ארכיון תג: דני דנון

הבעיה היא המהפכנים, לא המסתננים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.5.2012

צרפת סובלת מבעיית הגירה קשה: אם בדרום תל-אביב מתרכזים 70 אלף מסתננים, שם יש למעלה מ-2 מיליון מוסלמים – 5-10 אחוזים מהאוכלוסייה. כמו במקרה הצרפתי, גם ישראל הייתה שרויה בתרדמת. ברוס באוור, סופר, משורר מבקר ספרות אמריקני ידוע, פירסם לפני 6 שנים ספר נועז תחת השם "כשאירופה נרדמה", שבו טען כי תרבות ה"פוליטיקלי-קורקט" מגוננת על הפונדמנטליזם האסלאמי, שחותר תחת אושיות הליברליזם האירופי. גם בישראל, סוככה אותה תרבות על זכותם של מסתננים, עובדים זרים ופליטים להתאזרח או לזכות בחסות המדינה, במנותק ממצב הממשי.

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

הדמיון המהותי בין צרפת לבין ישראל הוא ההתעוררות המאוחרת, והחלקית: סרקוזי עלה לשלטון על גל המאבק במהגרים, אך לא עשה הרבה, אותגר על-ידי מרין לה-פן והודח על-ידי המיעוט המוסלמי שהצביע בהמוניו להולנד. בישראל, תחושת ההתקוממות בדרום תל-אביב הקיצה את ההנהגה, אך גם כאן קול המאבק הופקר לימין הקיצוני שבין דני דנון לבין מיכאל בן-ארי. האליטה, שהתקוממה נוכח השיסוי נגד המסתננים, הצליחה להפוך את הדיון הציבורי מעיסוק במסתננים לדיון בדמוקרטיה הישראלית ומידת-קרבתה, לדידם, לגרמניה 1933. הימין פה פחות מוגבל מסרקוזי, ולו מהטעם הפשוט שנתניהו בשלטון. אך הוורסיה המקומית של לה-פן ושותפיה תדאג, כתמיד, לשחק לידי השמאל שיצעק על "פשיזם" ויגייס את העולם נגד הממשלה המגרשת "פליטים".

הנאמנות של השמאל למסתננים, שמצהירים בריש גלי כי לא נמלטו מאימת רצח-עם אלא מחמת רצון לחיים טובים יותר, איננה הומאנית. לתפישה השמאלית, שעיקרה מדינת כל אזרחיה, יש עניין במסתננים, בדיוק כמו העניין שמגלים אצלם בערבים שכן לסוציאליסטים ולליברלים המקומיים אין יכולת לעלות לשלטון ללא המיעוט הלא-יהודי. בצרפת, המוסלמים הכריעו את הכף בין הולנד לבין סרקוזי. אם מצרפים את תומכי סרקוזי ולה-פן יחד, מגלים שהצרפתים אינם סוציאליסטים ברובם. בלונדון, כמעט וזכה הקומוניסט קן ליוינגסטון מהלייבור בראשות העירייה. ובגרמניה, השמרנים איבדו את מדינת המחוז הגדולה ביותר לטובת הסוציאליסטים. ובישראל? כאן מדברים בשמאל בגלוי על תמיכת הערבים בבחירות הקרובות ואחוז ההצבעה הגבוה בקרבם כמנוף להפלת נתניהו. אם יצטרפו למחנה הזה עוד 10-20 אלף סודאנים שיקבלו אזרחות, אלה קולות שיכולים להוסיף מנדט נוסף למפלגות השמאל.

בספרו "מחשבות על המהפכה באירופה" מ-2009, ספר נוסף העוסק השפעת ההגירה המוסלמית על אירופה, טוען כריס קאלדוול מה"וויקלי סטנדרט" שאירופה איננה יכולה להתמודד עם הדיון על הגירת המוסלמים, כיוון שכל מי שמבקר ולו במעט את האסלאם מתויג באחת כ"אסלאמופובי", ומלין על התרבות האירופית הנגועה בבלבול, ברלטיביזם וברב-תרבותיות המסמאת את היבשת. הבעיה אצל חלק גדול ממבקרי הניאו-הומניזם, שבינו לבין הומאניות אין ולו דבר, היא שללא מעט אינטלקטואלים מאירופה ומארה"ב אין שמץ של הבנה בכל הנוגע ללוחמה פוליטית.

אצלנו, הישרא-קומוניזם רוצה לחבור לערבים כדי לחסל את ישראל כמדינה יהודית. האירו-קומוניזם רוצה לחסל את אירופה כבת-ברית לאמריקה על מנת למוטט את הקשר בינה לבין "האימפריאליזם האמריקני" באמצעות גדודי האסלאמו-פשיזם. לשמאל אין איזו אשליה על רב-תרבותית נפלאה שבה הבורקה והחג'אב ישתלבו בהרמוניה עם פעמוני הכנסייה וקול בתי-הכנסת. הנאיביות הזו מעולם לא אפיינה מהפכנים. המטרה היא למוטט את מדינת היהודים, במקרה הישראלי, ולחסל את הברית עם ה"אימפריאליזם", במקרה האירופי, כדי לקדם את המהפכה האנטי-ציונית והאנטי-אימפריאליסטית, שנגועה באנטישמיות.

