ארכיון תג: בחירות

אובמה מנסה להתחבר לשמאל המאורגן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.5.2012

לנשיא האמריקני אובמה היו שלל הזדמנויות לקדם במהלך כהונתו נישואים בין בני זוג מאותו המין. אפס לא היה לא שום אינטרס לפלג את החברה האמריקנית כפי שעשה עת חוקק את רפורמת הבריאות שלו. הוא ביקש להצטייר כנשיא של כל האומה, כולל שמרנים. בשלב מסוים, קיווה לקרב אליו רפובליקנים אחרי חיסול בין לאדן. בפועל, התנהלותו, ששיאה במסירת חלקים נרחבים מהעולם הערבי לזרועות האסלאם והפקרת סוריה לקצב מדמשק, גרמה לכמעט מחצית מהאמריקנים להתנתק ממנו כליל, ולאחרים לתמוך בו עם אכזבה גדולה. ועתה הוא מגיע עם היוזמה הרדיקלית ביותר בתולדות ארה"ב לשינוי מהותי במוסד הנישואים האמריקני.

המאמץ להכשיר את הנישואים בין בני זוג מאותו המין מיועד לחבר את אובמה אל הבסיס שאיתו הוא הלך לבחירות לפני 3 שנים: השמאל העמוק של זכויות האזרח, הרדיקלים מאוניברסיטת ברקלי, האיגודים המקצועיים והתקשורת הליברלית. הוא לא חושש לנכר קהל מצביעים אחר: שחורים והיספאנים. הם לא יצביעו למיט רומני גם אם זה יצטרף אל ג'סי ג'קסון ויישבע אמונים לתנועה לזכויות האזרח. הנשיא האמריקני רוצה לוודא שהשמאל המאורגן צועד איתו לקראת הבחירות. הוא דיבר דברים דומים ב-2009 אבל משנבחר ביכר שלא לעסוק בנושאי-פנים מתוך רצון לפנות אל מה שמוגדר בעגה השמאלית "לאומני העולם השלישי". תנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי שתישאנה אותו על כפיים כמשחרר המזרח המדוכא מעולם של טירנים ודספוטים. עתה הוא חוזר אל הליברלים, אחרי שהפרויקט המרקסיסטי שלו כשל, גם בתחום רפורמת הבריאות.

מעניין שאובמה אומץ עד מהרה על-ידי השמאל הישראלי בהקשר החד-מיני. "הארץ" הקדיש לכך את העמוד הפותח שלו בשישי האחרון. מרצ קפצה על המציאה, אף על פי שבתקופת כהונתה בממשלת ברק לא נקפה אצבע לטובת החד-מיניים (יוסי ביילין, אגב, שלל נישואים בין בני זוג מאותו המין כשאהוד ברק קידם סדר-יום חילוני בשלהי הקדנציה שלו). לפתע, הרדיקלים והליברלים נזכרו שישראל מקדשת נישואים בין גבר ואישה, ואכלו את דברי אובמה כמוצאי שלל רב. צריך לקרוא את הדברים בהקשר הראוי: לשמאל המקומי, כמו לנשיא האמריקני, לא אכפת באמת מזכויות אדם ואזרח. המטרה היא להוסיף עוד פרק על סדר היום של הבחירות הבאות, שיקרב קהלים נוספים לשמאל. השר יובל שטייניץ, שהתארח בחמישי שעבר במפגש התא הגאה בליכוד, אמר את הדברים נכוחה: הוא יתנגד לנישואים חד-מיניים, אף שהוא ער למורכבויות השונות. אבל שטייניץ יודע, כי אם הליכוד לא יסכים לאמץ אל חיקו את הפונדמנטליזם הליברלי, בבחירות הבאות יהיה מי שיבקש להוסיף את עמדות הימין בנושא זה לארסנל הנשק נגד נתניהו. אפילו שלי האדומה הזדרזה להודיע על תמיכתה בחד-מיניים, משל הייתה מאז ומעולם בת-ברית של שולמית אלוני.

הניסיון לערער את החברה המערבית, האמריקנית והישראלית, באמצעות רעיונות רדיקליים, כאשר לנין ודרידה משמשים בערבובייה, נגוע גם בצביעות. לא אובמה ולא השמאל, לא יבקרו את הערבים והאסלאם על יחסים לנשים או למיעוט החד-מיני. ישראל, בהקשר הזה, היא המקום הטולרנטי ביותר עלי-אדמות לזכויות מיעוטים, בפרט אנשי ונשות הקהילה הגאה. בשקט, הם מודים, ממשלת נתניהו מתקצבת אותם יותר משתקצבו אותם ממשלות קודמות. מי שבאמת רוצה למצוא פתרון לבעיה זכויותיהם של מיעוטים, יכול לעשות זאת בלי מהומה. ללא פרובוקציה מיותרת.

הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ובישראל יידרשו להירתם למערכה חדשה שתכניס את זכויות המיעוטים לפרופורציה הראויה לעת הנוכחית. בשעה שהאסלאם מאיים להפוך את לונדון ללונדוניסטן, כשבפאריס הנשיא החדש נבחר על קולות המוסלמים, וכאשר איראן רוצה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למיעוטים שונים מותר לחכות קצת ולהסתפק בזכויותיהם הקיימות. הם הלא ייתלו ראשונים אם ירים האסלאם ראש. הם – והשמאל החילוני, אשר פעיליו היו הראשונים שהוצאו להורג בחוצות טהרן לאחר שחומייני הגיע מנצח על גלי אי-האונות של ג'ימי קרטר.

יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.5.2012

פרישתה של ציפי לבני מהכנסת על מנת להשתלב מחדש במארג הפוליטי החדש שייווצר כאן מתישהו בסוף הקיץ, היא כנראה יריית הפתיחה במערכה על הכנסת ה-19. לראשונה מקום המדינה, אין לשמאל-מרכז מועמד לראשות הממשלה. זה מצב חסר תקדים בכל מדינה מערבית.

למעשה, יש מועמד אחד להנהגת המדינה: נתניהו. הניצחון התודעתי של טענת הימין בדבר התאיינות הפרטנר הפלשתיני הפכה לעובדה מוגמרת, וייתרה את השמאל המדיני. מה שנשאר היום הוא שמאל כלכלי, חברתי ואזרחי, עם זנבות כלשהם שעדיין נתלים בתקווה שסדר היום המדיני יחזור בעקבות ניצחון אפשרי של אובמה בנובמבר. בריבוע הזה מהלכים יחד לבני, מופז, דב חנין וזהבה גלאון, אבל כולם מבינים שהבחירות הקרבות לא תהיינה על הפיכת אבו-מאזן לפרטנר אמיתי. גם התפרקותה מרצון של הקואליציה סביב חוק טל מלמדת שבימין חילחלה תודעה מקבילה, שהמערכה שהחלה עם חתימת הסכמי אוסלו לפני 19 שנה, נגמרה.

הבחירות הקרובות תעמודנה, אם לא יקרה משהו חריג, בסימן שיבת השמאל לערכים של סוציאליזם מכאן וליברליזם מכאן, והתגבשות הימין סביב ערכים של שמרנות חברתית וכלכלית, עם עין צופיה לסוגיות מהותיות כמו איראן, הדה-לגיטימציה העולמית לישראל וההתמודדות עם הלא-פרטנר הפלשתיני. למען האמת, השאלה הגדולה – ההתמודדות עם הסרבנות הפלשתינית, האיום האיראני והתגבשות האסלאם הרדיקלי – אינה פחות משמעותית משאלות של כלכלה חופשית, משק מתוכנן, גיוס לצה"ל ועניינים אזרחיים כמו נישואים לכל והסטאטוס-קוו בין דתיים לחילוניים.

אבל לא זה מה שיקבע את הצבעת הישראלים. לכל הפחות, לא זה מה שיגדיל משמעותית את כוחו של הליכוד או את כוחן של מפלגות השמאל. המטרה הגדולה של ההתארגנויות החדשות בבחירות הקרובות היא בידוד הליכוד ונתניהו. במלים פשוטות, הרצון הוא להעמיד מול הליכוד בהנהגת נתניהו גוש גדול של ארבע-חמש מפלגות שמאל גדולות ובינוניות, לצד הערבים, שייזכו ב-59 מנדטים. הסקר של מינה צמח ב"ידיעות אחרונות", ובו 'האיחוד הלאומי' ו'הבית היהודי' אינן עוברות את אחוז החסימה כלל, מלמד שזה לא מופרך: פער של 2-3 מנדטים לטובת גוש הימין-חרדים יהפוך את נתניהו לתלוי, במקרה הטוב, בכצהל'ה, בברוך מרזל ובבן-ארי, בהנחה (סבירה) שיעברו את אחוז החסימה.

אם יבקש נתניהו להימנע מהתייעצויות ליליות בהשתתפות איתמר בן-גביר על כל ג'בל ביו"ש, הוא יצטרך לקחת לצידו את אחת ממפלגות השמאל-מרכז, ולהסתמך על שותפות לא-טבעיות בעליל, כאשר הגוש הימני בקואליציה סובב סביב ה-50 ומשהו מנדטים.

