ארכיון תג: אשר גרוניס

יותר יהודית, פחות דמוקרטית?

בוויכוח המתמשך על הצירוף המפורסם "מדינה יהודית ודמוקרטית", מושם כל העת הדגש על התואר השני, ה"דמוקרטית". יהודיותה של המדינה נבחנת תמיד בכפוף להיותה דמוקרטית. לכן, השסע שקיים סביב חוק האזרחות מייצג שני קטבים שונים: היהודי מזה, והדמוקרטי מזה. המאמץ המתמשך, התיאורטי והפוליטי, לאזן את המתח בין שני התארים הללו, ניצב תמיד במרכז ההגות הציונית. מעטים היו שהודו בצדק כי המושג "מדינת לאום", כל מדינת לאום, סותר את מהות הדמוקרטיה כמושג תיאורטי טהור. בדמוקרטיה טהורה, כל חקיקה המקנה זכויות יתר לרוב, היא פסולה. במדינה דמוקרטית מוחלטת, כל הגדרה של מהות המדינה המשקפת חלק מהציבור ולא את כולו, אינה מתקבלת על הדעת. יוצא אפוא שבמאבק על זכות מדינת היהודים להיות יהודית ולא מדינת כל אזרחיה, אלה המבקשים לטעון בזכות יהודיות המדינה, פוגעים בדמוקרטיה בה.

דרושה כנות בדיון. קריקטורה של דוש.

דרושה כנות בדיון. קריקטורה של דוש.

אם מבינים עד הסוף את הטענה הזו, הרי שישנן שתי דרכי פעולה: האחת, נסיגה מהציונות והאדרת הדמוקרטיה כמושג פוליטי ואידיאולוגי טהור. והאחרת – זניחת הדמוקרטיה כאידיאל וחיבור בין משטר דמוקרטי עם זכויות יתר לרוב האתני במדינת הלאום, לבין מאמץ מתמשך לשכך את המתחים שקיימים בין שני התארים המאפיינים מדינת לאום דמוקרטית. בוויכוח ששורר בין חסידי הפוסט-ציונות לבין תומכי הציונות, נעדר כל מרכיב של כנות אמיתית ואותנטית באשר למהות הפולמוס. שכן המאבק המתחולל סביב הניסיון לאפשר "זכות שיבה זוחלת" לפלשתינים באמצעות הקניית זכויות שוות למעוניינים להינשא עם בן זוג כלשהו, יהא אשר יהא, ולהתאזרח עמו במדינת ישראל, הוא בפועל מערכה סביב השאלה הגדולה אם ישראל צריכה להיות יותר יהודית ופחות דמוקרטית, או לחדול מלהיות יהודית ולפעול לפי אידיאל דמוקרטי טהור.

אירופה היא אולי הדוגמה המובהקת למקום שבו הדמוקרטיה נדחקת מחמת רצון לשמר הומוגניות תרבותית ולאומית. במחקר של אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על חוקי התאזרחות באירופה, באוסטרליה ובארה"ב, נמצא כי כל מדינה מחייבת תקופת תושבות מינימלית לפני הגשת הבקשה להתאזרחות וקבלתה. תקופה זו משתנה ממדינה למדינה, ויכולה לנוע בין שנתיים באוסטרליה ל-10 שנים באיטליה, בליטא ובספרד. בנוסף, מדינות רבות דורשות שלמתאזרח יהיה ידע מספק בשפה ובהיסטוריה שלהן. בלוקסמבורג, למשל, הדרישה לידע בשפה הלוקסמבורגית היא חסם גבוה להתאזרחות. אחדות מהמדינות דורשות הוכחה להכנסה מספקת (או אי-הסתמכות על מערכת הרווחה), אופי טוב או היעדר הרשעות פליליות.

נתון נוסף הוא, שלעתים קרובות נדרשת מהמתאזרח הבעת נאמנות למדינתו החדשה. כמה מהמדינות דורשות שבועת או הצהרת נאמנות, ואחרות אף ויתור על אזרחות קודמת. במדינות הדורשות הצהרת נאמנות, נוסחי ההצהרות שונים הן בתוכן והן ברמת הפירוט. ההצהרה האמריקנית מחייבת את המתאזרח לוותר על נאמנות קודמת לכל ריבונות אחרת, להגן על החוקה והחוקים ולהיות נאמן להם, ולשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי. מדינות אחרות דורשות התחייבות ייחודית יותר: קנדה מחייבת הצהרת נאמנות לבית המלוכה הבריטי. באוסטריה מצהירים נאמנות לערכי היסוד של המדינה והחברה הדמוקרטית האירופית. באירלנד מצהירים נאמנות לאומה האירית. העובדה שהדמוקרטיה נפגעת על חשבון הרצון לחזק את הלכידות החברתית והתרבותית של הרוב באותן מדינות, אין משמעה שאותן מדינות אינן דמוקרטיות. חלקן מבכרות את האידיאל הלאומי או התרבותי על פני האידיאל הדמוקרטי, ונדמה כי מלבד הליברלים או המרקסיסטים הרדיקליים ביותר, איש אינו מבקש לשנות את הנוהג הזה. אולם ברי כי הן פוגעות בדמוקרטיה.

לישראל יש זכות זהה לשמור על לכידותה האתנית, החברתית והתרבותית על חשבון בני הלאום האחר המבקשים להתאזרח בה. ומובן, אגב, שחקיקת חוק נאמנות חדש היא אך נדרשת במצב כזה. הבעיה בוויכוח על חוק האזרחות היא חוסר היכולת לספק נימוקים מבוססים דיים לשאיפה הישראלית לחזק או לשמור על זהותה הלאומית הייחודית של המדינה על חשבון הדמוקרטיה בה. כבוד השופט אשר גרוניס ציטט את כבוד השופט ברק (שציטט מהפסיקה האמריקנית), וקבע כי זכויות אדם אין משמען התאבדות. ראוי אולי לקבוע שמשמעותה של דמוקרטיה איננה סיבוב סכין קצבים בקרביים של הקיבוץ היהודי הישראלי.