ארכיון תג: בריטניה

מרגרט תאצ'ר – מורשתה תלווה את האנושות עוד שנים רבות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.4.2013

בהיסטוריה הבריטית של המאה ה־20, הייתה מרגרט תאצ'ר האישיות החשובה ביותר לאחר וינסטון צ'רצ'יל. כשנכנסה ב־1979 ללשכתה ברחוב דאונינג 10, מצאה תאצ'ר כלכלה מקרטעת הנשלטת על־ידי איגודים מקצועיים כוחניים. בריטניה של טרום ימי־תאצ'ר הייתה צל חיוור של האימפריה מראשית המאה. כאשר עזבה את מעון ראש הממשלה ב־1990, כלכלת הממלכה המאוחדת הייתה מהחזקות בעולם, עם צמיחה גבוהה, השפעה פחותה של האיגודים, נכסי־מדינה שהופרטו ויכולת להתמודד עם אתגרים כלכליים בעולם שהחל לעבור גלובליזציה.

את הכינוי "אשת הברזל" המציא שליט ברית־המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, והיא אימצה אותו בחדווה. יחד עם גורבצ'וב והאפיפיור האנטי־קומוניסטי יוחנן פאולוס השני, תאצ'ר ונשיא ארצות הברית המנוח, רונלד רייגן, היו הרפורמטורים הגדולים של שנות ה־80'. עם רייגן הביאה לסיום המלחמה הקרה וסתמה את הגולל למשך שנים ארוכות על הכלכלה הריכוזית, הסוציאליסטית. ברם, ראש ממשלת בריטניה המנוחה לא הייתה רק "אשת ברזל" כלכלית. היא הייתה נאמנה לעקרונות השמרנות גם בתחום המדיני. כך, נהגה ביד קשה כאשר פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד ב־1982, הרחוקים עד מאוד מבריטניה. רבים סברו, כי המחיר איננו כדאי. אולם תאצ'ר סירבה להיכנע לאנשי "שלום עכשיו" הבריטים, ועם בוא הבשורה על הפלישה, כינסה את חברי הקבינט שלה והודיעה להם, כי החליטה לפתוח במלחמה. בריטניה שילמה מחיר יקר, בכסף ובנפש, על המלחמה ההיא, על אי שמיעוט קטן מתושביו היה בריטי. בחשבון הסופי, התוצאה הייתה חיובית: החונטה ששלטה בארגנטינה לא הצליחה במזימתה להשתלט על האיים, ולבסוף נפלה הדיקטטורה בארגנטינה עצמה והדמוקרטיה קמה לתחייה.

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

היא זכתה לכהונה נוספת, נישאת על גלי־הניצחון במלחמה. מיותר אפוא להזכיר את ההבדל בין המנהיגות שגילתה בשעתו לבין חדלות ההנהגה שמגלים מנהיגים בעולם כיום נוכח איומים גדולים בהרבה. בישראל של אותם ימים, שגשגה האופוזיציה למלחמה צודקת שאליה יצאה הממשלה נוכח הטרור מלבנון. עבורה, הקשר בין תקיפות לאומית, מחויבות לדמוקרטיה וכלכלה חופשית היה עמוק ועיקרו במחויבותה לחירות האדם. בנאומה האחרון כראש הממשלה בפני הפרלמנט הבריטי, אמרה: "אנשים מכל רמות ההכנסה חיים טוב יותר משחיו ב־1979. האדון הנכבד אומר שהוא מעדיף, שהעני יהיה עני יותר, ובתנאי שהעשיר יהיה עשיר פחות. בדרך זו לעולם לא ייווצר העושר החיוני לשירותים חברתיים טובים יותר, כפי שיש לנו". המדיניות הזו הוכיחה את עצמה בישראל ובמקומות אחרים. כיום, ארצות שלא הלכו בדרכה של תאצ'ר, דומות לסוג של כוכבי־לכת מתים: יוון, קפריסין, ספרד. צרפת אך בקושי שורדת.

