ארכיון תג: ברק אובמה

ההתנצלות והמפנה המדיני של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.3.2013

התנצלותו של רה"מ נתניהו בפני עמיתו התורכי ארדואן מלמדת, כנראה, על מפנה מסוים במדיניותו. ללא תלות בליברמן כשר חוץ ובדני איילון החוזר־בתשובה, ללא אהוד ברק המחמם מנועים אך נסוג ברגע האחרון, ללא הלחץ הימני מצד הסיעות החרדיות – נתניהו משוחרר יותר להוביל מדיניות חוץ שאפשר להגדירה כמדיניות של סיכוי והזדמנות. רה"מ נותן הן לאמריקנים והן לאירופים את הסיכוי לחלץ את תהליך השלום מקיפאונו והזדמנות לפלשתינים ולמשטרים הסובבים את ישראל להוכיח שפניהם לפיוס. בפועל, נתניהו קיבל אשראי מצד קבוצות רבות בישראל להנהיג את המדינה לכיוון יוני יותר. יש לו את 'יש עתיד' ו'התנועה' בממשלה, את הגיבוי של מפלגת העבודה, קדימה ומרצ מהאופוזיציה, את הליכוד המבין את הצורך להפוך למפלגה מרכזית יותר וקיצונית פחות. לנתניהו אין מה להפסיד אם אנשי 'הבית היהודי' יפרשו מהשותפות עם הליכוד. יש באופוזיציה לפחות 17 חברי־כנסת הממתינים ל"הזדמנות ההיסטורית" ששלי יחימוביץ' דיברה עליה כדי להיכנס לקואליציה, וגם החרדים ישמחו לצאת מהישימון האופוזיציוני ולשוב למשרדיהם.

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

אנשי 'הבית היהודי' בקואליציה, נפתלי בנט ואיילת שקד, מיהרו לעשות אמבוש לנתניהו כשהכריזו בעת ביקור אובמה, כי הם מתנגדים לנוסחת שתי המדינות שבה הביע תמיכה רה"מ בנאומו ביום רביעי שעבר. כידוע, הנטייה של הימין לירות פנימה ולנטרל ראשי־ממשלה הביאה לתהליכים הרסניים. אולם כיום, הציבור הישראלי לא יקבל כל ניסיון לחסל את נתניהו מימין. דווקא בהרכב הקואליציוני שנוצר, כשנתניהו משוחרר ממחויבות לציבור שערק מהליכוד וגימד אותו, נוצרה הזדמנות לנהל מדיניות־חוץ מאוזנת ושקולה בניהולו כאשר מתונים כמו בוגי יעלון, יובל שטייניץ וציפי לבני מובילים יחד את ההתנהלות הישראלית בסוגיות חוץ וביטחון.

המחווה שעשה נתניהו לאובמה, כאשר סלל את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם תורכיה ולהרגעת מדיניותה האנטי־ישראלית, מהווה אפוא חלק מן המפנה שאולי החליט רה"מ לעשות כעת. סביר להניח, כי הוא נותר נטול־אשליות, והוא גם מוכן לאפשרות של פריצת אינתיפאדה שלישית או של כישלון המו"מ הישראלי־פלשתיני שאולי יחודש בקרוב. אך רה"מ הבין, כי לישראל יש יותר דברים להפסיד מאשר להרוויח אם בידודה הבינ"ל יימשך. לכן, נראה כי הגישה מעתה והלאה תהיה לגייס את הקהילייה הבינ"ל לצד ישראל, הגם שברור כי בשלב מסוים רה"מ יצטרך להתעקש על הקווים האדומים שלו בסוגיה הפלשתינית: ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 1967. מבחינת נתניהו, העניין הדחוף ביותר הוא זה האירני. והיכולת היחידה של ישראל לגייס את העולם למצור אפקטיבי נגד אירן עד כדי מלחמה נגדה ומיטוט המשטר הפשיסטי בטהרן נטועה בתמיכה בינ"ל רחבה לישראל, כזו שניתנה לה בתקופת כהונתו של שרון. כאשר יצא שרון למבצע "חומת־מגן" והקים את גדר ההפרדה, ארה"ב ניצבה מאחורי ישראל למרות הפלשתינים והביקורת האירופית.

במאמר שפירסם בשבוע שעבר באתר כתב־העת "קומנטרי", העיר הפרשן ג'ונתן ס. טובין, כי הביקורת מן הימין הישראלי על אובמה וההתלהבות מצד השמאל נוכח דבריו איננה רלבנטית כל עוד הפלשתינים לא יחליטו, כי הם מעוניינים להתקדם לעבר פתרון הסכסוך. אך בדיוק לחרך הזה נתניהו נכנס עתה באמצעות מדיניות הסיכוי וההזדמנות. העובדה שהממשלה הנוכחית בהנהגתו מתונה יותר, והימין העמוק מהווה בה מיעוט, מאפשרת לפלשתינים להוכיח, כי הפעם הם רציניים בכוונותיהם לשלום. נתניהו יקטוף את הפירות בין אם יגלו נכונות לצעוד לקראת תהליך שלום אמתי ובין אם יחליטו לפוצץ את המו"מ כפי שעשו לאהוד ברק לפני 13 שנה. הוא יעשה זאת אגב ניצול תדמיתו המתונה וחבירתו למנהיג העולם החופשי, ולא במצב של התגוננות וניסיון להימלט מבידוד בינ"ל.

נתניהו יודע, כי קידום תהליכים אזוריים הוא הכרחי לחידוש ההגמוניה הישראלית בארה"ב ובאירופה ולרתימתן למפעל־חייו כרה"מ – סיכול התחמשות איראן בנשק גרעיני. במובן זה, רה"מ חוזר לימיו הטובים כמדינאי המבין את ההשלכות החמורות של משטר פשיסטי המאיים על הציביליזציה בנשק להשמדה המונית, ולא כמי שנתלה באילנות קיצוני־הימין ולבסוף כמעט נוחל מפלה בקלפיות. כמי שניבא את הכישלון ההיסטורי של הסכמי־אוסלו בשעה שהכול הריעו נוכח תמונות רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, יכול מאוד להיות כי החוש ההיסטורי שנתניהו ניחן בו חוזר ומתחבר למדיניות־החוץ הממשית שלו. החדשות הטובות הן שאובמה נכנס מתחת לאלונקה האירנית שנתניהו סוחב לבדו זה שנים ורה"מ שותף בקואליציה המבודדת את המשטרים הפשיסטיים בסוריה ובאיראן. ישראל רק תרוויח מהתפנית הזו בכהונת נתניהו השלישית.

טור שבת: מלכודת דבש לנתניהו?

פורסם בתאריך 22.3.2013 בעיתון "מקור ראשון"

לרגע אחד ניתן היה לעצור הכול ולומר שזה אמתי. החיבוקים החמים, ההתלוצצויות, הסחבקיות הישראלית במעטה אמריקני, האמנזיה חובקת־כל אשר מתעלמת מהעובדה שרק בספטמבר בשנה שעברה, הגדיר הנשיא האמריקני את הביקורת הישראלית עליו כ"רעש קטן". טובי־הפרשנים התבלבלו מן המחוות הנשיאותיות. רינה מצליח השתוקקה להסביר, כי הנשיא אכן בירך אותה ב"שלום". וערוצי־הטלוויזיה שידרו ללא הרף משל היו תחנת־תעמולה אחת גדולה, והאומה שאלה את אובמה שטופת דמע וקסם, ברוח שירו של אלתרמן, "מי אתה?", והלה ענה בחיוך ובלא ענווה, אני מגש־הכסף שעליו ניתנה לך מדינת־היהודים.

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

אולם צריך להעיר את הישראלים מן התרדמה המתוקה שכפה עליהם הביקור הנשיאותי. ויותר מכל, ראוי להזכיר, כי אובמה בחר בטקטיקה המוצלחת ביותר לעקוף את הממשלה והכנסת בדרך להסדר מדיני כפוי מבחוץ: להתחבב על הישראלים, להתאהב עליהם, להמחיש להם כי הוא אחד משלהם. ציוני יותר מג'ורג' בוש הבן, שמאלני פחות מג'ימי קרטר, אוהב־המדינה הדואג לשלומה. ואז, ברגע האמת, יבקש לפדות את השטר שניתן לו, ולדרוש את התמורה עבור ההסתחבקות והחנופה והכבוד הרב שנתן למדינת ישראל: כניסה למשא־ומתן אינטנסיבי עם הפלשתינים, כאשר על שולחן הדיונים לא תעמוד הקפאה נוספת של הבנייה ביהודה ושומרון (המוקפאת ממילא, לפי עדותו של סגן שר החוץ לשעבר, דני איילון), אלא ניסיון לרבע שוב את המעגל ולהגיע ל"סוגיות הליבה". ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 67', חילופי־שטחים, פינוי־יישובים, קץ לסכסוך.

