ארכיון תג: הפגנה

שלב נוסף לקראת השלב המכריע בספטמבר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.7.2011

קשה לנבא בשלב הנוכחי איך תסתיים המערכה בין הרדיקלים לבין ממשלת נתניהו. חבילת הצעדים המתגבשים במשרד ראש הממשלה לטיפול במשבר שנוצר עשויים להקהות את עוקצה של המערכה, ולגרום ליותר ויותר אנשים לסגת ממנה. חלק גדול מאלה שמשתתפים בהפגנות אינם מזוהים עם המחאה המאורגנת על-ידי אנשי 'הקרן החדשה' והקומוניסטים, ותוכנית ארוכת טווח להכנסת תחרות למשק, להורדת מחירים ולצמצום הפערים החברתיים עשויה להשביע את אלה שאינם מתלהבים מההסתה נגד נתניהו. העובדה שבסקר "הארץ" הליכוד שומר על כוחו, וגוש המרכז-שמאל ערבים אינו מגבש גוש חוסם, מעידה שלמרות הכול, העם איננו מוכן להקריב את הציונות תמורת חלומות סוציאליסטיים. יש פה מספיק אנשים שזוכרים איך התנהלה הכלכלה בארץ לפני 20 שנה.

צ'ה גווארה מגיע לכיכר הבימה. ההפגנה אתמול

צ'ה גווארה מגיע לכיכר הבימה. ההפגנה אתמול

אבל המערכה הנוכחית היא שלב נוסף לקראת השלב המכריע בספטמבר. הרדיקלים מדברים על כך בגלוי. ב'קרן החדשה' הכינו שני מארבים לנתניהו ליולי-אוגוסט 2011: האחד, הקמפיין נגד "עליית הפשיזם", והאחר, מסע ההסתה על יוקר המחיה. כאשר ראו שתוכנית ב' עובדת טוב יותר מתוכנית א', נטשו את הבריקאדות. תוכנית דפני ליף עבדה מעל המצופה. העיניים נשואות עכשיו לספטמבר. בשמאל יבקשו לשמור על אש המחאה לחודש הקרוב; הם רוצים שהממשלה תגיע לספטמבר כשהיא מותשת מבית. ממשלה מפוחדת ומבוהלת לא תצליח להתמודד באופן אפקטיווי עם האתגר הפלשתיני, ודרך המאבקים ה"חברתיים", הם מקווים להכניס את המדינה הפלשתינית בדלת האחורית.

במשרד ראש הממשלה הבינו מאוחר מדי שמדובר בניסיון הפיכה. המנטרה הקבועה שדוחפים גדעון לוי וחבריו ל"הארץ" על השמאל שהלך לעולמו, שימשה מסך ערפל שסייע להרדים את השלטון. מי שחשב שהמפלגה הקומוניסטית היא מועדון של סטליניסטים קשישים וכמה עשרות צעירים מבולבלים, חטף סטירה. ומי שלא הבין מה גדול כוחה של 'הקרן החדשה' נוכח דו"ח גולדסטון, קיבל פוטש במרכז העיר. רק בימים האחרונים נזכרו במשטרה לשלוח שוטרים סמויים כדי לאסוף מודיעין על המתרחש אצל הרדיקלים. הבעיה היא שיש מי שחושב שהניאו-סטליניזם חושש מן המשטרה. איך אומרים אצלנו? הם חיים בסרט.

הממשלה נהגה בסובלנות מופתית במפגינים, דבר שלא היה קורה בשום מדינה מערבית שבה היו כובשים רחובות ראשיים והופכים אותם למבצרי תעמולה לניניסטיים. אם יצליח נתניהו להקהות את עוקצה של מהפכת-הנגד ולדבר אל מעמד הביניים מעל ראשי הרדיקלים, עליו ועל ממשלתו מוטלת החובה לפקוח עין ולראות מה מתרחש במנהרות התת-קרקעיות של הציבוריות הישראלית. מה שקרה כאן בשבועות האחרונים מלמד על כך שאין לזלזל בכוחם של הרדיקלים לגייס אנשים טובים וישרי-דרך למאבקיהם באמצעות הסוואה עצמית ודמגוגיה חברתית.

