ארכיון תג: הבית היהודי

קואליציה מתפוררת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.6.2013

לפני זמן לא רב התריע ראש הממשלה נתניהו מפני הדרך להתפרקות הקואליציה. נראה, כי למעלה משלושה חודשים לאחר כינונה, הקואליציה שהקים נתניהו יחד עם 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' דומה יותר לרכבת שקרונותיה יכולים להינתק זה מזה בכל רגע, מאשר לרכבת השועטת קדימה במלוא הקיטור. המחלוקת בין אנשי לפיד לבין אנשי בנט בשאלת שתי המדינות היא מלאכותית מדי מכדי שניתן יהיה להאמין שיעקב פרי ואיילת שקד באמת מתכוונים, בשם שולחיהם, להתאבד על הנושא המדיני. וגם החיכוכים בין לבני ואנשיה ובין אנשי הליכוד בשאלות מדיניות ומשפטיות נראים יותר כמו ניסיון לגייס תמיכה בדעת־הקהל מאשר איזה מאבק אמתי על ערכים. ההתבטאות של סגן שר הביטחון, דני דנון, נגד פתרון שתי המדינות, פונה יותר לקהל חברי הליכוד מאשר לארצות־הברית או לאו"ם. כל התבטאות וכל מאבק קטן משקפים, בסופו של דבר, מאמץ להשיג עוד תמיכה בציבורים שונים.

ובכך טמונה הבעיה: קשה למצוא מישהו שסבור, כי לממשלה הזו – בהרכבה הנוכחי – יש זכות־קיום לאחר העברת התקציב. בטווח הנראה לעין של השנה הקרובה, אחת השותפות בקואליציה תיאלץ לפרוש כדי להוכיח, כי היא נאבקת באמת למען ציבור שולחיה. כל השותפות בקואליציה, ובכלל זה חברי־כנסת מהליכוד, פועלים מתוך נקודת־מוצא שהקואליציה תלויה על בלימה. הקרבות הקטנים שמנהל נתניהו בליכוד וחוסר היכולת להעביר את מהלך האיחוד עם 'ישראל ביתנו' מבטאים את אי־האמון שיש לח"כים בכך שאכן ראש הממשלה יכול להחזיק מעמד ארבע שנים, וכי גם אם יחזיק מעמד, כלל לא בטוח שביכולתו לנצח שוב את הבחירות. במידה רבה, הליכוד התנתק מנתניהו: רגב, דנון ואחרים פועלים באופן עצמאי לחלוטין, בגיבוי שקט של בכירים בתנועה.

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

סמכות פוליטית מתערערת. נתניהו

יש מי שכבר מבקש למצוא הרכב חלופי לקואליציה הנוכחית. החיזורים אחר מפלגת העבודה והחרדים אינם פוסקים. סוגים מיני סוגים שונים של הרכבים קואליציוניים נזרקים לחלל האוויר, עם פנקסים שלופים ונוסחאות מתמטיות. העניין הוא שבסופו של דבר, בהיעדר אוטוריטה, שום מרקחה קואליציונית לא תצליח לייצב את ממשלת נתניהו השלישית, במידה שכל שותף בה ימשוך לכיוון אחר. ל'יש עתיד' יש אינטרס גדול להוביל לבחירות חדשות בשנתיים הקרובות, בהנחה שיתברר, כי תכניתו הכלכלית של לפיד צלחה, ובהנחה שיסתמן, כי הנושא המדיני נמצא במבוי סתום. מפלגת העבודה לא תוכל להצטרף לקואליציה שאין בה מהלך מדיני משמעותי. 'הבית היהודי' רואה את הליכוד מתפורר ומבקש להגיע לידי מצב שבו הוא ישמש בית לרבים מפליטי המחנה הלאומי. החרדים לא ימהרו להצטרף לקואליציה דווקא כאשר תחושת הרדיפה בציבור החרדי היא בשיאה. מדובר במקדם מנדטים רציני. נתניהו עצמו, הכרוך אחר ליברמן, יודע היטב, כי החברה הישראלית עצמה נמצאת בסימן חילופי־דורות במנהיגותה.

כאשר הודיע לי יועץ בדימוס לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שלפיד יהיה ראש הממשלה הבאה, גיחכתי אגב שתיית קפה עמו ליד תיאטרון 'הבימה'. אולם ההסבר שלו היה יותר משכנע מהקביעה עצמה: החברה הישראלית נמצאת באותו מקום שבו הייתה כאשר נבחר שרון לראשות הממשלה בשנת 2001, רק הפוך. בעוד שאז כמהה ישראל למנהיגות מנוסה, ותיקה, שתעשה סדר בבלגאן, היום החברה כמהה להנהגה צעירה ובוטחת שתראה לה את הדרך קדימה. כשטענתי כנגדו, כי נתניהו הוספד פעמים רבות והיה, כמו שמעון פרס, "כעוף החול", הוא ביטל את דבריי והציג כהוכחה את המתרחש בליכוד. גם בליכוד, אמר, מריחים את ריח השינוי. גדעון סער, השקט שבשרי הליכוד, לא מתכוון לאפשר לנתניהו להשתלט עם ליברמן על המפלגה. הקרב על מזכירות הליכוד, בין השר ישראל כ"ץ לבין מירי רגב הנתמכת על־ידי סער ומתנגדת לאיחוד, הוא עדות לכך שגם במפלגה מבינים שהדברים השתנו.

האפשרות שתיערכנה בחירות בישראל בשנה־שנתיים הקרובות מנוגדת לחלוטין לעובדה שהמדינה זקוקה בעיקר ליציבות שלטונית ולא לחילופי־דורות. לפחות לא עכשיו. בעשרים השנים האחרונות, רפורמטורים גדולים שבאו במקום שמרנים (רבין שהחליף את שמיר, ברק שהחליף את נתניהו) הנחילו אכזבה רבה לעם. כדאי לו, לראש הממשלה, להתעורר ולהבין, כי בקצב הזה, סחרחורת־הבחירות היא רק עניין של זמן. אם לא יעשה מהלכים נחושים כדי להשיב את סמכותו ולכונן מחדש את האוטוריטה הפוליטית שלו, כהונתו במשרד ברחוב בלפור תהיה קצרה בהשוואה לזו הקודמת.

