ארכיון תג: חיזבאללה

"האביב התורכי" של ארדואן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2013

מי שיעיין בתולדות ההיסטוריה האנושית, החל בתוקידידס וכלה באדוארד גיבון, יתקשה למצוא תיעוד להפגנות המוניות שפרצו בגלל עקירת עצים. אולי תורכיה היא אומה ייחודית עם רגישות אקולוגית מיוחדת במינה, אולם מה שקורה באיסטנבול ב־72 השעות האחרונות נראה יותר כמו ניסיון מאוחד של השמאל החילוני מכאן, והאסלאמיסטים הקיצונים מכאן, לערער את שלטונו של מנהיג 'מפלגת הפיתוח והצדק', רה"מ ארדואן. כאשר שומעים סיסמאות כמו "אחדות נגד הפשיזם", חדי־העין יכולים כבר להבחין ברקע בדגלים האדומים המנצנצים.

שלטונו של ארדואן אינו דמוקרטי במיוחד; יותר נכון להגדירו כ"סמכותני". לבטח איננו פשיסטי. הניסיון של השמאל לקעקע את דמותו כפשיסט מבקשת לערער את הלגיטימיות שלו, בברית עם האסלאמיסטים. לכאורה, ברית שכזו נוגדת כמעט את המציאות, כיוון שארדואן הוא־עצמו אסלאמיסט, ומרחק רב שורר בין מפלגתו, אק"פ, לבין המורשה החילונית של קמאל אתא־תורכ, אבי התורכים, שבאוקטובר השנה יצוין יום השנה ה־80 להקמת הרפובליקה שאותה ייסד על מצע של חילוניות ולאומנות. העניין הוא שארדואן הרחיק עצמו מהאינטרס האסלאמיסטי העליון כאשר ביצע כמה תפניות מעניינות במדיניותו: הוא החל מתערב בנעשה בסוריה למורת־רוחה של איראן, חותר להפיל את שלטונו של בשאר אסד ונכנס בברית עם ארצות־הברית כשברקע נמתחים היחסים בינו לבין חיזבאללה, מגן משפחת אסד. הברית בינו לבין ארצות־הברית בראשות אובמה הודקה ותורכיה מצאה עצמה מן הצד השני של המתרס: עם "האימפריאליזם האמריקני", מול רוסיה וסין ושותפיה באירופה ובמזרח־התיכון. ויותר מכל, ההתנצלות של רה"מ נתניהו בפניו הביאה לחיסול המתיחות הבלתי־נגמרת עם ישראל, ולפחות הרגיעה את היחסים בין המדינות. ארדואן – שהיה רגיל למצוא עצמם סנגורם של הפלשתינים, מגן האסלאם, תומך החמאס ו"אנטי־אימפריאליסט" – מצא עצמו מפריע לאינטרס הסינו־סובייטי־אירני באזור, כרוך בברית עם "השטן הגדול" נגד משטר האימים של אסד, שבעיני השמאל העולמי הוא משטר "אנטי־אימפריאליסטי" שנגדו פועלים "כוחות הריאקציה" ובהם האופוזיציה הסורית שממומנת מ"כספי האימפריאליזם".

קשה אפוא שלא לחשוב על כך, שהיה מי שרצה לארגן לארדואן "אביב תורכי" בבית: הפגנות הסוערות, מפגינים זבי־דם, ביקורת נוקבת מצד העיתונות האסלאמיסטית, סמכות פוליטית מתערערת. מי שעסוק בדיכוי מרד מבית ובניסיונות פיוס עם האופוזיציה, אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן ומשאבים על שחרור המדוכאים מעברו השני של הגבול. האירנים, הסובייטים ובעלי־בריתם צפו בעיניים כלות בסנטור האמריקני ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, מגיע לתורכיה וחוצה את הגבול כדי לתמוך באופוזיציה הסורית, על אדמתה.

אפשר שמישהו חשב, כי ראוי להשיב לו, לארדואן, כגמולו, ובהזדמנות הראשונה לארגן מחאה המונית נגד משטרו, שבין כה וכה אינו סובל מעודף פופולריות הגם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. אי־אפשר אפוא שלא להתפלא על הסדר, הארגון, הנחישות, ההתמדה וכושר־הסבל של המפגינים באיסטנבול. עושה רושם, כי ההפגנה הזו לא אורגנה באופן ספונטני; ידי "המהפכנים המקצועיים" היו בקלחת. אותם מהפכנים, שסייעו להפיל את השאה הפרסי אגב אדישות של הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ימי קרטר, ונתלו ראשונים על־ידי האייתוללה חומייני, שהבין כי האידיוטים השימושיים משמאל מסוכנים יותר מנאמני־המשטר הקודם, שניתן לקנותם בשלמונים.

בניסיון להרגיע את המהומות, הכריז אתמול ארדואן, כי בכיכר טקסים – אשר את עציה תכנן לכרות לטובת הקמת מרכז מסחרי – יוקם מסגד. ראש ממשלת תורכיה יודע, כי ידם של האסלאמיסטים הקיצונים במעל, והשמאל החילוני יתקשה לצעוד עמם יד ביד כאשר על הפרק תעמוד שאלת הקמת מסגד. הניסיון המתוחכם הזה לפלג את האופוזיציה הוא מוצלח מבחינה טקטית אך דומה, כי מבחינות רבות אחרות, ארדואן יצטרך להתמודד עם העובדה, כי סר חינו בעיני השמאל והאיסלאמיסטים. אם יתעקש על עמדתו בנושא הסורי ולא ימהר לפתוח חזית מול ישראל, המהומות שפרצו באיסטנבול יהיה בגדר מתאבן קטן לעומת ההתקוממות הגדולה שתכליתה הפלתו מהשלטון וייסוד משטר נוח יותר לאינטרסים של האסלאמיזם המקומי.

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.