בעבר, כשתנועת העבודה הייתה מקור לרעיונות ציוניים שפויים, היה מי שנאלץ להתמודד עם העיוות הרדיקלי ביישוב היהודי, שהתבטא אז בדמותה של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ). ברל כצנלסון שאל אז במאמר שפרסם ב-1.5.36 בעיתון "דבר": "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עַמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? …וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיִראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח". את התובנה הזו של ברל צריך להפוך למדיניות מעשית שמבקשת להוציא את העוקץ מהניאו-קומוניזם החתרני הפועל בישראל.

החזרה הגנרלית של השמאל בכיכר העיר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

"בעלי נהרג בקרבות במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן", אמרה לי מירי, מנידה בראשה כלא-מאמינה. את הכיכר על שם ראש הממשלה המנוח מילא ים גדול של דגלים אדומים ודגלי פלשתין, עם מפגינים ערבים רבים, לצוואר חלקם כאפייה, והם קוראים קריאות בערבית בגנות ראש הממשלה. "הייתי מוכנה לחזור לגבולות 67'", הסבירה, ורעד עבר בקולה. "אבל הם רוצים את לוד, יפו ורמלה", פסקה וביקשה שלא אכתוב את שמה המלא. "בעלי נהרג במלחמה", הדגישה שוב, רוצה לומר מה כבד הוא קורבנה.

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

בהפגנת השמאל שנערכה אמש בתל-אביב השתתפו בסביבות 5,000 מפגינים. למרות הנוכחות הבולטת של 'השמאל הלאומי', שהביא כמה וכמה עשרות צעירים עם דגלי ישראל וכרזה ענקית עם דיוקנו של ברק אובמה, הרי עיקר המפגינים יובאו על-ידי התנזים הקומוניסטי של תומכי חד"ש בערים ובכפרים הערבים. קומץ אנשי ימין שביקש להפגין הפגנה נגדית, נדחק לקרן הקרוב וסביבם עשרים חיילי מג"ב ויס"מ. בתל-אביב, הנפת דגלי פלשתין היא כבר בגדר בון טון. לרגע היה נדמה, שרחוב אבן גבירול הפך לטריטוריה חצי סובייטית-חצי איראנית.

דגלי פלשתין ודגלים אדומים מילאו את הרחובות, ולעזרת השמאל הרדיקאלי נחלצו ערביי המשולש, נצרת והאזור, שעבורם הייתה זו הזדמנות פז לפרוק את תסכולם עם קריאות בערבית, גרונם ניחר, כאשר להקת המתופפים של בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מוציאה מהמרפסות את דיירי רחוב המלך ג'ורג' ההלומים. בתל-אביב עוד לא התרגלו לצעקנות של הקומוניזם המקומי. בכיכר מסריק עמד צעיר ערבי והניף דגל פלשתין. מבחינתו, גבולות 67' הם בהחלט לא היעד הסופי.

ההפגנה בותרה לשני חלקים: המיעוט עם דגלי ישראל בראש, מניף שלטים עם תמונת נתניהו ותחתיה הכיתוב "סרבן שלום", ועליו נמנים בעיקר אנשי 'שלום עכשיו', מרצ ו'השמאל הלאומי'; והרוב הקומוניסטי הגדול מאחורה – רצועה ארוכה של אנשי חד"ש, 'סולידריות שייח' ג'ראח', הטרוצקיסטים ואפילו אנשי 'דרך הניצוץ', שבשנות השמונים מנהיגים נכלאו בעוון קשרים עם ארגוני הטרור הערבים, ועתה מכנים עצמם בשם 'דע"ם – מפלגת הפועלים'. אלמלא היו הערבים מעבים את שורותיהם, המראה היה נלעג במיוחד. ארבעה בית"ריסטים עם דגלי כחול לבן על גבן עמדו במרכז כיכר רבין וכלכלו את צעדיהם. הם הסתלקו משהבינו כי מדובר בטריטוריה פלשתינית לשעה הקרובה.