ההתנצלות והמפנה המדיני של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.3.2013

התנצלותו של רה"מ נתניהו בפני עמיתו התורכי ארדואן מלמדת, כנראה, על מפנה מסוים במדיניותו. ללא תלות בליברמן כשר חוץ ובדני איילון החוזר־בתשובה, ללא אהוד ברק המחמם מנועים אך נסוג ברגע האחרון, ללא הלחץ הימני מצד הסיעות החרדיות – נתניהו משוחרר יותר להוביל מדיניות חוץ שאפשר להגדירה כמדיניות של סיכוי והזדמנות. רה"מ נותן הן לאמריקנים והן לאירופים את הסיכוי לחלץ את תהליך השלום מקיפאונו והזדמנות לפלשתינים ולמשטרים הסובבים את ישראל להוכיח שפניהם לפיוס. בפועל, נתניהו קיבל אשראי מצד קבוצות רבות בישראל להנהיג את המדינה לכיוון יוני יותר. יש לו את 'יש עתיד' ו'התנועה' בממשלה, את הגיבוי של מפלגת העבודה, קדימה ומרצ מהאופוזיציה, את הליכוד המבין את הצורך להפוך למפלגה מרכזית יותר וקיצונית פחות. לנתניהו אין מה להפסיד אם אנשי 'הבית היהודי' יפרשו מהשותפות עם הליכוד. יש באופוזיציה לפחות 17 חברי־כנסת הממתינים ל"הזדמנות ההיסטורית" ששלי יחימוביץ' דיברה עליה כדי להיכנס לקואליציה, וגם החרדים ישמחו לצאת מהישימון האופוזיציוני ולשוב למשרדיהם.

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

אנשי 'הבית היהודי' בקואליציה, נפתלי בנט ואיילת שקד, מיהרו לעשות אמבוש לנתניהו כשהכריזו בעת ביקור אובמה, כי הם מתנגדים לנוסחת שתי המדינות שבה הביע תמיכה רה"מ בנאומו ביום רביעי שעבר. כידוע, הנטייה של הימין לירות פנימה ולנטרל ראשי־ממשלה הביאה לתהליכים הרסניים. אולם כיום, הציבור הישראלי לא יקבל כל ניסיון לחסל את נתניהו מימין. דווקא בהרכב הקואליציוני שנוצר, כשנתניהו משוחרר ממחויבות לציבור שערק מהליכוד וגימד אותו, נוצרה הזדמנות לנהל מדיניות־חוץ מאוזנת ושקולה בניהולו כאשר מתונים כמו בוגי יעלון, יובל שטייניץ וציפי לבני מובילים יחד את ההתנהלות הישראלית בסוגיות חוץ וביטחון.

המחווה שעשה נתניהו לאובמה, כאשר סלל את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם תורכיה ולהרגעת מדיניותה האנטי־ישראלית, מהווה אפוא חלק מן המפנה שאולי החליט רה"מ לעשות כעת. סביר להניח, כי הוא נותר נטול־אשליות, והוא גם מוכן לאפשרות של פריצת אינתיפאדה שלישית או של כישלון המו"מ הישראלי־פלשתיני שאולי יחודש בקרוב. אך רה"מ הבין, כי לישראל יש יותר דברים להפסיד מאשר להרוויח אם בידודה הבינ"ל יימשך. לכן, נראה כי הגישה מעתה והלאה תהיה לגייס את הקהילייה הבינ"ל לצד ישראל, הגם שברור כי בשלב מסוים רה"מ יצטרך להתעקש על הקווים האדומים שלו בסוגיה הפלשתינית: ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 1967. מבחינת נתניהו, העניין הדחוף ביותר הוא זה האירני. והיכולת היחידה של ישראל לגייס את העולם למצור אפקטיבי נגד אירן עד כדי מלחמה נגדה ומיטוט המשטר הפשיסטי בטהרן נטועה בתמיכה בינ"ל רחבה לישראל, כזו שניתנה לה בתקופת כהונתו של שרון. כאשר יצא שרון למבצע "חומת־מגן" והקים את גדר ההפרדה, ארה"ב ניצבה מאחורי ישראל למרות הפלשתינים והביקורת האירופית.

במאמר שפירסם בשבוע שעבר באתר כתב־העת "קומנטרי", העיר הפרשן ג'ונתן ס. טובין, כי הביקורת מן הימין הישראלי על אובמה וההתלהבות מצד השמאל נוכח דבריו איננה רלבנטית כל עוד הפלשתינים לא יחליטו, כי הם מעוניינים להתקדם לעבר פתרון הסכסוך. אך בדיוק לחרך הזה נתניהו נכנס עתה באמצעות מדיניות הסיכוי וההזדמנות. העובדה שהממשלה הנוכחית בהנהגתו מתונה יותר, והימין העמוק מהווה בה מיעוט, מאפשרת לפלשתינים להוכיח, כי הפעם הם רציניים בכוונותיהם לשלום. נתניהו יקטוף את הפירות בין אם יגלו נכונות לצעוד לקראת תהליך שלום אמתי ובין אם יחליטו לפוצץ את המו"מ כפי שעשו לאהוד ברק לפני 13 שנה. הוא יעשה זאת אגב ניצול תדמיתו המתונה וחבירתו למנהיג העולם החופשי, ולא במצב של התגוננות וניסיון להימלט מבידוד בינ"ל.

נתניהו יודע, כי קידום תהליכים אזוריים הוא הכרחי לחידוש ההגמוניה הישראלית בארה"ב ובאירופה ולרתימתן למפעל־חייו כרה"מ – סיכול התחמשות איראן בנשק גרעיני. במובן זה, רה"מ חוזר לימיו הטובים כמדינאי המבין את ההשלכות החמורות של משטר פשיסטי המאיים על הציביליזציה בנשק להשמדה המונית, ולא כמי שנתלה באילנות קיצוני־הימין ולבסוף כמעט נוחל מפלה בקלפיות. כמי שניבא את הכישלון ההיסטורי של הסכמי־אוסלו בשעה שהכול הריעו נוכח תמונות רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, יכול מאוד להיות כי החוש ההיסטורי שנתניהו ניחן בו חוזר ומתחבר למדיניות־החוץ הממשית שלו. החדשות הטובות הן שאובמה נכנס מתחת לאלונקה האירנית שנתניהו סוחב לבדו זה שנים ורה"מ שותף בקואליציה המבודדת את המשטרים הפשיסטיים בסוריה ובאיראן. ישראל רק תרוויח מהתפנית הזו בכהונת נתניהו השלישית.

טור שבת: נתניהו זקוק לאשראי מחודש

הממשלה שתושבע בישראל בשבוע הבא תוקם בלא שמץ של אמון בין מרכיביה. נתניהו עשה מהלך גדול כאשר החליט להיכנע לדרישת לפיד לקבל את תפקיד שר החינוך, על כל השלכות העניין. הוא מודע למחיר שישלם. כפיית לימודי־הליבה על החרדים היא גט כריתות לעולם הישיבות שנתן לימין את השלטון במשך שנים ארוכות. החרדים אפשרו לשמיר להיות רה"מ לאחר התיקו בבחירות 1984. הליכוד זכה אז ל־41 מנדטים. המערך – ב־44. הכנסת ה־11 מנתה בשעתו 15 סיעות. אילו היו החרדים מצטרפים לגוש המרכז־שמאל, שכלל גם את 'יחד' של עזר וייצמן ואת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין, פרס היה מקים ממשלה לארבע שנים. הם נתנו לשמיר את כהונתו כראש־הממשלה, בשנים 1986-1988. כך גם עשו בבחירות 1988, ולאחר "התרגיל המסריח", איפשרו לשמיר להקים ממשלת ימין צרה. אם להאמין לדברי ח"כ ליצמן, הברית הזו נגמרה.

