ארכיון תג: הרשות הפלשתינית

יוזמת השלום הערבית ורצינותה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2013

יוזמת־השלום הערבית היא מעין יוזמה מתחדשת, המאושרת מחדש עת ממשלה ישראלית נכנסת לכהונתה: מעט יותר משנה לאחר שנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, אושרה התכנית בפסגת הליגה הערבית בביירות ב־28 במרס 2002. היוזמה אושרה בסוף חודש שכונה "מרס השחור", שבו נרצחו למעלה מ־130 יהודים בפיגועי־התאבדות, ויום לאחר הטבח במלון 'פארק' בליל־הסדר, שבו נרצחו 30 יהודים ונפצעו למעלה מ־160 איש, דבר שהביא לפתיחת מבצע "חומת־מגן". העובדה, שפיגועי־ההתאבדות יצאו לפועל תחת עינו הפקוחה של יאסר ערפאת הפכה את היוזמה לבלתי־רלבנטית. כעבור כמה שנים – פחות משנה לאחר שהקים אהוד אולמרט את ממשלתו – אושררה היוזמה הערבית בשנית בכינוס הליגה הערבית ב־28 במרס 2007. זאת, כמה חודשים לאחר תום מלחמת־לבנון השנייה, שבה הותקף העורף הישראלי בצורה מסיבית, וחיזבאללה קרא לערביי־חיפה לעזוב את העיר, חרף מחאות ההנהגה הערבית בישראל, שסירבה לקריאה אך במקביל מיאנה להוקיע את חיזבאללה.

כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, הוא התמודד עם לחץ אמריקני וערבי לצאת ביוזמת־שלום ולראשונה הכיר מנהיג הימין ברעיון שתי המדינות ואף הקפיא את הבנייה ביו"ש. אז התמודדה ישראל לאורך ארבע שנים עם טילים על דרום־הארץ. למעשה, בעשור האחרון היה ברור, כי לליגה הערבית אין השפעה על ההנהגה הפלשתינית, לא על זו ההיסטורית בראשות ערפאת, ולא על המפוצלת בראשות אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה. והנה, היוזמה הערבית מתחדשת לה שוב, הפעם בגרסה מרוככת יותר, עם הצעה לחילופי־שטחים "מינימליים", בסגנון חילופי־השטחים אשר להם הסכים אבו־מאזן בדיוניו עם רה"מ לשעבר, אולמרט. הסרט חוזר אפוא על עצמו: שוב מוצג מצג־שווא של נכונות לשלום עם ישראל, כאשר איום הטרור מדרום ומצפון הולך ומתחזק, אב לחמישה ילדים נרצח על־ידי פעיל פתח וברור למדינות הליגה הערבית, כי אין להן שום השפעה על שלושת הגורמים החשובים בעיצוב הסדר מדיני עתידי – חמאסטן המתחזקת, חיזבאללה המאיים השכם והערב לחסל את מדינת־היהודים והעריצות האיראנית המבקשת להתחמש בגרעין על מנת לממש את "הפתרון הסופי" בנוסח הפרסי.
שרת המשפטים, ציפי לבני, האחראית (לפחות בתואר) על המו"מ עם הפלשתינים, התבטאה אתמול באופטימיות ביחס ליוזמה הערבית. לבני משליכה את יהבה על נכונות הליגה הערבית ל"חילופי־שטחים" ותולה ציפיות רבות ביוזמה.

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

אולם לבני הייתה זו שניהלה מו"מ עם אבו־עלא מעט לפני שהפסידה בבחירות 2009. הוא אמר אז, כי "הדרך לשלום היא דרך אחת והיא עוברת דרך סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב־67', הקמת המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות ה־4 ביוני 67', פתרון כל סוגיות הליבה ובראשן סוגיית הפליטים על פי החלטות הבינלאומיות הלגיטימיות ושחרור כל האסירים ללא יוצא מהכלל". לבני לא הצליחה להגיע להסכם עמו, וכאשר שמעה על המו"מ שמנהל אולמרט עם אבו־מאזן – שכלל הצעה לחלק את ירושלים והסכמה על "שיבה סמלית" של 5,000 פליטים לישראל – פעלה לסכלו בקרב מזכירת המדינה האמריקני רייס ואבו־מאזן. אנשי אולמרט הגדירו זאת כ"הפיכת־חצר".

