ארכיון תג: ארה"ב

המלחמה תגיע גם לארה"ב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2013

בסקר שנערך בשבוע שעבר על־ידי ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי־בי־סי, נמצא, כי אחוז התמיכה של הציבור האמריקני בנשיא ארצות־הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, עומד על 47 אחוז, תמיכה הזהה לזו שנהנה ממנה כיום הנשיא המכהן, אובמה. הסקר, שנערך לרגל השקת הספרייה הנשיאותית של בוש, ממחיש לא רק, כי חלק משמעותי מאוד מהציבור האמריקני מאמין, כי מדיניות הנשיא הרפובליקני לשעבר הייתה נכונה, לרבות הפלישות לאפגניסטן ולעיראק ששחררו את המדינות מאימת הטליבן ועריצותו של סדאם חוסיין, אלא שיש כמיהה בקרב האמריקנים לחלופה רפובליקנית בדמות בוש הבן למשטרו הליברל־דמוקרטי של אובמה.

הגעגועים לבוש נובעים לא רק ממדיניות הפנים המקרטעת של אובמה, אלא גם נוכח העובדה שמדיניות החוץ שלו נכשלה: בעיראק, גוברת הלחימה בין הכוחות השיעים לבין השבטים הסונים. איראן נמצאת על סף יכולת גרעינית מוחשית, וחצתה מזמן את "הקו האדום" ששרטט נתניהו. במידה רבה, שאלת פיתוח נשק גרעיני על־ידי הרודנות הפרסית היא עניין של בחירה ולא של יכולת. ההנהגה האירנית חוששת לפתח נשק גרעיני כיוון שהיא אינה בטוחה באשר למלוא השלכות העניין. אין משמעות הדבר שאיראן חסרת יכולת לפתח נשק כזה. צפון־קוריאה עשתה שיעור לאובמה, כאשר איומים מוחשיים במלחמה גרמו לארה"ב לסגת ולבקש מו"מ עם הצפון. בסוריה, הממשל האמריקני שתק כאשר ידע, כי משטר אסד משתמש בנשק כימי כדי לדכא את האופוזיציה נגדו. ובמצרים, 'האחים המוסלמים' שעלו לשלטון בתמיכת אובמה, מקימים בשיטתיות דיקטטורה פרו־אירנית ומדכאת את המחאה הצומחת אל מול המצב הכלכלי הקשה. בעקביות ראויה לציון, מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, שאותה הגדיר מקס בוט בכתב־העת השמרני "קומנטרי" כהתנתקות מתפקיד של הנהגה והובלה, הופכת את המזרח־התיכון וסביבותיו לאזור בלתי־יציב ואף מסוכן להגמוניה המערבית באזור, דבר שיקשה מאוד על ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה באזור, לרבות שימור מעמדה הצבאי של ישראל.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

אין זה מקרה, שהאמריקנים החליטו למכור לישראל על חשבון כספי־הסיוע מטוסי־תדלוק שישמשו את חיל־האוויר לפעילות צבאית עתידית. מבחינת אובמה, ארה"ב – החוזרת לעמדה בדלנית נוסח עמדתה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – צריכה לדאוג להתחמשות ישראל כדי להתמודד עם איום צבאי אך לא להתערב בעצמה לסיכול איום שכזה. ההיסטוריונית האמריקנית הידועה, פרופ' דבורה ליפשטאדט, הסבירה באחד מספריה, כי האמריקנים ביקשו להמעיט בערכו של האיום הנאצי בשנות ה־30', מתוך רצון להימנע מהתערבות צבאית שתמנע מהיטלר לממש את חזונו ההרסני. העמדה הבדלנית של האמריקנים ביחס לנעשה במזרח־התיכון אינה אלא סכנה מוחשית לא רק לגורל אלה המתמודדים עם האיום הנשקף מצד האסלאמיסטים בארצות השונות (ובסוריה, חלקם של האסלאמיסטים באופוזיציה הולך וגדל, דבר שמעלה ספקות גדולים באשר לגורל המהפכה שם), אלא גם לעוגן הדמוקרטי והליברלי היחיד באזור. מדיניות החוץ של ארצות־הברית מסכנת, אפוא, את מדינת היהודים, כפי שהעמידה בסכנה את היהודים בשנות ה־30'. העיתונות האמריקנית, אגב, שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות מחלקת המדינה באותן שנים, לפי מחקר שפירסמה ליפשטאדט.