נתניהו יכול היה להקים כבר למחרת הבחירות קואליציית 61 מנדטים, ולנהל מו"מ עם לבני ומופז לאחר שהיה חותם על הסכם קואליציוני עם בנט והחרדים. הוא הבין את השגיאה מאוחר מדי, כשהברית בנט־לפיד כבר הייתה יצוקה מפלדה. סילוק החרדים הוא מחיר עצום עבור נתניהו והימין. בפועל, גוש הימין ההיסטורי התפורר. לימין המתנחלי, הטריטוריאלי, אין אמון בליכוד ובנתניהו. נתניהו מעדיף את לבני על־פני בנט. לחרדים אין אמון בשניהם. המרוויח הגדול מכך הוא גוש המרכז־שמאל. אם תקרוס הממשלה ומפלגת העבודה לא תצטרף אליה והחרדים ישמרו על הבטחתם להעניש את נתניהו, הרי שישיבת הליכוד באופוזיציה היא רק עניין של זמן. אולמרט יידע להשיב את כבודם האבוד של אנשי אגודת ישראל וש"ס.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

דווקא בשל כך, ראוי לתת אשראי רחב לנתניהו. דומה, כי יותר מכל יועציו, הוא מודע היטב למחיר ששילם ולכך שבכהונה הקרובה יהיה עליו לבצע מהלכים משמעותיים כדי לבסס מחדש את הליכוד כמפלגה גדולה דיה שבבוא העת תוכל לקבל מספיק תמיכה בבחירות על מנת שלא יהיה שום ספק, כי היא זו שתרכיב את הממשלה. רה"מ גם מודע היטב לעובדה, ששתי השותפות הקואליציוניות שלו באו לעבוד כדי להשיג הישגים, למצוא נקודת־אקזיט מוצלחת ולקבל עוד מנדטים בבחירות הבאות. זו נקודת־פתיחה מצוינת עבור נתניהו לשבור את הקיפאון במו"מ עם הפלשתינים, לבצע רפורמות עמוקות במשק, להתמודד כהלכה עם האיום האיראני והאיום החמאסי.

אם רה"מ יפגין מנהיגות, לפיד ובנט יידרשו ליישר קו ולגלות נאמנות. נכון לעכשיו, הקרב הגדול הוא על תקציב־המדינה. אלמלא יגלו השלושה אחריות מספקת, המחלוקת על התקציב תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות חדשות. לחילופין, התקציב יאושר אך מפלס אי־האמון יעלה. נתניהו ממתין אפוא לעשן הלבן שייצא מכרם־התימנים, כאשר שלי יחימוביץ תסכים להצטרף לממשלתו בעילה מדינית כלשהי, ואז גם יפצה את החרדים.

לפי שעה, הסצנריו הזה רחוק מכדי מימוש: יחימוביץ תרוץ לבחירות המקדימות על ראשות מפלגתה על הטיקט של התנגדות לנתניהו. בהיעדר יריב ממשי, היא גם תזכה. מחנה יחימוביץ, אגב, נערך לקרב מול המתמודד האפשרי, גבי אשכנזי. אחד מפעיליה אמר לי השבוע, כי העבודה היא מפלגה סוציאליסטית ואשכנזי רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב. בקצב הזה, גורל המפלגה עלול להיות כגורלה של מפ"ם, שפרשה מן המערך בשנת 1984 בעקבות כניסת מפלגת העבודה לממשלת האחדות הלאומית וכעבור ארבע שנים זכתה בבחירות ב־3 מנדטים בלבד. יחימוביץ עוד עלולה לחזור לימיה כאשת עיתון "על המשמר", ביטאון־מפ"ם.

למה הודח ריבלין?

בליכוד צפוי לנתניהו קרב לא קטן. התפקידים מעטים, התקציבים מצומצמים, הליכוד עצמו צנח ל־20 מנדטים בלבד. יש מי שמדבר בגלוי על המגמה לאיחוד בין 'ישראל ביתנו', שאיבדה את צידוק קיומה העצמאי, לבין הליכוד. רבים בליכוד רוצים באיחוד הזה. הם מתקשים למצוא חלופות מנהיגותיות לנתניהו, או אנשים חזקים מספיק במפלגה שיוכלו לייצב אותה ולשקמה. ליברמן עשה זאת כמנכ"ל הליכוד לאחר תבוסת המפלגה בבחירות 1992, והביא לניצחון נתניהו לאחר רצח רבין, כאשר איש לא שיער שהימין ישתקם מרצח ראש הממשלה המנוח.

הכול תלוי, כמובן, בתוצאות־משפטו של ליברמן. אם ליברמן ייצא מהמשפט זכאי, או אם יורשע אך לא יושת עליו עונש מאסר בפועל או קלון, הוא ימשיך בחברותו בכנסת ויוכל לחזור למשרד־החוץ. במקרה כזה, שר החוץ בדימוס יפעל למיזוג שתי המפלגות, ולהכנסת אישים כמו יאיר שמיר, אורלי לוי, עוזי לנדאו ואחרים לשורה הראשונה של בכירי־הליכוד. אם יוטל הקלון על ליברמן, נתניהו יאסוף את חברי־הכנסת של 'ישראל ביתנו' אל תוך הליכוד ויאפשר להם להתמודד בבחירות הפנימיות הבאות במפלגה. ליברמן יהיה בתפקיד חיים רמון של הליכוד: מפקח־על מבחוץ. רה"מ עצמו זקוק לליברמן כדי שיוכל להתמודד גם בבחירות הבאות על תפקיד רה"מ. לפי תיקון מס' 10 לחוק יסוד: הממשלה, סעיף 8 (ב) קובע, כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". את הפלונטר הזה יבקש נתניהו לפתור בבוא העת.

בהקשר זה, מעטים שמו לב לכך שנתניהו וליברמן שיתפו פעולה באופן הדוק בהדחת רובי ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת. מישהו העלה את הסברה ששרה נתניהו לא רצתה את ריבלין. השמועה הזו הגיעה מתוך הליכוד, ולא במקרה. היא היוותה מסך עשן. ההנחה הרווחת בתקשורת היא, שנתניהו רוצה יו"ר כנסת שלא יקים לו מכשולים. אדם נוח כמו יולי אדלשטיין שהתקפל כאשר חוק ההסדרה הוגש להצבעה בכנסת. העניין הוא אחר לחלוטין: גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים את ריבלין כנשיא־המדינה הבא לאחר פרישת פרס מהתפקיד.

