ארכיון תג: ארי שביט

נתניהו בדרך להתנתקות. מהליכוד.

ציפי לבני מאוהבת. בסביבתה של שרת החוץ, סליחה שרת המשפטים, מספרים כי היא חשה שהפעם זה שונה. ראש הממשלה נתניהו באמת ובתמים מתכוון ללכת לקראת מהלך מדיני. עובדה, בנאום שנשא השבוע, השפתיים היו שפתי־ביבי ואילו המלים – מילותיה של לבני. בעד פתרון שתי המדינות, נגד מדינה דו־לאומית, יותר מקורטוב של חשד בערבים. האשליה הזו תופסת את כל הפרשנים הפוליטיים. הדיבור על "המהלך המדיני" שמבשל נתניהו נכתש ונטחן עד דק. הפנייה ימינה של ליברמן מהווה, לטענתם, הוכחה לכך שנפל הפור וראש הממשלה מוכן "לשלם מחיר". לא פחות.

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

היחידים שאינם מאמינים לניסיונו של נתניהו להשרות אווירת טרום־התנתקות הם אנשי הליכוד, המתנחלים והציונות הדתית. בליכוד, ציפי חוטובלי כבר סימנה לראש הממשלה את הגבול. היא אמרה לו, לא במלים האלה, שאם ילך למהלך למדיני, יצטרך לקושש קולות אצל העבודה, מרצ וחד"ש. חברי הליכוד עצמם בוחרים עסקני־שוליים, רובם אנונימיים וחסרי כל רקורד ציבורי, לתפקידים בתנועה. הם משוכנעים שאין לביבי חלופה. העיסוק התוך־מפלגתי ממלא את זמנם. השאלה הגורלית, מי ישלוט במזכירות הליכוד – ישראל כ"ץ מול מירי רגב, שר התחבורה מול דוברת צה"ל במיל. הנתמכת על־ידי השרים ארדן וסער האחראים, במידה רבה, על כישלון המפלגה בבחירות – לא מעניינת איש מלבד כמות מסוימת של אנשי ליכוד. ההנחה היא שלנתניהו אין את האומץ הדרוש ללכת למהלך מדיני, וכי הליכוד יישאר שלם ומאוחד וליברמן יצטרך לחפש את עצמו. בסופו של יום, מעריכים שם, אם המצב יידרדר והקואליציה תתפרק, הליכודניקים ייפרדו לשלום מנתניהו, ימליכו עליהם איזה אטד וגם אם יפסידו את הבחירות הבאות, יעשו מאמץ באופוזיציה כדי לשוב לשלטון והם ישובו בענק כפי שקרה אחרי כהונת ברק הקצרה.

בליכוד צודקים וטועים בו־זמנית: נכון לעכשיו, לנתניהו אין כוונה ללכת למהלך המדיני. הוא בעיקר רוצה להראות לאנשי הליכוד כי יש לו אלטרנטיבה. המרכז־שמאל פנוי להובלה, ולך תדע מה יהיה אם תקום מפלגה חדשה בראשותו ובה ציפי לבני ודן מרידור ומיקי איתן ויובל שטייניץ ואפילו אהוד ברק (גם אקוניס יבוא כדובר). הוא מוכן לבזבז שעות על שיחות עם ג'ון קרי כדי להראות, כי הוא בעל־הבית. הליכודניקים לא מאמינים לו. בינתיים. כשאריק שרון רצה ללכת למהלך מדיני, הוא הוציא לראשונה מפיו את המילה "כיבוש" שנתיים ומשהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה. הוא זעזע את כל הימין. כאן, נתניהו בקושי מסוגל לומר "מדינה פלשתינית", וגם ככה, למרכז־שמאל כבר יש את יאיר לפיד ואהוד אולמרט לא ויתר וגם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את שלה. אז מה, שואלים בליכוד, נתניהו ילך לאסוף מנדטים ממחנה מפוצל שבסקרים מגיע לגוש חוסם רק בזכות החנינים, חנין זועבי וחנין דב?

