ארכיון תג: הארץ

קנה את משמיציו – ליאוניד נבזלין רוכש חמישית מ"הארץ"

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.6.2011

חמישית מהבעלות על עיתון "הארץ" נמכרה במחיר גבוה לליאוניד נבזלין. איך נוצרה העסקה בין הנדבן בעל הקו היהודי-לאומי לבין עיתון השמאל הרדיקלי? ומה גרם ל"הארץ" להימכר דווקא לאיש שהוצג בו פעמים רבות כארכי-פושע נמלט? הצורך של נבזלין בלגיטימציה מספק רק תשובה חלקית

השבוע רעדה התקשורת לרגע: עיתון "הארץ" הודיע על ההסכם שחתם המו"ל, עמוס שוקן, עם איש העסקים הרוסי-ישראלי, ליאוניד נבזלין. לפי ההסכם, ירכוש נבזלין 20 אחוז ממניות העיתון תמורת 140 מיליון שקל.

זוהי המכירה השנייה של חלק מהבעלות על העיתון לגורם מחוץ למשפחת שוקן. בשנת 2006, חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג רכשה 25 אחוז ממניות העיתון תמורת 25 מיליון אירו. גם אז קמה מהומה כשהתברר שאביו של בעלי החברה אלפרד נבן-דומונט, ד"ר קורט נבן-דומון, היה חבר המפלגה הנאצית מ-1937, הפיץ תעמולה נאצית ובאוגוסט 1944 זכה – יחד עם ראש האס.אס. והגסטאפו, היינריך הימלר – בעיטור מטעם ד"ר יוזף גבלס על שפעל למען הרייך השלישי בתנאים הקשים ביותר; שוקן התפתל אז וטען שבזמנו לא הייתה ברירה למו"ל הגרמני אלא להוציא את עיתוניו, ועל דומונט הבן אמר: "אין שום סיבה להטיל עליו, או על החברה שהוא עומד בראשה עכשיו, את האחריות לתקופה שמלפני זמנו".

בעקבות הרכישה האחרונה, ירד חלקם של הגרמנים בעיתון מ-25 ל-20 אחוז, וחלקה של משפחת שוקן צנח מ-75 ל-60 אחוז. נבזלין התנה את החתימה על ההסכם ב"סעיף אידיאולוגי" הכולל שישה עקרונות. הראשון בהם קובע כי "'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". יתר העקרונות: "הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות; הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם; הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית; הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת שוק"; ולבסוף – "הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות".

עמדת כוח מול פוטין. ליאוניד נבזלין

עמדת כוח מול פוטין. ליאוניד נבזלין

השאלה הגדולה העולה מעסקת שוקן-נבזלין היא מדוע בחר נבזלין להשקיע כל כך הרבה כסף בעיתון ישראלי שהקו הפוליטי שלו סותר את זה שלו (נבזלין נמנה על התורמים המרכזיים של 'מרכז שלם' המזוהה עם הזרם הציוני-שמרני-ימני של המפה). מעברר לכך, "הארץ" אף היה בשנים האחרונות ממבקריו החריפים של נבזלין ואזכר פעם אחר פעם את ההאשמות התלויות נגדו שהפכו ברוסיה להרשעה בקשירת קשר לרצח, ואת האופן שבו עשה את הונו. בהודעת העיתון לא נזכרה כל ביקורת על האוליגרך המורשע. "משרד המשפטים התנגד לבקשה [של רוסיה להסגרת נבזלין, ד.מ.] וקבע שכל הראיות בבקשת ההסגרה של ממשלת רוסיה כנגד נבזלין אינן קבילות", הצדיק העיתון את הסכם הרכישה המפתיע.

סנאטור וגולה

ליאוניד נבזלין נולד ב-1959 במוסקווה ובשנת 1981 סיים את לימודיו ב'מכון גובקין לנפט ולגז'. בשנים 1981-87 עבד כמהנדס תוכנה בארגון סחר הקשור למשרד הגיאולוגיה הסובייטי, ולאחר שפגש את נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, מונה לתפקיד סגן המנהל ב'מרכז הצעירים ליצירתיות מדעית והנדסית', גוף שהיה קשור בקומסומול – תנועת הנוער הסובייטית. מעטים יודעים שאת אותו מרכז מדעי כביכול ייסד האוליגרך הכלוא כיום ברוסיה, מיכאיל חודרוקובסקי, וכי המרכז עצמו – שלא היה אלא חברה לייבוא מחשבים ולסחר – נהנה מהטבות מפליגות מצד המדינה הסובייטית דאז, כגון פטור ממיסוי.

בשנים 1989-1991, מונה לנשיא בנק מנאטפ, שגם אותו הקים מיכאיל חודרוקובסקי, ולאחר קריסת הגוש המזרחי, התקדם בארגונו של חודרוקובסקי, ובאפריל 1996 מונה לסגן הנשיא של חברת הנפט יוקוס שבבעלותו. יוקוס, אגב, פשטה את הרגל ב-2006, לאחר ששלוש שנים לפני כן תבעה ממנה הממשלה הרוסית לשלם סדרת תשלומי מס בסך 27 מיליארד דולר. חודורקובסקי נעצר בשלהי אוקטובר 2003, וכעבור פחות משנתיים הורשע במרמה ונידון למאסר של תשע שנים. לאחר מכן הופחת עונשו בשנה.

נבזלין התקדם בקריירה שלו גם בתחום הציבורי. הוא סייע לבחירתו המחודשת של בוריס ילצין לנשיאות רוסיה ב-1996, ומאוקטובר 1997 שימש למשך שנה תמימה מנהל סוכנות הידיעות הרוסית 'איטר-טאס' במקביל, לעיסוקיו הכלכליים.

נבזלין הפך לאחד מבכירי הקהילה היהודית ברוסיה, וב-2001 נבחר לנשיא 'הקונגרס היהודי הרוסי'. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת 'המרכז לתרבות יהודית' במוסקווה ובייסוד 'המרכז הבינלאומי ללימודי יהדות רוסיה ומזרח אירופה'. הוא תרם לג'וינט האמריקני ולסוכנות היהודית, ובשנים 2001-2003 שימש סנטור במועצת הפדרציה הרוסית. בשנים 2003 ו-2004, העריך כתב העת האמריקני הנחשב 'פורבס' את הונו ב-2 מיליארד דולר והכניסו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם.