אובמה יודע, כי הוא זקוק לרוח־גבית מדעת־הקהל הישראלית יותר מאשר מדעת־הקהל הערבית. למרות ביטויי־המחאה נגדו, הנשיא האמריקני הוכיח היטב, כי ברגע־האמת, הוא יודע לתת כתף לאסלאם המהפכני. כך נתן למובארכ לקרוס לטובת משטר 'האחים המוסלמים', כך הניח לאסלאמיסטים להשתלט על האופוזיציה לבשאר אסד הטובח בעמו, כך איפשר הקמת משטר אסלאמיסטי בתוניסיה וכך הפקיר את הקולונל קדאפי לגורלו והפך את לוב למדינה מפוצלת הנשלטת על־ידי שבטים עוינים. כאשר יגיע הרגע, אובמה יפנה לקהל הישראלי, יניף את תעודת־היושר שקיבל כחובב־ציון ואוהב־ישראל בביקור בן שלושה ימים, ויבקש לפרוע את השטר. הוא יגיע לנתניהו וידרוש ממנו לעשות את שעשו רבין, ברק, שרון ואולמרט ולהתחיל בתהליך של נסיגה, או התכנסות, או הינתקות, או התחסלות, כדי שהקונצפט האמריקני על "מדינה פלשתינית לצד ישראל" – נוסח שנתניהו עצמו אמר ביום רביעי בערב, "שתי מדינות לשני עמים" כסיסמתה ההיסטורית של רק"ח – יתממש סוף כל סוף. כציוני גדול, הוא לא יידרש שוב להוכיח את תמיכתו לישראל. הוא יזכיר את הביקור הבלתי־נשכח ההוא וכחבר באגודת חובבי־ציון יבקש מישראל לשלם את המחיר ולהסכים למהלך מדיני מכריע.

הממשל הדמוקרטי בראשותו מעולם לא השלים עם הרעיון, כי שני העמים אינם בשלים לפתרון מידי של הסכסוך. הישראלים חשדנים מדי לאחר שפינוי גוש קטיף הביא לעליית משטר טרור אירני בעזה. הפלשתינים לא חושבים לוותר באמת על תביעת־השיבה. לא סמלית ולא מעשית. הדמוקרטים, ואובמה הפך למי שדמותו תלווה את המפלגה הדמוקרטית למשך שנים ארוכות, אפילו יותר מביל קלינטון, לא ויתרו על הרעיון של סיום הסכסוך בנוסח השיחות שניהל ברק עם ערפאת בקמפ־דייויד. זה חוסר־סבלנות שמאפיין ליברלים, הרוצים שהמציאות תתיישר לפי האידיאלים שלה. אובמה הוא ליברל רדיקלי במובן הזה.

בפועל, כאשר יבוא מזכיר המדינה קרי וידרוש מן הממשלה לשלם על הפיכת ישראל לסוויטה נשיאותית לשלושה ימים, יהיו יותר ישראלים שיחשבו שאחרי ביקור כזה, לאובמה יש לגיטימציה לדרוש מנתניהו את אותן דרישות אשר להן סירב ראש הממשלה לפני שנה ושנתיים ושלוש. הפעם, אובמה יופיע בפני נתניהו כאהוב־העם. כפי שהרפובליקנים חשקו בנתניהו כמועמד אידיאלי לנשיאות ארה"ב, השמאל־מרכז הישראלי יחשוק באובמה כמועמד אידיאלי להחליף את נתניהו. אם יסרב נתניהו, החיוכים והחיבוקים החמים ייעלמו. אובמה יסמן בידו על מועמד להחלפת ראש הממשלה. משבר עם האמריקנים עלול למוטט את הקואליציה. החרדים לא ימהרו לשוב פנימה. המצג הנשיאותי האוהב והחייכני עלול להתגלות ברבות הימים כמלכודת־הדבש האולטימטיבית שהכין אובמה לראש ממשלת ישראל.

טור שבת: נתניהו זקוק לאשראי מחודש

הממשלה שתושבע בישראל בשבוע הבא תוקם בלא שמץ של אמון בין מרכיביה. נתניהו עשה מהלך גדול כאשר החליט להיכנע לדרישת לפיד לקבל את תפקיד שר החינוך, על כל השלכות העניין. הוא מודע למחיר שישלם. כפיית לימודי־הליבה על החרדים היא גט כריתות לעולם הישיבות שנתן לימין את השלטון במשך שנים ארוכות. החרדים אפשרו לשמיר להיות רה"מ לאחר התיקו בבחירות 1984. הליכוד זכה אז ל־41 מנדטים. המערך – ב־44. הכנסת ה־11 מנתה בשעתו 15 סיעות. אילו היו החרדים מצטרפים לגוש המרכז־שמאל, שכלל גם את 'יחד' של עזר וייצמן ואת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין, פרס היה מקים ממשלה לארבע שנים. הם נתנו לשמיר את כהונתו כראש־הממשלה, בשנים 1986-1988. כך גם עשו בבחירות 1988, ולאחר "התרגיל המסריח", איפשרו לשמיר להקים ממשלת ימין צרה. אם להאמין לדברי ח"כ ליצמן, הברית הזו נגמרה.

נתניהו יכול היה להקים כבר למחרת הבחירות קואליציית 61 מנדטים, ולנהל מו"מ עם לבני ומופז לאחר שהיה חותם על הסכם קואליציוני עם בנט והחרדים. הוא הבין את השגיאה מאוחר מדי, כשהברית בנט־לפיד כבר הייתה יצוקה מפלדה. סילוק החרדים הוא מחיר עצום עבור נתניהו והימין. בפועל, גוש הימין ההיסטורי התפורר. לימין המתנחלי, הטריטוריאלי, אין אמון בליכוד ובנתניהו. נתניהו מעדיף את לבני על־פני בנט. לחרדים אין אמון בשניהם. המרוויח הגדול מכך הוא גוש המרכז־שמאל. אם תקרוס הממשלה ומפלגת העבודה לא תצטרף אליה והחרדים ישמרו על הבטחתם להעניש את נתניהו, הרי שישיבת הליכוד באופוזיציה היא רק עניין של זמן. אולמרט יידע להשיב את כבודם האבוד של אנשי אגודת ישראל וש"ס.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

דווקא בשל כך, ראוי לתת אשראי רחב לנתניהו. דומה, כי יותר מכל יועציו, הוא מודע היטב למחיר ששילם ולכך שבכהונה הקרובה יהיה עליו לבצע מהלכים משמעותיים כדי לבסס מחדש את הליכוד כמפלגה גדולה דיה שבבוא העת תוכל לקבל מספיק תמיכה בבחירות על מנת שלא יהיה שום ספק, כי היא זו שתרכיב את הממשלה. רה"מ גם מודע היטב לעובדה, ששתי השותפות הקואליציוניות שלו באו לעבוד כדי להשיג הישגים, למצוא נקודת־אקזיט מוצלחת ולקבל עוד מנדטים בבחירות הבאות. זו נקודת־פתיחה מצוינת עבור נתניהו לשבור את הקיפאון במו"מ עם הפלשתינים, לבצע רפורמות עמוקות במשק, להתמודד כהלכה עם האיום האיראני והאיום החמאסי.

אם רה"מ יפגין מנהיגות, לפיד ובנט יידרשו ליישר קו ולגלות נאמנות. נכון לעכשיו, הקרב הגדול הוא על תקציב־המדינה. אלמלא יגלו השלושה אחריות מספקת, המחלוקת על התקציב תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות חדשות. לחילופין, התקציב יאושר אך מפלס אי־האמון יעלה. נתניהו ממתין אפוא לעשן הלבן שייצא מכרם־התימנים, כאשר שלי יחימוביץ תסכים להצטרף לממשלתו בעילה מדינית כלשהי, ואז גם יפצה את החרדים.

לפי שעה, הסצנריו הזה רחוק מכדי מימוש: יחימוביץ תרוץ לבחירות המקדימות על ראשות מפלגתה על הטיקט של התנגדות לנתניהו. בהיעדר יריב ממשי, היא גם תזכה. מחנה יחימוביץ, אגב, נערך לקרב מול המתמודד האפשרי, גבי אשכנזי. אחד מפעיליה אמר לי השבוע, כי העבודה היא מפלגה סוציאליסטית ואשכנזי רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב. בקצב הזה, גורל המפלגה עלול להיות כגורלה של מפ"ם, שפרשה מן המערך בשנת 1984 בעקבות כניסת מפלגת העבודה לממשלת האחדות הלאומית וכעבור ארבע שנים זכתה בבחירות ב־3 מנדטים בלבד. יחימוביץ עוד עלולה לחזור לימיה כאשת עיתון "על המשמר", ביטאון־מפ"ם.

למה הודח ריבלין?

בליכוד צפוי לנתניהו קרב לא קטן. התפקידים מעטים, התקציבים מצומצמים, הליכוד עצמו צנח ל־20 מנדטים בלבד. יש מי שמדבר בגלוי על המגמה לאיחוד בין 'ישראל ביתנו', שאיבדה את צידוק קיומה העצמאי, לבין הליכוד. רבים בליכוד רוצים באיחוד הזה. הם מתקשים למצוא חלופות מנהיגותיות לנתניהו, או אנשים חזקים מספיק במפלגה שיוכלו לייצב אותה ולשקמה. ליברמן עשה זאת כמנכ"ל הליכוד לאחר תבוסת המפלגה בבחירות 1992, והביא לניצחון נתניהו לאחר רצח רבין, כאשר איש לא שיער שהימין ישתקם מרצח ראש הממשלה המנוח.