אך, כאמור, יש לאנשי הליכוד – שחלקם הגדול מתאפיינים ביהירות עצומה כשהדבר מגיע לג'ובים, לתארים ולתפקידים פנים־מפלגתיים – גם טעות. העיקרון הראשון של נתניהו הוא הישרדותו כראש ממשלה. ולנתניהו יש את מה שאין לאף שר משרי הליכוד: היכולת, הפוטנציאל, להתרומם למעלה באמצעות המרכז ולמתג את דמותו מחדש כאיש מתון ושוחר שלום, דובר אנגלית רהוטה הסבור, כי למען הבסת אירן ראוי לעשות מהלך מדיני (ארי שביט כבר יתחיל למכור את הלוקש הזה בקרוב). הוא התרומם כך כששחרר את גלעד שליט ואפילו ציפי לבני סירבה לתמוך במהלך. בפועל, למרכז־שמאל אין באמת מנהיג כרגע. ככל שנוקף הזמן, לפיד מתברר כבדיחה. אלה שעוד אומרים לסוקרים שיצביעו לו, עושים זאת בהיעדר חלופה. הם לא רוצים את שלי האדומה ואת זהבה. מולו, ניצבים ליברמן שיכול לגייס מאחוריו את ה"הארד־קור" הימני, ושרי הליכוד, שאף אחד מהם לא ניחן בכריזמה ובמנהיגות שמאפיינים מועמדים לראשות ממשלה, מלבד בוגי יעלון שמקפיד לשמור מרחק מהמתרחש במפלגה אך סובל גם הוא מתדמית אפורה של קיבוצניק שמתגעגע לימי טבנקין. נתניהו יכול להרעיד את המערכת באמצעות הקמת קדימה שנייה. אפילו פרס יקבל את המקום ה-120 ברשימתה. הוא יכול להכות את הליכוד מכה כואבת ולהורידו למספר חד־ספרתי של מנדטים. רה"מ יאמר לליכודניקים, זוכרים את מיכי רצון? לא. גם את מירי רגב אתם עלולים לשכוח בקרוב אם תמשיכו כך.

ככל שיידחק לפינה, לנתניהו יהיה פחות מה להפסיד. וככל שיראה שהציבור מואס בקיצונים והוא עלול להתמוטט יחד עם יו"ר ועידת הליכוד דנון והמועמדת ליו"ר המזכירות רגב, האפשרות לכנס תחת כנפיו את השדרה המרכזית של הציבוריות הישראלית תקסם לו יותר. כרגע, מרחב המשחק שלו רב מאוד. אולם ככל שיעברו הימים, הוא יצטרך ללכת בכיוון הכרעה. כשמולו דנון, חוטובלי, רגב ופייגלין, ביבי עוד עשוי לפסוע יד ביד אל עבר השלום עם לבני.

מאיר דגן ותיאוריות הקונספירציה הרדיקליות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

בימים אלה, אני קורא את ספרה של העיתונאית הבריטית, מלאני פיליפס, The World Turned Upside Down, שיצא לאור בשנה שעברה. פיליפס היא מהבודדות בתקשורת הבריטית שניצבות לצד ישראל ומציגה גישה שמרנית המבקרת פוסט-מודרניזם, ליברליזם רדיקלי ושאר רעות חולות. הפרק הראשון בספרה של פיליפס הוא מעניין ומדהים כאחד: פיליפס מתארת עקב בצד אגודל כיצד התפתחה התיאוריה האפוקליפטית בדבר התחממות כדור הארץ והחיזיון הטראגי שלפיו אנו צפויים לקטסטרופה אקולוגית אדירה עד שנת 2100, שדומה לזו שפקדה את הדינוזאורים. פיליפס קורעת לגזרים את הרדיקל-שיק הירוק באמצעות נתונים, ציטוטים ומראי מקום לאינסוף. ההנחה הבסיסית של התיאוריה, שלפיה אפקט החממה נגרם בגלל פליטת פחמן דו-חמצני וגזים רעילים ולכן אנו צפויים לקץ איום ונורא, מתבססת על חיזויים בלתי-מבוססים שאינם קשורים כלל למדע. היא מצטרפת למנהיגים כמו וצלב קלאוס, רה"מ הראשון של צ'כיה הפוסט-קומוניסטית, שרואה בתיאוריית ההתחממות הגלובאלית כלי בידי השמאל הרדיקלי.

