ארכיון תג: זאב ז'בוטינסקי

אלה הליברלים שנטשו את הימין: תשובה לעמיר פוקס

לפני עשרה ימים, פירסם עו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מאמר תחת הכותרת, "הימין הליברלי ניצח" ("הארץ", 30.1). התמיכה ב"יש עתיד", טוען פוקס, שיקפה את נטישת הליברלים המתונים את הליכוד ואת התמקמות הליברלים ככוח שהכריע את הבחירות ושבר את המאזן הבין-גושי. אפשר להתחיל ולסתור את הטענה של פוקס בכך שלמעלה ממאתיים אלף קולות הועברו למפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה ('עלה ירוק' הליברטריאנית המורכבת מפורשי ליכוד, 'עם שלם' של הרב אמסלם שהתחייב כי ימליץ על נתניהו לראשות הממשלה, 'עצמה לישראל' הימנית רדיקלית שמצעה אינו שונה בהרבה מזה של מרין לה פן וחירט וילדרס, ועוד). אך אם נוטשים את זירת ספירת הקולות ומנסים להתמודד עם הטענה, כי "הימין הליברלי" ניצח, כדאי לנסות ולהבין תחילה מהו ימין בהקשר הישראלי ומהו ליברליזם בהקשר הפוליטי המצומצם יותר.

לא תמך בטרנספר. המפא"יניקים דווקא כן. זאב ז'בוטינסקי

לא תמך בטרנספר. המפא"יניקים דווקא כן. זאב ז'בוטינסקי

ראשית, הליכוד ההיסטורי, למן הקמת התנועה הרביזיוניסטית ועד ימי מנחם בגין, לא זיהה עצמו כ"ימין". כך, למשל, בשנת 1931 ניסח ז'בוטינסקי את יחס הציונות לערביי הארץ ולמעמדם כשתקום מדינת היהודים וטען כי "אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מהגדה השמאלי והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם. שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון-עצמי תרבותי…" ובמאמר אחר כתב: "הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי-זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'אני מאמין' אומר כול שלום" (זאב ז'בוטינסקי, "כתבים", כרך "בדרך למדינה", עמ' 245, 253; ר' גם הספר "מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים", הוצאת ת' קופ, תל אביב, תרצ"ז-1937).

ז'בוטינסקי הושפע בתקופת לימודיו בברן וברומא מהלאומיות מבית מדרשם של ג'וזפה מאציני וג'וזפה גריבלדי, והסתמך על דברי מאציני, אבי הלאומיות הליברלית, שטען כי נשמת חייה של הלאומיות היא התודעה הלאומית ולא הטריטוריה, המוצא או הלשון, שאין ביכולתם להסביר את המהות הלאומית. ההשתייכות הלאומית תתבסס על הצהרה של היחיד ולא על התחקות אחר שורשיו הלאומיים של היחיד. בהגותו, ניכרה הדיאלקטיקה בין הנאמנות לרעיונותיו של גריבלדי על עליונות האומה וחשיבות האומה והמולדת, לבין תמיכתו בליברליזם רדיקלי הגורס כי כמעט בכל התנגשות "בין ההכרה האינדיבידואלית לבין המשמעת הכפויה, הנני עומד לצדו של היחיד". לשיטתו, גם גריבלדי וגם לינקולן, שחתרו לאחדות ארצם, לא התכוונו למדינה "שהאזרח יהיה בה לא-כלום והמדינה הכול" (שם, עמ' 272-271).

האמירה שז'בוטינסקי היה "ימני" טוענת, למעשה, שאבותיו הרוחניים, לינקולן, גריבלדי ומציני היו "ימניים". בהתחשב בעובדה שלינקולן נאבק לאיסור העבדות ולשחרורם של השחורים, ואילו ז'בוטינסקי היה מהמתנגדים המובהקים לכל פגיעה בערביי הארץ, הגדרת הרביזיוניזם כ"ימני" היא לא רק חטא היסטורי אלא גם שיבוש אידיאולוגי. למעשה, ז'בוטינסקי מהווה היום את האידיאולוג היחיד שעמו ליברלים ישראלים המצויים מחוץ לספקטרום הימני יכול להזדהות עמו. ראוי לציין, כי דווקא תנועת העבודה הייתה זו שהגתה, לאחר דיוני ועדת פיל בשנת 1937, את רעיון הטרנספר לערביי הארץ בדיוני הסוכנות היהודית. לא ז'בוטינסקי.