דומה, כי לבני – שהבינה כי העניין המהותי איננו חילופי־השטחים אלא חלוקת ירושלים והכרה ב"זכות השיבה" – פעלה נכון בשעתו כיוון שהפנימה את המשמעויות ההרסניות של הכרה באותה "זכות": דרישה פלשתינית עתידית ל"שיבת" 50 אלף, ולא 5,000, פליטים לגבולות ישראל. כיום, יו"ר קדימה לשעבר נתלית באילנות ההסכמה הערבית לחילופי־שטחים, וגם סבורה, כי העניין נוגע ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו על מדינות ערב. בפועל, ליוזמה הערבית אין משמעות מבחינת יכולתה להביא להסכמה כלל־פלשתינית על מתווה מדיני שעיקרו הכרה במדינת ישראל, סיום הסכסוך, ויתור על תביעת־השיבה, הסכמה על שמירת גושי־ההתיישבות והסדר בירושלים שאינו כולל את חלוקת העיר. חמאס מציית לאיראן, לא לראש ממשלת קטאר. ואבו־מאזן – התלוי בכספי ארצות־הברית, ישראל והאיחוד האירופי, ולמעשה חסר תמיכה ממשית בקרב הפלשתינים ברשות – לא יכול להרשות עצמו לציית למדינות ערב ולהסתכן בהתקוממות פנימית שתפיל את שלטון אש"ף. אין משמעות הדבר, שהסדר מדיני אינו בר־ביצוע. אולם הוא תלוי בהכרעה פלשתינית פנימית ולא בהחלטה חיצונית של מדינות ערביות. כאשר החברה הפלשתינית תחליט שברצונה להגיע לשלום עם ישראל, היא תמצא נכונות להסדר מדיני משמעותי בקרב הרוב המוחלט של העם, לרבות ציבור המתיישבים ביו"ש.

האשליה שבתנועת המחאה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.4.2013

בסוף השבוע, כתב לי יונתן אוקון, צעיר מוכשר בן 24 מ'התנועה הליברלית החדשה', על פרשת מחיקת־חוב שהציבור הספיק לשכוח ופורסמה לפני כמה חודשים: "מדינת ישראל", מספר אוקון, "מחקה חוב של חברת החשמל לקופה הציבורית על־סך 6 מיליארד שקל. החוב הזה הוא קצת יותר מ־8 אחוזים מהחוב הכולל של חברת החשמל (באג"ח, הלוואות וכו') שמוערך ב־74 מיליארד ש"ח וממשיך לתפוח". זה לא המקרה היחיד שבו המדינה מוותרת על כספים המגיעים לה. כך, בידיעה שפורסמה ב"גלובס" ב־28.3, נכתב כי המדינה שוקלת למחוק חוב של הרשות הפלשתינית בגין צריכת חשמל על סך 730 מיליון שקל, ולהעלות את תעריפי החשמל לצרכן הישראלי ב־3 אחוזים כדי להשיב לעצמה את הכסף האבוד.

מובן, כי שום מחאה לא פרצה נוכח אובדן סכומי־העתק האלה, ודאי לא מחאה נוסח זו שהחלה להתגלגל לאחר שנודע, כי בכוונת בנק לאומי למחוק 150 מיליון שקל מחובותיו של יו"ר קבוצת אי.די.בי, נוחי דנקנר לבנק (בינתיים פורסם, כי מנכ"לית הבנק, רקפת רוסק עמינח, חזרה בה מכך). עולה אפוא השאלה מדוע המצפן הציבורי, הרגיש כל כך (ובצדק) לחובותיהם של טייקונים וחברות ענק, מוחל לחברות ממשלתיות, לא כל שכן להחלטות שערוריות נוסח ההחלטה על מחיקת החוב לרשות הפלשתינית. למה לא מתארגנת איזו הפגנה למען הפרטת חברת החשמל והסרת הנטל מן הציבור? ואיך זה שאף לא אחד מן הסוציאליסטים הרגישים לכיס הציבור אינו משיק קמפיין שימנע את ייקור החשמל כדי לכסות את חובות הפלשתינים?