נתניהו ומאיר דגן בצילום הפרידה. קרדיט: AP

נתניהו ומאיר דגן בצילום הפרידה. קרדיט: AP

תיאוריות רדיקליות שעיקרן אפוקליפסה וקונספירציה משרתות את סדר יומם של מהפכנים. הם מבקשים ליצור כאוס באמצעות הפצת מסקנות המבוססות על הנחות מוטעות ושקריות. חלקם יודעים שהנחותיהם מוטעות. חלקם כבר לא מתעניינים בכלל באמת. מה שפיליפס מתארת אופייני לשמאל הרדיקלי. הבעיה היא תמיד בעובדות. אך הבעיה האמיתית מתחילה כשהשקרים מצטרפים לכדי לוחמה פסיכולוגית מהפכנית. ניקח לדוגמה את התיאוריה החדשה של אמיר אורן ב"הארץ", שמקבל רוח גבית ממאיר דגן. אורן מסביר כי נתניהו וברק עלולים להפציץ את איראן כדי להסיר מעל סדר היום את ההכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר. במלים אחרות, אורן סבור, כי ההנהגה הישראלית כל כך מטורפת שהיא יכולה להכריע בנושא גורלי כמו הגרעין האיראני משום שבאו"ם יכריזו על הקמת פלשתין. הגדיל לעשות ארי שביט, שהילל בשישי האחרון את חוסר ביטחונו של דגן בהנהגה הנוכחית.

יכול להיות שאורן וחבריו באמת מבינים שהקונספירציה הזו היא מיסודה מעוותת ושקרית. אולי בתוך עצמם הם יודעים, שאפשר להתנגד לראש הממשלה בלי לטעון שהוא מטורף. אבל "הארץ" נמצא כבר במסלול אחר לחלוטין. הוא כלי מרכזי בלוחמה הרדיקלית נגד ישראל. יש פה חבירה כפולה של השמאל הישראלי העמוק של מרצ וחד"ש ששופרו הוא "הארץ", עם הזעיר-בורגנות שמייצגת 'קדימה', נגד העם בישראל, בלוחמה פסיכולוגית מהפכנית שמטרתה הפלת ממשלת נתניהו, ובכל מחיר, אגב דמוניזציה שלה.

הנחת היסוד של המלחמה הנוכחית בנתניהו היא שהדרך היחידה להפילו איננה באמצעות גיוס העם ואינה עוברת דרך יצירת רוב פרלמנטארי נגדו, אלא על-ידי טרור פסיכולוגי נגד העם. בשמאל מאמינים במה שניתן לכנות "אפקט קרנסקי" על-שם ראש ממשלתה הדמוקרטית הראשונה של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי: הוא עמד לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, נכשל במערכה ואז, לאחר מרד נגדו מצד מפקד הצבא הרוסי קורנילוב ואירועים נוספים, הפסיד את השלטון לבולשביקים שהבטיחו להמונים הרוסים המותשים מהמלחמה דבר אחד בלבד – שלום. מצלצל מוכר? בשמאל מאמינים כי כאשר תגיע השעה, נתניהו-קרנסקי יביא את ישראל אל פי-פחת ואז, במצב שבו ישראל מותשת מטילים ומאבדות כבדות בעורף, יופל נתניהו בשם השלום.

לימין בארץ כדאי להתחיל לדאוג. מאיר דגן איננו ציפי לבני או דב חנין. תותחי השמאל החלו לירות מטחים בלתי-פוסקים לכיוון הממשלה המכהנת. זו הפגזה ממוקדת שמטרתה רה"מ ושר הביטחון. הערבים, המבינים את המתרחש, קולטים כי הגיעה השעה לעשות מעשה כדי להתחיל לטלטל את ממשלת נתניהו. "יום הנכבה" ו"יום הנכסה" הם בגדר מתאבן בלבד. ראש הממשלה צריך להמשיך בקו שבו החל ביחס לנשיא אובמה ולהשיב מלחמה שערה. תסריטי האימה הנרקמים ברחוב שוקן נקראים גם ברמאללה, בעזה, בדמשק, בביירות ובטהרן. ישראל הרשמית לא יכולה עוד לשתוק נוכח אלה המנסים מבית לערער את ממשלתה.