במערכה על האמת ההיסטורית, ידה של "אשת הברזל" הייתה על העליונה. כבר בשנת 1982, צנחה האינפלציה מ־18 ל־8.6 אחוזים. היא נדרשה להתמודד עם אבטלה המונית שהאמירה ב־1984 ל־3.3 מיליון מובטלים, אך ירדה דרמטית מקץ שלוש שנים. תאצ'ר התעמתה עם איגודי־העובדים במלחמתה על הפרטת הכלכלה ובימיה פרצה שביתת הכורים ההמונית שנמשכה שנה ועלתה למשק הבריטי כמיליארד וחצי ליש"ט. אולם הכנסות המשק מן ההפרטות היו משמעותיות והסתכמו בכ־47 מיליארד ליש"ט. היא הפכה את בריטניה ממדינת־עבר סוציאליסטית למתחרה מודרנית וחזקה בכלכלה העולמית.

תאצ'ר ראתה כתנ"ך שלה את ספרו של הפילוסוף האוסטרי השמרני, פרידריך האייק, "הדרך לשעבוד", שהיווה קריאת־תגר על הגישה הסוציאליסטית והיה אביהם הרוחני של השמרנים החדשים בארצות־הברית. הפופולריזציה שעשתה תאצ'ר לדמויות כמו האייק ומילטון פרידמן הגיעה גם לישראל, כאשר ב־2003 היה זה שר האוצר דאז, נתניהו, שהחל ליישם בכלכלה הישראלית את עקרונות הכלכלה השמרנית התובעת ריסון תקציבי, קיצוץ ההוצאה הציבורית ויעד גירעון נמוך. בדומה לשמרנותה הכלכלית, גישתה השמרנית בנושאי חוץ ופנים הייתה ניצית לא פחות: היא נאבקה בצבא האירי הרפובליקני שניסה להתנקש בחייה באוקטובר 1982, נלחמה על שליטת בריטניה בצפון־אירלנד, התעקשה על ברית צבאית חזקה עם ארצות הברית, התנגדה לרעיון האיחוד האירופי ואף טעתה פה ושם כאשר סירבה לשתף פעולה עם הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה של ימי האפרטהייד והתנגדה להוצאת הקמר רוז' מהאו"ם, על אף שהארגון סולק מהשלטון במלחמת קמבודיה־וייטנאם.

עמידתה האיתנה על עקרונותיה, שנבעה מהתנגדותה העיקשת לכל רעיון סוציאליסטי ("אין דבר כזה, 'חברה', יש רק אנשים ומשפחות", טענה), עיצבה את דמותה כמי שמימשה בימי־שלטונה את עקרונותיה ללא מורא וזכתה במשך שלוש כהונות רצופות לאמון עמה הבריטי. מול חידלון המערב כיום ואימוץ השקפות שכישלונן הוכח עוד טרם עליית תאצ'ר לשלטון, דומה כי על אף ש"אשת הברזל" איננה עוד, הרי מורשתה הרעיונית והפוליטית תלווה את הפוליטיקה העולמית עוד שנים רבות. או כפי שהעיר אמש ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון השמרני: "זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו".

הבעיה היא המהפכנים, לא המסתננים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.5.2012

צרפת סובלת מבעיית הגירה קשה: אם בדרום תל-אביב מתרכזים 70 אלף מסתננים, שם יש למעלה מ-2 מיליון מוסלמים – 5-10 אחוזים מהאוכלוסייה. כמו במקרה הצרפתי, גם ישראל הייתה שרויה בתרדמת. ברוס באוור, סופר, משורר מבקר ספרות אמריקני ידוע, פירסם לפני 6 שנים ספר נועז תחת השם "כשאירופה נרדמה", שבו טען כי תרבות ה"פוליטיקלי-קורקט" מגוננת על הפונדמנטליזם האסלאמי, שחותר תחת אושיות הליברליזם האירופי. גם בישראל, סוככה אותה תרבות על זכותם של מסתננים, עובדים זרים ופליטים להתאזרח או לזכות בחסות המדינה, במנותק ממצב הממשי.

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

דמיון לאירופה. עטיפת הספר "כשאירופה נרדמה".