בישראל הקים מרכז לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית, ייסד יחד עם קרן היסוד מגבית ללימודי יהדות, נבחר לחבר המנהלים של בית התפוצות לאחר שסייע לשקמו מבחינה כלכלית. שמו נקשר בפוליטיקאים שונים, בהם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

בשנת 2008, הרשיעו בית המשפט הרוסי בהיעדרו בקשירת קשר לרצח ארבעה מיריביו ודן אותו למאסר עולם. מאז גולה האוליגרך בישראל ומאשים את ראש הממשלה הרוסי, ולדימיר פוטין, בכך שערך נגדו משפט ראווה.

"כסף מפוקפק, קשרים בעייתיים"

"הארץ" נחשב למבקרו החריף של נבזלין. בכתבה שפורסמה ב-25 בספטמבר 2009 בעקבות חגיגת יום הולדתו ה-50 בבית התפוצות בנוכחות שרים ובכירים אחרים, נכתב בעיתון בטון מאשים: "אולם 'תיאטרון זהויות' בבית התפוצות, שבו מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות, הפך לתפאורה בהצגת יחיד בכיכובו של ליאוניד נבזלין – יו"ר חבר הנאמנים של המוזיאון בהווה, ואוליגרך שנוי במחלוקת בעבר המבוקש על ידי שלטונות רוסיה".

עוד סיפר "הארץ" שנבזלין "עשה הכול על מנת להשכיח מכולם את השתייכותו לאותה קבוצה שהפכה בארץ לשם נרדף לכסף מפוקפק, קשרים בעייתיים ועבר שעדיף לא להתפאר בו ובוודאי שלא לדבר עליו". העיתון אף הגדיל לספר כי בסרט דוקומנטרי שהופק, הודה נבזלין כי החברה שבבעלותו מימנה פוליטיקאים אשר עם בחירתם לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, ה'דומה', שיבצו אנשים מהחברה במערך השלטון. בהודעת "הארץ" על העסקה עם נבזלין לא היה זכר למידע זה.

בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני פחות משנה, באוקטובר 2010, ביקר העיתון את הענקת פרס בית התפוצות מטעם קרן נדב לאתר הימני 'לאטמה'. ב"הארץ" נכתב: "קרן נדב פועלת להעצמת הזהות היהודית, והקשר שלה לבית התפוצות מסתכם באדם אחד: המיליארדר ליאוניד נבזלין. איש העסקים המבוקש ברוסיה, הציל את המוזיאון מקריסה כלכלית ומונה ליו"ר חבר הנאמנים שלו. בנוסף, הוא גם מייסדה של קרן נדב". הקרן, הוסיפה כתבת העיתון, "אינה קשורה למוזיאון, אבל קל להבין איך קרה שהיא חילקה פרסים מיד לאחר הוועידה בבית התפוצות, מדוע הטקס התקיים באוניברסיטת תל אביב שבה מצוי המוזיאון, ומדוע בית התפוצות דיווח על כך: שניהם תלויים בנבזלין".

כל הציטוטים הללו הם רק טעימה קטנה מהביקורת האדירה שנשפכה מעל דפי "הארץ" על נבזלין – שהתנדפה לחלוטין מהודעת העיתון על העסקה איתו. ראיון שנתן למוסף הכלכלי של העיתון, "דה מארקר", נשאל המו"ל עמוס שוקן על "עברו הבעייתי" של השותף החדש, וענה כי "באמת הקדשנו לזה הרבה מאוד זמן ובדיקות – והמסקנות שלנו היו כמו של בג"ץ – שאי אפשר להתייחס להליך המשפטי שהיה ברוסיה כהליך שיכול להיות מקובל על מדינת חוק". לפתע כספו של נבזלין לא היה "מפוקפק" עם עבר ש"עדיף לא להתפאר בו".

עמדת כוח מול פוטין

העסקה שחתם "הארץ" עם נבזלין מעלה תהיות רבות. למשל, כאשר נכנסו הגרמנים לשותפות בעיתון, שיקפה הרכישה שווי של 100 מיליון אירו ל"הארץ", כלומר 560 מיליון שקל. בכתבה שפרסם העיתונאי איתמר לוין באתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, נכתב: "ליאוניד נבזלין רוכש 20 אחוז מ'הארץ' לפי שווי של 700 מיליון שקל. בהתחשב באינפלציה מאז אוגוסט 2006 (4.5 אחוזים), השווי המשוקלל של עסקת דומונט היה 585 מיליון שקל. לפיכך, בעסקת נבזלין שוויו של הארץ גבוה ב-20 אחוז מאשר בעסקת דומונט". האם באמת עלה שוויו של "הארץ" אשר שורד בעיקר בזכות העובדה שבית הדפוס שלו מדפיס את 'ישראל היום'?

לוין מעלה נקודה בעייתית נוספת: בג"ץ דחה את העתירות נגד הסגרתו היות והבקשה התבססה על כתב האישום בלבד, וקבע כי הראיות נגד נבזלין אינן קבילות לפי הדין הישראלי. אולם המצב השתנה: נבזלין הורשע ויש פסק דין חלוט. אם רוסיה תבקש שוב להסגירו, מציין לוין, יצטרך משרד המשפטים לבחון את תקפות פסק הדין. אם ניתן כדין על-פי החוק הרוסי, ייתכן שלא יהיה מנוס מלהסגירו.

ההערכה הרווחת בברנז'ה התקשורתית והעסקית היא, כי נבזלין רכש את "הארץ" כדי להשיג השפעה ולגיטימציה בארץ. עיתונאי "מעריב", הדר חורש, מעריך כי נבזלין רכש את העיתון מאותם מניעים שהניעו בשעתו את גאידמק להשקיע בישראל.

אולם נראה שהמקרה הנוכחי שונה: ל"הארץ" יש מהדורה בינלאומית באנגלית המופצת בשיתוף "אינטרנשיונל הראלד טריביון", המהדורה הבינלאומית של ה"ניו-יורק טיימס", והוא אף מפעיל אתר באנגלית אם אחוזי קריאה גם בחו"ל. ניתן לשער אפוא שמטרתו של נבזלין חורגת, כמו השפעתו של "הארץ", מגבולות ישראל: שהוא מבקש להתחזק מול יריבו הגדול, פוטין. "רוסיה של פוטין מצויה כיום בשלב שמזכיר את 1933 בגרמניה, השנה שבה עלה היטלר לשלטון", קבע נבזלין בראיון שנתן לכתב "הארץ" יוסי מלמן במארס 2005; מלמן דאג להדגיש בתחילת הכתבה שמרואיינו חשוד ברצח ועומד נגדו צו מעצר בינלאומי.

