ארכיון תג: הבית היהודי

בחירתו של נתניהו

בתיאוריה המרקסיסטית, משטר קורס כשסתירותיו הפנימיות כבר לא יכולות להכיל זו את זו. עניין הסתירות הפנימיות של המשטר הוא כלי דיי יעיל כדי להבחין מתי משטרים עומדים לקרוס, לא כל שכן ממשלות. הממשלה הבאה של נתניהו תתמודד עם שלוש סתירות מרכזיות: הסתירה בין מחויבות נתניהו לחרדים לבין מחויבותו לעיקרון השוויון בנטל של לפיד ובנט; הסתירה בין שלילת נתניהו את רעיון המדינה הפלסטינית ופינוי ההתנחלויות לבין רצונו לשלב את לפיד ולבני בקואליציה; הסתירה בין רצונו של נתניהו לכסות את הגירעון באמצעות מיסוי כבד ודילול כיסי הציבור לבין מחויבות לפיד ובנט לצורך בתיקון חברתי.

לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.

לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.

עם שלוש הסתירות המרכזיות האלה, נתניהו מתכוון להקים קואליציה. אם ממשיכים במרקסיזם, הוא בונה על תיאוריית אחדות הסתירות והניגודים. כך, למשל, הוא רוצה חוק גיוס לחרדים שישביע באותה מידה את ש"ס ואת לפיד; הוא מבקש להיכנס למו"מ שיכניס לממשלה את לבני אבל בפועל יהיה עקר מכל תוכן ממשי; הוא רוצה קפיטליזם קיצוני אך מוכן לוותר ויתורים מסוימים כדי לענות לסדר היום החברתי שלפיד, בנט וגם לבני רוצים להתהדר בו.

כשיורדים מהפירמידה המרקסיסטית, מגלים שנתניהו מבקש לבנות את הקואליציה שלו ישר עם הטפחות, ולא עם המסד. בפועל, הקואליציה היחידה שיכול נתניהו להקים במצב שבו לפיד, לבני ומופז המשתרך אחריהם לא יסכימו לרדת מהסוס, היא קואליציית ה-61. פוליטית, התעסקות עם המסד הימני של נתניהו היא הדבר היעיל ביותר שביכולתו לעשות: קודם כל להקים קואליציה, להרכיב ממשלה, להרגיע את הליכוד, לחלק ג'ובים, לסנדל את הימין והחרדים במשרדיהם, ואחר כך להתחיל לדבר. עם אובמה, עם לפיד, עם לבני, עם בג"ץ. גם עם יחימוביץ, שמחכה לרגע הנכון שבו עפר עיני יוכל להכניס אותה פנימה על רקע "מצב החירום" החברתי.

אך נתניהו פועל הפוך. הוא מבזבז זמן יקר על מו"מ עם לפיד, ומעלה את ערכו של בנט. הוא משחק עם החרדים, משפיל אותם ורוצה קואליציה שבה ישמשו ניצבים. הוא מפזר ספינים על מינוי לבני לתפקיד שרת חוץ בפועל, ולא בודק שהאיחוד עם ליברמן הדוק דיו. נתניהו רוצה את הכול. בחלומו, הוא חוזר לקואליציית ה-94 ח"כים שהקים עם מופז. כולם בפנים, כולל החרדים. אך הזדמנות כזו לא יכולה לחזור בשנית. הסתירות הפנימיות גדולות מדי. הן חזקות מדי. עד מהרה נתניהו יפנים, וזאת בהנחה שלפיד ולבני לא יבגדו בבוחריהם, שהעצה הנצחית של פינקלשטיין היא הנכונה עבורו: קודם כל תלך לגוש. ל"בייס", הבסיס. 61 ח"כים, ונראה מה יהיה.

כדי לשמור את שלטונו יציב, נתניהו יצטרך קואליציה ימנית. המחאה החברתית עשויה לפרוץ או-טו-טו וללחוץ על שותפות אפשריות מהמרכז-שמאל. אובמה ינחת בארץ ויבקש מנתניהו מו"מ עם הפלסטינים עם עקרונות משמעותיים נוסח הכרה במדינה פלסטינית, קבלת גבולות 67' כעיקרון שממנו סוטים לכיוון חילופי-שטחים ושמירה על גושי ההתנחלויות, דיבור על "פתרון יצירתי" בירושלים. בלי זה, המו"מ יקרוס תוך חודש, והסיכוי לאינתיפאדה שלישית גבוה מתמיד. ובג"ץ מחכה לחוק גיוס שוויוני. אלמלא ייקח את שותפיו הטבעיים, נתניהו יטבע בבליל של סתירות עמוקות כל כך עד כדי שהאחדות לא תכיל את הניגודים. פוליטית, עדיפים 61 ח"כים ביד מאשר 70 ח"כים על העץ.

אם אכן ישמרו מפלגות המרכז-שמאל על עקרונותיהן, תיווצר הזדמנות לאחד את הגוש. אין הצדקה לקיום נפרד של לבני, לפיד ומופז. מדובר בקבוצה עם די-אן-איי זהה. למפלגת העבודה ולמרצ אין סיבה לרוץ שוב בנפרד. בעבודה הבינו שכדי להגיע ל-20 מנדטים ומעלה, הם צריכים לפנות לשמאל הציוני. ומשמאל לשמאל הציוני, תהיה הבנה שכדי ליצור גוש חוסם אמתי בבחירות הבאות, יש צורך בהתארגנות מחודשת, הן של השמאל הלא-ציוני והן של המפלגות הערביות. יותר מדי זמן רוצים ברחוב הערבי רשימה ערבית מאוחדת, כזו שתוכל לקבל 15 מנדטים.

בליכוד מדברים כבר עתה על האפשרות שנתניהו יבקש ארכה מהנשיא פרס. הם יודעים עד כמה עמוקות הסתירות בקואליציה שנתניהו מבקש להקים. כהרגלו, ראש הממשלה לא יחמיץ הזדמנות להמתין עד הרגע האחרון כדי להחליט לאן יפנה. הוא כן יודע שעל שותפיו הטבעיים, החרדים יותר מאשר בנט, אין הוא מוכן לוותר. אם נתניהו אמיץ דיו, הוא יכול לדרוך את המערכת הפוליטית באיום על בחירות חדשות. מספר הח"כים הרוצים בחירות כאלה אינו עולה על אצבעות כף יד אחת. לא תמר זנדברג ממרצ ולא איילת שקד מהבית היהודי רוצות בחירות חדשות. איום בבחירות חדשות ימחיש עד כמה הפוליטיקה היא עסק גמיש, אולם יש בו לא מעט סכנות. ראש ממשלה שנבחר מחדש ומאיים בבחירות נוספות נחשב, במושגי ביבי, למתאבד שיעי. קודם כל שלטון.

נתניהו אינו מקורץ מהחומרים שמהם קורץ שרון, ולכן הוא ינסה הכול כדי לייסד את קואליציית החלומות הרחבה שלו, ולו כדי לא להיות תלוי בהצבעותיה של אורית סטרוק ובהוראות רבני מפלגת 'תקומה'. אם יצליח להגיע לקואליציה כזו, הוא יגלה עד מהרה, כי הסתירות הפנימיות בתוך ממשלתו יהפכו את כהונתו לגהינום. כבר עכשיו הוא מביט באהוד ברק במבט מלא הערצה וגעגועים.

הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.