הדמיון המהותי בין צרפת לבין ישראל הוא ההתעוררות המאוחרת, והחלקית: סרקוזי עלה לשלטון על גל המאבק במהגרים, אך לא עשה הרבה, אותגר על-ידי מרין לה-פן והודח על-ידי המיעוט המוסלמי שהצביע בהמוניו להולנד. בישראל, תחושת ההתקוממות בדרום תל-אביב הקיצה את ההנהגה, אך גם כאן קול המאבק הופקר לימין הקיצוני שבין דני דנון לבין מיכאל בן-ארי. האליטה, שהתקוממה נוכח השיסוי נגד המסתננים, הצליחה להפוך את הדיון הציבורי מעיסוק במסתננים לדיון בדמוקרטיה הישראלית ומידת-קרבתה, לדידם, לגרמניה 1933. הימין פה פחות מוגבל מסרקוזי, ולו מהטעם הפשוט שנתניהו בשלטון. אך הוורסיה המקומית של לה-פן ושותפיה תדאג, כתמיד, לשחק לידי השמאל שיצעק על "פשיזם" ויגייס את העולם נגד הממשלה המגרשת "פליטים".

הנאמנות של השמאל למסתננים, שמצהירים בריש גלי כי לא נמלטו מאימת רצח-עם אלא מחמת רצון לחיים טובים יותר, איננה הומאנית. לתפישה השמאלית, שעיקרה מדינת כל אזרחיה, יש עניין במסתננים, בדיוק כמו העניין שמגלים אצלם בערבים שכן לסוציאליסטים ולליברלים המקומיים אין יכולת לעלות לשלטון ללא המיעוט הלא-יהודי. בצרפת, המוסלמים הכריעו את הכף בין הולנד לבין סרקוזי. אם מצרפים את תומכי סרקוזי ולה-פן יחד, מגלים שהצרפתים אינם סוציאליסטים ברובם. בלונדון, כמעט וזכה הקומוניסט קן ליוינגסטון מהלייבור בראשות העירייה. ובגרמניה, השמרנים איבדו את מדינת המחוז הגדולה ביותר לטובת הסוציאליסטים. ובישראל? כאן מדברים בשמאל בגלוי על תמיכת הערבים בבחירות הקרובות ואחוז ההצבעה הגבוה בקרבם כמנוף להפלת נתניהו. אם יצטרפו למחנה הזה עוד 10-20 אלף סודאנים שיקבלו אזרחות, אלה קולות שיכולים להוסיף מנדט נוסף למפלגות השמאל.

בספרו "מחשבות על המהפכה באירופה" מ-2009, ספר נוסף העוסק השפעת ההגירה המוסלמית על אירופה, טוען כריס קאלדוול מה"וויקלי סטנדרט" שאירופה איננה יכולה להתמודד עם הדיון על הגירת המוסלמים, כיוון שכל מי שמבקר ולו במעט את האסלאם מתויג באחת כ"אסלאמופובי", ומלין על התרבות האירופית הנגועה בבלבול, ברלטיביזם וברב-תרבותיות המסמאת את היבשת. הבעיה אצל חלק גדול ממבקרי הניאו-הומניזם, שבינו לבין הומאניות אין ולו דבר, היא שללא מעט אינטלקטואלים מאירופה ומארה"ב אין שמץ של הבנה בכל הנוגע ללוחמה פוליטית.

אצלנו, הישרא-קומוניזם רוצה לחבור לערבים כדי לחסל את ישראל כמדינה יהודית. האירו-קומוניזם רוצה לחסל את אירופה כבת-ברית לאמריקה על מנת למוטט את הקשר בינה לבין "האימפריאליזם האמריקני" באמצעות גדודי האסלאמו-פשיזם. לשמאל אין איזו אשליה על רב-תרבותית נפלאה שבה הבורקה והחג'אב ישתלבו בהרמוניה עם פעמוני הכנסייה וקול בתי-הכנסת. הנאיביות הזו מעולם לא אפיינה מהפכנים. המטרה היא למוטט את מדינת היהודים, במקרה הישראלי, ולחסל את הברית עם ה"אימפריאליזם", במקרה האירופי, כדי לקדם את המהפכה האנטי-ציונית והאנטי-אימפריאליסטית, שנגועה באנטישמיות.