אכן, רה"מ סבור, שריבלין יהיה עצמאי מדי, ואפילו יותר משהיה פרס, ודי לו בכהונה ארוכה תחת נשיא עצמאי ודעתן אחד. אולם מעבר לכך, ריבלין לא יהיה זה שירצה בבוא העת להשיב את ליברמן לחיים הפוליטיים במידה שיוטל עליו קלון. עם ריבלין אי־אפשר לעשות ביזנס כזה. חנינה מבטלת קלון ומאפשרת לאישיות הפוליטית המורשעת לחזור לפוליטיקה. יו"ר הכנסת היוצא ניחן בליברליזם דמוקרטי עקרוני מדי מכדי לאפשר לכך לקרות. אז מי יוכל לאפשר מהלך כזה? אביה של ח"כ אורלי לוי, שכבר שבע שנים נמצא בגלות הפוליטית של בית־שאן. נתניהו ולוי יישרו כבר מזמן את ההידורים ביניהם. עסקה שבה יחנון לוי את ליברמן בתמורה לנשיאות תהיה כדאית לשני הצדדים. במציאות הפוליטית שנוצרה, ביבי סומך על ליברמן יותר משהוא סומך על כל בכירי הליכוד גם יחד.

אובמה ואינתיפאדת־האבנים

המצב ביהודה ושומרון הולך ומידרדר לאחרונה. אינתיפאדת־האבנים צוברת תאוצה. אלה שגינו (ובצדק) את הלינץ' שנעשה בערבים, אינם מגנים את השלכת־האבנים אל עבר אזרחים ישראלים, שהביאה לפציעתה הקשה של אדל ביטון בת השלוש. הנשיא אובמה מגיע למזרח־התיכון כדי לוודא שהמצב לא ייצא מכלל שליטה. הוא רוצה להבטיח שהרשות הפלשתינית לא תתמוטט בסיבוב מקומי של "אביב פלשתיני". הוא יבקש מנתניהו מחוות משמעותיות כלפי אבו־מאזן כדי לחזקו. ארה"ב יודעת, כי הישארות אבו־מאזן בשלטון היא אינטרס ישראלי ואמריקני כאחד. אם יתמוטט שלטון אש"ף וחמאס ישתלט על שטחי־הרשות, תוקם בשטחים ישות אסלאמיסטית עוינת עם מיליציה אירנית חמושה ומאומנת. אובמה יאמר לנתניהו, כי אלמלא יתדיין עם הנשיא הפלשתיני ויחזקו, הוא ימצא עצמו בסיטואציה מוכרת משנת 1996, אז שחרר נתניהו מכלאו את השייח' אחמד יאסין, שחרור שחיזק מאוד את חמאס, הן מורלית והן מבחינת התוויית המדיניות המבצעית והאסטרטגית נגד ישראל, ששיאה בפיגועי־ההתאבדות הגדולים של ראשית שנות האלפיים.

הבעיה של נתניהו היא כפולה: מחד, מחווה משמעותית כלפי הפלשתינים תפרק לו את הקואליציה, ולא בטוח שיהיה מי שייחפז להיכנס פנימה כדי להציל את רה"מ. מאידך, אבו־מאזן לא שש להיכנס למו"מ שמתחיל במקום שבו החלו ישראל ואש"ף לדון ב־1993. מבחינתו, הדרישות הפלשתיניות ברורות: נסיגה משמעותית מההתנחלויות, חילופי־שטחים, ויתור בירושלים, הכרה סמלית בתביעת־השיבה. כל מו"מ שלא ייגע בנקודות האלה, יהיה עקר לחלוטין. מצד שני, כל פעם שראש־ממשלה ישראלי ניסה לגעת בסוגיות־הליבה של הסכסוך (ברק ואולמרט, בעיקר, אך גם שרון בכך שהוציא מפיו את המילים "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית"), התוצאה הייתה רעה לשני הצדדים: במקרה של ברק, אינתיפאדה שנייה. במקרה של אולמרט, התפוררות נוספת של התמיכה הציבורית בו והיעלמות הצד הפלשתיני.

האתגר של נתניהו הוא לייצר תהליך משמעותי וארוך שינסה לעקוף את הסוגיות המהותיות אך ייגע בהן במעט. אם יחליט לצאת למהלך מהסוג הזה, אובמה יעמוד לצדו, וגם דעת־הקהל בישראל. לבני תלבין אותו מול העולם, ליברמן ישקיט את הימין. שעון־החול הולך ואוזל וכדאי שרה"מ יגייס לצדו את נשיא ארה"ב בפגישתם בעוד כמה ימים. האמריקנים כבר הספיקו לשכוח את עלילות רון דרמר באמריקה וההתגייסות של נתניהו לטובת רומני. הם רוצים שקט בחזית המזרח־תיכונית. אובמה רוצה להיזכר בתודעה האמריקנית כמי שהציל את כלכלת ארצות־הברית וכונן רפורמות מרחיקות־לכת. הוא, קרי והייגל זקוקים לנתניהו לא פחות משהוא זקוק להם. ועוד לא אמרנו מלה אחת על הנושא האירני.

נתניהו צריך בחירות חוזרות

הפגישה שנערכה אמש בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר הפנים היוצא ויו"ר ש"ס, אלי ישי, מלמדת אולי על תפנית במחשבתו של נתניהו. עד לפני יומיים, האמין רה"מ שעניין הקואליציה סגור, וכל שנותר עתה הוא עניין התיקים. בליכוד דאגו לשדר תמונה אופטימית שלפיה כבר ביום רביעי יוצגו ההסכמים הקואליציוניים. איש לא צפה את המשבר סביב תיק החינוך וראשות ועדת הכספים. בניגוד לסברה שלפיה נתניהו רוצה בתיק החינוך לליכוד כדי לשמור על הישגי השר המכהן גדעון סער, האמת הבסיסית היא שלראש הממשלה יש אינטרס מובהק שהתקצוב לישיבות ולעולם התורני לא ייפגע. הוא רואה בכך ניסיון למנוע קרע מוחלט עם המפלגות החרדיות. וכך גם לגבי ועדת הכספים: אם ראשותה תופקד בידי אנשי לפיד או בנט, היחס לתקציבם של החרדים יהיה בהתאם. נתניהו, החושד במניעי לפיד ובנט, רוצה שברגע האמת, תהיה לו תעודת הכשרות לבוא אל רבני ש"ס ויהדות התורה ולבקש מהם להצטרף לקואליציה במקום 'הבית היהודי' ו'יש עתיד'. ותעודה כזו צריכה לכלול ראיות מוחשיות לכך שהתקצוב לחרדים לא נפגע. הוא יודע, כי במידה ויתרחש משבר קואליציוני, גם האפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלה לא תהיה חסומה לגמרי בפניו, בפרט אם יציג תכנית מדינית משמעותית שתיאלץ את יחימוביץ להיכנס לממשלה ולמנוע את הפלתה.