בממשל האמריקני מתרצים את השתיקה בנושא סוריה, למשל, בכך שאין המודיעין שם רוצה לעשות את אותה "טעות" שהביאה לפלישת ארה"ב לעיראק, תחת האמתלה שיש בה נשק להשמדה המונית. את השקר הנפוץ הזה בדבר ה"טעות" של בוש האכילו הדמוקרטים את העם האמריקני זה הרבה שנים. העובדה שלא נמצא בעיראק נשק כזה לא אומרת, כמובן, שהוא לא היה קיים בשנות־שלטונו של סדאם חוסיין (והושמד, כפי שכותבת העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס), אך עיקר הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני. כדי לא לטעות, מאפשרים אובמה ואנשיו לציר הרשע להתפתח מחדש ולאיים לא רק על האינטרסים החיוניים לארה"ב, אלא גם על אמריקה עצמה. את זה האמריקנים עוד לא הבינו. את העובדה שציר הרשע של צפון־קוריאה ואיראן, האסלאמיסטים מסכן גם את המעצמה הגדולה בעולם, לא קולטים עדיין במחלקת המדינה האמריקנית. אם ימשיכו שם לחשוב שניתן להמשיך בקו הדמוקרטי הבדלני הנוכחי, הרי שלא ירחק היום שבו המלחמה אשר אליה תיאלץ להיכנס ארה"ב, תהיה חמורה בהרבה מזו שלא נכנסה אליה כעת.

אובמה ונתניהו: למראית הדז'ה וו

אם לא תהיה שום הפתעה מיוחדת, בחודשים הקרובים תמצאנה עצמן המפות הפוליטיות בישראל ובארה"ב בתחושת דז'ה וו: האמריקנים יבחרו בברק אובמה לכהונה שנייה בחדר הסגלגל, לא כי הם מרוצים ממנו במיוחד אלא משום שהמועמד שבחרו בו הרפובליקנים הוא אידיוט. כן, גם הרפובליקנים מבינים שהם עשו טעות גדולה. יש עיתונאים כמו פול קרוגמן, שכתב ב"ניו יורק טיימס" שהבחירות הן, למעשה, משאל עם על מדיניות רווחה וביטחון חברתי מול ליברליזם קיצוני והתנערות החברה מאזרחיה. בפועל, יותר משהאמריקנים מאמינים בסוציאל-ליברליזם של אובמה, הם מתעבים את ההיפר-אידיוטיזם של רומני. העיתון היחיד בארה"ב שמקדם את המועמד הרפובליקני, "ישראל היום", בוודאי ימשיך לעשות זאת ממקום מושבו בתל-אביב, אך גם המיליונים של אדלסון לא יעזרו לרומני.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

ואצלנו? אילו היה נערכות היום בחירות, וכל סקר מעיד על כך, נתניהו היה מרכיב את הקואליציה הבאה. ישנם הרבה ישראלים שיצביעו "מחל" בעודם סותמים את האף. הם לא יבחרו בנתניהו כי הם מאמינים במדיניות הכלכלית שכותרתה "תעסוקה מלאה בכל מחיר" (כלומר, משק שבו כמיליון עובדים משתכרים שכר מינימום, שלא לדבר על המיליון הנוספים שמרוויחים קצת מעל המינימום). הם גם לא יצביעו בעדו בגלל האנגלית הרהוטה באו"ם. הם יבחרו בו על אף שגולת הכותרת של תשע"ג תהיה תקיפה באיראן, לפחות על-פי הטוש האדום המפורסם.

מול נתניהו, אין חלופה מנהיגותית אמתית: די היה לצפות בשלי יחימוביץ' מגמגמת סיסמאות מדיניות כשנשאלה באולפן "שישי" על נושאים בוערים שאינם קשורים למעמד הביניים (עוד לפני שהסתערה על שטרסלר) כדי להבין שהיא לא יכולה לנווט מדינה המוקפת בישויות אסלאמיסטיות. ואין צורך להסביר מדוע שאול מופז או יאיר לפיד אינם יכולים להיות ראשי-ממשלה (לכל אחד מהם יש בסקרים כמות חד-ספרתית של מנדטים(. הציבור רוצה ביבי כי אין לו חלופה. בינתיים, לבני ממשיכה לחכות מחוץ למגרש הפוליטי בתקווה שכשתופיע לפתע, תתגלה כמנהיגת המחנה. אולמרט שקוע עד צוואר בפרשת הולילנד, והרשעתו האחרונה מחייבת אותו לפסק-זמן משמעותי מהחיים הפוליטיים. לשמאל-מרכז, על שלושת הקדקודים יחימוביץ'-לפיד-גלאון, אין יכולת משמעותית להרכיב ממשלה.

אז ככל הנראה – אלא אם יקרה דבר-מה דרמטי שיטרוף את הקלפים – בחודשים הקרובים תעוצב מחדש הפוליטיקה האמריקנית והישראלית בגרסתה הנוכחית: אובמה נשיא ארה"ב, נתניהו ראש הממשלה, ואם סיעת "העצמאות" תעבור את אחוז החסימה בזכות ותיקי מפא"י ורפ"י וצאצאיהם (שאינם יכולים לסבול את הסוציאליזם הקיצוני שלפת את הנהגת מפלגת העבודה) גם שר הביטחון ימשיך לקדנציה נוספת. הרי נתניהו זקוק לברק אלמלא הוא רוצה לראות את מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר משוטטים לו באקווריום; שותפות עם יחימוביץ' תיאלץ את נתניהו להפוך לסוציאליסט, וחבירה ללפיד תסכן את "השותפים הטבעיים", שני דברים שנתניהו יסרב לעשות.

