוות מוחי

השמאל מתארגן מחדש והפעם להבעיר מחדש את שייח' ג'ראח. ברומן הזה עם הג'יהאדיזם הפלשתיני משתתפים גם אלה שאינם מגיעים לאירועים לציון יום השנה למהפכת אוקטובר בתל-אביב. הם כוללים את האנרכיסטים, ארגונים הנתמכים על ידי 'הקרן החדשה', אנשי 'האגודה לזכויות האזרח', פעילי מרצ ועוד. מישהו שם מבין שהפרעות הערביות בירושלים וההתקפות על מתפללים יהודים בכותל המערבי מסמנות התעוררות פלשתינית לקראת אינתיפאדה חדשה. וכשהשמאל בישראל מריח אבק שריפה של אינתיפאדה, ישר מתחילים להכין את הכרזות לקראת ההפגנות מול משרד הביטחון עם סיסמת "אהוד ברק, שר הביטחון, כמה ילדים רצחת היום?", כשהזוג אורי ורחל אבנרי מצטלמים בפעם המי-יודע-כמה עם סמל "גוש שלום".
 
מי שמאפשר כמובן את ההתססה הזו הוא בג"ץ. ב"מקור ראשון" חשפה השבוע יפעת ארליך איך בדיונים בבג"ץ, מיוצגת המדינה על ידי עורכי דין המקורבים ל'אגודה לזכויות האזרח' ול'קרן החדשה', ובזכותן אף השיגו תואר שני יוקרתי ונחשק במשפטים בארצות הברית. כשהמדינה, מתנגדיה ושופטיה באים כולם מאותו מחנה פוליטי, אין סיכוי שבית המשפט יסכל ניסיונות לאור יום להמריד את הערבים נגד המדינה.
 
אחד מחבריי הטובים, עיתונאי וסופר, כותב לי כל אימת שאני מתלונן על רפיסות הימין בארץ ש"הימין נמצא במצב של מוות מוחי". חשבתי שהוא מגזים אבל ככל שנוקף הזמן הוא צודק: אם השמאל הישראלי יכול להשתולל כאוות נפשו תחת שלטונה של ממשלת ימין ולעורר את הערבים לפרעות, אבל באותה עת יושבים פקחים מטעם הממשלה בבודקה שלהם ומשגיחים אם המתיישבים ביו"ש לא סוחבים עוד קרוואן לאיזה ג'אבל נטוש, הדיאגנוזה היא אכן מוות מוחי.  

גיס חמישי

שעות ספורות לפני טקס האוסקר, במאי הסרט "עג'מי" שמועמד לאוסקר, התחיל לטנף את המדינה ששלחה אותו לאירוע הקולנועי היוקרתי בעולם. אסקנדר קובטי התריס: "הסרט עג'מי לא מייצג את ישראל… אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי". צריך לשפשף את העיניים ולקרוא שוב את הציטוט הזה. ערבי ישראלי נבחר על ידי מדינתו לייצגה בטקס האוסקר והוא בוחר לשפוך עליה זבל בשידור חי. אפשר לכנות את קובטי בכינוי הראוי לו, "דרעק", אולם דרעקעס מצויים לא בוחרים להשתין בקשת על מי שנותן להם קריירה. לאנשים כאלה מגיע הכינוי היחיד הראוי: גיס חמישי.