הכול תלוי, כמובן, בתוצאות־משפטו של ליברמן. אם ליברמן ייצא מהמשפט זכאי, או אם יורשע אך לא יושת עליו עונש מאסר בפועל או קלון, הוא ימשיך בחברותו בכנסת ויוכל לחזור למשרד־החוץ. במקרה כזה, שר החוץ בדימוס יפעל למיזוג שתי המפלגות, ולהכנסת אישים כמו יאיר שמיר, אורלי לוי, עוזי לנדאו ואחרים לשורה הראשונה של בכירי־הליכוד. אם יוטל הקלון על ליברמן, נתניהו יאסוף את חברי־הכנסת של 'ישראל ביתנו' אל תוך הליכוד ויאפשר להם להתמודד בבחירות הפנימיות הבאות במפלגה. ליברמן יהיה בתפקיד חיים רמון של הליכוד: מפקח־על מבחוץ. רה"מ עצמו זקוק לליברמן כדי שיוכל להתמודד גם בבחירות הבאות על תפקיד רה"מ. לפי תיקון מס' 10 לחוק יסוד: הממשלה, סעיף 8 (ב) קובע, כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". את הפלונטר הזה יבקש נתניהו לפתור בבוא העת.

בהקשר זה, מעטים שמו לב לכך שנתניהו וליברמן שיתפו פעולה באופן הדוק בהדחת רובי ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת. מישהו העלה את הסברה ששרה נתניהו לא רצתה את ריבלין. השמועה הזו הגיעה מתוך הליכוד, ולא במקרה. היא היוותה מסך עשן. ההנחה הרווחת בתקשורת היא, שנתניהו רוצה יו"ר כנסת שלא יקים לו מכשולים. אדם נוח כמו יולי אדלשטיין שהתקפל כאשר חוק ההסדרה הוגש להצבעה בכנסת. העניין הוא אחר לחלוטין: גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים את ריבלין כנשיא־המדינה הבא לאחר פרישת פרס מהתפקיד.

אכן, רה"מ סבור, שריבלין יהיה עצמאי מדי, ואפילו יותר משהיה פרס, ודי לו בכהונה ארוכה תחת נשיא עצמאי ודעתן אחד. אולם מעבר לכך, ריבלין לא יהיה זה שירצה בבוא העת להשיב את ליברמן לחיים הפוליטיים במידה שיוטל עליו קלון. עם ריבלין אי־אפשר לעשות ביזנס כזה. חנינה מבטלת קלון ומאפשרת לאישיות הפוליטית המורשעת לחזור לפוליטיקה. יו"ר הכנסת היוצא ניחן בליברליזם דמוקרטי עקרוני מדי מכדי לאפשר לכך לקרות. אז מי יוכל לאפשר מהלך כזה? אביה של ח"כ אורלי לוי, שכבר שבע שנים נמצא בגלות הפוליטית של בית־שאן. נתניהו ולוי יישרו כבר מזמן את ההידורים ביניהם. עסקה שבה יחנון לוי את ליברמן בתמורה לנשיאות תהיה כדאית לשני הצדדים. במציאות הפוליטית שנוצרה, ביבי סומך על ליברמן יותר משהוא סומך על כל בכירי הליכוד גם יחד.

אובמה ואינתיפאדת־האבנים

המצב ביהודה ושומרון הולך ומידרדר לאחרונה. אינתיפאדת־האבנים צוברת תאוצה. אלה שגינו (ובצדק) את הלינץ' שנעשה בערבים, אינם מגנים את השלכת־האבנים אל עבר אזרחים ישראלים, שהביאה לפציעתה הקשה של אדל ביטון בת השלוש. הנשיא אובמה מגיע למזרח־התיכון כדי לוודא שהמצב לא ייצא מכלל שליטה. הוא רוצה להבטיח שהרשות הפלשתינית לא תתמוטט בסיבוב מקומי של "אביב פלשתיני". הוא יבקש מנתניהו מחוות משמעותיות כלפי אבו־מאזן כדי לחזקו. ארה"ב יודעת, כי הישארות אבו־מאזן בשלטון היא אינטרס ישראלי ואמריקני כאחד. אם יתמוטט שלטון אש"ף וחמאס ישתלט על שטחי־הרשות, תוקם בשטחים ישות אסלאמיסטית עוינת עם מיליציה אירנית חמושה ומאומנת. אובמה יאמר לנתניהו, כי אלמלא יתדיין עם הנשיא הפלשתיני ויחזקו, הוא ימצא עצמו בסיטואציה מוכרת משנת 1996, אז שחרר נתניהו מכלאו את השייח' אחמד יאסין, שחרור שחיזק מאוד את חמאס, הן מורלית והן מבחינת התוויית המדיניות המבצעית והאסטרטגית נגד ישראל, ששיאה בפיגועי־ההתאבדות הגדולים של ראשית שנות האלפיים.

הבעיה של נתניהו היא כפולה: מחד, מחווה משמעותית כלפי הפלשתינים תפרק לו את הקואליציה, ולא בטוח שיהיה מי שייחפז להיכנס פנימה כדי להציל את רה"מ. מאידך, אבו־מאזן לא שש להיכנס למו"מ שמתחיל במקום שבו החלו ישראל ואש"ף לדון ב־1993. מבחינתו, הדרישות הפלשתיניות ברורות: נסיגה משמעותית מההתנחלויות, חילופי־שטחים, ויתור בירושלים, הכרה סמלית בתביעת־השיבה. כל מו"מ שלא ייגע בנקודות האלה, יהיה עקר לחלוטין. מצד שני, כל פעם שראש־ממשלה ישראלי ניסה לגעת בסוגיות־הליבה של הסכסוך (ברק ואולמרט, בעיקר, אך גם שרון בכך שהוציא מפיו את המילים "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית"), התוצאה הייתה רעה לשני הצדדים: במקרה של ברק, אינתיפאדה שנייה. במקרה של אולמרט, התפוררות נוספת של התמיכה הציבורית בו והיעלמות הצד הפלשתיני.

האתגר של נתניהו הוא לייצר תהליך משמעותי וארוך שינסה לעקוף את הסוגיות המהותיות אך ייגע בהן במעט. אם יחליט לצאת למהלך מהסוג הזה, אובמה יעמוד לצדו, וגם דעת־הקהל בישראל. לבני תלבין אותו מול העולם, ליברמן ישקיט את הימין. שעון־החול הולך ואוזל וכדאי שרה"מ יגייס לצדו את נשיא ארה"ב בפגישתם בעוד כמה ימים. האמריקנים כבר הספיקו לשכוח את עלילות רון דרמר באמריקה וההתגייסות של נתניהו לטובת רומני. הם רוצים שקט בחזית המזרח־תיכונית. אובמה רוצה להיזכר בתודעה האמריקנית כמי שהציל את כלכלת ארצות־הברית וכונן רפורמות מרחיקות־לכת. הוא, קרי והייגל זקוקים לנתניהו לא פחות משהוא זקוק להם. ועוד לא אמרנו מלה אחת על הנושא האירני.

אובמה ונתניהו: למראית הדז'ה וו

אם לא תהיה שום הפתעה מיוחדת, בחודשים הקרובים תמצאנה עצמן המפות הפוליטיות בישראל ובארה"ב בתחושת דז'ה וו: האמריקנים יבחרו בברק אובמה לכהונה שנייה בחדר הסגלגל, לא כי הם מרוצים ממנו במיוחד אלא משום שהמועמד שבחרו בו הרפובליקנים הוא אידיוט. כן, גם הרפובליקנים מבינים שהם עשו טעות גדולה. יש עיתונאים כמו פול קרוגמן, שכתב ב"ניו יורק טיימס" שהבחירות הן, למעשה, משאל עם על מדיניות רווחה וביטחון חברתי מול ליברליזם קיצוני והתנערות החברה מאזרחיה. בפועל, יותר משהאמריקנים מאמינים בסוציאל-ליברליזם של אובמה, הם מתעבים את ההיפר-אידיוטיזם של רומני. העיתון היחיד בארה"ב שמקדם את המועמד הרפובליקני, "ישראל היום", בוודאי ימשיך לעשות זאת ממקום מושבו בתל-אביב, אך גם המיליונים של אדלסון לא יעזרו לרומני.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

ואצלנו? אילו היה נערכות היום בחירות, וכל סקר מעיד על כך, נתניהו היה מרכיב את הקואליציה הבאה. ישנם הרבה ישראלים שיצביעו "מחל" בעודם סותמים את האף. הם לא יבחרו בנתניהו כי הם מאמינים במדיניות הכלכלית שכותרתה "תעסוקה מלאה בכל מחיר" (כלומר, משק שבו כמיליון עובדים משתכרים שכר מינימום, שלא לדבר על המיליון הנוספים שמרוויחים קצת מעל המינימום). הם גם לא יצביעו בעדו בגלל האנגלית הרהוטה באו"ם. הם יבחרו בו על אף שגולת הכותרת של תשע"ג תהיה תקיפה באיראן, לפחות על-פי הטוש האדום המפורסם.

מול נתניהו, אין חלופה מנהיגותית אמתית: די היה לצפות בשלי יחימוביץ' מגמגמת סיסמאות מדיניות כשנשאלה באולפן "שישי" על נושאים בוערים שאינם קשורים למעמד הביניים (עוד לפני שהסתערה על שטרסלר) כדי להבין שהיא לא יכולה לנווט מדינה המוקפת בישויות אסלאמיסטיות. ואין צורך להסביר מדוע שאול מופז או יאיר לפיד אינם יכולים להיות ראשי-ממשלה (לכל אחד מהם יש בסקרים כמות חד-ספרתית של מנדטים(. הציבור רוצה ביבי כי אין לו חלופה. בינתיים, לבני ממשיכה לחכות מחוץ למגרש הפוליטי בתקווה שכשתופיע לפתע, תתגלה כמנהיגת המחנה. אולמרט שקוע עד צוואר בפרשת הולילנד, והרשעתו האחרונה מחייבת אותו לפסק-זמן משמעותי מהחיים הפוליטיים. לשמאל-מרכז, על שלושת הקדקודים יחימוביץ'-לפיד-גלאון, אין יכולת משמעותית להרכיב ממשלה.