העיתונים יוצאים מידי המשפחות

פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה סבור כי "האישיות של נבזלין היא לא הבעיה פה. מטרידה המשמעות של העסקה לגבי המרחב הציבורי, שהוא סחורה חמה שנמכרת בשוק. הרי נבזלין הוא לא פחות טוב מאחרים. למעשה, המגבלות שמוטלות על התקשורת בגלל הבעלות הפרטית בה מעצבות אותה במשך שנים. לדעתי, העיתונות היום אפילו גרועה מהעיתונות המפלגתית של פעם, כי לפחות אז האינטרסים היו גלויים. תראה איך עיתון כמו 'מעריב' מתגלגל כמו כורסה משומשת בשוק יד שנייה בין בעלי ההון. תהליך ההפרטה בישראל חיסל את האפשרות לקיים תקשורת ציבורית עם מגוון דעות".

"כשקראתי את זה, חלפו בי כמה הרהורים", אומר עוזי בנזימן, בעבר עיתונאי ועורך ב"הארץ" וכיום עורך אתר האינטרנט לביקורת התקשורת "העין השביעית". "ראשית, זו אינדיקציה לכך שמצבו העסקי של 'הארץ' איננו איתן. אם העיתון נזקק שוב להזרמת כספים, זה מדבר בעד עצמו. משפחת שוקן שמרה הרבה מאוד שנים על הנכס הזה כעל אוצר יקר השייך לה; יש לשוקן זכויות עצומות בעולם העיתונות הישראלי, וכאשר המשפחה נאלצת להכניס בעלים נוספים, זה מדאיג. שנית, אנחנו רואים מה קורה בעולם; זו מלחמת הישרדות. אולי לפיינשמקרים מסוימים, ואני בתוכם, זה לא נעים. המבחן האמיתי הוא השאלה אם זה ישפיע על העיתון".

בנזימן מסרב להתרגש מכניסתו של נבזלין ל"הארץ". "זה לא כרטיס ביקור מעורר כבוד, אבל יש פה כוח אכזרי שמכתיב את המציאות וגלום בפתגם הידוע: 'לכסף אין ריח'. אבל גם שוקן ביקר את נמרודי על השליטה ב'מעריב' כשזה הועמד לדין בפלילי, וב'מעריב' הייתה מורשת של העברת הדגל העיתונאי מדור לדור. בעבר, הייתה פה תרבות עיתונאית שהנחילה עולם מושגים. היום, נותרה רק משפחת מוזס שכבר כמה דורות העסק עובר בתוכם – וזה מזכיר עיתונים כמו 'ניו יורק טיימס' שגם בהם השליטה היא משפחתית – אבל הם הופכים למיעוט". "עולה השאלה למה אנשי עסקים צריכים את זה", מסכם בנזימן. "מה, הם חושבים שיעשו עסק טוב מזה? הרי העיתונים האלה נלחמים מלחמת קיום. בשורה התחתונה, המטרה פה היא לזכות בלגיטימציה".

בין ספירו לשפירא: למי שמור חופש הביטוי בישראל?

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.6.2011

שחרורו המהיר של העיתונאי גדעון ספירו ממחיש שוב את האפליה במדיניות הפרקליטות לרב שפירא, למשל, הם לא עשו הנחות

ביום שלישי האחרון, סערה ביצת השמאל לכמה שעות. עיתון "הארץ" פרסם, כי גדעון ספירו בן ה-76, מוותיקי השמאל ועיתונאי, נעצר בעקבות מאמר שפרסם באתר באינטרנט 'הגדה השמאלית'. לפי "הארץ", בעקבות המאמר פה 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד אגף החקירות במשטרה בדרישה לפתוח בחקירה נגד ספירו. המשטרה, שזימנה את ספירו לחקירה והחליטה לעוצרו, לא ידעה עם מי היא מתעסקת: כעבור שעתיים בלבד, שוחרר ספירו בערבות, לאחר שעו"ד מיכאל ספרד יצר קשר עם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן.

תוך שעתיים שוחרר. בצילום: גדעון ספירו וחבר. קרדיט: מחלקה ראשונה / NEWS1

תוך שעתיים שוחרר. בצילום: גדעון ספירו וחבר. קרדיט: מחלקה ראשונה / NEWS1

מאמרו של ספירו פורסם ב-4 בספטמבר 2010, ובו כתב: "שתי פעולות הגרילה בשטחים הכבושים בהן נהרגו 4 תושבי התנחלויות ושניים נפצעו, מהווים תזכורת שהכיבוש נמשך, וכך גם ההתנגדות… כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים". ספירו טען, כי "גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים". לבסוף, פסק: "כמי שנמנה עם העם הכובש, יהיה זה משום התנשאות להכתיב לפלסטינים את שיטות מאבקם".

ספירו, ראוי לציין, לא קרא במישרין לרצח מתיישבים. אבל מהטרמינולוגיה עולה כי דמו של כל מתיישב ממין זכר שאינו אישה ואינו קטין, מותר: במעלה אדומים ובגוש עציון, בקרית ארבע ובאיתמר. הקביעה המופרכת, שלפיה "כמעט" כל מתיישב נושא עמו נשק, אינה רק מנוגדת למציאות, אלא גם הופכת את המתיישבים ליעד לגיטימי לרצח. העובדה שספירו לא רוצה "להתנשא" על הפלשתינים ר"ל ואינו מבקש להבהיר להם כי רצח חפים מפשע הוא מגונה, מעידה על הכותב: הוא בפועל משלים עם רצח מתנחלים, גם אם הוא כותב כי יש לסכל ולגנות כל פגיעה בנשים ובילדים.

הבעיה המהותית אינה עם תוכן הדברים של ספירו. דמם של "המתנחלים", מעין כינוי דמוני לקבוצה של אזרחים שנשלחה על-ידי ממשלה ריבונית, מותר מזמן. הבעיה היא עם האפליה: הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", נרדף מזה זמן רב בשל הספר שחיבר. המשטרה עצרה אותו לחקירה בחשד להסתה ופשטה על ישיבת "עוד יוסף חי" במטרה להחרים עותקים מהספר. האגודה לזכויות האזרח שיבחה את המשטרה על החקירה, ושילמה מס שפתיים כשגינתה את המעצר. הרב יצחק גינזבורג זומן גם הוא לחקירה. אולם לרב שפירא ולגב גינזבורג לא היה גיבוי בדמות עו"ד רב השפעה כמו מיכאל ספרד. גם לא היו לו חברים רבי השפעה שיפעלו אצל המשנה ליועץ המשפטי.

