ארכיון תג: ארצות הברית

הפרקטיקה המהפכנית של ברק אובמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2011

נשיא ארה"ב אובמה ידע זמן רב לפני שנשא את נאומו כי אין ראש ממשלה ישראלי שיסכים לחזרה לגבולות 1967. אפילו חביבת הבית הלבן, הגברת לבני, לא תסכים לערוך טיהור אתני בגוש עציון ובמעלה אדומים. אולם אובמה בחר בכל זאת לקרוא לישראל לחזור לגבולות 1967. לראש הממשלה נתניהו לא הייתה כל ברירה אלא לענות לנשיא האמריקני בשלילה מוחלטת. קשה להעלות על הדעת ראש ממשלה ישראלי שהיה נוהג אחרת. אולם אם ידע אובמה כי תשובת נתניהו תהיה שלילית, מדוע החליט בכל זאת לבקש את הבלתי-מתקבל על הדעת?

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

מלאני פיליפס, אחת הפרשניות השמרניות המפורסמות בבריטניה, טענה כבר לפני שלוש שנים ששורשיו של אובמה נטועים במרכסיזם המהפכני. אחת הדרכים של מהפכנים להילחם את מלחמתם היא באמצעות "פרוגרמת מינימום" ו"פרוגרמת מקסימום". פרוגרמת המינימום מכילה "תביעות מעבר" טקטיות המשרתות את פרוגרמת המקסימום האסטרטגית. המטרה של הפרחת בלון החזרה לגבולות 67' היא לזעזע את ישראל, לטרוף את הקלפים מחדש, לערער את מנהיגותו של נתניהו, כדי שייווצר משבר אשר יוביל בסופו של דבר למו"מ מדיני מחודש כשברור שישראל, שאינה יכולה לחזור לאותם גבולות, תוותר ויתורים רבים בתמורה ל"וויתור" הפלשתיני על גוש עציון ומעלה אדומים. למשל, חלוקת ירושלים והסכמה לקליטת חלק מהפליטים בגבולות ישראל.

תביעת המעבר של פרוגרמת המינימום, חזרה לגבולות 67', מיועדת לשרת את פרוגרמת המקסימום, שהיא – במקרה הטוב – חלוקת הארץ לשתי מדינות ודה-ציוניזציה של ישראל. במלים אחרות, לאובמה אין ספק שדרישה מישראל לסגת לגבולות אשר מהם נאלצה לצאת למלחמת אין-ברירה לפני 44 שנה, איננה ריאלית. אבל דרישה שכזו מהווה לוחמה פסיכולוגית מהפכנית בדרך להשגת המטרה הסופית.

במאמר של גלן קסלר ב"וושינגטון פוסט", הצביע הכתב הדיפלומטי הוותיק על כך שבנאום אובמה לא הייתה התייחסות לפתרון בעיית הפליטים, בשונה מהנשיאים שקדמו לו, קלינטון ובוש הבן. קסלר מציין כי במכתב הנשיא בוש לרה"מ דאז שרון, משנת 2004, כתב הנשיא האמריקני כי בעיית הפליטים תיושב במסגרת המדינה הפלשתינית. כך גם גרס הנשיא קלינטון בהתייחסותו לנושא משנת 2001. לא כן אובמה. כל שאמר הנשיא האמריקני הוא שיש לדחות את שאלות ירושלים והפליטים לשלב מאוחר יותר, ואילו עתה ראוי להתרכז רק בשרטוט הגבולות ובהסדרי ביטחון. אבל התוכנית הדו-שלבית הזו היא פיקציה. אובמה יודע כי הפלשתינים מעוניינים קודם כל בעניין ירושלים והפליטים. ישראל תיאלץ לשלם על סירובה לחסל את גושי ההתיישבות. התשלום יהיה בירושלים המזרחית ובשיבת הפליטים. או ההיפך: ישראל תיאלץ לעקור את המתיישבים כדי שרוב ירושלים תישאר בריבונותה ועל מנת שהפליטים לא ישובו לגבולותיה.

כך או אחרת, התביעה מישראל לשוב לגבולות 67' משרתת את מטרת-העל: זעזועה עד כדי פירוק הנהגתה. איך בכך כדי לטעון שאובמה הוא אנטישמי או אנטי-ציוני, אבל הפרקטיקה המהפכנית הזו מציבה אותו בשורה אחת עם עמיתיו באוניברסיטת ברקלי העוינים את הציונות וישראל.

