ארכיון תג: דויד גרוסמן

דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

עוז וגרוסמן קיבלו שבץ מוסרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.6.2011

בסוף השבוע, פרסמו ארגוני "זכויות האדם" הודעה בעניין גלעד שליט. בהודעה נכתב: "חמש שנים מלאו להחזקתו של גלעד שליט בידי חמאס. מחזיקיו מסרבים לאפשר לו קשר עם בני משפחתו ולא סיפקו מידע על מצבו ועל תנאי כליאתו. הארגונים מדגישים כי התנהלות זו היא לא אנושית ומהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי". "על רשויות חמאס ברצועת עזה לשים קץ באופן מיידי ליחס האכזרי והלא אנושי כלפי גלעד שליט. עד שישוחרר, עליהן לאפשר לו קשר עם משפחתו ועם הצלב האדום הבינלאומי", סיכמו.

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

עמוס עוז ודויד גרוסמן. צילום: מור שני

על המודעה חתומים שורה של ארגונים שכיכבו בדו"ח גולדסטון: 'האגודה לזכויות האזרח', 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'בצלם', 'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', 'רופאים לזכויות אדם', 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם' ועוד. ברם, דבר אחד היה חסר בכל זאת במודעה, כנראה בהשפעת ארגונים פלשתיניים שהיו שותפים לניסוחה: קריאה לשחרורו של שליט. הדבר האלמנטארי שאותם ארגונים שומרים לאסירים הפלשתינים הכלואים בישראל, נחסך משליט. מבחינתם, הוא יכול להמשיך להירקב בכלא אחרי שנחטף בפעולת מלחמה תוקפנית. "עד שישוחרר", הם קובעים, צריך לתת לו את הזכויות המגיעות לאסירים הפלשתיניים בישראל, שנכלאו בעוון רצח חפים מפשע. את שחרורו אפוא הם אינם תובעים.

בצירוף מקרים נדיר, שלחו בסוף השבוע קבוצת אנשי רוח, בהם ישראלים, קריאה לאו"ם לגנות את משטרו הרצחני של אסד. בין החתומים נמצאים גם עמוס עוז ודויד גרוסמן. בקריאתם, הסופרים הנכבדים אינם מציעים לאו"ם צעדים להיאבק באסד. לא סנקציות, לא התערבות צבאית. בסוריה נרצחו כבר כמעט אלפיים ממתנגדי המשטר ומאזרחי המדינה, והאינטלקטואלים מסתפקים בגינוי. החותמים אפילו מדגישים שהם אינם מציעים סנקציות על סוריה או מעורבות צבאית נגד המשטר הפשיסטי בה. אגב, אחד החותמים, ברנר אנרי לוי, הוא מתומכי המתקפה הצבאית נגד הקולונל קדאפי. הוא אפילו התקיף את הבמאי קלוד לנצמן על שזה סירב להצטרף לתמיכה במלחמה נגד המשטר הלובי. כשזה מגיע לסוריה, המצפון של אנרי לוי מקבל שבץ מוחי.

אי אפשר שלא לתהות מה קורה לאנשים הרגישים האלה, ליברלים ורדיקלים זכי וטהורי לב, שברגע האמת הם נכשלים מוסרית. איך זה קורה שכל פעם מחדש הסופרים הרגישים, פעילי זכויות האדם הנחושים, הסוציאליסטים הלוחמים ושוחרי החירות, לא מצליחים להצטרף לשום מאבק נגד רוע טהור? פעם, הם תמכו במשטרי הפשיזם האדום של סטלין והקומוניזם. הם היללו את פול פוט ומאו טסה טונג, שרו שירי הלל להו צ'י מין, גלגלו בפיהם כמעדן מלכים את שמו של יאסר ערפאת וזימרו לסובייטים זמירות "מה יפית". היום, הם פשוט לא מסוגלים לצייץ נגד משטרים רצחניים וארגוני מחבלים. חמור מכך, הם אפילו לא מבינים מה רוצים מחייהם כשמבקרים אותם על התנהלותם.

יהודה גוטהלף, שהיה העורך הראשי של "דבר" ומת לפני 17 שנה, כתב במאמר שפרסם ב"דבר" ב-19 לספטמבר 1958, תחת הכותרת "כישלונם של אנשי הרוח": "עוד לפני שלושים שנה התריע הסופר הצרפתי באנדה על 'בגידת האינטלקטואלים' שנועדו להשפיע מרוחם על חיי החברה והמדיניות, ולאמתו של דבר הם מסתגלים לאווירה ה'ריאליסטית', החמדנית, ומשליכים אחר גוום את הערכים הרוחניים. לא זו בלבד שאינם מאחדים את הבריות על מישור רם ומעודן יותר, אלא עוד מלבים 'תאוות' ויוצקים שמן על מדורת היצרים הפוליטיים… הקיצור – לא מוסר חדש של אנשי מעלה כי אם שחיתות מידות של דור שוקע".

האינטלקטואלים ופעילי זכויות האדם האנינים לא השתנו הרבה מאז שנות החמישים. ההבדל היחיד בין אותם ימים לבין זמננו-אנו הוא כי בעוד שבעבר אלה נתנו לגיטימציה למשטרים רצחניים לפעול תחת דגל "שחרור האדם", הרי עתה הם שותקים נוכח העוולות המוסריות החריפות ביותר ומועלים בתפקידם. הבעיה היחידה היא שלעומת ישראל – שבה הציבור כבר מזמן לא שועה לאזהרותיהם הצבועות, לתוכחותיהם הכוזבות ולקול מצפונם המעוות – הרי מחוצה לה, רב מאוד נזקם וגדולים מעלליהם הרעים.