בשיחה עם "הארץ", סיפר השבוע ספירו כי "אמרתי לחוקר שהמאמר הוא בדיוק ההפך מהסתה לאלימות, הוא כולו שיר הלל למאבק הלא אלים ויש בו אפילו גילויי אמפתיה למתנחלים". מעיון במאמר קשה למצוא את אותו שיר הלל. העובדה היא, שספירו כתב את שכתב, ושוחרר. ספק רב אם מישהו יפשוט על ביתו, יחטט במחשבו האישי או ימנע ממנו לפרסם דברים דומים בעתיד. אולם כאשר ישנן התבטאויות שנויות במחלוקת מן הצד הימני של המפה הפוליטית, טחנות הצדק טוחנות מהר מאוד לאבק את אלה שדבריהם נראים להם כ"הסתה".

אין זו הפעם הראשונה שספירו כותב בבוטות נגד המתיישבים. על הפיגוע בנחל תלם, שבו נהרגו ב-28 בדצמבר 2007 אחיקם עמיחי (נכדו של הרב משה צבי נריה) ודוד רובין, שני חיילי צה"ל תושבי קריית ארבע, כתב ספירו "השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלסטיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום". השאלה העיקרית איננה אם צריך לעצור את גדעון ספירו, אם לאו. הבעיה היא, שישראל היא מדינה שאימצה את המודל הליברלי האמריקני של חופש הביטוי: לכולם מותר לומר את הכול, ובתנאי שהם מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. שחרורו של ספירו ממעצר, בין אם מוצדק ובין אם לאו, מראה שוב כי בישראל, חופש הביטוי הוא נחלת אליטה צרה אשר אפילו למשטרה אין הכוח לעמוד בפניה.

מאיר דגן ותיאוריות הקונספירציה הרדיקליות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

בימים אלה, אני קורא את ספרה של העיתונאית הבריטית, מלאני פיליפס, The World Turned Upside Down, שיצא לאור בשנה שעברה. פיליפס היא מהבודדות בתקשורת הבריטית שניצבות לצד ישראל ומציגה גישה שמרנית המבקרת פוסט-מודרניזם, ליברליזם רדיקלי ושאר רעות חולות. הפרק הראשון בספרה של פיליפס הוא מעניין ומדהים כאחד: פיליפס מתארת עקב בצד אגודל כיצד התפתחה התיאוריה האפוקליפטית בדבר התחממות כדור הארץ והחיזיון הטראגי שלפיו אנו צפויים לקטסטרופה אקולוגית אדירה עד שנת 2100, שדומה לזו שפקדה את הדינוזאורים. פיליפס קורעת לגזרים את הרדיקל-שיק הירוק באמצעות נתונים, ציטוטים ומראי מקום לאינסוף. ההנחה הבסיסית של התיאוריה, שלפיה אפקט החממה נגרם בגלל פליטת פחמן דו-חמצני וגזים רעילים ולכן אנו צפויים לקץ איום ונורא, מתבססת על חיזויים בלתי-מבוססים שאינם קשורים כלל למדע. היא מצטרפת למנהיגים כמו וצלב קלאוס, רה"מ הראשון של צ'כיה הפוסט-קומוניסטית, שרואה בתיאוריית ההתחממות הגלובאלית כלי בידי השמאל הרדיקלי.

נתניהו ומאיר דגן בצילום הפרידה. קרדיט: AP

נתניהו ומאיר דגן בצילום הפרידה. קרדיט: AP

תיאוריות רדיקליות שעיקרן אפוקליפסה וקונספירציה משרתות את סדר יומם של מהפכנים. הם מבקשים ליצור כאוס באמצעות הפצת מסקנות המבוססות על הנחות מוטעות ושקריות. חלקם יודעים שהנחותיהם מוטעות. חלקם כבר לא מתעניינים בכלל באמת. מה שפיליפס מתארת אופייני לשמאל הרדיקלי. הבעיה היא תמיד בעובדות. אך הבעיה האמיתית מתחילה כשהשקרים מצטרפים לכדי לוחמה פסיכולוגית מהפכנית. ניקח לדוגמה את התיאוריה החדשה של אמיר אורן ב"הארץ", שמקבל רוח גבית ממאיר דגן. אורן מסביר כי נתניהו וברק עלולים להפציץ את איראן כדי להסיר מעל סדר היום את ההכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר. במלים אחרות, אורן סבור, כי ההנהגה הישראלית כל כך מטורפת שהיא יכולה להכריע בנושא גורלי כמו הגרעין האיראני משום שבאו"ם יכריזו על הקמת פלשתין. הגדיל לעשות ארי שביט, שהילל בשישי האחרון את חוסר ביטחונו של דגן בהנהגה הנוכחית.

יכול להיות שאורן וחבריו באמת מבינים שהקונספירציה הזו היא מיסודה מעוותת ושקרית. אולי בתוך עצמם הם יודעים, שאפשר להתנגד לראש הממשלה בלי לטעון שהוא מטורף. אבל "הארץ" נמצא כבר במסלול אחר לחלוטין. הוא כלי מרכזי בלוחמה הרדיקלית נגד ישראל. יש פה חבירה כפולה של השמאל הישראלי העמוק של מרצ וחד"ש ששופרו הוא "הארץ", עם הזעיר-בורגנות שמייצגת 'קדימה', נגד העם בישראל, בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית שמטרתה הפלת ממשלת נתניהו, ובכל מחיר, אגב דמוניזציה שלה.

הנחת היסוד של המלחמה הנוכחית בנתניהו היא שהדרך היחידה להפילו איננה באמצעות גיוס העם ואינה עוברת דרך יצירת רוב פרלמנטארי נגדו, אלא על-ידי טרור פסיכולוגי נגד העם. בשמאל מאמינים במה שניתן לכנות "אפקט קרנסקי" על-שם ראש ממשלתה הדמוקרטית הראשונה של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי: הוא עמד לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, נכשל במערכה ואז, לאחר מרד נגדו מצד מפקד הצבא הרוסי קורנילוב ואירועים נוספים, הפסיד את השלטון לבולשביקים שהבטיחו להמונים הרוסים המותשים מהמלחמה דבר אחד בלבד – שלום. מצלצל מוכר? בשמאל מאמינים כי כאשר תגיע השעה, נתניהו-קרנסקי יביא את ישראל אל פי-פחת ואז, במצב שבו ישראל מותשת מטילים ומאבדות כבדות בעורף, יופל נתניהו בשם השלום.

לימין בארץ כדאי להתחיל לדאוג. מאיר דגן איננו ציפי לבני או דב חנין. תותחי השמאל החלו לירות מטחים בלתי-פוסקים לכיוון הממשלה המכהנת. זו הפגזה ממוקדת שמטרתה רה"מ ושר הביטחון. הערבים, המבינים את המתרחש, קולטים כי הגיעה השעה לעשות מעשה כדי להתחיל לטלטל את ממשלת נתניהו. "יום הנכבה" ו"יום הנכסה" הם בגדר מתאבן בלבד. ראש הממשלה צריך להמשיך בקו שבו החל ביחס לנשיא אובמה ולהשיב מלחמה שערה. תסריטי האימה הנרקמים ברחוב שוקן נקראים גם ברמאללה, בעזה, בדמשק, בביירות ובטהרן. ישראל הרשמית לא יכולה עוד לשתוק נוכח אלה המנסים מבית לערער את ממשלתה.