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

המאבק על תיק החינוך וראשות ועדת הכספים הוא אפוא המערכה על המשך הברית בין נתניהו לבין החרדים. ויש בו כדי להעיד על העובדה, שרה"מ מאמין, כי הקואליציה החדשה לא תחזיק מעמד זמן רב. הוא חושד בלפיד, שינסה להעביר רפורמות לטובת מעמד הביניים כשר אוצר, בגיבוי בנט, ותוך זמן לא רב ייווצר משבר קואליציוני ראשון. הוא חושד בבנט, שינסה לזעזע את הקואליציה יחד עם לפיד. התסריט שלפיו נתניהו יקפיא את הבנייה בהתנחלויות ויגרום לבנט לפרוש ובכך ייאלץ את לפיד להישאר, הוא מופרך. למהלך כזה אין אפילו רוב בליכוד, וגם שר הביטחון המיועד, יעלון, לא מאמין בו. גם האמריקנים חושבים, שכדי לנהל מו"מ משמעותי, יש צורך במשהו דרמטי יותר מהקפאת הבנייה או משחרור אסירים, ולארה"ב יש ספקות לא מבוטלים באשר לרצון שני הצדדים בהסכם שלום (אבו-מאזן עצמו, חושבים האמריקנים, רוצה הישג שישמור על יציבות הרשות הפלשתינית וימנע פריצת אינתיפאדה נוספת העלול להתגלגל לאביב פלשתיני, יותר משהוא רוצה במו"מ עם ישראל, שבו לא יוכל להציע דבר-מה משמעותי וספק רב אם גם יקבל).

נתניהו יודע מה קרה כשתיק החינוך הופקד בידי בעלי השקפות אנטי-חרדיות. יוסי שריד, המתגאה כל כך בכהונתו במשרד, שימש בתפקיד רק שנה ופרש בגלל סכסוך עם ש"ס. שולה אלוני שימשה בתפקיד פחות משנה ופרשה אף היא בגלל סכסוך עם החרדים. כאשר שימש שרון בתפקיד רה"מ, הוא דאג שתיק החינוך יהיה בידי הליכוד ולא בידי שותפתו הבכירה, שינוי, שהותירה את החרדים מחוץ לקואליציה. במינוי לימור לבנת לתפקיד, דאג שרון שהקרע עם החרדים לא יהיה מוחלט. הפעם, כשהחרדים בחוץ, נתניהו רוצה לשמור על שליטה במשרד שתאפשר לו איחוי עתידי של הקרע עם החרדים. זה לא יקרה אם בראשו יעמוד הרב שי פירון.

וכך גם לגבי ועדת הכספים. שרון מינה את יעקב ליצמן ליו"ר ועדת הכספים וזה שימש בתפקיד בשנים 2001-2003, ושוב בין השנים 2005-2007. ליצמן, אגב, מונה ליו"ר הועדה לאחר פרישת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת הכספים לחרדים בתקציב המדינה. שרון הקפיד על הכלל שנתניהו מבקש לשמור עליו: להימנע מגט כריתות עם המפלגות החרדיות. לכן, דרישת לפיד ובנט את תיק החינוך ואת ראשות ועדת הכספים מהווה סכנה ממשית לעתיד נתניהו כרה"מ. הוא יודע, שאם יאולץ להתנער לגמרי מבריתו עם החרדים, הם לא ישובו לשולחן הממשלה, ואז גם מפלגת העבודה לא תעזור.

בפועל, נתניהו מתחיל להבין, כי ההרכב הקואליציוני הנוכחי הוא חסר תוחלת. בלי החרדים ועם ליכוד מוחלש, מסוכסך ונטול תפקידים משפיעים, הדרך לבחירות מוקדמות תהיה קרובה. אילו היו לרה"מ יועצים אמיצים דיים שאינם מבקשים להם תפקידי סגן שר ובכל מחיר, הם היו אומרים לו את האמת: עליו להשיב את המנדט לנשיא ולהביא לבחירות חוזרות תחת דגל התלכדות הימין מאחורי נתניהו וחיזוק הליכוד ביתנו כמפלגה גדולה ומרכזית היכולה להרכיב קואליציה כאשר ידה על העליונה, והיא מתקרבת למספר המנדטים שהיו לה בכנסת הקודמת. אם יובא נתניהו בעל כורחו לבחירות מוקדמות כאשר לפיד ובנט מובילים מהלכים פופולריים, הוא עלול להסתכן בכך שיפסיד את הבחירות ללפיד, ואולי, מי יודע, לאולמרט. בחירות חוזרות השנה ישאירו אותו כמנהיג המפלגה הגדולה הקורא לבוחריו לשוב הביתה ולאפשר לו לנהל את המדינה.

לפיד ובנט בקואליציה – על תנאי

אם דבר-מה מהותי לא ישתנה, יציג בשבוע הבא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את ממשלתו החדשה. זו תהיה ממשלת האין-ברירה הראשונה בתולדות ישראל מאז ממשלת האחדות הלאומית השנייה בשנת 1988. בשעתו, לגוש הימין המפוצל שכלל מפלגות לאינספור, היו 65 ח"כים: החל מהמפד"ל והחרדים, והמשך במפלגות 'התחיה', 'צומת' ו'מולדת', ליצחק שמיר היו די חברי-כנסת כדי להשאיר בחוץ את המערך ואת מפלגות השמאל והמפלגות הערביות. זו הייתה כנסת של 15 (!) סיעות שונות, משמאל ומימין. שמיר ידע כי גורלו קשור בגורל שמעון פרס אם אין הוא רוצה להיות תלוי ברצונם של גאולה כהן, גנדי ורפול. הוא העדיף את הקואליציה הרחבה עם המערך, אולם לא היה לו אמון בפרס, בפרט לאחר סירובו של שמיר ל'הסכם לונדון' משנת 1987. כעבור שנה וקצת, קמה ממשלה שלקברניטיה לא היו שום אמון זה בזה.

