ארכיון תג: בשאר אסד

מחוצות סוריה למחאה חברתית קומוניסטית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.2.2012

איסר הראל המנוח, היה הראשון שאיתר ברגע האמת את האירדנטה הערבית בישראל. על הכוונת שלו הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בשנת 1958 פנה למנהיגיה היהודים של מק"י בבקשה לטפל במחתרת הערבית שהחלה מתגבשת בה, ובראשה אישים כמו הסופר המנוח אמיל חביבי. הראל פנה לבכירי הקומוניסטים היהודים: משה סנה, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. הארבעה שמעו והזדעזעו והדבר פעל לפילוג ההיסטורי במק"י בקיץ 1965, אז נטשו הקומוניסטים הערבים ומיעוט יהודי בהנהגת תופיק טובי את המפלגה, וייסדו את רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה.

ההפגנה בחיפה בעד אסד בשבוע שעבר. צילום: ערוץ 2

ההפגנה בחיפה בעד אסד בשבוע שעבר. צילום: ערוץ 2

ההזדהות הערבית עם משטרו הרצחני של הנשיא הסורי, בשאר אסד, קיבלה ביטוי מזוויע בשבוע שעבר כאשר בכירי ערביי ישראל, בניצוחם של ראשי מק"י הערבים מוחמד נפאע ועיסאם מח'ול, הובילו את ערביי חיפה להזדהות עם הרודן הפשיסטי מדמשק. בכירי מק"י היהודים, בהם דב חנין – שתקו. נפאע איננו מייצג את עצמו: אט-אט הוםכת מק"י ליישות לאומנית ערבית, מפלגה עם אגף קומוניסטי הדומה לזה שפעל בשנות ה-30 וה-40, עת הזדהו הקומוניסטים הערבים עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

הטענה המרכזית שמופנית כלפי כל מי שמייחס חשיבות לישרא-קומוניזם המקומי היא שמדובר בעיסוק בשוליים: קומץ קומוניסטים יהודים עם כמה רבבות ערבים שתופסים 'בסך הכול' 4 מנדטים בכנסת. כדי להבין מה החשיבות בכך שתומכי הפשיזם האסלאמי משתלטים על הנחלה הקומוניסטית, כדאי לבחון דוגמה דומה מבריטניה.

'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' שקמה שם בתמיכה של רבבות בודדים, היא קבוצה טרוצקיסטית זעירה שייסד יהודי בשם טוני קליף, או בשמו העברי יגאל גלוקשטיין. בטור שפרסמה עיתונאית ה'דיילי מייל', מלאני פיליפס, סיפרה על תוכנית שהגתה הממשלה הבריטית להשבתם למעגל התעסוקה של מובטלים צעירים בגילאי 16-24. התוכנית ביקשה להעסיקם במקום עבודה לתקופה של שבועיים עד חודשיים על מנת לתת להם ניסיון מקצועי שיאפשר להם להיקלט בשוק העבודה הבריטי. מי שאינו רוצה להשתתף בתוכנית, ממשיך לקבל דמי אבטלה כרגיל.

הטרוצקיסטים ראו הזדמנות נהדרת לסכל את התוכנית ויצאו בקמפיין אינטרנטי ובהפגנות גדולות נגד "עבודות כפייה". התוצאה הייתה מיידית: חברה בריטית ידועה משכה את ידיה מהתוכנית הממשלתית, ובין-רגע אבדו 3,000 מקומות עבודה פוטנציאליים. בעקבותיה הלכו חברות אחרות. מפלגה קטנטנה, זעירה, הביסה את ממשלת בריטניה בסיוע הבי-בי-סי. המפלגה הזאת רוצה להרוס את תוכנית התעסוקה משום שברצונה להרוס את החברה הבריטית, כתבה פיליפס.

מק"י הישראלית חזקה בהרבה מהמקבילה הטרוצקיסטית באנגליה. ידה במחאה החברתית, ולא מעט מפעילי המחאה של קיץ 2011 מתכננים לשוב לרחובות בקיץ הקרוב. במפקדה הישרא-קומוניסטית בתל-אביב כבר מתכננים איך לסייע לאותם מהפכנים טריים לחולל תנועה המונית גדולה בהרבה מזו שראינו בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ המיוזעים של השנה שעברה.

הגם שמדובר בכוח פוליטי זעיר, הרי שחשיבותו והשפעתו חורגות ממימדיו הממשיים. הדבר הופך למפלצתי עוד יותר, כאשר מבינים כי בחוטים מושכים אוהדיו של הרוצח מדמשק. שתיקת הקומוניסטים היהודים, הזקוקים לחבריהם הערבים לשם שמירת כוחה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת והשתוללות הקומוניסטים הערבים היא הברית הבלתי-קדושה שמסוכנת לחברה הישראלית.

לא כל האנשים שייצאו להפגין בקיץ יצביעו לחד"ש, אך היד הבוחשת בקלחת המבעבעת של ההתססה החברתית – היא יד קומוניסטית.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.

