ארכיון תג: הקרן החדשה לישראל

הפתרון – לחזור לאמנת כנרת

בימים האחרונים, גואה המחלוקת סביב הסיסמה החדשה, שהגו כמה אנשי ימין, שלפיה "השמאל אינו בצד האויב; הוא האויב". הצד השני של המטבע הזה הוא הדה-לגיטימציה הממושכת של הימין, ובפרט של תנועות וארגונים כמו 'אם תרצו', באמצעות ההשוואה בין אנשי הימין לבין הנאצים. השיח הפוליטי האלים, שבו יריבים הופכים לאויבים, משקף את המתח הקיים בחברה הישראלית בין השמאל ובין הימין. התסיסה מתקיימת בשוליים, בין תומכי כצהל'ה ומרזל לבין אנשי גלאון וחנין, אבל היא מהדהדת גם במרכז הפוליטי, בימין האידיאולוגי ובשמאל שאיננו נמנה על שורות "השמאל העמוק".

האמת הבסיסית היא, שלמן המהפך של 1977, לא הוכרה הלגיטימציה של המחנה הלאומי לשלוט. רצח אמיל גרינצווייג מוזכר כאבן דרך בתרבות האלימות הפוליטית הישראלית, אך הרצח הראשון במדינת ישראל בוצע באנשי 'אלטלנה'. כשנרצח גרינצווייג, השמאל זעק בכיכרות כי בגין הוא רוצח ובוגד. השמאל מעולם לא השלים עם הלגיטימיות של הרביזיוניסטים לקחת על עצמם את מושכות השלטון. בגין הושווה כל העת לפשיסט. על שמיר אמרו שהוא טרוריסט. את נתניהו, שלפני רצח רבין הבהיר לקהל הזועם כי ראש הממשלה הוא יריב ולא בוגד, הטילו את רצח ראש הממשלה. עד ההתנתקות, הואשם שרון במגוון האשמות כזב שהתירו את דמו. אולמרט, שכבר לא היה בזמן כהונתו כראש הממשלה איש הליכוד, סבל מתנועה מאורגנת של אנשי שמאל שפעלו למען הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד וביקשו את דמה של מדינת היהודים. וכשעלה נתניהו לשלטון, מסע ההסתה נגדו לא פחת בעוצמתו מזה שהתקיים ב-1996.

בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.

בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.

התגובה הימנית הזועמת כלפי התנהלות השמאל היא מובנת, גם אם בלתי-מוצדקת. לא, השמאל איננו האויב. הסיסמה "האויב הוא בבית" הייתה מאז ומתמיד סיסמתו של השמאל המהפכני שראה בבורגנות ובליברלים אויב הפרולטריון. בגין, המנהיג הרביזיוניסטי היחיד שסבל מהתנכלות אינסופית ומהסתה מתמשכת, הדגיש כי יריביו אינם בגדר אויבים. דמו הותר, אך הוא לא התיר את דמם של אחרים. הבעיה הגדולה באמת נעוצה בשאלה, מה יש לעשות עם מחנה פוליטי שלם החותר תחת אושיות השלטון. שוב: יש להחריג את מפלגת העבודה מהעניין. גם את אנשי 'קדימה' ואפילו חלקים ממרצ. אבל השמאל, ראוי לזכור, מתקיים היום במנותק מהמערכת הפוליטית ובארגונים לא-ממשלתיים. הסוגיה הבוערת הינה אפוא כיצד יש להתמודד עם מגוון של ארגונים, שתרמו במישרין ובעקיפין לדה-לגיטימציה לישראל, שהתבטאה הן בפעילות סביב מבצע 'עופרת יצוקה' ובהסתה חסרת תקדים בעניין משט השטנה. לפי שעה, גם העניין הזה הושהה. אולם נדרש לכך פתרון אמיתי גם אם כואב מבחינה אזרחית.

ישראל, כמו ארה"ב של שנות ה-50', צריכה להיאבק מול אינטלקטואלים, פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת, משפט וכלכלה, שמבחינה אידיאולוגית מזדהים עם האויב. הדמוקרטיה הליברלית בארץ מונעת, אולי בצדק, תופעות כמו המקרתיזם. מקרתי, שצדק בעיקרון אך לא בפעולה, לא היה יכול לפעול בישראל, ואולי טוב שכך. זה לא פוטר את החברה הישראלית, כפי שזה לא פטר את החברה האמריקנית, מהתמודדות עם תופעה שבה מחנה פוליטי שלם מזדהה, ואף מסייע, לאויב. הישראלים בחרו להמתין עם ההכרעה הזו, אך היא ניצבת לפתחם. לכנסת הבאה כבר לא תהיה ברירה אלא להכריע מהי הדרך להתמודד עם השמאל הישראלי העמוק.