נתניהו, כשמאחוריו רוב העם בישראל ואפילו חלק אדיר מהציבור האמריקני, יוצא מהעימות עם אובמה כשידו על העליונה. הוא יוכל להתמקד עתה בשלוש נקודות מהותיות: האבסורד שבחזרה לקווי 67', ההתעקשות הפלשתינית על שיבת הפליטים והברית החדשה של אש"ף עם האסלאמו-פשיזם. רוג'ר כהן כתב אתמול ב"ניו יורק טיימס", כי ביטחון ישראל תלוי בהתחייבות חמאס-פתח לאי-אלימות, בהסכמתם למדינה מפורזת ולקבלתם את העובדה שכינון שתי מדינות מציין את תום הסכסוך. מנגד, הריבונות הפלשתינית מתחילה, לפי כהן, בנסיגה ישראל מיו"ש, מפינוי התנחלויות, מנסיגה ישראלית והדרגתית מהשטחים ומחילופי שטחים.

הבעיה של כהן היא שהוא, כמו אובמה, מסרבים לנגוע בלב הסכסוך אשר הכשיל גם את קלינטון וברק וגם את בוש ואולמרט: חלוקת ירושלים ותביעת השיבה. בשונה מכהן ומאובמה, נתניהו מבין כי מאבק על תביעת השיבה כאשר רוב שטחי יו"ש מצויים בריבונות פלשתינית, הוא מתכון למלחמת-דמים. כל עוד הפלשתינים לא מסכימים לסיים את הסכסוך ומתמקדים בשלבים למיניהם, ישראל לא יכולה לחזור על טרגדיות אוסלו וההתנתקות ולהפוך את כל העורף לחזית בשם תעתועי השלום של המהפכן מהבית הלבן.

המשבר של אובאמה – הבחירה של נתניהו

לא צריך להיות ניאו-שמרן ואפילו לא איש ימין כדי להבין שמשהו בממשל האמריקני לא בסדר. במהלך ביקורו של סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, עשה מי שעשה מיני-פרובוקציה והודיע על תוכנית להקמת 1,600 יחידות דיור באזור ירושלים. נתניהו לא ידע שיש המעוניין להביכו במהלך ביקור סגן הנשיא, אך לקח אחריות והתנצל. ביידן הסתפק בהתנצלות אולם אז גילה שכבודו איננו מחול: הנשיא אובאמה והמזכירה קלינטון החליטו לייצר מגה-משבר מהתקרית הזו. ככל שנקפו השעות, הלך המשבר והתעצם. נתניהו כינס לדיון את שרי השביעייה כדי לחשוב איך יוצאים מהברוך. היום בבוקר כבר התברר שבמחלקת המדינה מעוניינים להעמיק את המשבר, במצוות הנשיא.
 
מדוע מנצל אובאמה את עניין הדירות על מנת ליצור משבר יזום עם ישראל? הרי מדובר בסך הכול בתוכנית שלא יצאה לפועל. בין האמריקנים ובין הישראלים כבר מתגבש מתווה להפסקת הבנייה. אז מדוע אובאמה מחליטים לשבור לפתע את הכלים?
 
נוח פולק כתב היום מאמר ב"קומנטרי" שבו הוא טוען כי המטרה של אובאמה היא להפחיד את ישראל כדי שתימנע מתקיפת איראן. תקיפה באיראן היא הסיוט האמריקני: לפי התרחיש המקובל שם, המזרח התיכון יבער. ישראל תגיב במלוא העוצמה, ציר הרשע אחמדיניג'אד-אסד-נסראללה-משעל יתקוף מדרום ומצפון, ואולי גם הפיוזים יקפצו גם לרודן הלנינואידי של ונצואלה. לא ברור מה יקרה במדינות מוסלמיות כמו פקיסטן, שם הנשק הגרעיני יותר מדי נגיש ליותר מדי אנשים. לכן, אובאמה – שמאמין כי יש למנוע את התחמשות איראן בנשק גרעיני אבל לא בכל מחיר ובטח לא בעלות של הבערת המזרח התיכון – מייעד לישראל את גורלה של פולין ערב מלחמת העולם השנייה: חזרה ישראלית לגבולות שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ" וכניעתה לפלשתינאים, תוכל לשכנע את המערב שאם מקריבים את הישראלים, צריך גם להקריב את הפרסים. אם אובאמה ינטרל את ישראל ויפיל את נתניהו, יהיה לו קייס טוב לבקש ממדינות ערב, מרוסיה ומסין להגיש לו גם את ראשו של אחמדיניג'אד.
 