אי-האמון בין השניים היה עמוק במיוחד לאחר שפרס – שגיבש טיוטה להסכם שלום בהשתתפות רה"מ הירדני זייד אל-ריפאעי (שבה נכח גם מנכ"ל משרד החוץ דאז, יוסי ביילין) ועיקרה "האופציה הירדנית" – סירב למסור לידי רה"מ שמיר את ההסכם. ההחמצה ההיסטורית נבעה מאי-האמון בין השניים, ושיא הקרע היה כאשר שמיר שלח את מישה ארנס למזכיר המדינה שולץ לטרפד את ההסכם. בסוף אותה שנה, פרצה האינתיפאדה ומקץ שנה הודיעה ירדן כי היא מוותרת על תביעותיה לריבונות ביו"ש, החלטה שסללה את דרכו של אש"ף כנציג בלבדי של הפלשתינים. את ההחמצה ההיא יש לבחון בספקנות, כיוון שכבר אז היה אש"ף הגוף הפלשתיני היחיד המוסמך לשאת ולתת מטעם תושבי יש"ע על כל עניין מדיני. אך החשוב הוא שבין פרס לבין שמיר לא שרר שמץ של אמון, דבר שהביא לנפילת הממשלה ב"תרגיל המסריח" בשנת 1990, ובסופו של יום, לקריסת שלטון הליכוד בבחירות שהתקיימו מקץ שנתיים, עת נבחר רבין לראשות הממשלה.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

הגם שאין דמיון בין התנאים ששררו אז לבין התנאים הקיימים כעת, הממשלה הבאה שתוקם תתבסס על חשדנות, אי-אמון וחוסר רצון טוב מצד השותפות הקואליציוניות. לביבי אין אמון בלפיד. פחות מכך, בנפתלי בנט (ולא מדובר פה רק על עניינים אישים; בשיחות סגורות, נתניהו טופל על בנט האשמות על האשמות ותוהה איך יוכל לחשוף אותו למידע רגיש בקבינט). אם הברית בין לפיד ובין בנט תחזיק מעמד ותשרוד את המציאות המדינית התובעת מהלך משמעותי להוצאת ישראל מהקיפאון שבה היא נתונה – והשניים ישלבו יד ביד כדי לקדם מהלכים משותפים מאחורי גבו של נתניהו ואולי יעשו זאת בגלוי ויערערו על סמכותו כראש ממשלה – ספק רב אם הקואליציה הזו תחזיק מעמד.

לפיד, שסירב תחילה לקבל את תפקיד שר האוצר, הבין כיצד ריסק התפקיד הזה פעמיים: את נתניהו ב-2006 ואת שטייניץ ב-2011, כשפרצה המחאה החברתית. אך הוא ייאלץ לקבל על עצמו את התפקיד אם ירצה במשרת שר בכיר ומשפיע. מבחינתו, ברגע שייכנס למשרד האוצר, המטרה תהיה העברת תקציב שיצליח לענות על ציפיותיהם של שני מגזרים שונים וסותרים: המתנחלים התומכים ב'בית היהודי' ואנשי המחאה החברתית של קיץ 2011, שחלק גדול מהם ומתומכיהם תמך ב'יש עתיד'. קשה יהיה לרבע את המעגל הזה אולם לפיד – שהבין שזריקת החרדים מהקואליציה ואימוץ הימין הדתי היוו צעד שטרף את הקלפים של נתניהו – לא ימהר להיפרד – לא מציבור תומכיו החילוני שהצביע לאביו ב-2003 ונתן לו 15 מנדטים, ולא מציבור המתנחלים המתון, שמאס בשותפות עם נתניהו והליכוד.

יו"ר 'יש עתיד' מביט בחשק רב על כסאו של נתניהו ורוצה את בנט כשותף בכיר בממשלה הבאה שירכיב. הוא יודע היטב, כי ישנו מועמד נוסף רוצה לחזור למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, אך נכון לעכשיו, הוא מנוטרל. לכן ללפיד אין סיבה לדחות את שאיפותיו כל עוד אולמרט עסוק בענייניו המשפטיים, ובעיקר בערעור שהגישה הפרקליטות על החלטת ביהמ"ש המחוזי. אמנם, הברית בין שתי המפלגות יכולה ליפול על נקודות חיכוך מהותיות כמו ברית הזוגיות, תחבורה ציבורית בשבת וכמובן – הליכה לקראת הסדר מדיני שידרוש הקפאה של ההתנחלויות. אך אם אורי שני ימשיך לנווט כהלכה את 'יש עתיד' ואורי אריאל ימשיך לתת גב לנפתלי בנט, הברית תמשיך ותתקיים. שני לא מאמין לביבי. אריאל מסויג ממנו מאוד.

בפועל, גם בנט וגם לפיד יחפשו נקודה טובה לעשות אקזיט מוצלח מהממשלה, ורצוי ביחד. לפיד רוצה לכנס תחת כנפיו את גוש המרכז-שמאל ולהגיע למספר גדול דיו של מנדטים שיאפשר לו להחליף את נתניהו. בנט רוצה לקחת כמה שיותר מנדטים מהליכוד ולחזק את שליטת הציונות הדתית בימין. שניהם מאמינים, כי יחד הם יכולים להקים פה חלופה שתצא מהחשיבה המקובעת של שמאל וימין. לשיטתם, נתניהו והליכוד מהווים מכשול לכל רפורמה גדולה ואמתית, ולכן לאחר שבוצע שלב א' – סילוק החרדים, יבוא שלב ב' – סילוק נתניהו (בשבועיים האחרונים, אגב, ניהלו עסקני ליכוד מהדרג השני והשלישי קמפיין להכנסת לפיד ובנט לממשלה; הם יודעים, כי בבחירות חוזרות הליכוד יחזור לגודלה של סיעת 'חירות' בכנסת הראשונה).

העניין המדיני פחות מדאיג את לפיד. הוא מהמר, כי בבוא העת – אם תהיה הצעת שלום קונקרטית – הוא ובנט יוכלו להגיע לסיכומים בדבר עמדת ישראל. מבחינתו, יהיה זה המהלך הגדול של הציונות הדתית המתכנסת אל גושי ההתיישבות ומספחת אותם לישראל. הברית הזו – בין הימין החדש לבין המרכז הרחב – היא חלופה ממשית לשתי מפלגות שהופכות ללא-רלבנטיות למציאות הישראלית: הליכוד ומפלגת העבודה. לא לימין השמרני של ביבי ולא לשמאל המנוון של יחימוביץ' יש מה להציע לחברה הישראלית.

לפיד ובנט מאמינים כי לשניהם יש מה להציע לציבור, כל אחד מן הצד שלו, וכי ניתן לשחזר את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית לבין המרכז הישראלי ולהוציא את הדתיים והמתיישבים מזרועות הימין הישן, השמרני, העוסק במלחמת ציביליזציות וחי את השואה משל הייתה אירוע יומיומי. זה יכול לקום כשם שזה עלול לקרוס. אך מה שברור הוא, שהשפה השתנתה. הפוליטיקה השתנתה. לפחות על פניה. אם יעל גרמן (לשעבר מרצ) ואורית סטרוק (לשעבר האיחוד הלאומי) יצליחו לקדם את החברה הישראלית מעבר לקווי-המתאר של חלוקת התפקידים המסורתית של תומכי ומתנגדי ההתנחלויות, השינוי יהיה משמעותי.