לפי הניסיון ההיסטורי, שום ממשלה שאיננה ממשלת אחדות ומסתמכת על שותפות שונות, לא מחזיקה מעמד. זה קרה לברק שנה וחצי אחרי שניצח בבחירות 99': 'ישראל אחת' הייתה תלויה בשותפות לא-טבעיות וממשלת ברק נפלה בעקבות נטישת המפד"ל וש"ס. תהא אשר תהא השותפה שנתניהו יביא עמו, הוא יהיה תלוי בה לחלוטין. התרגיל המבריק של פירוק מפלגת העבודה לא יחזור על עצמו שוב, וטוב שכך. לא שלי יחימוביץ', לא שאול מופז ובטח שלא יאיר לפיד, רואים עצמם על תקן שרים נטולי עתיד בממשלת נתניהו. יש סיכוי סביר, שהקואליציה הבאה תתפורר בתוך שנתיים מהקמתה.

הדבר המרכזי שבוחרי הימין צריכים להבין מהמציאות המתגבשת מול עיניהם הוא, שמי שרוצה את נתניהו כראש הממשלה לעוד ארבע שנים, צריך להצביע ליכוד. לא מעט מבוחרי הימין אינם מבינים את המשמעות של אי-הצבעה לליכוד. כך, אחד מחברי מרכז הליכוד אמר בכינוס המרכז בראשית השבוע, שבגלל שר האוצר שטייניץ למפלגה יש רק 30 מנדטים בסקרים. סיננתי לעבר חבר, שבזכות שטייניץ לליכוד אין 12 מנדטים בסקרים.

אם הממשלה הבאה תיאלץ לנווט את הכלכלה הישראלית בין איומים לפרום את התקציב לכל עבר לבין ניסיונות להכריח את נתניהו ליצור פרטנר יש מאין, ישראל עלולה להפוך לאי של חוסר יציבות שבו שמו של אהוד ברק כמייצב הקואליציה יתגלגל בפי אנשי הליכוד כמעדן מלכים שטעמו רחוק והגעגועים אליו רבים.

הבחירות, נתניהו ועליית השמאל העולמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2012

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים. החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים. לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד". במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל. המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס. בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות. סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.

הבליץ החדש נגד בנימין נתניהו

א. למן כינונה, עברה ממשלת נתניהו כמה גלי צונאמי. כל גל איים לפרקה, אבל היא נותרה על מכונה: הגל הראשון היה המדיני, בהשראת הנשיא אובמה ובתיווכו הנדיב של שר הביטחון ברק. התחזית השחורה שלפיה פלשתין מוקמת, ישראל מבודדת והממשלה קורסת, התנדפה כלא הייתה. ענני אוקטובר השחור התפזרו יחד עם גל הצונאמי השני: המחאה החברתית. הקרן לישראל חד"שה יחד עם הבריגדות האדומות של כפר שמריהו ביקשו לנצל מצוקה קיימת כדי לחסל ממשלה נבחרת. הציבור יצא לרחובות, הבין את הבלוף של ליף, החבורה התפרקה. הגל השלישי סבב סביב בית המשפט העליון והמאבק "למען הדמוקרטיה": "חוק גרוניס" שכנראה יעבור עוד שבועיים, חוק העמותות, חוק ועדות החקירה לשמאל, חוק לשון הרע ועוד. היבול של הימין היה דל מאוד: בראש בית המשפט העליון יעמוד שופט שמרן והגון שאיננו מזוהה עם מסורת האקטיביזם השיפוטי של ברק. בשביל זה אין צורך בממשלת ימין. מספיק דניאל פרידמן אחד בממשלת אולמרט ולבני. גם הפעם הקואליציה שמרה על יציבותה. נתניהו נשאר בראש.

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

ראש הממשלה היטיב להכיל את גלי הצונאמי השונים כדי שלא יערערו את יציבות הממשלה היציבה ביותר שהייתה פה מאז ממשלת האחדות של פרס ושמיר. הוא ריסן ומיתן, נידב וחילק, הקשיב והחליט. לשמאל נוצרה בעיה כפולה: כל מערכה ציבורית נגד נתניהו נגמרת בנוק-אאוט לטובת ראש הממשלה והסערה הציבורית שוככת. במקביל, גם כאשר העסק מתערער – בכל סקר, שומרת הקואליציה על יציבותה עם 30 מנדטים פלוס מינוס לליכוד. אז מה עושים כאשר שלושה גלי צונאמי עם פעילות טקטונית חזקה לא מצליחים למוטט ממשלה נבחרת? מתחילים לייצר סערות ציבוריות שמדגדגות בלב הקונצנזוס. בלי ערבים, בלי 'שלום עכשיו', בלי ביניש ובלי דפני ליף.