אז ככל הנראה – אלא אם יקרה דבר-מה דרמטי שיטרוף את הקלפים – בחודשים הקרובים תעוצב מחדש הפוליטיקה האמריקנית והישראלית בגרסתה הנוכחית: אובמה נשיא ארה"ב, נתניהו ראש הממשלה, ואם סיעת "העצמאות" תעבור את אחוז החסימה בזכות ותיקי מפא"י ורפ"י וצאצאיהם (שאינם יכולים לסבול את הסוציאליזם הקיצוני שלפת את הנהגת מפלגת העבודה) גם שר הביטחון ימשיך לקדנציה נוספת. הרי נתניהו זקוק לברק אלמלא הוא רוצה לראות את מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר משוטטים לו באקווריום; שותפות עם יחימוביץ' תיאלץ את נתניהו להפוך לסוציאליסט, וחבירה ללפיד תסכן את "השותפים הטבעיים", שני דברים שנתניהו יסרב לעשות.

המציאות הזו נראית לכאורה פסימית למדי, אך בפועל היא תייצר כמה מרכיבים חדשניים ומהפכניים בה. מתוך השמרנות תבוא המהפכנות. ראשית, אובמה ילחץ על ישראל להתקדם בשאלה הפלשתינית. אין שום צורך במו"מ שיעלה על שבוע ימים, במקרה הטוב. הפתרון ברור ומונח על השולחן: שתי מדינות, גושי-התיישבות, פתרון יצירתי בירושלים, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים, חילופי-שטחים ושיבה סמלית של פליטים לגבולות ישראל. האלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית שתהפוך את ישראל לישות שתיאלץ לבחור בין דמוקרטיה לכלל אזרחיה לבין אפרטהייד. גם בשמאל וגם בימין יש מי שמעדיפים, בווריאציות שונות, את הדו-לאומיות.

בכל מקרה, אבו-מאזן וביבי, הנציגים האחרונים של הדור הישן והוותיק, יצטרכו לקבל החלטה. ועדיף שנתניהו יקבל את ההחלטה המתאימה ולא ממשלה שנשענת על קולות דב חנין, אחמד טיבי וזהבה גלאון. ראינו איך זה נגמר לפני 17 שנה. הבעיה היא שכדי לחתום על אחד משני הפתרונות, ביבי צריך להשתחרר מעצמו, וזה אף פעם לא הצליח לו.

שנית, נתניהו יבין שהשאלה האירנית היא באמת בעיה בינלאומית, דבר אשר אותו הוא שונה ללא הרף. לכן, עניין התקיפה העצמאית בפורדו ירד סופית מהפרק. אובמה לא ירשה למטוסים הישראלים להמריא, ובתסריט קיצוני מאוד, יהיה מי שיירט את מטוסיה של ישראל (למשל, ערב הסעודית). ביבי יבין שהוא חייב לצאת משנות ה-30', עם כל הקושי שבדבר. אם ישראל תצטרך להילחם באיראן, היא תעשה זאת עם שאר העולם בהובלת ארה"ב, ולא כשהיא מדרדרת את העולם למלחמה. גם לראש ממשלה עם עיתון יומי וחברים טובים בקונגרס ובסנאט יש מגבלות מסוימות.

ולבסוף, מחוץ לגבולות הממשלה, אולי תתהווה סוף כל סוף אופוזיציה. אין לדעת מה יהיה הרכבה הראשוני, אך בפרק זמן סביר היא תכיל שני מרכיבים עיקריים: סוציאליסטים וליברלים. מהצדדים יתפקדו כלוויינים הרדיקלים. המצב הזה יאפשר גיבוש של סדר יום חלופי. זה טוב לישראל שאחרי שנים רבות של ממשלות חסרות בשורה יתהוו פה שלושה מחנות מרכזיים. שמרנים, סוציאליסטים וליברלים.
על כל הדברים האמורים לעיל ישנו תאריך לא ידוע של תפוגת תוקף. הכול יכול לקרות ולהשתנות. אולמרט, דרעי, ליברמן ורמון מחכים לנתניהו בפינה, וגם לבני ממתינה לשעת הכושר. ניתן גם לסמוך על הפלשתינים שאולי יארגנו אינתיפאדה-זוטא ויעוללו לשמאל את שעוללו לשמעון פרס ולאהוד ברק. וביבי? רק הוא יכול להזיק לעצמו יותר משיריביו עלולים להזיק לו.

מה שברור הוא, שבהנחה סבירה שנתניהו ירכיב שוב את הממשלה הבאה, הוא יידרש להכרעות קשות. ובכל זאת, אם ניקח בחשבון את הישגיו – הסרת המצור על עזה, התמוטטות הסכם השלום עם המצרים (חצי האי סיני הפך לשטח הפקר), עימות חסר תקדים עם ארה"ב אגב תמיכה ביריבו של הנשיא המכהן, שחרור מחבלים בסיטונות, הקמת ממשלת אחדות ליומיים על בסיס חוק גיוס מופרך, הסתרת המצב החברתי הקשה מהציבור תוך הצגת נתונים כלכליים מרשימים שמאחוריהם מסתתרת מציאות חברתית עגומה, ניסיונות לפלג מפלגות קיימות ולגייס עריקים למען הארכת ימיו בשלטון – הרי שהקדנציה הבאה של נתניהו תהיה, בכל תסריט שהוא, קצרה ומעניינת. ובישראל, כידוע, תקפה הקללה הסינית המאחלת למקולל "חיים מעניינים".

הרדיקל מהבית הלבן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.3.2012

הראיון שנתן הנשיא אובמה לג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק", נראה היה כאילו הוזמן מראש. אובמה זכה, כצפוי, לראיון אוהד במיוחד. הוא לא נדרש לשאלות קשות, הסיסמאות על ישראל ואיראן היו צפויות, והשורה התחתונה – שאובמה אינו מבלף – זכתה לציטוטים נרחבים בתקשורת כאילו בישרה איזו בשורה חדשה. גולדברג יכול היה לשאול את הנשיא האמריקני על כישלונו בשלוש ארצות שאינן זוכות לתשומת לב ניכרת: אפגניסטן, פקיסטן ועיראק. באפגניסטן, הטליבאן חוזר אט-אט לעמדת כוח. בפקיסטן, המחזיקה בנשק גרעיני, המצב איננו יציב, ולמען האמת – פחות יציב משהיה אי-פעם. ועיראק עלולה להפוך בקרוב מאוד לאחוזה איראנית. אגב, גם הכניעה המבישה של אובמה לסין ולרוסיה בעניין אסד לא זכתה לטיפול הולם.

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

לכאורה ניתן לומר שהעובדה, שאובמה הוא הנשיא הכושל ביותר בארה"ב מאז ימי ג'ימי קרטר, מתבטאת בכל פעולה מפעולותיו הבינלאומיות: במצרים הוא איפשר את הדחת מובארכ בקונטר-רבולוציה ג'יהאדיסטית, את קדאפי הוא סילק לטובת דיקטטורת שבטים שעלולה לחבור בקרוב לאסלאם הרדיקלי, המשטר החילוני של בן-עלי בתוניסיה סולק לטובת שמרנות אסלאמיסטית, גורלו של המשטר בתימן איננו ברור עדיין, תורכיה בהנהגת ארדואן הופכת ליותר ויותר אסלאמיסטית מדי יום, וממלכת ירדן נאלצת להפנות עורף לישראל מחשש מפני הפלשתינו-פשיזם המקומי. מדיניות החוץ של אובמה מחזקת את האסלאם בגרסתו השמרנית-רדיקלית ומחלישה את המערב הקפיטליסטי והחילוני. לכאורה, כישלון חרוץ.

הבעיה של הטענה הזאת נמצאת בכך, שיש מי שמניח שלנשיא ארה"ב יש אינטרס עמוק להגן על הקפיטליזם הדמוקרטי הגלובלי, מול האסלאם הפשיסטי. זאת גם ההנחה של חלק ניכר מהרפובליקנים. למשל, במאמר שפירסם בשבוע שעבר ב"קומנטרי", טוען ג'ונתן ס. טובין, שאובמה – המסביר לגולדברג כי הפער בינו לבין נתניהו נובע משוני בין שתי מסורות פוליטיות שמהן השניים מגיעים – הוא למעשה "אמריקני אמביוולנטי כלפי ישראל" בעוד שנתניהו הוא "ישראלי בעל אהדה עמוקה לארה"ב". הליכוד, טוען טובין, בעל מסורת דמוקרטית, ליברלית ואנטי-סוציאליסטית, קרוב יותר בהשקפותיו לשתי המפלגות הגדולות באמריקה. לכן, הניסיון לטעון לכך ששתי המסורות האלה שונות הוא פסול מעיקרו.

העניין הוא שאובמה אכן מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. מהפרספקטיבה של המסורת הזו, שחלקה מרקסיסטית מהפכנית וחלקה ליברלית-רלטיביסטית קיצונית, הפלת המשטרים הערביים היא הישג, משום שמדובר בהישג "אנטי-קולוניאלי", ברוח השיח שמנהלים רדיקלים כמו גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק. בהקשר הישראלי, מכה לישראל היא אפוא מדרגה חשובה בסולם שהמטפס עליו נחלץ מהברבריות הקפיטליסטית אל הנאורות הסוציאליסטית או הניאו-פרוגרסיבית. המסורת שאובמה יונק ממנה מתקיימת על גוף תיאורטי, ערכי ופוליטי שלם שנוסד באוניברסיטת ברקלי עוד בימים שבהם היללו שם את מאו טסה טונג, סארטר, דרידה ו'כנופיית באדר-מיינהוף'. זו מסורת רדיקלית שיושבים בה אנשים כמו נעם חומסקי, שעבורם תבוסת ישראל היא מנוף לפרוגרסיביות חדשה.