הסנקציה האפשרית היא ועדות חקירה או חקיקה שתגביל מימון זר. אולם יש גם אפשרות נוספת, והיא חזרה לאמנת כנרת. האמנה הזו כללה סעיפים שונים, בהם: "אנו מאמינים שקיים הכרח קיומי עליון, וקיימת הצדקה מוסרית מלאה לכך שלעם היהודי יהיה בית לאומי משלו, היא מדינת ישראל"; "באשר היא מדינה יהודית, ישראל מגשימה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בתוקף ערכיה, מדינת ישראל מחויבת להמשך קיומו של העם היהודי ולזכות לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; "למדינת ישראל חובה לנהוג בכל אזרחיה באורח שוויוני וללא משוא פנים. באותם תחומים בהם סובלים אזרחים ישראלים שאינם יהודים מקיפוח ומהזנחה, יש לפעול באופן נחרץ ומיידי להגשים את עקרון השוויון האזרחי הלכה למעשה"; ועוד.

אמנת כינרת יכולה להיות אפשרות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית, לבסס ולקיים את הפעילות והדיון הפוליטיים בישראל על יסוד עקרונות מגילת העצמאות והסכמה רחבה חוצת מפלגות. אולם חייב להיות בה גם עיקרון פרקטי: מפלגות אשר לא תחתומנה על אמנת כנרת, לא תורשינה לרוץ לכנסת. רישום אצל רשם העמותות יותנה בחתימת על אמנת כנרת. הרוב הציוני בישראל חייב להסדיר את תנאי ההשתתפות והפעילות של השחקנים בשיח הערכי והפוליטי במדינת ישראל. הוא עלול למצוא עצמו מתעמת עם מפלגות פוליטיות אנטי-ציוניות, חרדיות וערביות. אך העימות זה ראוי שכן עצם זכות קיום מדינת היהודים עומד על הפרק.

מה בין הקרן החדשה לישראל ובין מחאת יוצאי אתיופיה?

בשבוע האחרון, נראה היה שהותנע מהלך נוסף במה שהגדרתי באחד מטוריי הקודמים כ"בליץ נגד נתניהו": הפעם דומה שמדובר במחאת עולי ויוצאי אתיופיה. כזכור, השלב הראשון של הבליץ הגיע מבית המדרש של המטאורולוג הכושל, אהוד ברק, מומחה בעיני עצמו לצונאמי שמעולם לא בא. הוא נכשל עם התפלגות מפלגת העבודה. השלב השני היה המאמץ להציג את ישראל כגזענית בעקבות "גל החקיקה האנטי-דמוקרטי". זה קרה רגע לפני המהלך השלישי, והדרמטי, של המחאה החברתית, אחד מהכישלונות המפוארים בתולדות ישראל להפיל ממשלה באמצעות "הרחוב". אחר כך הגיע שלב נוסף, של חיבור בין המאבק "להצלת הדמוקרטיה" ("נגד סכנת הפשיזם", קוראים לזה במפקדה הקומוניסטית), לבין תופעות כמו "הדרת נשים" אגב דמוניזציה לחרדים. ועכשיו, כאמור, מגיע שלב הנוסף והוא הבערת השטח באמצעות התססת יוצאי אתיופיה ועוליה.