המשבר עם האמריקנים מיועד אפוא להביא את נתניהו על ארבע לשולחן הדיונים. אובאמה חייב לתת הישג רציני לפלשתינאים. אם ייעתר נתניהו לאובאמה, הוא עלול למצוא את עצמו מנהל מו"מ עם יד כבולה ואקדח מוצמד לרקה. אובאמה, שאולי כבר אימץ את עצת השמאל לוותר על התמודדות על כהונה שנייה, יוכל כל אימת שירצה לשלוף את השוט: איום בהפסקת הסיוע האמריקני, ביטול עסקות נשק עם ישראל, בידוד דיפלומטי של ישראל בעולם ואולי אפילו רעיון של "סנקציות תמורת סנקציות" – סנקציות על ישראל תמורת סנקציות על איראן. לאובאמה הפוליטיקאי כבר אין מה להפסיד.
 
אובאמה יודע כי אם ייבהלו בירושלים מרוחות הקרב בוושינגטון, לא רק שישראל לא תעיז לתקוף את איראן – היא גם תקרוס בסופו של דבר תחת הלחץ לתת ויתורים לפלשתינאים. לכן, אובאמה עושה לנתניהו את מה שבוש האב ובייקר לא העזו לעשות ליצחק שמיר: הוא מנסה להוריד אותו על ארבע.
 
עינו של אובאמה פקוחה על הנעשה במזרח ירושלים. הוא מקשיב לאיומים הפלשתיניים באינתיפאדה שנייה. הוא גם רואה את התארגנותו מחדש של השמאל הרדיקלי. אובאמה מבין כי בשלב מסוים, עלולה מפלגת העבודה להתרסק נוכח הלחץ ולפרוש מהקואליציה. מהלך כזה עלול להוביל להתפוררות ממשלת נתניהו. נתניהו לא ירצה ולא יוכל להקים ממשלת ימין צרה, וגם לא יהיה מעוניין להיענות לתביעות מרחיקות הלכת שתדרוש ממנו לבני: רוטציה מלאה בתפקיד ראש הממשלה בתוך 12 חודשים והעברת מחצית מהתפקידים הבכירים בממשלה ל'קדימה'. נתניהו יסרב, יילך לבחירות חדש וסצנריו 1992 עלול לחזור: השמאל בראשות לבני (ויאיר לפיד?) מצליח להגיע לגוש חוסם בעזרת חד"ש והמפלגות הערביות. מספיק שקדימה תזכה ל-35 מנדטים, העבודה ב-10 מנדטים ומרצ ב-5 מנדטים על מנת שתקום ממשלה צרה בגיבוי 11-12 ח"כים ערבים. לכן, אובאמה מפעיל לחץ. הוא יודע שיש מי שיוכל לעשות לו את העבודה.
 
נתניהו חייב להניף מחדש את הרעיונות השמרניים ולהסביר לעולם בדיוק מה הוא מתכוון לעשות, על מה הוא מוכן לוותר, מה הם תנאיו וכיצד ממשלתו תפעל. מדיניות ברורה כזו תוכל לעשות את מה שעשה נאום בר-אילן: אז, אובאמה התרסק מבחינה תודעתית כשנתניהו שמט מתחת רגליו את השטיח והסכים לפתרון של שתי מדינות. נתניהו צריך לנצל את היעדר הפופולאריות של אובאמה בארצות הברית ואת התמיכה הגבוהה שיש בה לישראל, על מנת ליצור ברית עוקפת אובאמה יחד עם מדינות אירופה ואולי גם רוסיה.
 
אם נתניהו לא יוציא מהבלון האובאמי הנפוח את האוויר, הוא ימצא עצמו בממשלת מיעוט מבודדת כשברקע נשמעים תופי הבחירות וכל אלה שרצו להצטרף לממשלתו ולערוק ל'קדימה', יתאחדו מאחורי לבני בתאווה גדולה, צמאים ומריירים נוכח ג'ובים שאו-טו-טו עשויים להגיע.