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

סבלנות הציבור עלולה לפקוע. רה"מ נתניהו

התשובה לכך נעוצה בעובדה, שגם המחאה נגד בנק לאומי ודנקנר, כמו שאר המחאות שקדמו לה, מנוהלות על־ידי פוליטיקאים בהווה ולעתיד, שכל מטרתם היא יצירת הלך רוח מהפכני שיביא לערעור השלטון ולהחלפתו. בוועדים הגדולים לא נוגעים, כי בכל זאת יש מי שזקוק להסתדרות כדי לארגן הפגנות ולייצר שביתות כלליות. איך יוכלו לחולל שביתה כללית אם חברת החשמל תעבור לידיים פרטיות וחלילה תתייעל לטובת ציבור הצרכנים? וכמובן, בעניין הפלשתינים אין בכלל נושא לוויכוח. לשמאל יש עיוורון קבוע ביחס למתרחש מעבר ל"קו הירוק", ולכן אפשר בכלל לראות את העלאת תעריפי החשמל כעונש המושת על הישראלים בשל "הכיבוש". כשמבינים את המנטליות הזו, הסוציאל־רבולוציונרית, הכול מסתדר. וכשהתקשורת משתפת פעולה ודוחקת ידיעות כאלה לעמודים הפנימיים של המוספים הכלכליים, גם אלה שמודעים למתרחש אינם יכולים לצאת למאבק אפקטיבי בהיעדר גב תקשורתי נוסח תמיכת "דה מארקר" במחאה החברתית של קיץ 2011.

הבעיה איננה, אם כן, של המוחים והבוסים שלהם, אלא של הציבור הישראלי. ודומה כי אין מי שייאבק עבור הישראלים כדי לחולל פה כלכלה ליברלית יותר שאינה רואה בכיסו של הצרכן מקור בלתי־אכזב למימון כישלונות כלכליים נוסח חברת החשמל ואי־היכולת לגבות את החוב מהרשות הפלשתינית, שכבר זכתה פורמלית להגדרתה כמדינה. כך יוצא, שבמקום להחזיר לתודעה את הכלכלה נוסח האייק או תאצ'ר, חברי־כנסת מהימין מתחילים להיזכר בזכותנו על הר־הבית ומבקשים לעלות אליו, כאילו זו הייתה בעייתה הדחופה של החברה הישראלית. בישראל של 2013, הימין הליברלי לא קיים. אפשר רק לקוות שנתניהו ולפיד יהיו אמיצים מספיק כדי לגעת בנקודות הכואבות ביותר לכיסם של אזרחי המדינה. אך בהיעדר גב ציבורי זקוף, ראש הממשלה ושר האוצר ימצאו עצמם עד מהרה מתמודדים עם שלי האדומה, מגינת חברת החשמל, יו"ר ההסתדרות עיני, הגייסות של המחאה החברתית ושגרירי רק"ח בתקשורת.

נתניהו, שהוביל מהפכה בתפקידו כשר אוצר עת התמנה לתפקיד בשנת 2003, חייב ליטול את המושכות ויחד עם שר האוצר להתחיל בתהליכי הפרטה והתייעלות. אין צורך להעלות מסים או לגזור גזירות כלכליות על הציבור כדי לממן את החברות הממשלתיות הכושלות. יש צורך להתחיל במהלך חזק וכואב של הפרטה, התייעלות ופיטורים, שבסופו המדינה תצא נשכרת והציבור לא ישלם בכיסו על שרידי הריכוזיות בכלכלה הישראלית, שהופכים לנגעים מסרטנים יותר משהם כתמים בלתי־מזיקים. ראש הממשלה, שנמנה על ראשי הממשלות הבודדים שבאו לחלוק כבוד ל"אשת הברזל" המנוח תאצ'ר בהלווייתה בלונדון בשבוע שעבר, צריך להיכנס לקרב הקשה הזה. זה לא היה קל לתאצ'ר. זה יהיה קשה עבורו. אך נתניהו, שמבין דבר אחד או שניים בכלכלה, יודע שללא הפרטה, התייעלות ושוק חופשי, סבלנות משלם המסים תפקע.