בבחירות האחרונות, התברר עד כמה שברו הליברלים מן הימין ולמעשה חזרו לתורת ז'בוטינסקי. בשלושים השנים האחרונות, סטה הליכוד בעקביות ימינה באמצעות רעיונות שונים ומשונים שהמציאו מנהיגיו, החל משיח ההפרדה שאימץ הליכוד בעקבות ברק ("אנחנו כאן, הם שם"), המשך בבניית חומת ההפרדה בלב הארץ ובתכנית ההתנתקות שביקשה לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים באמצעות ניתוק ובידוד עזה מיהודה ושומרון, וניתן להפליג עוד לכיוון השיח הניאו-קונסרבטיבי של נתניהו על "מלחמת התרבויות", "ציר הרשע", "מלחמת הציביליזציות" ומושגים נוספים שפשטו את הרגל בארה"ב בעקבות המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן.

הסטייה הימנית של הליכוד לא הביאה לידי ניצחונו של "הימין הליברלי", אלא לנטישת הברית בין הימין לבין הליברלים. תקומתו של הליברליזם הישראלי איננו וריאציה חדשה או תחייה מחודשת של "הימין הליברלי", אלא הכרעת הליברלים בדבר רצונם להיפרד מהימין. במושגים היסטוריים, יש בכך משום אתגר משמעותי, שכן קיומו של ליברליזם ישראלי הוא חיוני לשיח אזרחי החושב במושגים ז'בוטינסקאיים. שיח כזה, שהוא אינקלוסיבי ביחס לערביי הארץ ופתוח למו"מ מדיני על יסוד הכרה הדדית בזכות העמים להגדרה עצמית במסגרת דמוקרטית וליברלית, הוא הבשורה האמתית של הבחירות האחרונות. השאלה מה יעשו עם זה הפוליטיקאים, היא שאלה נפרדת הראויה לדיון מאוחר יותר.

מי מייצג את תורת ז'בוטינסקי? תשובה לישראל הראל

בשנה האחרונה, חל רנסאנס מסוים בהתייחסות אל מנהיג הציונות הרביזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי. אין מי שלא מצטט אותו או עוסק בו. רוב-רובם של העוסקים בהגותו, לא קראו את כתביו. אלה שיודעים מעט על אודותיו, אוהבים לצטט את חמשת המ"מין או את דבריו על קיר הברזל. המשכילים יותר יידעו לדבר על רעיון היובל. כך או אחרת, הדיון נותר ברובו שטחי. השבוע קראתי את מאמרו של ישראל הראל ב"הארץ" ("פייגלין הוא הליכוד האמיתי", 2.2.12), מאמר המתיימר לעסוק בשאלה "מיהו ז'בוטינסקאי אמיתי?", או "מי ממשיך את דרך ז'בוטינסקי?". הראל כתב: "זאב ז'בוטינסקי היה פטריוט יהודי, ליברל, אך לא לתורת ישראל נטה לבו ('שני שערים בלבי: האחד הוא לעמי והשני – לתרבות, לספרות ולעט'). רחוק מהמצע התורני של 'מנהיגות יהודית'. אך כל הזרמים במחנה זה אימצו את דוקטרינת ז'בוטינסקי, ש'זכותנו על ארץ ישראל היא נצח. והיא שלמות. ואין עליה ויתור'. 'כולה שלנו', קבע ראש בית"ר. וכך גם מנחם (וזאב בנימין) בגין. ואלפי מאמינים אחרים שמסרו נפשם על שמירת עיקרים אלה. עד שקם בנתניהו וויתר. והכריז שיבתר".

היה מצרף את קולו לקולם של בן-גוריון וחבריו בתמיכה בהקמת מדינת היהודים. זאב ז'בוטינסקי. צילום: מכון ז'בוטינסקי בישראל

היה מצרף את קולו לקולם של בן-גוריון וחבריו בתמיכה בהקמת מדינת היהודים. זאב ז'בוטינסקי. צילום: מכון ז'בוטינסקי בישראל

לפי הראל, "הסטייה הענקית, המוחלטת, של נתניהו ממצע הליכוד בתחום המדיני, האחד והיחיד המבדיל אותו באמת ממפלגות המרכז, היא שמעניקה לגיטימציה לפעילות הפוליטית של פייגלין בליכוד. שהרי אם נתניהו עקר מלב הליכוד את עיקר עיקריו, היצמדות פייגלין לעיקר המכונן וניסיונו להשיב את לב הליכוד למקומו הוא מעשה מוסרי-פוליטי ראוי. בעניין זה פייגלין, ולא נתניהו, הוא שמבטא את הליכוד ההיסטורי". "לעומת זאת", מבהיר הראל, "המרכיב הדתי ש'מנהיגות יהודית' (שאין סיכוי שתתממש) מבקשת להחיל על הליכוד אינו שייך להיסטוריה, למצע ולמהות הליכוד. אך ברגע שהליכוד היה לסופרמרקט של דעות, לרבות בנושא המהותי הנוגע לזהותו, לפייגלין מותר מה שמותר לדן מרידור (שבדעותיו קרוב היום למרצ יותר מלליכוד שבו צמח). מדוע מוגדרת התנהגות פייגלין כלא מוסרית, ואילו זו של מרידור מתקבלת כצחה כשלג?"