המסתננים הם בסך הכול כלי-משחק בידי האליטה הישרא-קומוניסטית והרדיקלית הבעיה איננה הדפוקים מהעולם השלישי שבאים לחיות בשכונת שפירא, אלא המהפכנים שרוצים בהם על מנת לחסל את אופייה היהודי של מדינת ישראל באמצעות ייבוא מצביעים שבסופו של יום ישימו את הפתק הנכון בקלפי.

צהוב יורד – מה עומד מאחורי סגירת "ניוז אוף דה וורלד"?

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

סגירתו של הצהובון הבריטי הוותיק 'ניוז אוף דה וורלד' היא כנראה לא המכה האחרונה שתנחת על אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק שנתפסה בקלקלתה. בחוגי השמאל בבריטניה ובארה"ב מחככים ידיים בהנאה

הממלכה המאוחדת ידעה סערות רבות בעברה, אולם דומה כי ההמולה הנוכחית אינה שוככת נוכח האירועים האופפים את סגירת הצהובון 'ניוז אוף דה וורלד'. הצהובון הפופולרי נסגר ביום ראשון השבוע, לאחר שנחשף כי ביצע ציתותים והאזנות סתר ליותר מ-4,000 איש, לרבות ציתות לקרובי משפחה של חללים בריטים שנספו בעיראק ובאפגניסטן. בעקבות הפרשה, יצא לאור ביום ראשון הגיליון האחרון של העיתון, ונדמה כי רוב עובדיו – בהם כ-200 עיתונאים ועורכים – יפוטרו. הצעד היה ככל הנראה בלתי-נמנע בעקבות קריאות המפרסמים להחרים את העיתון, מעשה שעלול היה למוטט את הצהובון מבחינה כלכלית. בבריטניה חשבו שמעצרו של אנדי קולסון, בעבר עורך העיתון ועד ינואר האחרון יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבריטי המכהן דיוויד קמרון, היה שיא הפרשה. אולם בראשית השבוע נולד שיא חדש.

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

משלם מחיר על השקפותיו. רופרט מרדוק

רופרט מרדוק, איל התקשורת שמחזיק בכלי תקשורת רבים ובהם 'ניוז אוף דה וורלד', הוא גם הבעלים של העיתון הפופולרי, היוקרתי והוותיק 'סאנדיי טיימס'. רשת בי-בי-סי דיווחה ביום שני האחרון, כי העיתון ליקט במשך יותר מעשור מידע אישי על יורשו של ראש הממשלה לשעבר בלייר, גורדון בראון. לפי הדיווח, עובד 'הסאנדיי טיימס' התחזה לבראון וכך הצליח להשיג מידע על חשבון הבנק של ראש הממשלה לשעבר. עוד השיג העיתון מידע רפואי על פרייז'ר, בנו של בראון, אשר נפטר ממחלת סיסטיק פיברוזיס לפני כמה שנים.
השערורייה הזאת מיתוספת לשורות שערוריות סנסציוניות, ובהן מקרה שבו שכר העיתון חוקר פרטי שיפרוץ לטלפון של מילי דאולר בת ה-13 שנעלמה ונרצחה במארס 2002. המשטרה מטפלת בפרשה באגרוף של ברזל: קלייב גודמן, כתב לשעבר בעיתון לענייני משפחת המלוכה, נעצר, וחוקרי המשטרה פשטו על משרדו ועל ביתו בחשד שפרץ לתא הקולי בטלפונים של מפורסמים. במפלגה השמרנית, הנבוכה נוכח העובדה שעורך העיתון שימש יועץ לראש הממשלה המכהן, מתחילים להתאושש מהמהומה. יש שם מי שתוהה מדוע ממשיכים כלי תקשורת מרכזיים בבריטניה, כמו הבי-בי-סי ויומון 'הגרדיאן', לשפוך עוד ועוד נפט למדורה הבוערת של המתחרה הוותיק שלהם. לא מעט קולות טוענים שההיסטריה המלובה סביב הפרשה לא נעוצה אך ורק בדאגת הממסד העיתונאי הבריטי לחוק ולמוסר.