ב. הסערה שאנחנו נמצאים בה כרגע היא דוגמה לכך. הרי אפליית נשים (המושג "הדרת נשים" הומצא במיוחד עבור הקמפיין הנוכחי) איננה עניין חדש, בטח שלא בקרב החרדים. יתירה מכך, היא נפוצה יותר בקרב הערבים והבדואים מאשר אצל החרדים. כאשר ביקרתי לא אחת בבני ברק, מעולם לא חזיתי ביריקות או באלימות נגד נשים: ההפרדה מתקיימת מרצון, ונוחה גם לנשים. אז יש מיעוט קטן שיושב בבית שמש ומתנכל לנשים. או יש מיעוט אחר שמתעקש לעשות הון פוליטי מהפרדה באוטובוסים. וכמובן, יש גם חרד"לניקים שמתנגדים לשירת נשים. צריך להיאבק בהם. כל הממשלה התיישרה עם המאבק נגדם. ש"ס לא פצתה פה. לימור לבנת מקבלת גיבוי מלא מנתניהו להיאבק נגד הקבוצות האלימות. השוליות. אבל למתנגדי נתניהו זה לא מספיק.

המיני-צונאמי שנתניהו מתמודד איתו מיועד, קודם כל, לערער את התמיכה הציבורית בו מתוך המחנה שלו, הלאומי-הימני, עם חילונים ומסורתיים שנגעלים מהפקרת הדת בידי מיעוטים קיצוניים, וחרדים שמרגישים מאוימים מהמסרים החילוניים של ראש הממשלה. אפשר לתמצת את הקמפיין הנוכחי בכמה שורות: אם לא די בכך שכל העולם נגדנו, ושלמרות היציבות הכלכלית הפערים החברתיים פה גבוהים, הרי ישראל כבר הופכת לאיראן, ובמשמרת של נתניהו מתרסקים בית המשפט העליון, "החברה האזרחית", זכויות הנשים והחופש של הרוב החילוני. לכן, יוצקים למשוואה החדשה "ירושלים = טהרן" תוכן פוליטי שעיקרו הוא החלפת ממשלת נתניהו; לא כי ראש הממשלה הוא רע או גרוע במיוחד, אלא שבמשמרת שלו החרדים משתוללים, הימין הקיצוני מרים ראש וגם שרידי הסדר הישן מתפוררים. עד כאן דף המסרים.

ג. מובן שמדובר בניצול ציני של תופעות בעייתיות כדי למוטט את הממשלה. לא קואליציונית, אלא מוסרית. לעשות פיגוע במורל של העם. לברוא "צרכים חדשים" שיכסו על אמיתות מעצבנות כמו 5 אחוזים אבטלה, איום איראני, הצטרפות חמאס לאש"ף, חורף מוסלמי ועוד. קארל מארקס קרא לזה "תודעה כוזבת": הצורך הכוזב הנוכחי הוא להתארגן כדי להגן על הנשים והחילונים מפני החרדים. זה משרת את האליטות הקיימות. זה עוזר להתארגנויות פוליטיות חדשות שמבוששות מלהגיע, בציפייה לרגע הנכון. אם להאמין לסקר רשת ב' (שבו יאיר לפיד ואריה דרעי גורפים בנפרד 22 מנדטים ונוצר גוש שמאל מפורר של 63 מנדטים כולל חד"ש והמפלגות הערביות), הסערה הנוכחית עושה את שלה.

בשמאל יודעים שלא די בכך. לכן, בקיץ הקרוב אנו עלולים לחזות במעין בליץ נגד הממשלה כשהמטרה היא כפולה: מצד אחד, לייצר סדר יום חברתי ואזרחי שמגבש ומחשל אופוזיציה נגד נתניהו (כשהפעם דפני ליף ושות' עוברים לאחורי הקלעים), ומצד שני, לחכות עוד קצת ולהימנע מבחירות. קיום הבחירות במועדן הוא אינטרס מובהק של השמאל: במצב הקיים, בתסריט של בחירות חדשות, השמאל מורכב מאיים של מפלגות קטנות ובינוניות ונשען על קולות הקומוניסטים, האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים. לשמאל נחוצה לפחות שנה על מנת לנסות ולהתגבש לגוש מונוליתי יותר ומפורר פחות. אין טעם להמתין לשנה נוספת של קמפיינים אנטי-ממשלתיים. האתגרים העומדים בפתח הם חשובים מדי. הקדמת הבחירות תטרוף את הקלפים ותאפשר לראש הממשלה לבקש את אמון העם, מעל לראשי הקמפיינרים של קדימה שותפיה. היא תשמוט את השטיח מתחת לרגלי גנרלים של הבריגדות האדומות.