מדוע המחאה הזו מתפרצת במשמרת של נתניהו? הפגנת יוצאי אתיופיה בשבוע שעבר

מדוע המחאה הזו מתפרצת במשמרת של נתניהו? הפגנת יוצאי אתיופיה בשבוע שעבר

אין צורך להסביר, שיוצאי אתיופיה מהווים השכבה המדוכאת ביותר בישראל. יותר מהמזרחים של דוד בן-הרוש. חלקם הגדול סגורים בגטאות עירוניים. מספר עובדי שכר המינימום בקרבם הוא עצום. מצב תעסוקת הנשים קשה מאוד, ודומה שבכל תחום אחר בחיים, יוצאי אתיופיה לא הצליחו להשתלב. הם שקופים לחלוטין. אם מדי פעם בודקים מה אחוז המזרחים בקרב הסגל האקדמי או עובדי המדינה, הרי שבמקרה של יוצאי אתיופיה, אין טעם. מדובר בקהילה מקופחת, ויום אחד – שאולי קרוב יותר מכפי שאנו מאמינים – יהיה מי שישאל אותנו, את הישראלים הוותיקים, מדוע הבאתם אותנו הנה, לסגור אותנו בקצה הישראליות. הבעיה הגדולה היא, שמצבם של יוצאי אתיופיה לא החל אתמול. וגם לא בממשלות אולמרט, שרון או ברק. הוא החל הרבה לפני כן. על המחדל הזה חתומות כל הממשלות. ומבין כולן, שרת העלייה והקליטה בממשלת נתניהו, סופה לנדבר, מצטיינת בפעילות למענם. יכול להיות שלא מספיק. ובהחלט סביר שיש מקום להקצות עשרות מיליוני שקלים לשיקום הקהילה האתיופית בישראל ולקידומה. במלים אחרות, גם אם הממשלה הנוכחית עושה יותר מקודמותיה למען יוצאי אתיופיה, וגם אם זה עדיין רחוק מלהיות מספיק, בכל זאת גם בתחום הזה, ראש הממשלה מתעלה על קודמיו. אז מדוע המחאה הזו מתפרצת במשמרת של נתניהו?

נתחיל בכמה עובדות: באתר הקרן לישראל חד"שה, נכתב ב-18 לינואר, כי "הקרן החדשה לישראל החליטה להקצות מערך תמיכת חירום של 10,000 שקל לצורך מימון הסעות מפגינים מכל רחבי הארץ להפגנה הגדולה של בני העדה האתיופית נגד האפליה שהתקיימה השבוע בירושלים". לפי הקרן, ההחלטה על מענק התמיכה התקבלה בעקבות פניית נציגי הקבוצה באמצעות ארגון 'טבקה' לקרן החדשה לישראל לקבלת סיוע במימון העצרת. בקרן מסבירים: "הקבוצה מורכבת מ- 14 צעירים בני העדה האתיופית, סטודנטים מאוניברסיטת תל-אביב ומהמרכז הבינתחומי בהרצליה, וכן מנהלי קבוצת ה'פייסבוק', 'אתיופים מאוחדים', בה חברים למעלה מ- 10 אלפים חברים. הקבוצה התארגנה בשבוע שעבר סביב סוגיית הסירוב להשכיר דירות ליוצאי אתיופיה בקריית מלאכי וסביב תופעות אפליה וגזענות נוספות כלפי העדה האתיופית".

בדו"ח שיצא ב-2009 באנגלית מטעם עמותת 'טבקה', לא זו בלבד שהקרן לישראל חד"שה מופיעה ברשימת התורמים (בצד לא מעט קרנות אחרות), אלא שתורמים מארה"ב מוזמנים להפנות את תרומותיהם לקרן בשם P.E.F. Israel Endowment Funds או ל'קרן החדשה' עצמה. התיאור התמוה של הקרן החדשה, שכביכול 'טבקה' פנתה אליה למימון ההסעות בבחינת הייתה איזושהי קבוצה חיצונית, מיועד להסתיר למעשה את העובדה, ש'טבקה' היא שלוחה של 'הקרן החדשה'.

אין בדברים האלה כדי להטיל דופי במחויבותם של אנשי 'טבקה' לעניין מעמדם וזכויותיהם של יוצאי אתיופיה. וגם אין להטיל ספק, שישנם אנשים טובים ב'קרן החדשה' שרוצים באמת ובתמים בהפסקת הגזענות והאפליה נגד יוצאי אתיופיה. אולם 'טבקה' נוסדה לפני 12 שנה. סביר להניח שמצב יוצאי אתיופיה לא היה טוב בשעתו משהוא היום. הימור קל שלי: המצב כיום פחות גרוע משהיה בעבר. אז מדוע דווקא עכשיו מתחילים יוצאי אתיופיה לצאת לרחובות? האם לפתע במשמרת של נתניהו כראש הממשלה באו מים עד נפש? מדוע לא אורגן קמפיין כזה בתקופת ממשלת שרון או בעידן אולמרט? יש מי שיטען שאין זו מקריות. שקיימים גורמים המעוניינים להתסיס עוד ועוד קבוצות בחברה הישראלית נגד נתניהו. ויש מי שיאמר, שהנעת יוצאי אתיופיה למחאה חברתית תגרור אותם להצביע בבחירות למפלגה שלפתע תחרוט על דגלה את מאבקם. האם המחשבות האלה מקורן בפרנויה מוזרה? אולי. האם הרצף שנמתח בין המחאות השונות של השנה האחרונה לבין מחאת יוצאי אתיופיה, הוא מקרי בעליל? לא בטוח.