הון אישי של 6 מיליארד דולר

הבעלים של חברות 'ניוז אינטרנשיונל', תאגיד המדיה הבריטי שמחזיק בבעלות על 'ניוז אוף דה וורלד', ו'ניוז קורפ', קונגלומרט המדיה השני בגודלו בעולם – הוא איל ההון רופרט מרדוק בן ה-80. מרדוק התחיל את עסקיו בתחום התקשורת בארץ הולדתו, אוסטרליה, ומשם החל במסעו לבריטניה. לצד רכישות בתחום הטלוויזיה והתקשורת הלוויינית, הקים מרדוק בשנת 1986 את רשת 'פוקס' האמריקנית בניסיון לייצר אלטרנטיבה ימנית למיינסטרים הדמוקרטי בתקשורת. הוא אף רכש את היומון הכלכלי היוקרתי 'וול סטריט ג'ורנל'. לפי ההערכות, הונו עולה על 6 מיליארד דולר. לפי הדיווחים, הכנסות 'ניוז קורפ' בתחום העיתונות המודפסת מהוות כ-18 אחוז מסך ההכנסות של החברה, קרי כ-32 מיליארד דולר. מרדוק אף שקל למכור את אימפריית העיתונות שבבעלותו כדי להשתלט על מלוא מניות חברת תאגיד התקשורת 'בריטיש סקאיי' שבה הוא שותף.

מרדוק הפך לאיש השנוא על החוגים השמאליים בבריטניה. הוא רכש ב-1969 את ה'סאן' הלונדוני והפך אותו לטבלואיד רב-תפוצה. בשנת 1981 רכש את 'הטיימס' ואת 'הסאנדיי טיימס', ואימץ קו מערכתי התומך באשת הברזל, ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ'ר. כך הפך באחת לשנוא-נפשם של האיגודים המקצועיים. בסוף תקופתה של תאצ'ר, עבר לתמוך בטוני בלייר הצעיר, ועם סיום כהונתו הפנה את תמיכתו לראש הממשלה המכהן, קמרון. בארצות הברית, הביע מרדוק ב-2006 תמיכה במסע הבחירות של הילארי קלינטון לתפקיד סנאטורית מדינת ניו יורק, ובבחירות האחרונות תמך במועמדותו של ברק אובמה. זאת, בשעה שרשת 'פוקס' שבבעלותו מזוהה יותר עם המפלגה הרפובליקנית.

לתפקיד המו"ל של 'ניוז אוף דה וורלד' מינה את בנו, ג'יימס מרדוק, תומך נלהב של ארצות הברית וישראל. מרדוק הבן נחשב לשמרן יותר מאביו, והוא אף תמך במלחמת עיראק. נוכח העמדה האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקנית העקבית של רוב כלי התקשורת בבריטניה, יש המעריכים כי לעיתונאים משמאל ישנה מטרה אחת ברורה: לחסל את מרדוק מבחינה תקשורתית.

עם זאת, מהפרשה עולות בעיות אתיות חמורות: מחקירת הפרשייה עולה, ש'ניוז אוף דה וורלד' לא שיתף פעולה באופן מלא עם חקירת המשטרה בפרשיית האזנות סתר דומה מהעבר. סגן מפקד משטרת לונדון, ג'ון ייטס, החליט ב-2009 שלא לפתוח מחדש את תיק החקירה הקודם נגד העיתון וזכה על כך לקיתונות של ביקורת בעקבות התפוצצות הפרשה. ברור לחלוטין כי מעבר לכל היבט פלילי, לסיפור הזה יש היבט אתי בעייתי חמור לא פחות.

עסקת הרכישה הוקפאה

לפי שעה, אין כמעט יום שבו אין עדכונים בפרשה. בתחילת השבוע דיווח היומון 'דיילי מייל', כי כתבי 'ניוז אוף דה וורלד' ניסו לפרוץ לתיבות הדואר הקולי של קרבנות מתקפת ה-11 בספטמבר. לפי הדיווח, שוטר ניו יורקי לשעבר סיפר כי אנשי הצהובון הציעו לו תשלום על מנת שישיג עבורם את פלט שיחות הטלפון האחרונות שביצעו חלק מקורבנות האסון. הסתעפות הפרשה חושפת אפוא את מרדוק לתביעות גם בארצות הברית, שם הרשויות צפויות לנהוג בו ללא כפפות המשי הבריטיות שלהן התרגל עד כה.