רצח ההמונים בסוריה ובגידת השמאל הבינלאומי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2011

הרצח ההמוני המתרחש בסוריה לא גרם לאף אחד מארגוני זכויות האדם והשמאל בישראל למחות על הפשעים נגד האנושות שמבצע משטרו של אסד הבן. לא משמרת מחאה, לא עצרת הזדהות, אפילו לא קבוצת פייסבוק. אבירי זכויות האדם, שתרים אחר כל אישה וילד הנפגעים מ"צבא הכיבוש", לא חשו צורך עז לצאת להגנת ההמונים בסוריה. גם ברחוב הערבי בישראל הדברים מתנהלים על מי מנוחות: כשהודח הנשיא המצרי מובארכ, בוואדי ניסנאס בחיפה יצאו לרחובות. הפעם מניחים לאסד לטבוח בבני-עמו, וכמות הנרצחים אינם מזעזעת את הרחוב הערבי בישראל.

פעיל השמאל מתן קמינר כתב מאמר באתר "הגדה השמאלית", האי הרדיקלי באינטרנט, ובו כתב בגילוי-לב יוצא דופן: "אנשי שמאל רבים… רואים באימפריאליזם את 'הסתירה העיקרית' במזרח התיכון. הם פותחים בטענה… (ש)לפיה הכוח הדכאני הגדול ביותר באזורנו הוא זה של הקפיטליזם התאגידי המגובה בכוחות הצבא של נאט"ו ובעלות בריתה (ביניהן ישראל כמובן). מטענה זו הם מסיקים שעל השמאל לקבוע את עמדתו לגבי כל התפתחות באזור על פי מידת התרומה או הסכנה להגמוניה האימפריאליסטית הגלומה בה. למסקנה זו אינני יכול להסכים".

אנטי-אימפריאליסטי. בשאר אסד

אנטי-אימפריאליסטי. בשאר אסד

לפי קמינר, "הביטוי הפשטני והמסוכן ביותר של נטייה זו איננו בקטלוג של המשטרים באזור ל'פרו-אימפריאליסטיים' ו'אנטי-אימפריאליסטיים'… אלא בנטייה לשפוט את התנועות המתעוררות נגד המשטרים באמצעות לוגיקה פשוטה של פלוס ומינוס, על דגם 'האויב של האויב שלי הוא חבר שלי, והאויב של האויב של האויב שלי הוא אויב שלי'. על פי היגיון זה, למשל, המהפכה המצרית היא חיובית אפריורי ואילו המאבק נגד משטר אסד בסוריה היא בגדר חשוד מיידי".

קמינר מבקר בדברי הביקורת המתונים והמהוססים-מעט שלו את הלוגיקה של השמאל הרדיקלי בישראל. המהפכה המצרית הייתה חיובית שכן היא הפילה את מובארכ, שבעיני השמאל היה "משת"פ של האימפריאליזם וישראל", והקימה משטר אשר עתיד להצטרף בעתיד הקרוב או הקצת רחוק יותר אל הציר ה"אנטי-אימפריאליסטי" שמורכב מסוריה, צפון קוריאה, ונצואלה ואיראן, עם גורמים פחות קיצוניים כמו סין ורוסיה. המהפכה הסורית היא חשודה משום שהיא מבקשת להפיל את אחת הצלעות החשובות במאבק נגד "האימפריאליזם", דהיינו: בשאר אסד. למעשה, בשמאל תופשים את משטרו של אסד כפרוטו-סוציאליסטי או כסמי-קומוניסטי, ומדגישים את שליטתה הרבה של המדינה בכלכלה. לכן, התייחסותם לתנועה המהפכנית בסוריה דומה להתייחסותם לתנועות מהפכניות דומות שהתרחשו בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968. את דורשי החופש הם מכנים "מהפכני-נגד" ואת תנועתם הם מגדירים "קונטר-רבולוציה". אז זה תאם את האינטרסים של האימפריאליזם הסובייטי-סטליניסטי הלוחם בארה"ב ובציונות, היום זה כפוף לאינטרסים של האימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי שגם הוא לוחם במערב החילוני ושם על המוקד את ישראל.

הבגידה הגדולה של השמאל בהמונים הסורים המשלמים בדמם למען חיסול המשטר הפשיסטי שם, הנתמך על-ידי העריצות הפשיסטית בטהרן, איננה רק מלמדת על מהותו האידיאולוגית והפוליטית של המחנה הזה; היא גם ממחישה כי נאמנותו נתונה אך ורק למלחמה בלתי-פוסקת בישראל ובערכי המערב הקפיטליסטי, כאשר אויביה של ישראל הם, למעשה, בעלי-בריתו של השמאל מכוח אותו היגיון שעליו הצביע קמינר. אין בכך משום הפתעה רבה כיוון שאותו שמאל היה זה שרכב על גבו של האייתוללה חומייני בדרך להפלת משטרו של השאח הפרסי, בציפייה לחיזוק המאבק ה"אנטי-אימפריאליסטי" בעולם. אולם יש בכך כדי להצביע פעם נוספת על העובדה הידועה ממילא, אשר יש לאומרה שוב ושוב, כי לשמאל אין שום סמכות מוסרית להטיף על זכויות אדם ואזרח.

בישראל, כמו בשאר ארצות המערב, פועל מחנה פוליטי אשר כל מרצו וזמנו מוקדש להרס המערב ולהבסתו במאבק נגד הפשיזם החדש. זאת, כאשר ברקע במצרים כבר מתבססים להם גורמים איראניים ואנשי החמאס, ולמעלה ממחצית אזרחי מצרים תומכים בביטול הסכם השלום עם ישראל. למדינת ישראל יהיה צורך משמעותי לא רק להתמודד עם מצרים החדשה שעיניה כבר נשואות לטהרן, אלא גם לפקוח עין על מחנה פוליטי אשר מבחינה מנטאלית חצה כבר מזמן את הגבול.