לפני היציאה להפגנה, התדיינו ביניהם זוג צעירים אם להדביק על שלטיהם את המדבקה שהוציאה מרצ, "ביבי תכיר – פלסטין". "עוד יחשבו שאני ציוני", הביע חשש צעיר עם שיער נפוח וארוך. חברו הרגיע אותו כשהביא לו מדבקה שהפיקה חד"ש, שמסירה כל חשדות בדבר ציונות. בדרך נשכבו כמה נערים ונערות על הרצפה במיצג מוות מקאברי במיוחד. העוברים והשבים חששו כי מדובר בכמה צעירים שחטפו מכות מהיס"מ, אולם עד מהרה התברר כי זו דרך אמנותית מיוחדת למחות נגד ה"כיבוש".

הכבודה הקומוניסטית הרגישה שזו יום חגה: ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי עמדה עם שלט ענק ועליה המספר "67'", מפקחת על החוליות הערביות שיובאו להפגנה. חיים אורון, עד לא מזמן ח"כ מטעם מרצ, הסתחבק עם מזכיר מק"י, מוחמד נפאע, מתעלם מהדגלים הפלשתיניים סביבו. כמעט כל המנהיגות הערבית הגיע לשם. הם יודעים כי בלי תמיכתם המספרית, ההפגנה עלולה להיתפש כקוריוז. ח"כ מחמד ברכה, יו"ר חד"ש, וראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת, הסתובבו בקהל כחתנים ביום חגם. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שהתכונן להפגנה ב'קפה מסריק' האופנתי אשר ליד כיכר רבין, שפע חיוכים.

בכיכר דיזנגוף נדחקו המפגינים אל עבר העלייה להיכל התרבות ומשם לרחבת מוזיאון תל-אביב. רק קומץ מפגיני ימין, דגלי ישראל בידיהם וסביבם עשרות אנשי יס"מ, שוטרים ומג"ב, עמדו בודדים בתימהונותם ברחוב המלך ג'ורג', קוראים קריאות בגנות השמאל. אחד ממכריי התל-אביביים, ווקמן לאוזניו והוא מהדס בחדווה למכון הכושר המקומי, ניגש אליי ושאל אותי, "לא הייתה פה הפגנה על ירושלים?". הבועה, מסתבר, ממשיכה בשלה, גם כשממלאים את מרכז העיר בגדודי אוהדי אש"ף בחזרה גנרלית לקראת ספטמבר הגדול.

לעצור את טירוף השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.5.2011

מי שיקרא את ה"וושינגטון פוסט" ואת עיתון "הארץ", עלול לחשוד כי הוא לוקה בפיצול אישיות. אתמול דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, הודיע שהוא דוחה את מתווה אובמה לחזרת ישראל לגבולות 67'. זה מצטרף לאהדה הסוחפת את האומה האמריקנית כלפי נתניהו. לא רק אצל החבר'ה הניאו-שמרנים של "קומנטרי" אלא גם בקרב ה"הארד קור" הדמוקרטי. והנה, ב"הארץ" עטים גדעון לוי, יוסי שריד וארי שביט על נתניהו, כל אחד מושחז וארסי יותר מקודמו. שביט, שהאיץ בנתניהו ללכת בכיוון שבו הוא פוסע כעת, געגע משהו על "נאום מצדה".

נאום ראש הממשלה נתניהו הצליח להבקיע את הבידוד שכפה אובמה על ישראל. הטעות הקריטית של הנשיא האמריקני הייתה בתחרות "מי ינאם ראשון". הוא סנדל וסיבך את עצמו בעצת הילארי קלינטון. נתניהו הגיב בתוקפנות מנומסת ובנחישות נוסח וושינגטון. תוך יום זכה באהדת הקונגרס וחלק אדיר מהאמריקנים. הוא דיבר בשפה שהאמריקנים אוהבים: הרבה עובדות, בלי בולשיט. נאומו התבסס על הקונצנזוס הישראלי שאפילו בקיבוצי 'השומר הצעיר' חותמים על תכניו. מעטים יודעים, למשל, שתוכנית נתניהו זהה במאת האחוזים לתוכנית השלום של רבין מאוקטובר 1995. במלים אחרות, ההבדלים ההיסטוריים בין תנועת העבודה הביטחוניסטית לבין הליכוד נמחקו. נתניהו מגלם את המפנה ההיסטורי הזה.