הבשורה הגדולה ממסצ'וסטס

בתחילת השבוע נרשם אירוע היסטורי בתולדות ארצות הברית במאה האחרונה: לראשונה, מועמד רפובליקני כבש את מדינת מסצ'וסטס מידי הדמוקרטים לאחר 48 שנים שבהן משלה במדינה משפחת קנדי. יותר משלטון מפא"י במדינת ישראל, פחות מהמשטר הבולשביקי ברוסיה. כדי להבין את המשמעות ההיסטורית של הניצחון הרפובליקני, ניתן לדמיין במונחים ישראליים איך היו מגיבים בארץ אילו אגודת ישראל הייתה זוכה בבחירות לראשות עיריית תל אביב. הדמוקרטים בארצות הברית אינם מבינים כיצד זה עברו אמריקנים רבים כל כך במדינה ליברלית כל כך לזרועות הרפובליקנים, במדינה שבה זכה הנשיא המכהן, ברק אובאמה, ליתרון של 26 אחוזים על פני יריבו הרפובליקני, ג'ון מקיין.
 
התגובה הציבורית הזו איננה מהווה בהכרח תמיכה מובהקת ברעיונות הרפובליקניים. היא מבטאת, בין השאר, התפכחות מהירה מהאוטופיזם המהפכני הלוהט של אובאמה אשר הפקיר מיליארדי דולרים מקופת משלם המסים האמריקני על מנת להתערב בכלכלה גם כשלא היה בכך צורך, ללא כל פיקוח על האופן שבאמצעותו מעבירה המדינה כספים לחברות פרטיות וללא כל שיקול דעת באשר לצורך להוציא הון עתק כזה מן הקופה הציבורית. ההרפתקה האחרונה שבה מעורב אובאמה, חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, גרמה לאמריקנים רבים להבין כי הוצאת כספים רבים כל כך מהקופה הציבורית עלולה לדרדר את המשק האמריקני למצב הדומה לזה ששרר בארגנטינה לפני כעשור.
 
אם להוסיף לכך את העימותים המיותרים עם ממשלת נתניהו, ההתרפסות בפני האסלאמו-פשיזם, חוסר האונים ביחס לאיראן והמדיניות המבולבלת בנוגע לנעשה באפגניסטן ההולכת ונכבשת מחדש על ידי הטליבאן, נראה שברק אובאמה עשוי לשבור שיא היסטורי: הוא אולי הנשיא הראשון שאיבד בתוך שנה חלק עצום מקהל תומכיו לטובת יריביו הפוליטיים.
 
השאלה הגדולה היא עד כמה אי-הנחת בציבור האמריקני מתפקודו של אובאמה תתממש לכדי אי-שביעות פוליטית ממשית שתוכל לייצר תנועה עממית והמונית שתהפוך את הקדנציה הנוכחית של אובאמה לקדנציה האחרונה. הרפובליקנים, המחוסרים עתה מנהיג ומסתפקים בהנהגה קולקטיבית, יכולים ליצור מלמטה תנועה כזו באמצעות עדכון הרעיונות והתיאוריות שביסוד השמרנות החדשה. בישראל, בגרמניה ובצרפת, עבר הציבור לתמוך בגלוי בשמרנים. בבריטניה, שאלת עלייתם של השמרנים היא עניין של זמן. אולם ההצלחה השמרנית, לדוגמה זו של אנגלה מרקל באנגליה או של בנימין נתניהו בישראל, התבססה קודם כל על יכולת ליצור סינתזה בין רעיונות שמרניים קלאסיים ובין יסודות ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים רכים.
 
לשמרנים בארצות הברית יש אפשרות לעשות זאת בקלות רבה יותר לאור האתגרים הניצבים בפני האמריקנים. מי שמבין היום שבראש המעצמה הגדולה בעולם ניצב פוליטיקאי לא אחראי – שעיקר הצלחתו הייתה בתיעול המשבר הכלכלי ובניתוב ההתקוממות הציבורי כלפי הנשיא בוש לכיוונים סוציאליסטיים המסוכנים לאמריקה, לצד מנטליות צ'מברליינית המאפיינת ליברלים במצבי משבר – יחפש חלופה פוליטית שמצליחה להציג פרספקטיבה כלל-אמריקנית רחבה. פרספקטיבה כזו חייבת להתרומם מעל שיח ההפלות והאמביוולנטיות בנוגע לזכויות גייז, ולזנב בנשיא האמריקני שיכרע תחת לחץ של אופוזיציה תקיפה ואחראית.
 
ארצות הברית, כך הוכיחה מסצ'וסטס, בשלה לשיבתם של השמרנים למרכז הזירה הציבורית. השמרנים, מצדם, חייבים להפוך את עצמם לחלופה ראויה שבסופו של דבר תוכיח כי מסצ'וסטס הייתה רק האבן הראשונה שקרסה בבניין האוטופיות השקריות של השמאל האמריקני.
 