כשמבינים את אובמה כרדיקל, רואים שכישלונותיו בשנות כהונתו מהווים, הלכה למעשה, הצלחות גדולות. אמריקה מתקשה להבין את התודעה הרדיקלית משום שבמחשבה האמריקנית, הקטגוריות המוכרות היחידות הן "ליברל" (עם ל' גדולה), "שמרן", "דמוקרט", "רפובליקני", "קומוניסט" וכן הלאה. הרדיקליזם, שהוא קטגוריה מחשבתית פוסט-מודרנית שניהיליזם ולניניזם משמשים בה בערבוביה, לא נקלטת ברדאר של המחשבה שם. הנשיא האמריקני הבטיח כמה ימים לפני בחירתו "לשנות את אמריקה" (באנגלית זה נשמע רדיקלי יותר: transforming America). למצער, היחידים שמבינים את אובמה כמות-שהוא הם זקני הניאו-קונסרבטיבים שם.

במאמר שפירסם נורמן פודהורץ ב"וול סטריט ז'ורנל" (13.8.2011), הוא עונה לשאלה "מה קרה לאובמה?" בתשובה: "שום דבר". לפי פודהורץ בן ה-82, מהניאו-קונסרבטיבים החשובים הפועלים בארה"ב, מטרתו של אובמה היא להפוך את ארה"ב לסוציאל-דמוקרטיה אירופית שמעמדה המוביל בעולם למן מלחמת העולם השנייה הולך ופוחת. הוא מטעים, בניגוד לראש לימבו, למשל, שאובמה אינו רוצה לפגוע באמריקה, אלא שהוא רחוק מחזון האבות המייסדים. לכן, כשמבינים את אובמה כרדיקל, כשמאלן אנטי-אמריקני, "לפטיסט" במובן המאוס של התואר, הכהונה שלו היא מהמוצלחות בתולדות ארה"ב. מכאן עולה כמה תובנות בסיסיות. למשל, שישראל לא צריכה לסמוך על האמריקנים בעניין איראן, או שאובמה בכהונתו השנייה יהיה קריקטורה מבהילה של הנשיא מכהונתו הראשונה. את המסקנות הפרקטיות יש להותיר לראש הממשלה נתניהו, שיזכה לפגוש בקרוב מאוד, פנים-אל-פנים, ברדיקל מהבית הלבן.

צ'ה שלי – ראיון עם העיתונאי ג'ון לי אנדרסון

פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.12.2011

צ'ה גווארה, המהפכן שכמעט וחולל מלחמה גרעינית, מייצג סוג לא מושחת של הנהגה, כזאת שחסרה בימינו. לעיתונאי ג'ון לי אנדרסון, כתב ה"ניו יורקר" ומחבר הביוגראפיה על צ'ה גווארה, יש הרבה מה להגיד על ספרו, הקשר שלו לאובמה, לנתניהו ולסכסוך באזור. ראיון

יש משהו מפתיע בדמותו של ג'ון לי אנדרסון, עיתונאי ה"ניו יורקר" שכתב את הביוגרפיה עבת-הכרס של המהפכן הדרום אמריקני צ'ה גווארה, שיצאה לאור באחרונה בהוצאת "מעריב". אנדרסון, עיתונאי גבה-קומה, מאפיר ומזוקן הגיע לישראל במיוחד לרגל תרגום ספרו (שהופקד בידיו הנאמנות של אריה חשביה), מגלם באישיותו מזיגה חד-פעמית כמעט: הוא גם מעריץ ("מוקסם", הוא מתקן אותי) את צ'ה גווארה, אבל באותה מידה מייצג את השמאל הליברלי הרך של פעם; הוא גם מאוהב ברעיונות של גרילה ומאבק לחופש, אך קשה למצוא אצלו הערצה לפלשתינים (הגם שהוא מבקר את ישראל). זה עשוי אולי להסביר את את השיח שהוא בוחר לנהל: שמאלני אבל מתון, ביקורתי אך חף מכל שנאה, הוגן בביקורת על ישראל אך עם מינון דל מאוד של חד-צדדיות.

אני פוגש באנדרסון בבית קפה ירושלמי כמה ימים לאחר שהרצה בפני מערכת "הארץ", העיתון היחיד שזימן אותו לפגישה עם בכיריו. תהיתי בקול רם אם אין זו אירוניה שרוב כלי התקשורת בארץ – למעט שני העיתונים האידיאולוגיים של השמאל והימין – התעלמו מביקורו. אולי זה לא מעניין אף אחד, הוא ניסה להציע הסבר בעודו בוחש בכוס הקפה שנחה על שולחנו. הדיסוננס הזה בין כתיבתו המצוינת של אנדרסון והמוניטין שלו בעולם, לבין האופן שבו הוא התקבל בארץ, מפתיע; שכן ספרו על גווארה הוא באמת מלאכת מחשבת של מחקר המתקיים בשטח ולא מספרייה אקדמית שכוחת אל, כתוב בשפה קולחת ובסגנון דרמטי ומרתק.

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה", הוא משחזר את ראשית הרומן בינו לבין אבי המהפכה הקובנית, שבמהלכו אף פגש את אלמנתו של גווארה ונסמך על שולחנם של בכירי המפלגה הקומוניסטית הקובנית. "הוא ייצג את תרבות-הנגד, את ההתנגדות למלחמה בווייטנאם. הוא היה כמעט אלוהים עבור דרום אמריקה. בשנות ה-80', התחלתי להתעניין באנשים שעסקו במלחמות גרילה, שנלחמו בעד רעיונות שאותם אנשים האמינו בהם. התחלתי לנסוע בעולם כדי לגלות את עולם ההתקוממות. בין סוף שנות ה-80' לבין ראשית שנות ה-90', כתבתי ספר על מלחמות גרילה, ושהיתי במחיצת מרקסיסטים, אסלאמיסטים ואנשי גרילה אחרים. כולם שאבו השראה מצ'ה גווארה. בעוד שבעולם המערבי הוא היה סוג של 'פופ אייקון', הרי שבעולם השלישי הוא הפך לסמל של מהפכה, ארכיטיפ שמנסים לחקות אותו".

אנדרסון מסביר, כי המהפכן המזוקן מהאי הקומוניסטי היווה מודל שכל תרבות ואידיאולוגיה הייתה יכולה להתחבר אליו. "צ'ה ריתק אותי כי הוא עבר תהליך של מיתולוגיזציה. היו פערים גדולים בקורות החיים שלו, והסתקרנתי במיוחד כשענני המלחמה הקרה החלו להתפזר עם קריסת הקומוניזם המזרח-אירופי. לכן, חשבתי שגווארה יכול להיות נושא מלהיב ומרתק לספר. הוא היה דמות שערערה על הגדרות קלות של מיהו הטוב ומיהו הנבל".

להסיר את הילת הקדושה

אנדרסון, שיציין בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-55, נולד בפלורידה. אמו הייתה מחברת ספרי ילדים ומרצה באוניברסיטת פלורידה. אביו היה כנראה הדמות שהשפיעה יותר על חייו: הוא שימש יועץ ל'סוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי', וג'ון הצעיר גדל והתחנך ב-7 מדינות, החל בדרום קוריאה ובאינדונזיה, וכלה בארצות הברית ובבריטניה. בשנת 1979, החל לעבוד ככתב ה"לימה טיימס" בפרו, ובמרוצת שנות ה-80' עבד ככתב ה"טיים מגזין" במרכז אמריקה. ספרו על צ'ה גווארה, "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן", מחזיק למעלה מ-800 עמודים באנגלית ו-780 עמודים בעברית. הספר פורסם בראשונה ב-1997, והגיע לישראל בתרגום עברי רק השנה – 14 שנים לאחר שיצא לאור באנגלית. ב-2002 וב-2004, פרסם אנדרסון שני ספרים נוספים, על אפגניסטן ובגדד, בהתאמה. אף אחד מהם לא הגיע למספר העמודים הרב של ספרו על המהפכן הדרום אמריקני שמצא את מותו ב-9 באוקטובר 1967 מידי מתנגדיו בבוליביה.

למרות העיסוק בדמות שעברה האלהה, אנדרסון לא עורר עניין רב בחוגי השמאל המקומי עם פרסום הביוגרפיה של גווארה. הוא לא הוזמן להרצות במועדוני המפלגה הקומוניסטית בתל-אביב, האנרכיסטים לא קראו לו לבוא לזרוק אבנים בבלעין, הפלשתינים לא סידרו לו פגישה עם הראיס וביקורו בישראל עבר בלי שהותיר כמעט חותם על הסצנה הרדיקלית. ואם לא די בכך, היו גם שסירבו לפרגן: חיים ברעם, אח של, עיתונאי "כל העיר" ואיש חד"ש, העיר בביקורת שפרסם ב"הארץ", כי אנדרסון אינו מדייק לעתים. "הביוגרפיה המרשימה הזאת אינה חפה מבעיות. הדוגמה הבולטת לכך היא החלק המספר על אודות המגעים שגרמו להצבת הטילים הסובייטיים בקובה ב-1962, שמסתיים בהפרזה הוליוודית טיפוסית", כותב ברעם. "אנדרסון מייחס את כל התהליכים הדיפלומטיים המסובכים, שקדמו להסלמה הכה משמעותית במלחמה הקרה, לגיבור ספרו, ובכך סותר את הניתוח המורכב שלו עצמו.