לעת עתה מסרב מרדוק לפטר את רבקה ברוקס, מנכ"לית 'ניוז אינטרנשיונל' ובעבר עורכת העיתון, מאחר שזו טוענת כי לא ידעה על פרשיית הציתותים. ברוקס נהנית מתמיכתו העקבית של מרדוק וזה אף הצביע עליה כשנדרש לציין מי מועמד להיות המנכ"ל הבא של החברה. הוא עצמו זוכה לרוח גבית מסוימת מצד ראש הממשלה המכהן, שאיננו פועל ישירות כנגדו וזוכה על כך לביקורת צולבת מצד יושב ראש מפלגת הלייבור, אד מיליבנד. הפרלמנט הבריטי החליט לעת עתה להקים מעין ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים, אולם יריביו של מרדוק מעוניינים בליטרת הבשר שלהם.

לפני שהתעוררה שערוריית 'ניוז אוף דה וורלד', העסיקה את הברנז'ה הבריטית פרשה אחרת שחזרה השבוע לכותרות: 'ניוז קורפ', החברה שבבעלות מרדוק, ביקשה לרכוש את חברת הלוויין 'בריטיש סקיי'. מרדוק, המחזיק 39 אחוז ממניות 'בריטיש סקיי', ניסה לקבל אישור לרכישת יתר המניות, והדבר עורר מחלוקת חריפה בבריטניה. הפולמוס העמיק לאחר ששר התרבות הודיע שיאשר את העסקה. איל המדיה הקשיש ביקש להרגיע את הסוציאליסטים משמאל והבטיח כי 'ניוז קורפ' תנפיק את ערוץ 'סקיי ניוז' – תחנת טלוויזיה בינלאומית בבעלות חברת 'בריטיש סקיי' – כחברה נפרדת ותמנה לערוץ מנהל מנוסה ועצמאי. המהלך עורר מחלוקות חריפות בתקשורת הבריטית וביום רביעי הודיע מרדוק כי הוא מסיר את הצעתו לרכישת החברה.

אולם לא בכך תמה הפרשה: מנהיג הלייבור מיליבנד צפוי לדרוש כי ועדת החקירה שמונתה – שבראשה יעמוד השופט בריאן לבסון ותקבל עדויות תחת שבועה – תורכב מבעלי תפקידים שונים ותבדוק את מכלול יחסי המשטרה והעיתונות הבריטית, ולא רק את פרשת 'ניוז אוף דה וורלד'. דומה שפעילותו של מנהיג האופוזיציה תרמה רבות לסיכול עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי': לפני שהודיע מרדוק שהוא מסיר את הצעתו, קרא מיליבנד לראש הממשלה קמרון להקפיא את עסקת הרכישה של 'בריטיש סקיי' עד שהמשטרה תסיים לחקור את הפרשה. המתקפה של מיליבנד התגלגלה ככדור שלג: אחד המשקיעים המשמעותיים ביותר ב'בריטיש סקיי' רכש השבוע בחזרה מניות של החברה, בנימוק שאינו רוצה שמרדוק "יקבל אותן בזול". ואם לא די בכך, מניות 'ניוז קורפ' נפלו ביום שני האחרון ביותר מ-7 אחוזים בשל חששות המשקיעים כי החברה לא תצליח לזכות באישור לרכישת ענק התקשורת הבריטי.

נראה שאחת הסיבות למשיכת הצעת הרכישה של 'בריטיש סקיי' הייתה חששם של מרדוק וקמרון מפני התערערות הקואליציה השלטת: מיליבנד הציב בתחילת השבוע אולטימטום לראש הממשלה כשהודיע כי יעלה את פרשת רכישת החברה – כאשר שווי החברה עומד על 14 מיליארד – להכרעת הפרלמנט אם קמרון לא יבלום את העסקה. קמרון, שהצליח להקים ממשלה בעזרת הליברל-דמוקרטים, חשש כי הצבעה בפרלמנט תפלג את הקואליציה שלו לאור המתיחות המתמדת בין כלי התקשורת שבבעלות מרדוק ובין הליברל-דמוקרטים. כשפרסם מרדוק כי הוא מסיר את הצעת הרכישה ל'בריטיש סקיי' בשווי של 19 מיליארד דולר, בירך על כך ראש הממשלה.