"הארץ" והמדינה הדו-לאומית
 
לפני שבוע, פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה על קבוצת שוליים בקרב מתיישבי יש"ע המנהלת מגעים עם הפלשתינאים כשביסוד המשא ומתן הבלתי-פורמלי הזה ניצב הרעיון של הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. השבוע, פרסם מירון בנבנישתי ב"מוסף הארץ" כתבת דעה המשתרעת על פני כמה עמודים בזכות האופציה הדו-לאומית. במילים אחרות, כבר שבועיים מטפטף העיתון הרביעי בגודלו במדינה את הרעל המוכר על חיסולה של מדינת היהודים.
 
הטפטופים האלה הם טקטיקה סובייטית ישנה של ניסוי ותהייה נוסח "פרבדה". מפרסמים איזושהי פרופגנדה חדשה, מזליפים שקר חדש כלשהו לתמהיל החדשותי, וממתינים לראות מה יאמרו החברים. יושב ראש הפוליטביורו עמוס שוקן והקומיסר דב אלפון ישתהו טרם יפרסמו את עמדתה הרשמית של הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי ברחוב שוקן 21. אם תהיינה התגובות חיוביות, ניתן יהיה להמשיך הלאה.
 
זה זמן רב מהלך "הארץ" בין פוסט-ציונות ובין אנטי-ציונות. נראה שהכיוון הנוכחי הוא אנטי-ציונות רפה. אפשר היה לפטור את הדברים הללו במשיכת כתף אילו היה מדובר בביטאון מקומי של רק"ח. אולם ל"הארץ" השפעה רחבה יותר מתפוצתו, לרבות בזירה הבינלאומית. ספק רב אם דרי רח' שוקן אכן מעוניינים במדינה דו-לאומית, אולם יש לי הימור באשר לטפטוף האנטי-ציוני הנוכחי. לדעתי, וזהו הימור בלבד, יש מי שמעוניין להציע לאמריקנים טקטיקה חדשה ללחץ על ישראל: פנו את יהודה ושומרון עכשיו, לרבות ההתנחלויות, או אזרחו לאלתר את כל הפלשתינאים תחת שליטתכם. הרעיון הזה, אגב, מסתובב במסדרונות הרשות הפלשתינית זמן-מה. 
 
הבעיה של "הארץ" היא אותה הבעיה של הפלשתינאים: הם נזכרו מאוחר מדי. איך הייתה אומרת סבתי זיכרונה לברכה, צו שפייט. מאוחר מדי. אירופה המתפכחת במהירות וארצות הברית המשנה את התנהלותה ככל שהתמיכה בברק אובאמה הולכת ויורדת, ל
א יציעו לחסל את מדינת ישראל, גם לא בתחכום הרב שנוקטים בו אנשי מערכת "הארץ". גם אם יפרסם "הארץ" כתבות שבועיות בזכות האופציה הדו-לאומית, הדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לשלוח את אמיר אורן לפשפש בהיסטוריה של משפחת נתניהו ולחפש צימעס כדי לעטוף אותם בצלופן קונספירטיבי.
 
הערה על פרשת העוזרת
 
ההיטפלות לשרה נתניהו הייתה אולי הפיאסקו המדהים ביותר של שרידי "קדימה" והשמאל הישראלי. אף אחד לא שיער שהסיפור המצוץ מן האצבע הזה לא ירשים אף אחד מעבר לכתבי "ידיעות אחרונות" שבטוחים משום-מה שכותרת בעמוד הראשי של עיתונם גורמת עדיין למספר ההולך ויורד של קוראיהם לצאת בהמוניהם למתקפת טוקבקים ארסית על משפחת נתניהו. הבולשביזם הזה כבר מזמן הפסיק לעבוד ונדמה שאיננו מרשים אף אחד; אולם מה שיפה באחרוני הבולשביקים הוא שהם תמיד משוכנעים שהמניפסטים שהם מחברים באמת משפיעים על מישהו חוץ מגמלאי תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות. כשמדובר בעיתון הנפוץ במדינה, שעשוי בקרוב מאוד להיפרד מתוארו זה, החן הבולשביקי נראה יותר כמו כיעור טראגי של שילוב מגוחך בין אוטיזם רעיוני לדימנציה פוליטית.