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

למעשה, כפי שאנדרסון יודע לספר לנו, ברית המועצות, בניצוחו האישי של מנהיגה ניקיטה חרושצ'וב, היא זו שיזמה את המהלך. האגף השמאלי בהנהגה העליונה הקובנית (ראול קסטרו וגווארה) תמך בהצבת הטילים באי הסמוך כל כך לחופי מיאמי והמנהיג פידל קסטרו, שהבין שהניתוק בין קובה המהפכנית לבין ארצות הברית נהפך לעובדה מוגמרת, ניאות. אבל אנדרסון מתעקש: 'בתוך כמה שבועות תביא העסקה שרקח צ'ה את העולם אל סף מלחמה גרעינית'. דרמטי, אבל שנוי מאוד במחלוקת. אירועי אוקטובר-נובמבר 1962 דווקא הוכיחו שהמעצמות הגדולות היו מוכנות לעשות הכל כדי שמלחמה גרעינית לא תפרוץ; גווארה והקובנים היו בעיקר פיונים במאבק הגלובלי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, וכל קביעה אחרת, גם לצרכים 'ספרותיים', היא טועה ומטעה".

כשאני מצטט בפני אנדרסון את הביקורת הזאת, הוא מעווה פנים. אני תוהה אם הוא מעריץ את גווארה עד כדי כך שכל מיני ישרא-קומוניסטים יתווכחו איתו למי ראוי לתת קרדיט בכל הנוגע לסכסוך שכמעט דירדר את האנושות למלחמה גרעינית. "מה שאני חש כלפי צ'ה גווארה הוא היקסמות, לא הערצה. היו בו היבטים רבים שלא אהבתי. הוא לא דמות שחור-לבן, כמו רובנו. בספר, רציתי למלא את החורים בחייו. במובן הזה, ערכתי לו דה-מיסטיפיקציה". אנדרסון תוהה אם ברעם מגיע מהימין.

לא, הוא דווקא מהשמאל.
"אה, השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא. הימין לא אוהב אותו כיוון שהוא כזה נערץ בעולם. תבין שלפניי, הספרים אודותיו עסקו במיסטיפיקציה או בדמוניזציה שלו. יש ניסיון להפוך אותו למעין פסטיש שחור-לבן. אני לא מסכים שצבעתי אותו בצבעים של הרפתקנות רומנטית. המרקסיסטים חושבים שהוא היה מושלם ויש כלפיו פולחן אישיות שבו הוא הופך למעין-אלוהים".

ובכל זאת, ברעם טוען – ומצטט אותך – שלשיטתך צ'ה היה אחראי לעניין משבר הטילים.
אנדרסון מתעצבן קלות, סוג של עצבנות ניו-יורקית מנומסת נוכח ביקורת של קומוניסט ישראלי מהפריפריה הירושלמית. "הוא בור. צ'ה היה האדריכל הראשי של יחסי קובה והסובייטים. הוא היה דמות מפתח במו"מ שהביא להבאת הטילים הסובייטים לקובה. צ'ה ופידל עברו לצד בריה"מ כי הם חשבו שהסובייטים ייצאו מנצחים מהעימות בין המעצמות, אף שבתחילה הם ביקשו לקשור יחסים עם ארה"ב".

כך או אחרת, לי הוא נראה דמות מסוכנת מאוד. הוא היה מהפכן שמסור לעמו, אבל גם אדם שעבור מהפכה עולמית מוכן לשרוף את הכול באש גרעינית. הוא גם הוציא להורג את מתנגדיו.
"הוא עבר תקופה קשה מאוד. הרי במלחמה הורגים אנשים. זה מה שאתם עושים כאן". אנדרסון מביט בי כדי לוודא שהפרובוקציה עבדה, וממשיך בידענות מופלגת שמאפיינת, מהיכרותי האישית, בעיקר מהפכנים מסורים: "היו 240 הוצאות להורג לאחר המלחמה. במהלך המלחמה, אסירי האויב לא הוצאו להורג. מרגלים ובוגדים – כן. לאחר ניצחון המהפכה, היו טריבונלים עממיים שערכו דיונים ציבוריים. מי שהוצא להורג היה אחראי לפשעי מלחמה. במהלך השנים שצ'ה וחבריו שהו בערים, נוהל נגדם טרור מצד משטרו של בטיסטה. כשהם הגיעו להוואנה, מתנגדי המשטר ברחו, ומי שמצאו שם – ירו בו. זה לא היה טיהור סטליניסטי. גווארה לא המשיך להוציא להורג אנשים לאחר מכן. הוא לא הוציא להורג אף אחד. הוא כנראה היה צריך לעשות את זה, אבל לא עשה". אנדרסון, עושה רושם, נהנה מהרושם המתעתע הזה שהוא מותיר בשומע: עיתונאי מהפכן? אולי סתם חובב מהפכות? היסטוריון מגויס? קשה להכריע.

דומה לפלשתינים אבל שונה

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928, הבכור בבניה של משפחה ארגנטינאית אמידה עם שורשים איריים-באסקיים-ספרדיים. מגיל צעיר החל גווארה לקרוא את מרכס, ועינו שזפה גם את כתבי פרויד, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא ואחרים. הוא היה נשוי פעמיים, ומנישואיו נולדו לו 5 ילדים. הוא למד הנדסה בקורדובה, ועם מות סבתו שגססה בעקבות אירוע מוחי, וגם בשל מחלת האסטמה הקשה שממנה סבל, החל ללמוד בדצמבר 1947 רפואה בבואנוס איירס.

במסעותיו הפך מודע לקבוצות שלמות, עניות ומדוכאות, בהן האינדיאנים הנשכחים. בפגישותיו בדרום אמריקה החל לפתח תודעה מהפכנית, טיפל במצורעים, עסק בצילום ובעיתונאות, כתב על שבטי המאיה והאינקה וב-1952 שב לבואנוס איירס כדי להשלים את מבחניו. הוא עבד בבתי חולים בגואטמלה ובמקסיקו סיטי, וכעבור פחות משנה הוסמך להיות רופא. במקסיקו, פגש את האחים ראול ופידל קסטר והצטרף לאימונים גרילה מהפכניים. המהפכנים הצעירים נעצרו, שוחררו והפליגו בלוויית 82 מהפכנים נוספים על סיפון ה"גראנמה" אל היעד: קובה. חייליו של בטיסטה, שליט קובה, שהוגדר על-ידם כמי שניהל את "בית הזונות של האימפריאליזם" לאור תיירות הזנות המפוקפקת שם, ביקשו להניסם ונלחמו בהם. המעטים שניצלו מהעימות עם הצבא, ברחו להרים וצ'ה זכה לדרגת מפקד בצבא קסטרו.

גווארה החל את מסעו להבסת השלטון המושחת בקובה כאשר בשלהי 1958 פיקד על כוח צבאי קטן של מורדים שהתקיף את הצבא המאומן של בטיסטה. האגדה מספרת, כי חיילים אף ערקו לטובת הגרילה הקומוניסטית הנחושה. כעבור שנה, נמלט רודן קובה מהאי ובאמתחתו 40 מיליון דולר. גווארה ביקש להעלות את רמת הרפואה הירודה בקובה, למגר את העוני הקשה ולהציל את בריאותם של תושבי האי הקומוניסטי הצעיר. הוא הקפיד לבוא בחשבון עם מתנגדי המשטר, ובמשך ארבע שנים הוציא להורג את מתנגדיו, כשההערכות נעות סביב 150-500 איש.

המהפכן חסר המנוח התקשה להסתגל למציאות בלתי-הרפתקנית ומחייבת של ראש מדינה: הוא ביקר בחלק ניכר ממדינות העולם, ובמשך 6 שנים היה שר התעשייה בקובה ונשיא הבנק הלאומי שם. אולם עמדותיו המהפכניות, חצי מאואיסטיות-חצי טרוצקיסטיות, ציננו את היחסים בינו לבין פידל קסטרו, שסלד מן הביקורת של גווארה על הסובייטים, שלא היו דיי מהפכנים לטעמו. הוא החליט לייצא את המהפכה הקובנית למדינות נוספות, בהן אלג'יריה, קונגו ובוליביה. ב-9 באוקטובר 1967 נתפס גווארה על-ידי הצבא בבוליביה והוצא להורג. רק כעבור 30 שנה, הועברו עצמותיו לקבורה בקובה בטקס שבו השתתפו למעלה ממיליון איש. גווארה, אגב, הספיק לבקר בעזה ב-1959 ואף הותיר צילום שלו עם אנשי הרצועה.
אנדרסון מודע לניסיון שנעשה לא-אחת, לגזור גזירה שווה בין הטרור הפלשתיני לבין הגרילה הקובנית בראשות גווארה. "לפני שעורכים השוואה, צריך לזכור שהמהפכה הקובנית הייתה תוצר של שנות ה-60' וה-70'. עם זאת, לכל תנועות ההתנגדות יש מאפיינים משותפים. אפילו מתנגדיו של צ'ה גווארה העריצו אותו. לערבים הייתה הנהגה רעה לאורך השנים, וצ'ה בהחלט מהווה דוגמה למנהיגות אחרת, שמעולם לא הזדקנה והושחתה, ושילמה מחיר על אמונותיה. לא רק פה אלא גם בפקיסטן ובפיג'י הפנים שלו הם פני המרד, מלאות כעס".

