ארכיון תג: ברלין

יהודה באואר נגד בני ציפר: פשיזם בתחפושת שמאלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.9.2010

דמו בנפשכם כי נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, היה מציע הצעה מקורית: לערוך טרנספר ליהודים מישראל לגרמניה על מנת להעבירם שם "חינוך מחדש". הצעה כזו הייתה מתקבלת בזעזוע מוחלט וזוכה לגינויים לאינספור. אולם הצעה כזו לא הגיעה מצד הצורר האיראני נמוך הקומה אלא דווקא מצד עיתונאי "הארץ" המהוגן, בני ציפר, שבחר בביטאון הייקים בישראל, "יקינתון", בעריכת העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיכה לימור, על מנת לחדש את ימי סטלין כקדם.

"יקינתון", ביטאון הייקים, יוצא ברציפות מאז 1932 וכולל מאמרים וכתבות בגרמנית. תפוצתו נאמדת בכמה אלפי עותקים. "לפני כמה שנים, כאשר הדור הראשון של הייקים הלך ופחת, היה מצב המנויים שלנו בכי רע", אמר מיכה לימור בכתבה שפורסמה לפני שנה ב"הארץ". "בשנים האחרונות חל מהפך. רבים הצטרפו אלינו, אלה הם הצאצאים שמתגעגעים לשורשים ולמורשת. לעיתון יש גם ביקוש גדול במוסדות חינוך בגרמניה ובמחלקות לעברית באוניברסיטאות".

בצד ההתענגות על מנהגיהם של היקים לעומת "הג'ונגל הישראלי", והאדרת השקפתו של אביו שלפיה יהודי מזרח אירופה, ה"אוסט יודן", היו אלימים עוד בימים הנשכחים ההם של שנות השלושים, החליט ציפר לשטוח את חזונו במכתב שפורסם ב"יקינתון" בערב ראש השנה (גיליון 242, ספטמבר 2010). "עולה על דעתי", כתב ציפר, "כי כדי להציל את העם היהודי שלא ישקע בריאקציה דתית ובבערות הלאומנית והמסורתית בהשראת כוחות החושך, צריך היה לחשוב בכל הרצינות על תכנית טרנספר של ישראלים חילונים לברלין, כדי שיגבשו בה גרעין חילוני פרוגרסיבי שישמש כנקודת כובד אלטרנטיבית לישראל כפי שהיא היום". "ישראל", חתם ציפר, "לא תצלח לעולם להיות המרכז הרוחני של העם היהודי. היא שקועה בחומר ובדם. צריך לחשוב על מקום אחר. ברלין היא בהחלט מקום ראוי".

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

מכתבו של ציפר עורר סערה-זוטא בקרב היסטוריונים וחוקרי שואה בישראל, בהם פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל. הוא הזדעזע מדבריו של ציפר. "אני חושב שזה מתחת לכל ביקורת", אומר באואר בשיחה עם "מקור ראשון"."מבחינת אדם כמוהו, שעורך מוסף חשוב בעיתון חשוב, זו דעה דיי נלוזה. נכון שבברלין היהודים הוותיקים התייחסו רע מאוד ליהודים שבאו מן המזרח, אבל היו לא מעט ותיקים שהתייחסו אליהם כראוי. אלה הכללות פשטניות". לפי באואר, "כשהוא טוען שאין סיכוי לחלומו של אחד העם לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, הוא מחזק את הכוחות שנגדם הוא רוצה להילחם. ה'שמאל' שהוא מייצג אותו הוא בסך הכול ימין קיצוני. זה לא דבר חדש. בישראל ההיסטורית הייתה תנועה של פשיזם 'שמאלי', כביכול שמאל, שביטאה גישה ימנית קיצונית".

באואר מסביר כי מאז ומתמיד סלד מכתיבתו של ציפר. "לא אהבתי את המאמרים שלו ב'הארץ'. לא הבנתי למה אני לא אוהב אותם; עכשיו אני מבין. מה שהוא אומר זה לא רק מגוחך לגמרי וגם אנטי-יהודי לחלוטין, אלא גם מהווה חיזוקם של הכוחות שהוא רוצה להילחם בהם. זה פשוט אינטלקטואליזם זול ובלתי-אמין". "מי שרוצה להילחם על דעותיו – שיילחם פה, ולא במקום אחר, על אחת כמה וכמה ברלין", ממשיך באואר. "ברלין היא מקום שכדאי להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. ברלין זה המקום שממנו באה המפלצת. כשמישהו רוצה לתקן את העולם הישראלי מברלין, זה מריח לא נעים".