ללא גיבוי ממשלתי

עוד לפני ההודעה על הסרת הצעת הרכישה, דיווח היומון 'אינדיפנדט' כי מקור ממשלתי בכיר מסר שמתגבשת תוכנית להשעיית העסקה כל עוד חקירת המשטרה נמשכת. מרדוק, כנראה, הבין את המסר. איתות למצב הקשה שבו שרוי קמרון התקבל כאשר סגנו, ניק קלג, קרא למרדוק לוותר על עסקת רכישת 'בריטיש סקיי'. מרדוק הבין כי לא תהיה לו ברירה אלא להסיר את הצעת הרכישה, לאחר שביום שלישי החליטה הממשלה הבריטית לתמוך בהצעת הלייבור הקוראת לו לעשות כן.

בקרב חלק ניכר מהעיתונאים הבריטים, ובפרט אלה המזוהים עם השמרנים, ישנה דאגה רבה מההחלטה להתערב בשוק העיתונות הבריטית. יש הטוענים כי המדובר באיום של ממש על חופש העיתונות. מלבד העובדה שמנהלי מסע הצלב נגד מרדוק הם כלי תקשורת המזוהים עם השמאל הבריטי, ובהם היומון 'הגרדיאן' והבי-בי-סי, עולה חשש כבד שיהיה מי שינצל את האירועים על מנת להניח את הרגל הממשלתית בשוק התקשורת הבריטי. אפשר רק לתאר מה היה קורה בישראל אילו הממשלה הייתה מחליטה למנות ועדת חקירה בפרשת ענת קם ומעורבותו של העיתונאי אורי בלאו, שגלה לבריטניה זמן קצר לפני שהתפוצצה הפרשה וזכה לגיבוי 'הארץ' ומו"ל העיתון, עמוס שוקן.

בינתיים, מרדוק זוכה למטחי אש גם בארצות הברית. במאמר שפרסם בתחילת השבוע בכתב העת 'ניוזוויק', יצא נגדו במתקפה חריפה העיתונאי האמריקני קרל ברנסטין. לברנסטין יש יוקרה אדירה בעיתונות האמריקנית: הוא והעיתונאי בוב וודוורד חשפו את פרשת ווטרגייט שהורידה מהשלטון ב-1974 את הנשיא ריצ'רד ניקסון. לפי ברנסטין, אימפריית התקשורת של מרדוק פעלה על סמך עקרון ה"אומרטה", המיוחס למאפיה. במאמר, שתרגום שלו התפרסם ביומון הכלכלי 'גלובס', מספר העיתונאי האמריקני שאחד המנהלים הבכירים לשעבר באימפריית התקשורת של מרדוק אמר לו: "השערורייה הזו לא הייתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר, אלא רק בחוגו של מרדוק. הפריצות האלקטרוניות ב'ניוז אוף דה וורלד' נעשו בהיקף המוני. יותר מכל אדם אחר, מרדוק המציא וקיבע את התרבות בחדר החדשות, שבו עושים כל דבר כדי להשיג ידיעה. לא לוקחים שבויים, משמידים את התחרות, המטרה מקדשת את האמצעים". מאמרו של ברנסטין הכה גלים בארצות הברית והמחיש כי גם שם צפויה לו התמודדות לא-פשוטה.

סביר להניח כי גם לאחר כתיבת שורות אלה תתפרסמנה ידיעות נוספות הקשורות באימפריה התקשורתית שעליה עמל מרדוק במשך למעלה מ-40 שנה. עם זאת, נראה שדבר אחד כבר ברור: לאיל התקשורת הבינלאומי ייקח זמן רב לשקם את המוניטין שלו ושל התאגיד אשר מצוי בבעלותו. העובדה שמרדוק צבר כל כך הרבה אויבים בברנז'ה התקשורתית בשל השקפותיו השמרניות, לצד פיטורי מאות עיתונאים ואנשי תקשורת בשל מה שנראה ככשל אתי קשה בניהול עיתון בעל תפוצה אדירה, רק יקשו על איל המדיה בן ה-80 לשקם את מעמדו ויוקרתו שאותם השיג בעמל רב.