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

ובכל זאת, כדאי להזכיר שבמערב, צ'ה גווארה הפך לאייקון של תרבות הצריכה, עם חולצות טי והדפסים של דמותו עליהן. יש שוני בין התפישה שלו במערב לבין האופן שבו רואים אותו במקומות אחרים.
"זה אולי רוקן מעט את הדמות, אבל המסר עדיין שם. יש הבדל בין צ'ה שנמצא בבוטיק לבין צ'ה שמופיע על החולצות בכיכר רבין או בהפגנות נגד הג'י-שמונה. עדיין המסר המהפכני נותר על כנו. עובדה שהספר שלי ממשיך לצאת בשפות שונות בעולם, בסין למשל. צ'ה נשאר סוג של מופת. הוא דמות שניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים. מתנגדיו של צ'ה יודעים את מה הוא מייצג ולכן מנסים לשים אותו בתבניות פשטניות. הרי יש הרבה אי-שוויון ושחיתות בעולם ולצ'ה יש מסר של שינוי החברה. בעולם השלישי יש הערצה רבה ומודעות גבוהה למי שצ'ה היה ולמה שהוא סימל".

קואליציה נטולת אושר

מחמוד אחמדינג'אד והוגו צ'אבז הם רק חלק מהקליינטים שאותם ראיין אנדרסון לאורך השנים. הוא בילה זמן ניכר בלוב, ביקר לא אחת בטהרן, פגש את מתנגדי המשטר והגיע עד ללשכת הנשיא אחמדינג'אד. את קדאפי, אגב, לא יצא לו לפגוש. התוצאה הייתה כתבת ענק מרהיבה שפורסמה ב"ניו יורקר", עם בונוס בדמות ראיון עם הצורר הפרסי. אפשר שסוד קסמו של ג'ון לי אנדרסון הוא הזהירות הפוליטית המופגנת שהוא מפגין, גם בראיונות לעיתונות בישראל. בוונצואלה, למשל, שורר לדעתו "בלגאן". את הימין שם הוא מגדיר כ"לא-אחראי" ו"אנוכי". לצ'אבז יש "כוונות טובות" אבל הוא מנסה "לחקות את הנוסחה של פידל בקובה". "זו לא מהפכה אמיתית. במהפכה אתה צריך להוריד את המסיכות", הוא חותם. אנדרסון, כך נראה, מקפיד לשבת על הגדר, לא להסתכסך עם אף אחד.

משום-מה, דווקא המהפכה הלובית זוכה לשבחים ממי שעשה התמחות פרקטית בעולם של גרילה ומהפכות. "זו מהפכה אמיתית. היא אלימה, המנהיג ומשפחתו סולקו, וכרגע יש ואקום שלטוני. לוב לא הייתה באמת מדינה. קדאפי היה המדינה".

כשנתפס, ניבא סייף אל-אסלאם קדאפי שבתוך שנה השבטים בלוב יתחילו להילחם אלה באלה. זה לא נראה לי כמו מהפכה אמיתית.
"יש סיכוי גדול שזה יקרה. המהפכנים מחפשים מנהיג, ומי שמנהיג אותם כרגע הם ראשי השבטים, טכנוקרטים או אסלאמיסטים. זו לא קואליציה מאושרת. אין להם יכולת ליצור צבא מאוחד. הם יזדקקו לעזרה רבה מן המערב. צריך לזכור גם, שחלק ניכר מהנשק שהיה בידי המדינה עבר לרשות המדינה. הסיכוי שהמהפכה שם תצליח הוא 50:50. באופן כללי, אני מעט פסימי לגבי המצב בלוב".

אתה מדבר על מהפכה אבל מי שהפיל את קדאפי היה המערב. אלה היו כוחות נאט"ו שעשו את העבודה. זו לא הייתה מהפכה עממית בנוסח קסטרו וגווארה.
"הם הפילו את קדאפי כי הם יכלו. הייתה אפשרות להפיל אותו עם הנוסחה של 'בלי טביעות רגליים באדמה'. זה היה שיתוף פעולה בין המורדים לבין נאט"ו. כאשר החלה שפיכות דמים, זה פשוט קרה. כשהגוש המזרחי התמוטט, זה התרחש בבת-אחת. הייתי ביקורתי כלפי נאט"ו, אבל בסופו של דבר זו הייתה הצלחה גדולה. באופן כללי, האביב הערבי הוא בעצם הר געש אחד גדול; אתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. זה דומה למזרח אירופה של פעם: אזור שאינו הומוגני באופן אתני, שהיה אטום במשך שנים".

ההתלהבות של אנדרסון מן המתרחש באזור נגמרת כשמתחילים לדבר איתו על ישראל והפלשתינים. כשהוא מתבקש לחוות דעה על הסכסוך המקומי פה, נדמה שהאוויר יוצא לו מן המפרשים. "יש תחושה גדולה של מיצוי בכל הנוגע לתהליך השלום", הוא קובע. "לישראל יש הרבה חברים, ובפרט בארצות הברית, אבח יש תחושה שזה נמשך זמן רב מדי. הסכסוך הבלתי-פתור עם הפלשתינים צריך להיפתר דרך משא ומתן כך שאפשר יהיה לסלק את הקיצונים".

לפי הניסוח שלך, ישראל היא בעצם בעיה למערב. אבל בארצות הברית, ולא רק אצלנו, יש אומרים שלמעשה ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו יש נוכחות מערבית רציפה. המדינה היהודית היא המעוז היחיד של המערב באזור.
אנדרסון לא מתלהב מן הקביעה הזאת. "איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים? באיזה אופן אתם עוזרים למערב להתמודד עם מה שמתרחש בסוריה? זה מורכב. אני מסרב לנוסחאות פשטניות ושטחיות של סנטורים אמריקנים ימנים, וגם של הקצה האחר. לשתי המדינה יש מערכת יחסים קרובה ועמוקה. זה עניין היסטורי שכנראה לא הולך להשתנות. מה שאנו רואים בממשל הנוכחי הוא ניסיון לזרז את קצב הפיוס ומציאת הפתרון. פיתרון הסכסוך עם הפלשתינים יהיה יתרון עצום למערב. המצב הנוכחי נראה לי כמו הצדקה לקיצונים להמשיך הלאה בחייהם. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם הנכון. עצוב לבקר במדינה שבה אתה רואה חומות. מה קורה בעצם בצד השני של החומה? זה חלק מישראל? זו מדינה אחרת? אם 60 שנים של השפלת הפלשתינים וניצחונם במלחמה לא הצליחו לסיים את הסכסוך, ומה שיכול לפתור אותו הוא פתרון של שתי מדינות, אז פשוט תעשו את זה".

נוירוטיות ישראלית

אנדרסון מקפיד להדגיש בפניי כל העת, כי הוא "איננו מומחה". אולם הידע שלו על הנעשה בישראל הוא רחב מאוד. אני מציין בפניו כי באחרונה עלה התיקון לחוק לשון הרע, המעלה את תקרת הקנס שניתן להשית על אדם או כלי תקשורת מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. אני מסביר לו גם על חוק העמותות שהועבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת. למרות המחויבות שלו לרעיונות של חופש עיתונאי, הוא בוחר להיזהר בניסוחיו. "יש כאלה שטוענים שישראל נמצאת על סף הפשיזם", אני מתגרה בו. הוא מנסה מעט להתחמק מן השאלה ("אין לי מושג מהו חוק העיתונות פה", הוא אומר), אך לבסוף נכנע: "באופן כללי, כשממשלות מתחילות לחוקק חוקים בכל הנוגע לחופש העיתונות, מניסיוני, זהו מדרון חלקלק המסכן את חופש הביטוי".

המעניין הוא שהמאבק נגד התיקון לחוק לשון הרע משותף לעיתונאים מהשמאל ומהימין בישראל. זה לא עניין של מחנות פוליטיים.
אנדרסון בוחר להתייחס במנותק מהשאלה. "מהאופן שבו אתה מתאר את זה, זה נשמע לי רעיון רע. זה נראה כמו ניסיון להפעיל לחץ כלכלי כדי להביא לצנזורה. זה אולי יגן על החזקים". הידע שלו, לעומת זאת, מפתיע כשזה מגיע לבית המשפט העליון. כנראה שבישיבת מערכת "הארץ" שבה השתתף, היה מי שדאג לטפטף לו את המסר המתאים. "בכל מה שנוגע למינוי פוליטי של שופטים, זה מסוכן. מערכת המשפט היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. מערכת משפט עצמאית חשובה על מנת שתהיה דמוקרטיה בריאה, על מנת שיתקיים שלטון החוק. כשאני קורא על חוקים כאלה, אני חושב על משטרים טוטליטאריים. זו נראית לי התנהגות נוירוטית. באופן כללי, הכול מתחיל להשתנות אצלכם. גם מערכות יחסים ארוכות עם השכנים שלכם. זה גורם לנוירוטיות, לחרדה. הקיטוב בין השמאל לבין הימין בישראל מדאיג. במקום תהליך של פיוס בין המחנות, אנו רואים קיטוב הולך וגובר. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם שיכול לאחות את הקרע".