ולמרות הכול, במוצאי השבת הבאה, הארבעה ביוני, תתקיים בתל-אביב הפגנה שתצא מכיכר רבין בסימן התנגדות לנתניהו. בשמאל כבר התחילו לפזר את הרעל המוכר על נתניהו "סרבן השלום", ה"מסוכן", שהופך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד פשיסטית". כלומר, מפלגת העבודה, מרצ והקומוניסטים זזו הקצינו את עמדותיהם מלפני חמש עשרה שנה. הם ניצבים במקום שבו ניצבו אנשים כמו אבו-ג'יהאד. אולם זו לא תזוזה שמאלה; זו פנייה לכיוון הפשיזם האסלאמי. ברגע שנתניהו הפך למנהיג הרוב הישראלי הציוני והשפוי, השמאל נדרש לפנייה לכיוון מורשת הג'יהאד של ערפאת. מדברים שם בגלוי על העלאת אחוזי ההצבעה בקרב הערבים בבחירות הקרובות: בלי החבר'ה מהגליל, מנצרת ומהמשולש, הם יגרדו את אחוז החסימה מלמטה. לכן, סביר להניח ש"מחנה השלום" ידאג לייבא להפגנה הקרובה לא מעט מערביי ישראל כדי לעבות את השורה.

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשטרה נדרשת עתה להחליט מהו גבול הסובלנות של הדמוקרטיה. אם דגלי פלשתין המונפים במרכז תל-אביב בצד סיסמאות ארסיות נגד ראש הממשלה אינם מהווים קו אדום. אם לא צריך לעצור את האוטובוסים מהמשולש ומהגליל בדרכם לתל-אביב. האם מישהו היה מעלה על דעתו לאפשר למפגיני ימין להגיע עם דגלי ישראל לאום אל-פחם? כזכור, בפעם האחרונה שזה קרה, אנשי הימין לא נכנסו אל מרכז העיר המוסלמית. ערביי אום אל-פחם הנאורים רגמו אותם באבנים כדי להראות להם שמדובר בטריטוריה איראנית. אין סיבה אפוא שגדודי רק"ח ובל"ד בהנהגת מחמד ברכה וחנין זועבי יוכלו לעשות כן. הגיע הזמן שהשמאל בארץ יבין כי הסבלנות מתחילה לפקוע.

השר לביטחון פנים צריך להבהיר למשטרה כי הגיע הקץ לימים שבהם דגלי ערפאת התנוססו בהפגנות ה"שלום" בתל-אביב. לדמוקרטיה יש זכות לא רק להגן על עצמה אלא גם להבהיר לאזרחיה מה הם הגבולות האדומים. השמאל בישראל, שכבר מזמן לא עוצר באדום, צריך לדעת כי גם לליברלים הגדולים ביותר כואב כשתוקעים להם אגרוף בפרצוף. שלטון החוק צריך אם כן לדעת כיצד להתמודד עם האגרופנים משמאל.

ברוטשילד הקמנו את מדינת פלשתין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2011

החום האביבי והנעים שאפף את בתי הקפה בשדרות רוטשילד ובנווה צדק, עמד להפוך באחת לחום מאיים ומעיק. העשרות הרבות של אנשי השמאל שהתאספו בכיכר הקטנה שליד בית דיזנגוף אשר בדרום שדרות רוטשילד, בואכה רחוב אלנבי בתל אביב, כמעט התמזגו לרגע עם מפגיני הימין אשר הפגינו במדרכה מולם, צועקים לעברם קריאות גנאי. כאשר ניסתה השחקנית חנה מרון בת ה-87 להקריא את הכרזת העצמאות הפלשתינית, שחוברה בידי יהודים, היא נתקלה בקריאות קשות לעברה. "שכחת מה שעשו לך במינכן", הטיחה בה בקול צרוד מפגינה שנעמדה על הספסל בשדרה. בסוף נטלה מרון בידה את המיקרופון, וכשברקע קול משרוקיות וחצוצרה מרעיש אוזניים, הקריאה מרון בהגייה ברורה את ההכרזה שחוברה.