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

שעת המבחן קרבה, או: זוהיר אנדריאוס מגלה את האמת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.2.2011

זוהיר אנדראוס מקשה על חייו של "מחנה השלום" הישראלי. אנדראוס, העורך הראשי של השבועון הערבי "מע אל-חדת" שמתפרסם בטמרה, מצהיר בגלוי את מה שהשמאל בארץ מעדיף להסתיר. ביום שישי האחרון, נדחק מאמרו של אנדראוס אל העמודים הפנימיים הנידחים של עמוד הדעות של "הארץ". גם בעיתון לאנשים שמתיימרים להציג עצמם כחושבים, סברו שאנדראוס קצת הרחיק לכת. מובן שזה לא מנע מהם לצנזרו. כדאי לקרוא את דברי אנדראוס בתשומת הלב הראויה. הוא אומר את האמת הפנימית העמוקה של הפלשתינים, בישראל ובעולם.

עם חשיפת מסמכי המו"מ בין אולמרט ולבני לבין אבו-מאזן וחבריו, שואל אנדראוס: "לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלסטינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלסטיני?" בסוגיית ירושלים מבהיר אנדראוס כי אין להנהגה הפלשתינית שום זכות לוותר בירושלים: "אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלסטינית". ובאשר לתביעת השיבה, דבריו ברורים: "אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?"

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

אנדראוס חותם את מאמרו בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חובה על כל פלסטיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלסטינית במוקטעה". ולבסוף, לא שוכח אנדראוס לפנות גם לחבריו ל"מחנה השלום": "ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלסטין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלסטיני".

הדברים שכותב אנדראוס הם ברורים: לאבו-מאזן אין שום מנדט מעמו לוותר, לא על טריטוריה ובטח שלא על תוכנית השלבים, שעיקרה חיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. חשוב להאזין לאנדראוס כי הוא מבטא את מה שחושב הרחוב הערבי. עבורם, אבו-מאזן הוא בבחינת בוגד. הפלשתינים מביטים עתה על הנעשה בקהיר, והרעיון של אינתיפאדה שלישית מדגדג להם בקצות האצבעות. לשום מנהיג פלשתיני אין, ולא הייתה, לגיטימציה מעמו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל והציונות. החלופות הן ברורות: או השמדת ישראל בכוח הזרוע האסלאמו-פשיסטית, או חיסול ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה והזרמת מיליוני פליטים, על משפחותיהם, לישראל הריבונית. המאבק איננו אפוא על גבולות 47' או 67'; הוויכוח ניטש על הלגיטימיות של החלטת החלוקה של האו"ם ושל הצהרת בלפור.

הגיעה העת להכיר בכך שהעובדה שאין כל פרטנר לשלום איננה הנחה שהמציא אהוד ברק או תזה בדיונית של הימין. הפלשתינים אינם רואים עצמם פרטנר לשום מו"מ ממשי עם מדינת ישראל. כפי שהעיד אולמרט בעצמו בפרקים מספריו שפורסמו בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", הפצרותיו באבו-מאזן לחתום על הסכם שלום לא הועילו לו; הפרטנר הדמיוני נעלם ברגע שהיה ברור כי שעת השין הגיעה. אבו-מאזן יודע את שידע ערפאת: אין לשום מנהיג ערבי לגיטימציה לוותר על תביעת השיבה. במילים אחרות, לאף מנהיג פלשתיני אין סמכות להסתלק מן המטרות ההיסטוריות שהציב אש"ף למן ייסודו על-ידי אחמד שוקיירי ב-1964.

השינויים הרדיקליים שמתחוללים כרגע במזרח התיכון מחייבים את הבריח החזק שמורכב מנתניהו ומברק לעמוד על המשמר. הפלשתינים כבר מדברים זה זמן-רב על "אינתיפאדה לבנה": מחאה בלתי-אלימה שתביא לסיום "הכיבוש". ישראל צריכה להיות ערוכה לסיטואציה שבה אבו-מאזן מוביל עשרות אלפי פלשתינים אל ירושלים, ללא רובים וללא אבנים. הפלשתינים מקווים שתסריט כזה יוביל לנסיגה ישראלית מבוהלת מהשטחים, בלחץ אמריקני. אם ייפול מובארכ וייעלם, הרעיון הזה עוד עלול לעבור לפסים מעשיים בהרבה בהשוואה למקום שבו הוא מצוי כיום. הציבור הישראלי צריך לקרוא את שכותבים מנהיגי הפלשתינים ולהבין כי שעת המבחן קרבה, קרבה מאוד.

כמה מילים על שלי יחימוביץ' וההיסטריה של נחמיה שטרסלר

כדאי לשים לב למתקפת ההיסטריה שפוקדת את השמאל הרדיקאלי נוכח התעוררותה של מפלגת העבודה. בחודשים האחרונים, רבו המתקפות על שלי יחימוביץ', משזו סירבה להצטרף למאבק בין הימין ההזוי לבין השמאל הקיצוני על פרשות שונות, ובהן עניין ועדת החקירה לארגוני השמאל. השבוע, הגיעה המתקפה לשיא כאשר נחמיה שטרסלר תקף את יחימוביץ' מעל דפי "הארץ" (ולמחרת גם זכה במענה הולם). יחימוביץ' סירבה, אבוי, לעלות לדוכן כאשר בפאנל יש המוציא והמביא של אליטת מפא"י הישנה שמתמצית בדמותו האופורטוניסטית של אהוד ברק. עו"ד רם כספי, המייצג את בעלי ההון תשובה, עופר, נמרודי ודנקנר, נעלב קשות על שיחימוביץ' סירבה לשבת באותו פאנל עם מי שקרא לפיטורי החשב הכללי, ירון זליכה, ושמר נאמנות למפלג הגדול של מפלגת העבודה, שמעון פרס. הרעיון שאישה סוציאליסטית תסרב לשבת באותו פאנל עם אביר שלטון ההון חוללה זעזוע עמוק אצל אלה שסבורים כי המדינה רשומה על-שמם בטאבו.