זעקת הקוזאק הנגזל של השמאל הרדיקלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.1.2011

לא לשווא הדהדה השבוע זעקת הקוזאק הנגזל של ארגוני השמאל נוכח החלטת מליאת הכנסת לבדוק את מקורות המימון שלהם. השמאל הישראלי, כמו השמאל הבינלאומי, מתקיים בשתי זירות מרכזיות: הזירה הפרלמנטארית והזירה החוץ-פרלמנטארית. המטרה של קיום מחוץ לפרלמנט היא בבחינת התכוננות לשעת חירום. במקרה של הפסד בבחירות, או במידה ויהיה צורך לבצע הפיכה-זוטא, בשמאל ערוכים בשתי החזיתות. המקרה הישראלי הוא מיוחד: בישראל, נטש השמאל בהתמדה את הזירה הפרלמנטארית ועבר אל מחוץ לכנסת, בסיוע הון זר.

כדי להבין איך הארגונים הללו פועלים, צריך ללכת אחורה. בבולשביקית קראו לדרכי הפעולה הללו "אגיטציה". ואיך עושים אגיטציה אפקטיווית? לוקחים אנשים טובים ומגייסים אותם לפעולות שנתפשות לחלוטין כ"א-פוליטיות". למשל, קליניקה משפטית לזכויות הלווייתנים הכחולים. וכשמקימים קליניקה כזו, מתחילים המייסדים בשטיפת מוח איטית. זה ממשיך בחטאי הקפיטליזם ומסתיים בכך שהציונות היא תנועה אימפריאליסטית. בבולשביקית, הכינוי "אימפריאליסטית" משמעו גזר דין מוות. אז במקום לומר "מוות לישראל", מדברים שם על כך ש"הורתה של מדינת ישראל בחטא". סוג של אינטלקטואליזם להמונים עם נימה אנטישמית ברורה. משם נסללת הדרך לגיוס אנשים להפגנות נגד "הכיבוש", "חומת האפרטהייד", "סכנת הפשיזם", "הגזענות המשתוללת" ועוד כהנה וכהנה ביטויים.

פעלו כדי לשמן את גלגלי מכונת השקר של גולדסטון. בצילום: ריצ'ארד גולדסטון

פעלו כדי לשמן את גלגלי מכונת השקר של גולדסטון. בצילום: ריצ'ארד גולדסטון

החשש המרכזי באותם ארגונים הוא מחשיפת דרכי פעולתם. אין כל צורך בפעולות אי-חוקיות על מנת להיות בלתי-מוסרי בעליל. אם מקנן בארגונים הללו פחד הריהו בראש ובראשונה מכך שאסטרטגיית הלוחמה הפסיכולוגית תיחשף ברבים; שקלונם ייראה לעין כל ושההון המממן אותם ייאלץ לתת תשובות גם בביתו. העובדה שגם שרים כמו מיכאל איתן מתגייסים לסייע לאותם ארגונים מעידה עד כמה שיח "זכויות האדם" מחלחל לרבדים העמוקים ביותר של החברה הישראלית, מטפטף סימני שאלה מתעתעים שפוערים באבן הציונית עוד חור ועוד חור.

ספק רב אם ועדת בדיקה כלשהי תמצא אי-סדרים משמעותיים בכספיהם של ארגוני השמאל. שם נוהגים לדאוג להקפיד על קוצו של יוד. הלוחמה הפסיכולוגית מתנהלת תוך הקפדה על הימנעות מעבירות כלשהן. אולם בכוחה של ועדה כזו להצביע על מגמה. למשל, כיצד האיחוד האירופי מפעיל את הבולשביקים המקומיים כסוכנים בישראל; או, לחילופין, איך כספים פלשתיניים מחו"ל משמנים את המכונה השמאלנית. אותם ארגונים מהווים ראש החץ במסע הדה-לגיטימציה לישראל. שיתופי פעולה אקדמיים מכשירים את הדור הבא של המאבק נגד המדינה. העובדה שהכול חוקי לא אומר שזה לא מסריח. לציבור בארץ יש זכות לדעת.