ישראל הראל מכיר היטב את מורשת ז'בוטינסקי. הרי הראל עבד בעיתון "היום", ביטאונה של גח"ל, שנסגר ב-1969. ובכל זאת, הוא מעדיף לסלף את השקפותיו של מייסד הציונות הרביזיוניסטית בשני נושאים: הדת ושלמות הארץ. כך, במאמר שכתב בשם "והלאה?", שפורסם ב-22.2.1929 בעיתון "דואר היום", כתב זאב ז'בוטינסקי: "למסורת אבות אנו מתפללים, להחזרת השכינה ממרומים, לאחדות כל ישראל כולו בארצו – לשון אחת, עם אחד, מטרה אחת ודת אחת – לכל אלה אנחנו מתגעגעים". במכתב שכתב אל בנו, ערי, מ-14.9.1935, טען ז'בוטינסקי: "הפאתוס הדתי כשהוא לעצמו נחוץ לנו. איני בטוח כי נצליח להחיותו בנשמות, אולי כבר איננו אלא 'תכונה מלידה' הניתנת רק למעטים, כגון הטאלנט המוסיקאלי. אבל לו אפשר היה לברוא דור שכולו מאמין, הייתי שמח". ובמסה שכתב ביידיש בשם "א בריוו", בעיתון "אונזער וועלט" מה-21.5.1937, הבהיר ראש בית"ר: "זה מכבר הגעתי לכלל הכרה, שהמסורת הדתית אצל היהודים איננה רק 'ערך שבדברי ימינו', אובייקט של ההיסטוריה שלנו, כי אם כוח חי ואקטיווי, הפועל ומתפתח גם כיום הזה ועד לנצח נצחים. במיוחד, כאשר נזכה לשלוט במדינתנו, הווה אומר, כאשר נסדיר את חיי המדינה בהתאם להשקפותינו הלאומית – יתגלה לעיני כולנו, שעיקרן של 'השקפותינו הלאומיות' מושתת על אותו קשר מסתורי, הקיים בין אדם לשכינה, ואשר המחשבה היהודית, מתחילתה ועד היום הזה ולכל צורותיה, איננה אלא משמשת לו ביטוי…"

דברים אלה של ז'בוטינסקי ממצים מעט את השקפתו בענייני דת. אין לטעות: הוא תמך בהנחלת האמונה היהודית על דרך הרצון הטוב והתנגד לכפייה; אולם בה-במידה, ז'בוטינסקי ראה עצמו מקורב לדת ברוח "ישראל סבא". הציטטות מדברי ז'בוטינסקי שהובאו לעיל ממחישות את הפן הנוסף, הפחות ידוע, במורשתו וברעיונותיו. לא זו בלבד שהן מפריכות את הכוונות שמייחס הראל להוגה שממנו יונקת תנועת הליכוד את השקפותיה, אלא גם את הניסיון ליצור את הרושם שהליכוד הוא מעין סופרמרקט של דעות, כאשר נתניהו פועל כביכול בניגוד לדרכו של ראש בית"ר בעניין המדיני, ופייגלין בעצם ממשיכו, בעוד שהבעיה המהותית של ראש 'מנהיגות יהודית' היא עניין הדת, אשר בינה ובין ז'בוטינסקי שרר כביכול ניכור.