שוברת מחיצות. שלי יחימוביץ'

שוברת מחיצות. שלי יחימוביץ'

לשטרסלר ולחבריו ב"הארץ" ובשמאל הרדיקאלי לא אכפת באמת מכך שיחימוביץ' היא סוציאליסטית. אדרבה, כל עוד הם מצליחים לשמר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה הישראלית בין הרוב המשולל כל נכסים משמעותיים לבין המיעוט האוליגרכי, סוציאליסטים במשורה הם דווקא דבר החביב עליהם מאוד. הבעיה האמיתית שלהם היא שיחימוביץ' עלולה לפרק את המחיצות הפוליטיות ההיסטוריות בין שמאל לבין ימין: השמאל משועבד לפולחן אוסלו ולמולך הפלשתיני, לא נהנה מתמיכת רוב העם על אף שאנשיו משוכנעים כי האמת מונחם בכיס מיקטרונם; והימין, שנהנה מתמיכת השכבות החלשות, דופק את בוחריו במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית אבל שומר על תמיכתם בזכות קידוש ג'בלאות ביו"ש וקיפאון מדיני. במצב כזה, תמיד אפשר לרקום עוד ממשלת אחדות שבה יפי הבלורית והתואר מצטרפים לבריונים כדי למתן אותם. ואז, אלה יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, ואלה יכולים לדבר על "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ואליטה באליטה תתערבב לחדוות הכול.

יחימוביץ' מאיימת לתקוע סיכה כואבת בבלון הנפוח הזה. הפרויקט שלה הוא פשוט מאוד: שיח הכיבוש ו"זכויות האדם" תוקע במשך שנים כל רפורמה ממשית בכלכלה הישראלית לטובת העובדים; הפלשתינים והישראלים משחקים זה עם זה ב"נדמה לי" ומחליפים שטחים על מפות, כאשר בינתיים הפערים החברתיים גדלים וכמות העובדים המצויים מתחת לקו העוני הולכת ומתרבה. לכן, הגיעה השעה להתחיל להתנתק מההתגוששות בין מיכאל בן-ארי לבין 'הקרן החדשה', בין אבו-מאזן לבין ביבי, ולדבר על שינוי יסודי, מהותי ועמוק בחברה הישראלית. בין כה וכה, תג המחיר של פתרון מדיני הוא שקוף וברור. אולם עד שזה יושג, עלולה החברה הישראלית למצוא עצמה כורעת תחת נטל כלכלה היפר-קפיטליסטית שאותה מנהלים חבריהם של רם כספי, נחמיה שטרסלר ושות'.

הקונצפט הזה כל כך מחריד את האליטה הישנה והטובה, שהמזרחים, הרוסים, האתיופים, הימנים והערבים גנבו לה את המדינה, עד כדי כך שהיא פשוט נחרדת. הייתכן מצב, הם שואלים את עצמם בגילויי נוירוזה חריפה, שמישהו יתנתק מהברית הנצחית של השמאל עם "שלום עכשיו" ואוהדי אורי אבנרי, ויקים מחנה פוליטי חדש, סוציאל-דמוקרטי? האיום הזה על האוליגרכיה הישראלית, שכבר מזמן איננה ימין ואיננה שמאל אלא בליל אינטרסנטי, מדיר שינה גם מעיני הרדיקלים החדשים. לילה אחד עלולים הסוכנים הגלויים והחשאיים של רק"ח להתעורר ולגלות שבשעה שהם נלחמים על סינתזה בין סוציאליזם ובין אנטי-ציונות, קם פה מחנה ציוני-סוציאליסטי וגנב את ההצגה. לכן, שוקן וכספי, שטרסלר וברק, לוי וחנין, יעשו הכול על מנת למנוע מיחימוביץ' לטפס אל ראשות 'העבודה' ולשבור את הגבולות ההיסטוריים שנקבעו על-ידי שיח הכיבוש.

פוטנציאל ההצבעה למפלגת העבודה אם בראשה תעמוד שלי יחימוביץ' הוא עצום ורב. סקר "הארץ" שנתן לה 10 מנדטים הוא התחלה טובה. 'העבודה' בראשות שלי יכולה להיות חלופה דו-ספרתית לליברמן, הרבה יותר מ-10 מנדטים. יחימוביץ' יכולה בדמותה וברעיונותיה לגייס רבים שמאסו בשיח הכושל והמנותק של הימין והשמאל, ולצאת במסר לייבוריסטי תקיף שיזעזע את האוליגרכיה הישראלית. אם שטרסלר תוקף אותה, עליה להיות בטוחה שהיא בכיוון הנכון. כשהפוסט-ציונים מימין ומשמאל בלחץ, סימן שהסיכוי לשינוי מהותי הולך וקרב.

דוד מרחב הוא עיתונאי בעיתון "מקור ראשון"

דרור פיילר והתפוח המורעל שנפל לא רחוק מהעץ

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.12.2010

השבוע נערכה באיסטנבול הפגנת שנאה גדולה לרגל חזרת אניית הטרור, ה"מרמרה", לתורכיה. זו הייתה הפגנה שגבלה בטירוף. "מוות לישראל!", צרחו מאות מוסלמים. השלטונות לא נקפו אצבע. המיוחד בהפגנה היה נוכחותו של ישראלי אחד, דרור פיילר, שגם השתתף במשט הטרור לעזה. לפיילר יש "רומן" ארוך עם ישראל: בראיון שנתן השבוע לאתר ynet הסביר שלא הרגיש זר בין דורשי חיסולה של ישראל. "כל הנאומים מדגישים שכולם כאן יחד – יהודים, נוצרים, וערבים – נגד המצור. לא מדובר בדת אלא בזכויות אדם, לכן גם אני הצגתי עצמי כיהודי. זו אחוות עמים", נימק. פיילר לא הסתפק בשמיעת הנאומים; הוא שילהב את הקהל. "שהידים", קרא להרוגי ה"מרמרה". לכתב אתר "ידיעות אחרונות" הסביר: "הם שהידים כמו ששמשון הגיבור היה שהיד. הם נהרגו בשביל רעיון גדול, ולא בשביל עצמם, כי הם רצו לעזור. גם אני אמרתי בנאום שהם שהידים שלנו בשבדיה, ושל כל מי שרוצה להילחם למען זכויות האדם בעולם".

פיילר זכור לישראלים רבים בשל הפרובוקציה הגדולה שחולל בינואר 2004, עת הציג יחד עם רעייתו, ציירת בשם גונילה חולד, מיצג אמנותי מקורי מיוחד. יצירתו – "שלגיה ושיגעון האמת" – שהוצגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בשטוקהולם, הכילה בריכת מים ארוכה בצבע אדום כדם. בהם צפה סירה שעליה נכתב "שלגיה" ובה שט דיוקנה של הנאדי ג'רדאת, מחבלת מתאבדת פלשתינית שביצעה את הטבח במסעדת "מקסים" שבחיפה. למיצב נלוותה קנטאטה מאת יוהאן סבסטיאן באך בשם "לבי שוחה בדם". בטבח ההוא נרצח, דרך אגב, אחד מפעילי השמאל הידועים שניהלו מפגשים עם אנשי אש"ף, חבר מפ"ם ומרצ, דב צ'רנוברודה.