סביר להניח שוועדת בדיקה אמיתית לא תוקם, ואם תוקם ועדה כלשהי, לא יהיו לה שום מסקנות מחייבות. בישראל של 2011, אין שום פוליטיקאי ואין אף מפלגה אמיצה דייה שתחטט עמוק בקרביים של אותם ארגונים. עובדה: למרות הקמפיינים של "אם תרצו", אין לאוניברסיטת בן-גוריון שום כוונה לפתוח תיקי מינויים, לבדוק התאמה בין מינוי ובין דעות פוליטיות, לנסות לשנות את הקוריקולום כך שיהיה אקדמי יותר וישרת פחות את השקפותיהם של מרצים כמו ראש המחלקה לממשל שם, פרופסור ניב גורדון, מראשי הקוראים להחרמת ישראל. במצב כזה, אנשים כמו נשיאת האוניברסיטה, פרופסור רבקה כרמי, צריכים לחשוב פעמיים לאיזה צד כדאי לחבור. אם תמתח כרמי ביקורת על ניב גורדון, בשמאל ירימו קמפיין בינלאומי אכזרי כל כך עד שראשה יותז על המוקד. לכן, במצב הנוכחי, החשש מארגוני "זכויות האדם" האלה הוא מובן. מלבד מילים ריקות, בממסד לא נותנים שום גב למי שיוצא להגנת המדינה.

בבחירות הבאות, כל אלה שחרדים באמת לגורל הפלורליזם האקדמי, החופש הפוליטי לחשוב אחרת, הזכות להביע דעה שונה, היכולת לקיים שיח אפקטיבי, יצטרכו לתבוע מן המפלגות הציוניות לעשות בדק בית אמיתי, ממשי, ולבדוק כיצד הארגונים הללו משפיעים על המשולש אקדמיה-מערכת המשפט-תקשורת; לחקור מי מממן אותם, איך האקדמיה ניזונה מהם ולהיפך ובאיזה אופן ניתן למנוע את האינדוקטרינציה הפוסט-ציונית בקורסי חובה שנה א'. ואם יקומו הקוזאקים הנגזלים ויבכו ברבים כי דמם שנשפך, לא יהיה אלא לומר להם כי אל להם להלין אלא על עצמם. הרי אלה שמלבינים כל העת את פני המדינה ברבים, ומכפישים אותה ללא הרף, אינם שונים מאלה שמבקשים לשפוך את דמיה.

נעמי חזן וסמי מיכאל צובעים בשחור

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.12.2010

השתתפותם של פעילי "אם תרצו" במצעד זכויות האדם בתל-אביב ניסתה במידה מסוימת להמחיש את הזיוף הגדול שבמצעד "זכויות האדם" של השמאל הקיצוני ביום שישי האחרון בתל-אביב. אולם צעדת אנשי 'הקרן החדשה לישראל', מרצ והקומוניסטים ועוזריהם במצעד בתל-אביב לא ביקשה לתבוע זכויות אדם לאיש. היא ביקשה לתבוע את ראשה של ישראל.

בשבועות האחרונים ממשיכה התעמולה הארסית של השמאל הרדיקאלי בניסיונה לצייר את ישראל כממלכת רשע פרוטו-נאצית המנסה להעביר חוקי נירנברג. אחת, חנה בית הלחמי שמה, פעילת שמאל רדיקלי, הגדילה לעשות כשערכה את ההשוואה הבאה באתר האינטרנט שלה: "נאצים – מתנחלים, 'כהנא חי' – 'חולצות חומות', 'היטלר יוגנד' – 'נוער הגבעות', רבנים – ארים, יהודים טהורים – בדיקות טוהר הגזע הארי, 'מיהו יהודי' וביטול גיור הרבנים הצבאיים – חוקי גזע נגד יהודים וחוקי גזע נגד ערבים, כליאת ילדי עובדים זרים – מחנות הסגר וריכוז, מתקן כליאה לפליטים במדבר – מחנות ריכוז".