גרמן, אגב, יכולה ללמוד הרבה מיהודית נאות המנוחה. נאות, לשעבר מבכירי מרצ וסגנית ראש עיריית חיפה, הייתה ב'שינוי' עוד בימי האיחוד עם רצ ומפם. כשפורז החליט שלא להצטרף למרצ וכעבור זמן לא רב הביא למפלגה את לפיד, מצאה עצמה נאות במפלגת ימין ליברלי וכעבור כמה שנים כיהנה כהונה מוצלחת ביותר כשרה להגנת הסביבה בממשלת שרון, שנגדו פעלה כבכירה במרצ. כהותה נגדעה בטרם עת כשבאוקטובר 2004 פרשה נאות מתפקידה עקב מחלתה ומתה חודשיים לאחר מכן. נאות הוכיחה, כי ניתן לפעול במסגרת קואליציונית לא פשוטה ובעייתית מבחינה אידיאולוגית אך בכל זאת לגרוף הישגים לרוב. בהנחה שאכן תמונה גרמן לשרה, רצוי לה שתתלה את תמונתה של נאות המנוחה בחדרה, כמקור השראה.

גם נתק'ה כבר לא יעזור

עוד שבוע אחד בלבד נותר לנתניהו להשלים את מלאכת המרכבה הקואליציונית. אם לא יצליח, יצטרך להגיע בבוקרו של יום שישי הקרוב, או של יום ראשון שלאחריו, אל לשכת הנשיא פרס. הוא ייאלץ לבקש מפרס עוד ארבעה עשר יום להשלמת המלאכה. יבקש, ויקבל. אלמלא ימצמצו בנט ולפיד ראשונים, או שעשן לבן יעלה מכרם התימנים בתל-אביב שם גרה יושבת ראש העבודה, ראש הממשלה יבוא חפוי-ראש לנשיא לקבל עוד זמן. נתניהו, הסוגד לעולם הסקרים הגם שהוא יודע היטב את מגבלותיהם, שמע על סקרי סוף השבוע. הוא יודע, כי אם ייערכו בחירות חדשות, הליכוד יחזור לגודלו משנת 2006. והוא גם מבין, שלשותפו, איווט ליברמן, אין זמן לבחירות. יש לו משפט לגמור. ליברמן כבר עכשיו לוחץ על נתניהו לסגור את ההסכם. מבחינתו, בכל מחיר, ורק לא בחירות.

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

אז אם אפשר להמר, בחירות חדשות לא יתקיימו בקרוב. הישועה תימצא, גם אם נתניהו ימכור את כל נכסיו הפוליטיים כדי להימנע מבחירות. בשונה מהערכות הפרשנים, שלפיהן זו הקדנציה האחרונה של ראש הממשלה, הרי שלנתניהו יש את השאפתנות האינסופית שניחן בה הנשיא פרס. כששאל חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרון איך הוא בגיל 90 נלחם ועולה במדרגות, ענה זה: "השנאה, חיים, השנאה". השנאה מחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים: לשמאל, לתקשורת, לסילבן, למי לא. משפחת נתניהו היא המשפחה הלוחמת. לוחמת בכל מי שמסכן את האינטרסים, המאוויים והשאיפות שלה, ולא מהססת להשאיר אדמה חרוכה מאחוריה. רק שהפעם זה יעלה לה במחיר גבוה מאוד.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא לתחזק את הקואליציה שיקים. אם יהיו אלה בנט ולפיד, הם יבקשו להפיל אותו בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ותאפשר להם לצמצם את סיעת הליכוד בבחירות הבאות לכדי גודלה של המעלית במצודת זאב. אם יכניס פנימה את יחימוביץ, היא תרצה להרוויח מחדש את ראשות מפלגתה ולקבל הזדמנות נוספת להיות מועמדת לראשות ממשלה, והפעם "על אמת". ואם יצליח לפלג את הבית היהודי ואיכשהו לצרף פנימה את הימין, הוא יחבש מדי שבוע כיפה סרוגה לראשו ויישב בקביעות עם רבני הגבעות. השותפה היחידה הנאמנה שלו תהיה ציפי לבני. אירוניה היסטורית כזו לא מזדמנת לעתים מזומנות כל כך. זו שדרשה להפילו ולהחליפו, מצאה עצמה תלויה בו. כך חזרה לבני לחיק המשפחה הלוחמת, בדלת האחורית.

בסופו של יום, לרוב הציבור נמאס מנתניהו. גם אם שליש מהציבור חושב שהוא ראוי לשמש ראש ממשלה יותר מאשר לפיד או יחימוביץ, לשני השלישים האחרים נמאס. הימין מאס בו בגלל נאמנותו לכיסאו והזיגזגים שלו בשאלה הפלשתינית. אין צורך להסביר מדוע השמאל מאס בו. ובין הימין לבין השמאל, יש ציבור ענק שחושב שמגיע לנו משהו יותר טוב מנתניהו. לא איזה שעון קוקייה שאחת לשבוע מהלך עלינו אימים עם שואה גרעינית. צריך לזכור איך רק לפני שנה, אחוזי התמיכה בו הרקיעו שחקים. כיצד בסקרים קיבל 35 מנדטים צפונה. הציבור נתן לו אשראי למרות הכול. עכשיו האשראי נגמר. נתניהו צריך להתחיל לשלם במזומן. לבנט, ללפיד, ליחימוביץ, או לציבור – בראשו.

אין צורך להספיד כרגע את נתניהו. הגם שייצא מן המשא ומתן ממורט, עייף, סחוט ועצבני, הוא עדיין יישאר ראש הממשלה. אך זמנו הפוליטי קצוב. הוא יודע כי ליותר מדי שחקנים פוליטיים יש שאיפה להחליפו. אם לא יעשה הבקעה כלשהי בתחום המדיני או הכלכלי והחברתי, הוא יישמע בכל יום איך החול נוזל מטה-מטה בשעון, חושש מהרגע שבו הכול יתרוקן בהפתעה, בבת-אחת. כבן להיסטוריון, נתניהו יודע, כי נכון לעכשיו הוא הערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. הוא רוצה להפוך לפחות לסעיף. אך הרצונות שלו ורצון שותפיו סותרים ונוגדים, וגם העולם נמצא בקלחת הפוליטית הישראלית. שלא כמו סיזיפוס, האבן שמגלגל נתניהו כל העת במעלה ההר, עוד עלולה לדרוס אותו. אם יזנח לרגע את שאיפותיו המלחמתיות ויסכים להסתכן קצת למען הסדר מדיני, אולי יצליח להגיע לראש ההר. מצד שני, ביום שזה יקרה, נתניהו יפסיק להיות נתניהו. שעון החול שלו הולך ואוזל, והדרך לפינוי מעון ראש ממשלה מהירה מתמיד. אם לא בשלושת השבועות הקרובים, אז בעוד חצי שנה או שנה. ופה, אפילו נתק'ה כבר לא יעזור.