המסתננים הם בסך הכול כלי-משחק בידי האליטה הישרא-קומוניסטית והרדיקלית הבעיה איננה הדפוקים מהעולם השלישי שבאים לחיות בשכונת שפירא, אלא המהפכנים שרוצים בהם על מנת לחסל את אופייה היהודי של מדינת ישראל באמצעות ייבוא מצביעים שבסופו של יום ישימו את הפתק הנכון בקלפי.

הרוויזיוניזם ויוזמות החוק של אקוניס, לוין ודנון

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך ב-29.11

המתח הגואה בשנים האחרונות במאבקי השמאל והימין, מקבל את ביטויו בניסיון לקדם או לסכל את יוזמות החקיקה האחרונות שמקדמים ח"כים פעלתנים בימין בכלל, ובליכוד בפרט. באחרונה, הדבר הגיע למתח בימין עצמו: מול אופיר אקוניס, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מתייצבים דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין. הפולמוס הוא ערכי במהותו ונוגע לשאלה שמעסיקה את הימין הרוויזיוניסטי שנים ארוכות: כיצד להגיב להתנהלותו הדורסנית של השמאל? הרי אותן יוזמות באו כתגובה למצב עניינים נתון: השמאל עסוק בלוחמה פסיכולוגית אנטי-ישראלית במימון של ממשלות זרות וקרנות בינלאומיות; בית המשפט ממשיך במסורת האקטיוויזם השיפוטי וממסמס את הפרדת הרשויות; הכנסת עוברת דה-לגיטימציה ונחשבת למוסד בלתי-ראוי לקבלת החלטות; העיתונות מאתרגת או, לחילופין, עוסקת בקמפיינים מופרעים נגד כל איש ציבור, בעל הון או איש צבא, שנחשד בעבירה על החוק; ובחירת השופטים ממשיכה להתנהל בדילים, פרוטקציות ועסקות – כולם מתחת לרדאר הציבורי.

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

אנשי בית הבריונים. צילום: אתר בית אב"א (http://www.beitaba.com)

כשהימין אומר "לא התחלנו", לא מדובר בתירוץ. באמת ובתמים, לא הימין התחיל. מנחם בגין המנוח ביכר את הפשרה על העימות. כשנבחר לראשות הממשלה, הותיר על כנו את האפראט המפא"יניקי הישן. כשצעקו לעברו "רוצח" ו"בוגד", הוא התבודד, מכותר מכל עבר, עד שפרש לביתו. ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, היה זה שהביא את ההתנהלות הבעייתית הזו לשיאה: הוא העביר הסכם מדיני שנוי במחלוקת באמצעות סיעתם של אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהצילו את ממשלת רבין בינואר 1995, עת אנשי 'הדרך השלישית', אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פרשו מן המפלגה. אותם ח"כים, שמונו לשרים, הצילו את "הגוש החוסם" של רבין ז"ל, שקם על קולות אנטי-ציוניים. הימין היה מבודד, נטול יכולת השפעה, וראה כיצד לנגד עיניו מחלקים את הארץ באמצעות שלמונים פוליטיים.

הח"כים אופיר אקוניס, יריב לוין ודני דנון מחויבים למורשת ההיסטורית של תנועת החירות ולערכי בגין וז'בוטינסקי, לא פחות מאשר בני בגין, דן מרידור או רובי ריבלין. אולם אלה הראשונים מייצגים בדרכם את השקפת האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שבשעתו ייצגו אותה אנשים כמו אב"א אחימאיר, יהושע ייבין ואחרים שהיו קשורים ל'ברית הבריונים'. השקפה כזו רואה לנגד עיניה את הכורח לפעול מול השמאל, בחריפות אך בהגינות, על מנת להכריע את המערכה על דרכה של הציונות (ז'בוטינסקי, אגב, כינה את אחימאיר "מורנו ורבנו"). השמאל דאג להעליל על אחימאיר את עלילת רצח ארלוזורוב, שהכתימה את הימין בארץ שנים רבות, הגם שלא בצדק, כפי שהוכח יותר מפעם אחת.

למקסימליסטים יש זכויות בליכוד בדיוק כמו לליברלים הרכים בתנועה. הפולמוס בין המחנות איננו נובע מפופוליזם, או מתאוות היבחרות. אקוניס היה זוכה ללא-מעט מחמאות אם היה מוותר על דרכו. כרגע הוא זוכה למה שבגין הגדיר "ונדטה" יותר מאשר לכל דבר אחר. הוויכוח הוא כן, ערכי ועמוק: האם הימין יוותר על העימות המתחייב עם השמאל, או שמא יעדיף לנהלו במלוא המרץ? האם שוב ייסוג הימין נוכח המתקפה התקשורתית-פוליטית המתנהלת כנגדו, או ינהל מאבק על דברים שבאינטרס הלאומי, כגון מימון ממשלתי זר לארגונים פוליטיים?

ישנם חוקים שאינם ראויים, ובהם התיקון לחוק לשון הרע, או שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם לא בטוח שהחוק המאפשר את מינוי כבוד השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, ראוי דיו. שינוי כללי המשחק במהלכו עלול לפתוח פתח מסוכן לכל שלטון שיבוא בעתיד (והאופטימיות שהימין ינצח שוב בבחירות הבאות היא מופלגת מדי). אולם ראוי לומר את האמת: הוויכוח העמוק איננו על חוק כזה או אחר; זהו פולמוס עז על זכות הימין לשלוט ולהנחיל את דרכו. הגיעה העת להכריע בו.