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו. בפלשתין קם העם הפלשתיני, בה עוצבה דמותו", קראה מרון, כשמסביבה חוליית הגנה של חבריה, מונעת משלושה מפגינים ימנים ששיערם זרוע בשיבה לסכל את המעמד ההיסטורי. "אנו החתומים מטה", המשיכה, "קוראים לכל אדם שוחר שלום וחופש ולכל האומות – לברך על הכרזת העצמאות הפלשתינית, לתת יד ולפעול כדי לעודד את אזרחי שתי המדינות לקיים ביניהם שלום על בסיס גבולות 67', והסדרים המוסכמים ביניהן". "סופו המלא של הכיבוש", סיכמה, "הוא תנאי יסודי לשחרור שני העמים, לקיומה של הכרזת העצמאות הישראלית ולעצמאותה של מדינת ישראל".

כאשר סיימה מרון את דבריה, זעקו לעברה מפגיני ימין שצצו מתוך הקהל קריאות גנאי. כתב רשת "אל-ג'זירה" נדחף מעט פנימה כדי לשדר את ההמולה המתרחשת. הסופר ספי רכלבסקי, מנחה ההפגנה, החל לנאום ולגדף את ראש הממשלה נתניהו. "נתניהו הוא ראש ההסתה ומתחתיו מתחילה הפגיעה בזכויות האזרח!", זעק רכלבסקי בקול ניחר, והוסיף: "האיש הזה רומס את הדמוקרטיה. אלה אותם אנשים שהביאו את יגאל עמיר! נתניהו מביא עלינו יגאל עמיר חדש. הוא מסכן את עצם קיומנו. הוא מדיח ומסית. הקלפי לא קובעת לגיטימיות, הכרזת העצמאות קובעת אותה, והאיש הזה הוא לא לגיטימי! תזכרו שגם בגרמניה הכריעו הקלפיות!". ההסתה המופרעת נגד ראש הממשלה רק חיממה עוד יותר את מפגיני הימין.

מפגינים מתעמתים עם יעל דיין. צילום: פלאש 90

מפגינים מתעמתים עם יעל דיין. צילום: פלאש 90

רונית, בת להורים יוצאי אצ"ל ולח"י ("הם הכירו את בגין", אמרה לי בגאווה), לא ידעה את נפשה נוכח הדברים. היא הטיחה עלבונות לכל עבר כאשר כינוה מפגינים "נאצית", בעודה עוטה על גבה את דגל ישראל, שאותו נמנעו משתתפי ההפגנה להניף. "קראתי אתמול ב'פייסבוק' על ההפגנה שמתקיימת. הבן שלי פעיל ב'אם תרצו'. בשמאל לא מבינים את האסון שהם מפילים על המדינה". פעילי השמאל העצבניים ניסו להסיר מגבה את הדגל, וכמעט שדחפו אפיים ארצה את כותב שורות אלה, על שהעיז לראיין מפגינה שאינה מיישרת קו עם מכריזי העצמאות הפלשתינית.

לרגע היה נדמה כי התלהטות הרוחות תוביל לאלימות. יאיר גרבוז פילס את דרכו למיקרופון והחל לשאת את נאומו, לקול צפצפות ומשרוקיות המפגינים מן העבר השני. "יאיר גרבוז, אל תקשיב למוסתים של נתניהו שמביא עלינו שוב את יגאל אמיר", זעק לעברו ספי רכלבסקי. "המשטרה לא מגינה עלינו כמו שלא הגנה על יצחק רבין", המשיך רכלבסקי לצעוק, אבל למעט קריאות המחאה הקולניות שמנגד, לא אונה רע לסופר המתלהם. אחד-אחד עלו נואמים והשתלחו במדינה, בראש הממשלה ובימין. "הימין הישראלי בגד בציונות!", קרא המחזאי יהושע סובול לקול צהלות הקהל.