העניין האחר הוא זה הטריטוריאלי. ראש הממשלה, בהכריזו על תמיכתו ברעיון שתי המדינות, איננו פועל בניגוד למורשת ז'בוטינסקי. למען האמת, וליתר דיוק, ז'בוטינסקי האמין בהחזקה יהודית בשתי גדות הירדן, ולפי ההיגיון של הראל, גם מנחם בגין המנוח, שתמך בהקמת מדינת ישראל בגבולות מצומצמים מאוד, איננו ממשיך את דרכו של ראש בית"ר. ההנחה שתורת ז'בוטינסקי קפאה עם מותו בשלהי 1940, ויש להתייחס אליה כגוף תיאורטי קפוא ומאובן ברוח לנין או מרכס, מתעלמת במופגן מן העובדה שז'בוטינסקי ראה זיקה מהותית בין ארץ ישראל לבין הלאומיות היהודית. עבורו, שאלת הארץ לא התקיימה בנפרד מעצמאות ישראל בארצו. קשה שלא לשער, כי אילו היה זוכה להאריך ימים, היה ז'בוטינסקי מצרף את קולו לקולם של בן-גוריון וחבריו בתמיכה בהקמת מדינת היהודים, גם אם לא משתי גדות "הירדן הקדוש". בניגוד לימין הטריטוריאלי, ז'בוטינסקי – שלא הגדיר עצמו "ימין" – הכפיף כל אינטרס, אידיאה והשקפה למטרת-העל: קוממיות יהודית בארץ ישראל.

ז'בוטינסקי האמין ברעיון שלמות הארץ. הוא אף קרא לציבור היהודי בארץ שלא להתייאש מן המערכה הזו. יתירה מכך, ראש בית"ר סבר, כי התעקשות על שלמות הארץ תניב בסופו של דבר פרי. אך בהתנגדותו לרעיונות החלוקה השונים, ז'בוטינסקי ציין את העובדה, כי שטח המדינה היהודית היה קטן מדי מכפי שטחה של המדינה הערבית. בתזכיר אל צירי הפרלמנט הבריטי מ-1937, הסביר כי "מבחינה אסטרטגית, איך אפשר להגן על ה'תחום' מפני תוקפנות רצינית? רובו שפלה ואילו השטח הערבי כולו גבעות. על הגבעות הערביות אפשר להעמיד תותחים כמטווחי 15 מיל מתל-אביב ו-20 מיל מחיפה. בתוך כמה שעות אפשר להחריב את הערים הללו, להוציא מכלל שימוש את הנמלים, ולשטוף את המישורים, למרות אומץ מגיניהם". עבורו, שלמות הארץ הייתה לא רק אידיאל כי אם עניין שבאינטרס הביטחוני, וכך הסביר זאת כלפי חוץ.

אין אדם לאומי רציני שמאמין באמת בכך שפלשתין העצמאית תוכל להתקיים בצד ישראל. הפלשתינים (והדבר אף קיבל משנה חיזוק מסקר שנערך באוקטובר 2010), תומכים בהקמת מדינה פלשתינית בצד ישראל בדרך להקמת פלשתין הגדולה, במקום ישראל. רק 30 אחוז מהם מאמינים, כי הפיתרון הקבוע יהיה שתי מדינות עצמאיות המתקיימות זו בצד זו בבטחה. אולם אימוץ רעיון שתי המדינות נובע מהצורך הפרגמאטי לשחק במגרש שבו הפלשתינים נכשלו שוב ושוב: הנכונות לחלוקת הארץ לטובת שלום-אמת בה. עמדה סרבנית לא זו בלבד שתסייע לפלשתינים להנחיל את הכזב שלפיו הם באמת רוצים בשתי מדינות כפתרון קבע, אלא גם תחליש את המאבק על ארץ ישראל ובסופו של דבר תסכל את השאיפה להשיב את שלמות הארץ בין הירדן לבין הים. נתניהו, בשונה מפייגלין ומהראל, בחר בבחירה הקשה והיא להציב בפני הפלשתינים את האתגר של חלוקת הארץ. הבחירה הזו היא ז'בוטינסקאית משום שהיא מחזקת את האפשרות לשמור על ההתיישבות ביהודה ובשומרון. היא מסייעת לבצר את האחיזה במקומות האסטרטגיים החשובים ביותר לעם היהודי.

המאמץ לקבוע שנתניהו איננה ז'בוטינסקאי במובן המדיני, ושפייגלין מייצג את תורת ז'בוטינסקי במישור זה, בעוד שבעניין הדת ההיפך הוא הנכון, מייצג – במקרה הטוב – בורות. במקרה הפחות טוב, יש בו משום ניסיון לזרוע פילוג מלאכותי בשורות הליכוד ברוח 'מנהיגות יהודית'. הליכוד, שמתמודד עתה גם עם ניסיון מצד שמאל לשנות את השקפותיו הלאומיות באמצעות התפקדות שמאלנים לתנועה, יידרש בסופו של דבר להכריע עד לאן ניתן למתוח את סבלנות התנועה כלפי אלה המנסים לפלגה מבפנים.

הרוויזיוניזם ויוזמות החוק של אקוניס, לוין ודנון

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך ב-29.11

המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול אופיר אקוניס, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מתייצבים דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיוויזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחילופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית', אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.

הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.

למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?

ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.