חמתו של שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, שהוזמן לפתיחת התערוכה, בערה בו להשחית כשצפה בה. הוא ניתק את תאורת המיצג, הפיל את אחד הפנסים לבריכה, יצר קצר חשמלי והתבקש לעזוב את המקום. משסירב, סולק על ידי מאבטח המוזיאון. למחרת התקרית, התקשר אליו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון חיזק את ידיו. השוודים לא גינו את האמן תומך הטרור.

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

כאב בטן מהציונות

בשנת 1985 עלה קומוניסט בשם אליעזר פיילר (שומרניק) על במת הוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – רק"ח. שומרניק, שביקש להצטרף לרק"ח לאחר שבשנת 1965 לא נמנה עם המיעוט היהודי בראשות מאיר וילנר והרוב הערבי בהנהגת תופיק טובי שפרש ממק"י וייסד את רק"ח, נדרש ל"ביקורת עצמית" סובייטית: הכאה פומבית על חטא והשפלה. ב-65' הצטרף שומרניק לקומוניסטים היהודים שרצו לחזור אל חיק הציונות. מקץ עשרים שנה התחרט או חשב שעליו להתחרט. הוא עלה על הבמה המרכזית של ועידת רק"ח והכה על חטא תחת עינם הבוחנת של ותיקי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית: מאיר וילנר, וולף ארליך, רות לוביץ', פנינה פיינהויז ואחרים. מנהג ההשפלה של מומרים אשר חזרו בהם מהמרתם היה קבוע בחיי המפלגות הקומוניסטיות.

הפליפ-פלופ אנטי-ציונות/ציונות/אנטי-ציונות של שומרניק הותיר כנראה את חותמו בבנו, האמן דרור פיילר. אמו של פיילר בת ה-87, חברת קיבוץ יד-חנה הקומוניסטי לשעבר, פנינה פיילר – שעליה הופק באחרונה סרט תיעודי בשם "פנינה פיילר: אחות קומוניסטית" – נשאלה בריאיון למקומון "הקיבוץ", מה עושה לה יום העצמאות, וענתה: "כאב בטן. הייתי מרגישה טוב יותר, אם חג העצמאות היה מתחבר ליום הנכבה, ב-15 במאי. וחוץ מזה, איך אפשר לחגוג עם כל השחיתות הזאת מסביב? אז אומרים לי: בכל מדינה יש שחיתות, ואני אומרת: אם החרא נמצא רחוק ממני, אני לא מריחה. אבל כשהוא אצלי, זה מסריח, ומקלקל את הכול". היא הפטירה שתניף על גג ביתה את הדגל האדום, דגלם של סטלין ומאו טסה טונג; לא חלילה את דגל ישראל. היא, שבמלחמת העצמאות שבה לארץ ישראל מבית הספר לאחיות בעיר הלבנונית ביירות, על מנת לטפל בפצועי המלחמה במחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה בתל-אביב, מעדיפה את הדגל של משפט הרופאים היהודים וטיהורי הראווה.

בנם של פנינה ואליעזר פיילר, דרור, ינק את האנטי-ציונות מהבית. מגיל צעיר בלע את הרעל האנטי-ציוני. הוא נולד בשנת 1951, חמש שנים לאחר שפנינה ניידורף, שנולדה ב-1923 בלודז' שבפולין, נישאה לאליעזר. פיילר האבא מת לפני שמונה עשרה שנה ממחלת הסרטן. הבן דאג להמשיך את מורשתו. בראיון לעיתון "הארץ" סיפרה פנינה, כי ב-1978 נמנה אליעזר על מארגני משלחת אנשי שמאל מישראל שנסעו לבוקרשט של צ'אושסקו ובחסות משטר הסקוריטטה, המשטרה החשאית הקומוניסטית, פגשו בחשאי את אנשי אש"ף, מעשה שהיה מנוגד לחוק. הם הועמדו לדין ועל אליעזר פיילר הוטלו שישה חודשי עבודות שירות וקנס של ארבעת אלפים לירות. את הקנס שילם, את עבודת השירות – לא.

פיילר הבן התגייס לצנחנים, השתחרר ב-1973, החליט לרדת מהארץ למורת רוחם של הוריו ועקר לשוודיה, שם היה לנגן סקסופון. שר הפנים, אלי ישי, איים בשעתו לשלול את אזרחותו הישראלית של פיילר. הוא לא הבין כי לפיילר האזרחות אינה משנה: הוא החליט לוותר עליה לפני כעשור. ממילואים היה פטור ממילא בשל דעותיו, אך שנאתו לישראל בערה בו להשחית. "דרור ינק מאתנו קומוניזם מילדותו. הוא תמיד ראה עצמו מהפכן, איש שמאל ואיש שלום. הוא אמן שלוקח מאוד ברצינות את עבודתו ואת עצמו", התגאתה פנינה פיילר בראיון שנתנה ליוסי מלמן ב"הארץ" לפני שש שנים. את מיצג התמיכה בפלשתינו-פשיזם הצדיקה האם בלהט. "הציבור בישראל אדיש, אפאתי. לא מעניין אותו כלום ורק כשנעשה משהו חריג אז מתחילים להגיב. מקללים. מברכים. משהו קורה. מה שהבן שלי עשה זה מעשה מארקסיסטי. זה תהליך מהפכני", התלהבה.

בראיון שנתן לרון מייברג ב"מעריב" (28.4.2000) סיפר פיילר כי הכיר אישית את אודי אדיב, שריגל לטובת סוריה. "הכרתי את אודי אישית. אמרתי שאודי אדיב זה מקרה טיפוסי של אדם שגדל בחברה קיבוצית, ציונית, מגשימה והכול. פתאום הוא נפתח למציאות וראה שהציונות היא כוח מדכא ומגרש, מאוד הרסני לעם אחר, והוא לא יכול היה לגשר בין השניים. לכן הלך מקיצוניות אחת לאחרת. אני אף פעם לא הייתי ציוני… תמיד ידעתי שמדינת ישראל בנויה על עוול… הייתי חייל, הייתי צנחן, אבל תמיד ביקרתי את המדינה. ביוני 67' כתבנו בגדול על חומות בית החרושת לבירה 'אביר': 'השלום – ביטחון'; 'הכיבוש – אסון'".