עוזי בנזימן, עיתונאי "הארץ" לשעבר ועורך כתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית", ממעיט בחשיבות דבריו של ציפר. "אני חושב שלבני ציפר עומד חופש הביטוי", אומר בנזימן. "הוא חתרן, הכתיבה שלן חתרנית ופרובוקטיבית, ונטייתי העקרונית היא להיות סובלני לגבי כמעט כל ביטוי ואמירה, למעט מה שהחוק אוסר. אני מבין למה אנשים נרעשים מזה אבל אני חושב שברמה העקרונית מותר לציפר לכתוב את מה שהוא חושב. אני לא בטוח אם הוא מאמין בזה או שש לעשות פרובוקציה, אבל אני מתייחס לזה בסובלנות". "אני מציע לקחת את הדברים בפרופורציות", מסכם בנזימן. "חופש הביטוי הוא גם לומר את הדברים האלה. אני לא נרעש מזה, ואני נגד משטרת מלים; שהקוראים ישפטו את זה כפי שהם רוצים".

הפשיזם האדום מרים ראש בברלין

הבחירות האחרונות בגרמניה הצביעו על תופעה כמעט בלתי-נתפסת מבחינה היסטורית, מעין יריקה בפרצופו של המזוקן שקרא לפועלי כל הארצות להתאחד: גם בגרמניה מעדיפים כל אלה שנפגעו מן המשבר הכלכלי האחרון את המרכז-ימין – הנוצרים-דמוקרטים והליברלים. הגרמנים העדיפו לשמור על כוחה של המפלגה השמרנית השלטת בראשות אנגלה מרקל ולנטוש בהמוניהם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לטובת הליברלים. השמאל במפלגה הסוציאליסטית חבר למועדון ותיקי השטאזי המאוגד תחת מפלגה שנקרא "השמאל", או בגרמנית "די לינקה", והעלה את ייצוגה בבונדסטאג מ-54 ל-80 מושבים.
 
הניתוח המרקסיסטי הוותיק שוב יטען כי "התודעה הכוזבת" של ההמונים היא ששיחקה תפקיד מרכזי גם בבחירות הנוכחיות. אולם התופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה ודורשת הסבר שחורג מהדפים המאובקים של כתבי מארקס, לנין וגראמשי. כך, בבחירות שנערכו לפרלמנט האירופי, ספגה המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מכה עזה, בבריטניה הלייבור עשוי לאבד את שלטונו לטובת השמרנים, בארצות הברית דועכת הפופולאריות של ברק אובאמה כמו זיקוקין די-נור דקה אחרי שנורו ובישראל ננטשו העבודה ומרצ לטובת קדימה הליברלית, כשהרוב נתן את תמיכתו לליכוד בראשות נתניהו.
 
אחרוני הסוציאליסטים, כך נדמה, שואבים חיזוק דווקא מהתחזקות הקומוניסטים. אולם ההתחזקות הזו באה דווקא על חשבון הסוציאליסטים עצמם, כך שבחישוב הכולל, מחנה השמאל הולך ויורד בכוחו מבחירות לבחירות. אוסקר לפונטיין, אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית לשעבר המשלב אופי של סטליניסט אפור עם פקיד שטאזי נלהב, אמר בראיונות כי מדובר ב"יום גדול לשמאל". זה הזכיר לי את הסיפור שסיפר בשעתו מרק גפן, לשעבר עורך "על המשמר", על הכתבה שהתבקש לפרסם למחרת הבחירות לכנסת, אי-שם בשנות השבעים. "מפ"ם לא הצליחה בבחירות", הייתה הכותרת. יד נעלמה הזדרזה למחוק מילה אחת – "לא".

מתחרה עם לה-פן בכמות שיערות השיבה – וברטוריקה. לפונטיין

השמאל התקשה מאז ומעולם לנתח מצבים פוליטיים פשוטים, וגם הפעם נדמה שהחגיגות במטה "די לינקה" מנותקות מהמציאות הפוליטית. יש משהו בסינתזה הזו שבין סוציאליזם דוגמטי ובין אוטיזם פוליטי שמצליח לגרום אפילו לשמאלנים פחות מחויבים להתנתק מהמציאות. למשל, נאום הניצחון המביך של ציפי לבני כשהתבשרה שהימין קיבל גוש חוסם בבחירות האחרונות.
 