כישלונה של ההצבעה האסטרטגית

אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב עומדים בראשות שתי מפלגות שהואשמו טרם הבחירות בכך שהצבעה עבורן היא בבחינת "בזבוז קולות". אם לשפוט לפי כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות שמקבלת מפלגתה של זחאלקה, דעם, ב'פייסבוק', נדמה כי סיעת דעם הייתה מונה היום לפחות 2 חברי-כנסת, בנוסף ל-3-5 חברי הכנסת של 'ארץחדשה'. אולם בפועל, מפלגתו של יניב זכתה ב-28 אלף קולות. דעם – ב-3,000 קולות בלבד. "אתם לא עוברים את אחוז החסימה", הטיחו בהם בוחרי שמאל-מרכז, ובהם כאלה שהצביעו עבור מפלגות כמו 'התנועה' בראשות ציפי לבני. "זה יחליש את כוחו של הגוש", אמרו להם אלה שביכרו הצבעה למען מפלגת העבודה על-פני תמיכה בדעם או ב'ארץחדשה'. במקרה של דעם, החיבור האפשרי עם 'התנועה הירוקה' לרשימה אדומה-ירוקה, שיקית, צעירה ובועטת, נגוז בעקבות החבירה של אנשי 'התנועה הירוקה' עם רשימת לבני. הם העדיפו "מקום בטוח" בכנסת על-פני הרפתקה עם סוציאליסטים יהודים וערבים. בסופו של יום, אלון טל וחבריו יוכלו לצפות במליאה רק משידורי ערוץ הכנסת.

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

אז אחרי "ההצבעה האסטרטגית" שהחליפה את ההצבעה המצפונית, אלה שיכלו לבחור בדעם או ב'ארץ חדשה', מוצאים עצמם מרומים: הן נוכח המהלך שהובילה ציפי לבני לכניסה לממשלת נתניהו, שבסופו היא קיבלה שני תיקים וראשות ועדה במכירת חיסול אידיאולוגית, והן לאור הפלירטוט המתמשך של נתניהו עם ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, הן ישירות והן בשיחות ארוכות בין עופר עיני לבין דמויות כמו אריה דרעי ("העם זקוק לשלי במשרד האוצר!", זעק השבוע דרעי, מתחנן לקבל כבר את כסאו שלו בממשלה אחרי שנות-מדבר ארוכות, נטולות כיבודים). מצביעי לבני קיבלו את ביבי. מצביעי שלי ייצאו בקרוב לקרב ארוך כדי לא לקבל אותו.

במקום לפתוח את הלשכה הפרלמנטרית של אסמא אגברייה-זחאלקה שתוכל לטפל בפניות של אלפי עובדים שנמצאים בסוף שרשרת התעסוקה, ללא זכויות, עתידה להיפתח בקרוב לשכתה של שרת המשפטים, לבני. אליה, נהגי-המשאיות שמארגן ארגון העובדים מען, אשר בו ממלאים אנשי דעם תפקיד מרכזי, לא יכולים וגם לא רוצים להגיע. ובמקום שאלדד יניב ורני בלייר יתחילו כבר עכשיו במסע להחזרת ים המלח לציבור וימנו את ג'קי אדרי לתפקיד ראש המטה לעניין זה, כפי שהבטיחו, בוחרי העבודה נאלצים לשמוע על הפינוקים שמציע ביבי לפואד: גם יושב-ראש הכנסת וגם יורשו של פרס, משזה יסיים את כהונתו.

הבחירות האלה הוכיחו כי יש צורך דרמטי להזרים דם חדש לכנסת. הן גם המחישו, כי הצבעה למפלגות בעייתיות כמו מפלגת-המדף של לבני או מפלגת ה"כן ולא" של יחימוביץ נוגדת את אינטרס הציבור. יחימוביץ יכולה עוד להוכיח שהיא עומדת בהבטחותיה אם תתמיד בהתנגדותה, לפחות הפומבית, לכניסה לממשלת נתניהו. לבני איבדה את מעט המוניטין הציבורי שעוד נותר לה. השאלה הגדולה היא אם בבחירות הבאות, עשרות אלפי ישראלים יבינו את הצורך לצאת מהפוליטיקה השבטית אל פוליטיקה מצפונית, שיש בה גם סיכון אך חשוב מכך, יש בה בעיקר סיכוי.

האשליה המסוכנת של ההצבעה האסטרטגית התנפצה גם בימין. מצביעי נתניהו גילו, כי בתמורה לברית עם החרדים, נתניהו מוכן להכניס לממשלתו כל מפלגה. אם רק היה יכול, גם מרצ וחד"ש היו נכנסות. זהבה גלאון ומוחמד ברכה היו מתמנים בשמחה לתפקידי שרים בממשלתו, אלמלא היה הדבר מחסל את מפלגותיהם. כל מי שהצביע בשלהי יום הבחירות לליכוד לאור איומי נתניהו כי "שלטון הליכוד בסכנה", גילה את ציפי לבני כמי שתופקד על המו"מ המדיני.

בהרכבה הנוכחי, קשה לראות איך הכנסת תמלא את ימיה, ואלמלא תבגוד מפלגת העבודה בבוחריה, או אם הברית בנט-לפיד לא תפורק על-ידי אחד מהשותפים, סביר להניח שהבחירות תוקדמנה בשנית. אם יוקדמו הבחירות, לבוחרים תהיה הזדמנות פז לגמול ולהעניש בהצבעתם. המשימה הראשונה של מצביעי השמאל-מרכז תהיה להכניס לכנסת את המפלגות האידיאולוגיות שלא הצליחו להיכנס אליה ב-22 בינואר. מצביעי הימין יצטרכו לחזק את מפלגות הגוש האידיאולוגיות ולתת כוח נוסף לבית היהודי בראשות בנט. גם אלדד יניב, גם אסמא אגברייה-זחאלקה, גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד יכולים להוות חלופה משמעותית לפוליטיקה הישנה. ואם תתמיד יחימוביץ בסירובה להיכנס לממשלת נתניהו, ששת המנדטים של לבני יעברו אליה בלי יותר מדי מאמץ.