הטירוף הזה לא מרשים את רוב העם בישראל. הוא גם לא מרשים את המנהיגות האירופית ובוודאי שלא את המנהיגות האמריקנית. אבל הדימויים הללו מחלחלים לאדמה הפוליטית באירופה ובארה"ב כמו גשם של טיפות כימיות רעילות. האדים המבעבעים מן הרעל השמאלני הופכים את ישראל לשטן נאצי גדול. וכידוע, גורלם של הנאצים אחד הוא. ההשוואות האלה מוצאות אוזן קשבת באוניברסיטאות כמו ברקלי ואצל מרצים מאוקספורד ומקיימברידג', קונות שביתה בתודעת השמאל האירופי והאמריקני ומגיעות עד למערכות העיתונים הגדולות. אם ישראל היא ישות היטלראית שהשלב הבא בהתפתחותה הוא הכנסת ערבים למחנות ריכוז, דינה הוא להימחות מעל פני האדמה. במילים אחרות, רטוריקת זכויות האדם של השמאל הפכה מתמיכה בלתי-מופרעת בערבים לקריאה להשמדת ישראל.

מסע להשחרת ישראל. נעמי חזן. צילום: יאיר גיל, www.yairgil.com

מסע להשחרת ישראל. נעמי חזן. צילום: יאיר גיל, http://www.yairgil.com

השמאל הישראלי מתקרב בצעדי ענק לקראת התנגשות עם הרוב המכריע בעם ישראל. זו כבר לא שאלה של בחירות לכנסת. לשמאל כבר אין שום כבוד לבוחר הישראלי. מדברים שם בגלוי על הדברת המנהיגות הישראלית באמצעות לחץ בינלאומי וסנקציות. מבחינת השמאל הישראלי, בחירות שייתנו מנדט מחודש לליכוד ולנתניהו, ובפרט למחנה הימין, יצדיקו כל פעולה שתביא למחיצת העם בישראל. הרעיונות הללו, שמקורם בתודעה מהפכנית מפותחת של אוואנגרד לניניסטי שבטוח כי בידו האמת המוחלטת, עלולים להגיע לכדי הפיכת זירות כמו האו"ם לאירועי התגוששות שבהם ישראל נצלבת כל פעם מחדש כאשר הציונות איננה מוגדרת עוד כגזענות אלא כאידיאולוגיה נאצית לכל דבר ועניין.

על השמאל לקחת בחשבון כי במובן זה ישראל לא שונה משום מדינה שבה ניסו רודנים מטעם עצמם לכפות על העם משטרי דיכוי. בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה ובמזרח גרמניה זה נגמר במהפכה דמוקרטית. השמאל רק צריך לשאול את עצמו אם מנהיגיו רוצים גורל שדומה לזה של אריך הוניקר או לזה של ניקולאי ואלנה צ'אושסקו. לא, זה לא איום. נקרא לזה פרשנות מרחיבה: מי שרוצה לצייר את ישראל כמדינה נאצית ולבודד אותה עד כדי כך שתעמולה נגדה תעודד את הערבים ועוזריהם לפעול כדי לחסלה, צריך לקחת בחשבון שיש לזה מחיר.

חסרונו הגדול של השמאל הוא בהיעדר השפעתו על 95 אחוז מהיהודים. למצעד על תל-אביב הגיעו בסך הכול 3,000 איש. אולם בכך גם יתרונו הגדול של השמאל: בארגון. לנין לא היה צריך יותר מאשר מפלגה של 5,000 חברים עם משמעת ברזל כדי לחולל מהפכה. השמאל לא זקוק ליותר מאשר קולות מרצ והקומוניסטים, פלוס הח"כים הערבים ומשת"פים בקדימה, על מנת לרסס אל עבר ישראל יריות ללא הבחנה. הרעל הזה חודר לזירות שבהם ישראל נותרת חשופה. העיתונות הבינלאומית, ועדות האו"ם, האיחוד האירופי ועוד. זה מדרבן את הערבים להקשיח עמדות בתקווה שישראל תחוסל בעתיד הקרוב. הדיבורים על ישראל כמדינת אפרטהייד נאצית רק מעודדים אותם להאמין שמתישהו בקרוב יש סיכוי לערער את "הישות הציונית" עד התפרקות מוחלטת. אם מישהו בשמאל חושב שהניסיון להתנקש בדמוקרטיה הישראלית ובציונות יתבצע ללא כל הפרעה, הוא טועה ומטעה. מי שמנסה לחולל מהפכת-נגד מבפנים צריך לזכור שבסופו של דבר קונטר-רבולוציות סובייטיות נגמרות רע, גם אם רק בהוצאה אל מחוץ לחוק.