פגשת בימי חייך הרבה מאוד מנהיגים. איך, לדעתך, תזכור ההיסטוריה את בנימין נתניהו?
"נחיה ונראה. זה עוד לא נגמר. לפעמים, זוהי הפעולה האחרונה שהופכת לרגע המכריע. נכון לעכשיו, אין לו מורשת גדולה. הרבה אנשים אהבו או שנאו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. איכשהו, הוא היה אסרטיבי מאוד. ידעת מה אתה מקבל ממנו. הוא היה החלטי מאוד. נתניהו הוא תקיף מבחינה רטורית, אבל לא החלטי. רטורית, הוא אסרטיבי. הוא כמו שחקן. ובכל זאת, הוא לא כזה זקן. תראה את רבין ופרס".

לאחרונה הייתה יוזמה בקרב חוגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית להחליף את הנשיא המכהן, ברק אובמה, במזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שגם דחתה את ההצעה. מה הם לדעתך הסיכויים, כמי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, שאובמה יזכה לקדנציה נוספת בנשיאות ארצות הברית?
"הילרי קלינטון היא אינטליגנטית, למדה המון מטעויותיה, יש לה הרבה הון פוליטי, אבל עוד לא הגיע הרגע שלה. אובמה אולי מאכזב רבים, אולם זה מפני שהוא אדם מתון. הוא איש של פשרה. אבל אחרי שמונה שנים של נשיאות בוש, נשיא של ירייה מן המותן, עברנו מאדם שבקושי יכול לסיים משפט באנגלית, לנשיא שיכול לחשוב שמונה מחשבות ביחד ולהגיע לסוף הפסקה. אובמה נבחר לנשיאות כאשר הכלכלה העולמית החלה לקרוס. הוא לא קיבל את ההזדמנות שלו". אני מנסה לגזור גזירה שווה בין אובמה לבין צ'ה גווארה. אנדרסון מצטחק. "צ'ה מעולם לא היה מדינאי או מנהיג פוליטי. הוא היה מהפכן", קובע אנדרסון. "גם אובמה מהפכן", אני מחזיר לו. "אובמה הוא לא מהפכן", מרצין איש ה"ניו יורקר". "ניהול הכלכלה שלו הוא לא מהפכני. הנסיגה שלו מהחלטתו לסגור את הכלא בגואנטנמו איננה מהפכנית. הוא מאוד מאכזב. הוא גם לא ביטל את האמברגו על קובה. הוא לא עשה ולו דבר אחד שניתן לזהותו כמחווה מהפכנית. האם לרפובליקנים יש סיכוי לנצח אותו? נראה. מיט רומני הוא אדם מבריק, פטריוט, עשיר ומחונך מספיק כדי לא להיות מושחת. הוא האדם המתאים עבור הימין. אבל מוקדם מדי לנבא אם רומני ינצח את אובמה".

"בכל מקום בעולם יש משבר של מנהיגות. תראה, אנחנו 60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום נשאר לא-שוויוני. העולם מתחיל להתרוקן מנכסיו. מה נעשה הלאה? אנו נצטרך מנהיגים חדשים, בעלי חזון, שיידעו מה צריך לעשות. באשר לארה"ב, אלה לא תהיינה בחירות שמחות. למען האמת, אני לא יודע מה יקרה בסופן. זה משפט מוזר לסיים בו ראיון, לא? לומר 'אני לא יודע'. דבר אחד אני כן יודע: בזמנים של משבר אמיתי, תמיד מתרחש הבלתי-צפוי. בעיתות כאלה, צומחים מנהיגים חדשים. לפעמים, המנהיגים הם כמו צ'ה גווארה".

המערב עוד יתגעגע לקדאפי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.10.2011

אם מישהו רצה לדעת איך נראה באמת אביב העמים הערבי, צילומי הרצח המדמם של רודן לוב סיפקו הצצה נוספת לאותו אביב שאינו אלא חורף. המערב, ובראשו נאט"ו וארה"ב, נחלץ לסייע למתנגדי קדאפי כאשר הבין שלא כדאי לו להחמיץ את המהפכה, ושלמעשה העריץ הלובי לא יוכל עוד לשרת את האינטרסים המערביים בתחום הנפט והנשק. השיקול היה קר ואכזר: קדאפי – למוות, אחמדינג'אד ואסד – לחיים. למעשה, העריץ מטריפולי, השריד האחרון של משטרים סוציאליסטיים שהוקמו בחסות סובייטית, לא שיקף שום איום למערב. הוא היה, בסופו של דבר, מטרד בלתי-מזיק. לא היה ברשותו נשק שעלול לפגוע בשום מדינה מערבית. הוא לא היה קיצוני במיוחד בתמיכתו בערבים, אף שקידם את התוכנית ההזויה להקמת מדינה אחת לישראלים ולפלשתינים. אספקת הנפט זרמה ללא שום הפרעה מלוב למערב, האסלאם הרדיקלי בראשות תומכי אל-קאעידה דוכא שם כפי שקרה בתוניסיה, הלובים היו יותר משכילים מרוב עמי האזור, הנשים זכו ליותר זכויות מנשות רוב המדינות שהקיפו את לוב, וגם מצבה הכלכלי של המדינה היה לא רע בכלל בהשוואה למצבן של מדינות אחרות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. בראשות לוב עמד שליט מטורלל ולא מזיק במיוחד.

מועמר קדאפי לוחץ יד לחבר. עוד יתגעגעו אליו

מועמר קדאפי לוחץ יד לחבר. עוד יתגעגעו אליו

אבל אובמה, סרקוזי ומרקל הבינו שקדאפי לא יוכל עוד לספק את הסחורה. לכן הוא ננטש. בדיוק כמו מובארכ, בדיוק כמו בן-עלי. נאט"ו, שנטרלה את קדאפי מכל איום ממשי – קונוונציונאלי ובלתי-קונוונציונאלי – על המערב, חברה למורדים. זה היה רק עניין של זמן עד שהעסק ייגמר. שליט לוב המודח נשחט בברבריות האופיינית לחברה שאותה הנהיג זה עשרות שנים, בדרכים ברבריות בהרבה. לא הוא ולא המורדים – שקריקטורה אנטישמית של קדאפי תלוי עם מגן דוד לגופו יצאה תחת ידם – אינם שונים זה מזה. הם עשו את מה שברמאללה עשו בלינץ' המפורסם: לרצוח, וללא רחמים. "חם, לח ומהביל", הגדירה נעמי שמר את תרבות הרצח הערבית, וידעה את אשר אמרה.

לא צריך להתאבל על עריץ צמא דם כמו קדאפי, אבל כדאי להביט בגועל בחוסר המעש המערבי נוכח הטבח בסוריה, הרודנות הפשיסטית בטהרן, העריצות האסלאמית בעזה ומשטר האימים של חיזבאללה בלבנון. בשאר אסד חטא בפשעים קשים נגד האנושות, ולעת עתה הוא מוגן. אובמה אינו חולם לשלוח את מסוקי נאט"ו להכריע את צבא סוריה במערכה שתימשך, לכל היותר, ימים ספורים. האיום האיראני נותר בעינו וכל שעושים במערב הוא לכבול את ידי ישראל. את המדינות המאיימות באמת, המגובות בתמיכה רוסית וסינית, מותירים על כנן והן טובחות באזרחיהן באכזריות. לוב מצטרפת עכשיו למעגל המדינות הבלתי-יציבות שהאסלאם הרדיקלי מקווה להשתלט עליהן – מצרים, תימן ותוניסיה הן רק ההתחלה. מדיניות החוץ המופקרת של אובמה, שאיננה רואה לנגד עיניה לחסל את האסלאם הפונדמנטליסטי בעודו באיבו, עלולה להביא לידי כך שתוך פרק זמן לא ארוך במיוחד, המערב ייתקל ברשת מדינות שחברות בברית נאמנות עם משטר האייתוללות בטהרן. במצב כזה, האמריקנים יתגעגעו לימי קדאפי ומובארכ.

התגובות ברשת, אגב, לחיסולו של קדאפי היו מזועזעות, בעיקר מהצד השמאלי. לוב, שבה ביקרו חברי כנסת ערבים מישראל והייתה מבצר של אנטי-ישראליות, נשמטה לשמאל מבין הידיים. יש מי שמקווה שבקרוב יקום ציר "אנטי-אימפריאליסטי" שלוב תהיה חלק ממנו, כמו תוניסיה ומצרים, לצד ונצואלה, איראן, סוריה, לבנון וחמאסטן. הסיוט הגדול שלהם הוא שלוב לא תיפול לידי המערב ותהפוך למוקד פרו-מערבי באפריקה. אובמה, שנותרה שנה לכהונתו, צריך לחתור לייצב את המצב בלוב ולמנוע את נפילתה לזרועות אסלאמיות. ספק רב אם יעשה כן: עיראק הופכת בהדרגה לישות אסלאמית אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. באפגניסטן, המצב איננו בשליטה מוחלטת. המערב נאבק על גורלה של פקיסטן עם עין צופיה על הנשק הגרעיני שם. אם אובמה לא יצליח להציל את מצרים, תוניסיה, תימן ולוב מזרועות התמנון האסלאמו-פשיסטי, הוא ייזכר כנשיא הרע ביותר שהיה לאמריקה ולמערב. מההשתלטות הקומוניסטית על הבית הלבן יישארו שרידים של אבטלה, מיתון, עולם מבותר בין אסלאם לבין מערב וישראל אחת, שיהיה צורך לדאוג היטב לביסוסה, לחימושה ולחיזוקה מול האיומים החדשים שיצוצו בעשור השני של המאה ה-21.