הקסמים של קפיטן פיילר

המשט האחרון לעזה היווה הזדמנות נוספת עבור מי שינק סטליניזם בילדותו לנסות להכות שוב במולדתו הראשונה. בראיון שנתן לערן מור-סיקורל ברשת ב' של "קול ישראל", אמר פיילר עם צאת משט הטרור לעזה כי "אני מאוד מקווה שממשלת ישראל לפני כניסת השבת תגיע למסקנה שלא כדאי לה להתקיף את הספינה שלנו". כאשר שאל הכתב מה יעשו דרי ה"מרמרה", נענה בידי פיילר: " איך אומרים? קוסם לא מגלה את הקסם שלו לפני האקט עצמו, יש כל מיני דברים. אולי נדבר אליהם יפה, נדבר אליהם בעברית". אחר כך נסוג מעט והבטיח שלא ינהגו באלימות. אולם הקסם שהבטיח פיילר כמעט עלה בחיי חיילי הקומנדו הימי הישראלי. הקוסמים, למרבה המזל, הם אלה שנהרגו.

באחרונה הודיע פיילר כי בכוונתו להגיע לישראל על מנת להגיש תלונת במשטרה בעקבות אירועי ה"מרמרה". חברת הנהגת מרצ, עורכת דין בשם גבי לסקי, התנדבה להגן עליהם. השגרירות בשוודיה גינתה את הפרובוקציה של פיילר אולם עורכת הדין – החברה במפלגת שמאל המתיימרת להיות ציונית – לא ויתרה. "עמדתה של ישראל תמוהה בהתחשב בכך שאף אחד מבין הנוסעים על הספינה לעזה לא ניסה או התכוון להיכנס לישראל. ההפך הוא הנכון: פניהם היו מועדות לעזה כשהם נעצרו ונלקחו לישראל בניגוד לרצונם", סינגרה לסקי בלהט.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל בשוודיה, מכיר מקרוב את תופעת דרור פיילר. בראיון ל"מקור ראשון" מספר מזאל כי "הבן אדם הזה הקדיש את חייו לשנאה נגד ישראל. בתקופתי, הוא ארגן בשוודיה אסיפות אנטי-ישראליות והפגנות מול השגרירות שבהן היו מחלקים פלאיירים נגד ישראל". מזאל סבור כי לשנאתו של פיילר לישראל יש שורשים גם בחינוכו. "הוא חונך על ברכי השנאה כלפי ישראל. בשעתו, הקומוניזם בהובלת רוסיה שינה את דרכו בשנות החמישים והפך להיות לגוף המוביל את השנאה והפגיעה בישראל. במשך הזמן, אחרי נפילת בריה"מ, רוב המפלגות הקומוניסטיות התפרקו פחות או יותר, כאשר בשוודיה המפלגה הקומוניסטית תחת השם החדש 'מפלגת השמאל', זכתה ב-5-6 אחוז בבחירות לפרלמנט. הוא הצטרף לשמאל החדש ששם לו למטרה את ישראל וארה"ב. הוא מודרך על-ידי השנאה לישראל מבית אבא.

אנטישמיות במסווה אנטי-ציוני

התקרית עם פיילר הותירה במזאל חותם ניכר. "שוודיה היא מקום טוב להצמיח כוחות אנטי-ישראלים", מספר מזאל. "החל משנות השבעים, היא הפכה למעוז אנטי-ישראלי בהנהגת ראש הממשלה לשעבר, אולף פאלמה, שנורה על-ידי מתנקש אלמוני בשנת 1986". אמרתי למזאל שהשמאל החדש מגלם בעצם את האנטישמיות החדשה. מזאל מסביר כי מניסיונו, "יש יהודים אנטישמים, אין ספק. חלק גדולה מהפעולה נגד ישראל של 'השמאל החדש' נעשה על-ידי יהודים. זו פעולה נגד היהודים במסווה של פעילות נגד ישראל והציונות. זה נמצא בכל מדינות אירופה המערבית: יהודים וישראלים לשעבר שפועלים נגד ישראל יחד עם המקומיים".

אז איפה למעשה ממוקם דרור פיילר?
"הוא נמצא בשמאל החדש, האמיתי, המטורף, שעבורו מה שחשוב זה האידיאולוגיה שקובעת שישראל היא האיש הרע ויש להילחם בה. לדעתם, ישראל היא קולוניאליסטית כיוון שהיא כבשה שטחים והשתלטה על עם שלם; היא בעצם סמל הרוע. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מעם שנאנק תחת עולהּ של מדינה זרה? אדם שנולד פה היה צריך להבין שהסכסוך מורכב, בעייתי ומסובך, שדורש פתרון יצירתי ודיאלוג. אבל פיילר, כחלק מן השמאל החדש, יצר אידיאולוגיה שאין לה קשר למציאות. עבורם, נוכחות ישראל בשטחים היא כמו נוכחות צרפת ואנגליה באפריקה. הם ייסדו את קמפיין ה-BDS (ר"ת של Boycott, Divestment and Sanctions, כלומר "חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים", ד"מ) שמטרתו הפעלת לחץ על חברות ומדינות למכור את כל הנכסים, אגרות החוב והמניות של ישראל שגופים שונים קנו אותם כחלק מהחסכונות שלהם.

ומהי המטרה שלהם בעצם?
"זה פשוט מאוד: כמו שקרנות הפנסיה שלנו קונות אגרות חוב בעולם, הרבה גופים בעולם קנו אגרות חוב ומניות בישראל. הם לוחצים עליהם למכור אותם, להחרים את ישראל ולהטיל סנקציות עליה. הם נלחמים בישראל כי קל להילחם בה. הרי פיילר לא נאבק בסין; כקומוניסט עבורו סין היא מעוז הקדמה. מבחינתו, האידיאולוגיה היא החשובה ולא האדם. הוא חלק מתנועה של באלפים רבים שקמים בבוקר וחושבים איך לפגוע בישראל. אין מקרה דומה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שחושבים איך לפגוע במדינה מסוימת. ואם לא די בכך, השמאל האירופי מסייע למוסלמים שם לקיים הפגנות ומערך ארגונים שפועל נגד ישראל, ובין השאר גם באירופה".

אליעזר ליבנה, מראשי האגף האקטיביסטי במפא"י, אמר עוד בשנת 1952 כי "גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, תרעיל ירושתו הרוחנית של הקומוניזם את חיי בנינו ונכדינו אחרינו; ומי יודע אם לא תקום לתחייה, בצורה מוסווית, גם בדורות הבאים". מסתבר שנבואתו של לבנה התאמתה בבבואתו הרדיקל-קומוניסטית של האמן דרור פיילר.