סביר להניח שגם הפעם לא יהיה מי שישאל מדוע התיאוריה נכשלת, למה המוני העמלים מצביעים לליברלים ולשמרנים, מדוע נחלו הסוציאליסטים את המפלה הקשה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. שאלות כאלה גורמות לסוציאליסטים באג במערכת ההפעלה. אולם כדאי לשים לב שהתחזקות השוליים בגרמניה, כמו בארצות רבות אחרות, מעידה שהמרכז והימין אמנם נשארים בשלטון, אך בקצוות המפה הפוליטית הולך ונבנה כוח שעבורו דמוקרטיה היא רק שם המשחק, ובשום פנים ואופן לא ערך, לא כל שכן ערך עליון.
 
בשונה מהקצה הימני, שמתעורר אחת לעשור ושוקע באותה מהירות שעלה, לקצה השמאלי יש אורך נשימה ארוך במיוחד. יש לו השפעה רצינית על אישים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט. לכן, אירופה – שהרוב בה תומך בשמרנים תומכי ישראל – מהווה היום היבשת המרכזית לתעמולה אנטי-ישראל אפקטיבית ולעלילות דם נוסח דו"ח גולדסטון. ואם יש משהו שמטריד בהתחזקות השמאל הקיצוני האירופי, זה בדיוק הלחץ האנטי-ישראלי שביכולתו להפעיל בעקבות השפעתו הרבה ולאור הרומן החם בינו ובין האסלאמו-פשיזם.

מנהיג המפלגה, אוסקר לפונטיין, מחזר זה זמן רב אחר הימין הפרו-נאצי. בראיון שנתן לפני כמה שנים על פנייתו לתומכי הימין הקיצוני, אמר: "ברור שזהו אחד מיעדי מפלגת השמאל. אנו רוצים לשכנע את מצביעי הימין הקיצוני לחדול מלהמשיך ולהצביע עבור מפלגות אלה. אנו מבחינים היטב בין הימנים הקיצונים הקנאים, הפעילים במפלגות הימין הקיצוני לבין רבים ממצביעיהן, שמצביעים הצבעת מחאה נגד המפלגות הגדולות. אנו רוצים לפנות אל מצביעים אלה ולשכנעם שקיימת אלטרנטיבה ויש לנטוש את הימין הקיצוני".

כפי שכתבתי במאמר שפרסמתי לפני ארבע שנים, הפנייה של לפונטיין למצביעי הימין הקיצוני איננה מקרית. כך, פועלים פולנים המבקשים לעבוד בגרמניה מתוקף חופש התנועה של אזרחי האיחוד האירופי זוכים לכינוי "fremdarbeiter". כינוי זה, "עובדים זרים" הוא מונח בעל קונוטציות קסנופוביות מובהקות. השימוש הספציפי במילה "זרים" לא מיועד לבטא סטטוס משפטי אלא מדגיש את הזרות של אותם אנשים ביחס לחברה הגרמנית. הרפורמות הכלכליות שהוביל הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי דאז, גרהארד שרדר, זכו לכינוי "חוקי בושה" – schandgesetze – כינוי שמזכיר את הביטוי "schandfriede", אשר נעשה בו שימוש על-ידי הימין ברפובליקת ויימאר כנגד הליברלים שביקשו לבנות דמוקרטיה חרף הקשיים של חוזה ורסאי. 

בפני אנגלה מרקל עומדת היום שאלה חשובה: כיצד לרסן את הפשיזם. הפשיזם האדום. זו שאלה חשובה במיוחד לאור מסע התעמולה הפרו-איראני שמנהל הניאו-פשיזם האדום באירופה. בישראל, לפי שעה, האירדנטה הזאת בקושי הייתה מצליחה לגרד את אחוז החסימה אלמלא התגייסות הערבים. באירופה, היא כבר מסתערת על שרידי הסוציאליסטים. אם לדמוקרטיות יש זכות להגן על עצמן מפני סכנת פשיזם, לדמוקרטיה הגרמנית יש חובה לבודד בשנים הקרובות את הסטלינופילים שהרימו ראש מתחת לאפה. ככלות הכל, שני ההבדלים המרכזיים בין לה-פן ולפונטיין הם כמות שיערות השיבה והרטוריקה, לא התוכן הממשי.