בקהל הסתובבו כחתנים ביום שמחתם כמה מאנשי מרצ ו'שלום עכשיו', בהם יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', ח"כ ניצן הורוביץ וח"כ לשעבר מוסי רז, השוקל להתמודד על הנהגת מרצ. בין מפגיני הימין, ניצב לפתע ח"כ ראלב מג'אדלה, שהתראיין כמעט ללא הפרעה, חנוט בחליפה מהודרת, מפקח מרחוק על השמאל היהודי המקים במרכז תל אביב את פלשתין. לטיף דורי, בעבר איש המחלקה הערבית של מפ"ם וגבעת חביבה, הקריא את ההכרזה בערבית למען תובן גם ברמאללה ובעזה. בקהל ניסו כמה מפגינים, מהשמאל דווקא, לחתום את העצרת בשירת "התקווה". הם לא זכו לשיתוף פעולה ושירת הפגנתם באמצע נגדעה. "התביישתי נוכח הקריאות נגד נתניהו", הפטירה לעברי חברה ותיקה הפעילה בחוגי השמאל מזה שנים. המפגינים התפזרו כאשר ברקע חצצה המשטרה בין מפגיני שמאל וימין שביקשו להמשיך את ההמולה עוד דקות ארוכות. כעבור זמן לא רב פרשו כולם לשגרת חול המועד, ממתינים להיפגש בסיבוב הבא, עת תעלה בעצרת האו"ם ההצעה להכיר רשמית במדינת פלשתין.

לא רק יריב מר אלא גם, ובעיקר, סוכן זר

טור אישי ששודר בתוכנית "בחצי היום השישי" רשת ב' של "קול ישראל" בתאריך 22.4.2011

כלי התקשורת שסיקרו את הפגנת השמאל שנערכה אתמול בתל-אביב כאות סולידריות עם היוזמה הפלשתינית להכריז על הקמת מדינה עצמאית בספטמבר הקרוב באו"ם, הבליטו במתכוון את העימותים שהתקיימו בהפגנה בין אנשי הימין והשמאל. אולם משום-מה נעדרה מהדיווחים ההסתה הפרועה ומשולחת הרסן של מנחה ההפגנה, ספי רכלבסקי, נגד ראש הממשלה נתניהו. מעבר לכך ששוב נעשה הניסיון הנואל לקשור בין נתניהו לבין יגאל עמיר, הרחיק רכלבסקי עד כדי השוואה בין ישראל לבין הרייך השלישי כשטען שנתניהו איננו מנהיג לגיטימי ורמז רמיזה עבה להשוואה המתבקשת עם הצורר הנאצי.

העובדה שהשמאל חוזר לסורו ונוהג בנתניהו כפי שנהג בו ב-1996 וב-1999 ממחישה פעם נוספת כי מתקיים בישראל מחנה פוליטי שלם שתודעתית נמצא מעל העם ורואה עצמו כמייצג אמת נצחית ששום בחירות דמוקרטיות לא יוכלו לה. בחג הפסח תשע"א, משועבד מחנה פוליטי שלם למגלומניה מסיתה כשהמוקד שלה הוא שוב ראש הממשלה. הבעיה מתחילה כשההסתה נגד נתניהו עוברת לפסים מעשיים: זה התחיל בטפטוף שקרים ורעל על אוזנו של השופט גולדסטון, וממשיך עכשיו עם עידוד הפלשתינים סרבני השלום להכריז מדינה באורח חד-צדדי. בכך מצטרף השמאל להתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כשהוא מציירה כעריצות פשיסטית, במקרה הטוב. העובדה שבכל רגע נתון יכול כל אדם להפגין ולומר את אשר על לבו מבלי שכוחות ביטחון יירו בו או ינהגו בו באלימות, כנהוג אצל שכנינו, היא בטלה בשישים בעיני החברים משמאל.

מה שברור הוא, שבסולידריות עם הפלשתינים ובהסתה נגד נתניהו, השמאל נפרד לשלום מהשיח הישראלי. הוא מקיים שיח עם חבריו בעולם, מתמרן את האו"ם, לוחש באוזני האמריקנים וממומן היטב על-ידי האירופים. עבורו, ישראל היא מדינה שיש לכפות עליה בכוח, מבחוץ, שינוי משטר. אין בכך כדי לשלול את זכותם של אנשי "מחנה השלום" במירכאות להפגין או להתבטא, אבל כדאי לצייר את דמות המחנה הזה כפי שהיא: לא רק יריב פוליטי מר אלא גם, ובעיקר, סוכן זר.