המציאות הזו נראית לכאורה פסימית למדי, אך בפועל היא תייצר כמה מרכיבים חדשניים ומהפכניים בה. מתוך השמרנות תבוא המהפכנות. ראשית, אובמה ילחץ על ישראל להתקדם בשאלה הפלשתינית. אין שום צורך במו"מ שיעלה על שבוע ימים, במקרה הטוב. הפתרון ברור ומונח על השולחן: שתי מדינות, גושי-התיישבות, פתרון יצירתי בירושלים, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים, חילופי-שטחים ושיבה סמלית של פליטים לגבולות ישראל. האלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית שתהפוך את ישראל לישות שתיאלץ לבחור בין דמוקרטיה לכלל אזרחיה לבין אפרטהייד. גם בשמאל וגם בימין יש מי שמעדיפים, בווריאציות שונות, את הדו-לאומיות.

בכל מקרה, אבו-מאזן וביבי, הנציגים האחרונים של הדור הישן והוותיק, יצטרכו לקבל החלטה. ועדיף שנתניהו יקבל את ההחלטה המתאימה ולא ממשלה שנשענת על קולות דב חנין, אחמד טיבי וזהבה גלאון. ראינו איך זה נגמר לפני 17 שנה. הבעיה היא שכדי לחתום על אחד משני הפתרונות, ביבי צריך להשתחרר מעצמו, וזה אף פעם לא הצליח לו.

שנית, נתניהו יבין שהשאלה האירנית היא באמת בעיה בינלאומית, דבר אשר אותו הוא שונה ללא הרף. לכן, עניין התקיפה העצמאית בפורדו ירד סופית מהפרק. אובמה לא ירשה למטוסים הישראלים להמריא, ובתסריט קיצוני מאוד, יהיה מי שיירט את מטוסיה של ישראל (למשל, ערב הסעודית). ביבי יבין שהוא חייב לצאת משנות ה-30', עם כל הקושי שבדבר. אם ישראל תצטרך להילחם באיראן, היא תעשה זאת עם שאר העולם בהובלת ארה"ב, ולא כשהיא מדרדרת את העולם למלחמה. גם לראש ממשלה עם עיתון יומי וחברים טובים בקונגרס ובסנאט יש מגבלות מסוימות.

ולבסוף, מחוץ לגבולות הממשלה, אולי תתהווה סוף כל סוף אופוזיציה. אין לדעת מה יהיה הרכבה הראשוני, אך בפרק זמן סביר היא תכיל שני מרכיבים עיקריים: סוציאליסטים וליברלים. מהצדדים יתפקדו כלוויינים הרדיקלים. המצב הזה יאפשר גיבוש של סדר יום חלופי. זה טוב לישראל שאחרי שנים רבות של ממשלות חסרות בשורה יתהוו פה שלושה מחנות מרכזיים. שמרנים, סוציאליסטים וליברלים.
על כל הדברים האמורים לעיל ישנו תאריך לא ידוע של תפוגת תוקף. הכול יכול לקרות ולהשתנות. אולמרט, דרעי, ליברמן ורמון מחכים לנתניהו בפינה, וגם לבני ממתינה לשעת הכושר. ניתן גם לסמוך על הפלשתינים שאולי יארגנו אינתיפאדה-זוטא ויעוללו לשמאל את שעוללו לשמעון פרס ולאהוד ברק. וביבי? רק הוא יכול להזיק לעצמו יותר משיריביו עלולים להזיק לו.

מה שברור הוא, שבהנחה סבירה שנתניהו ירכיב שוב את הממשלה הבאה, הוא יידרש להכרעות קשות. ובכל זאת, אם ניקח בחשבון את הישגיו – הסרת המצור על עזה, התמוטטות הסכם השלום עם המצרים (חצי האי סיני הפך לשטח הפקר), עימות חסר תקדים עם ארה"ב אגב תמיכה ביריבו של הנשיא המכהן, שחרור מחבלים בסיטונות, הקמת ממשלת אחדות ליומיים על בסיס חוק גיוס מופרך, הסתרת המצב החברתי הקשה מהציבור תוך הצגת נתונים כלכליים מרשימים שמאחוריהם מסתתרת מציאות חברתית עגומה, ניסיונות לפלג מפלגות קיימות ולגייס עריקים למען הארכת ימיו בשלטון – הרי שהקדנציה הבאה של נתניהו תהיה, בכל תסריט שהוא, קצרה ומעניינת. ובישראל, כידוע, תקפה הקללה הסינית המאחלת למקולל "חיים מעניינים".

אובמה מנסה להתחבר לשמאל המאורגן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.5.2012

לנשיא האמריקני אובמה היו שלל הזדמנויות לקדם במהלך כהונתו נישואים בין בני זוג מאותו המין. אפס לא היה לא שום אינטרס לפלג את החברה האמריקנית כפי שעשה עת חוקק את רפורמת הבריאות שלו. הוא ביקש להצטייר כנשיא של כל האומה, כולל שמרנים. בשלב מסוים, קיווה לקרב אליו רפובליקנים אחרי חיסול בין לאדן. בפועל, התנהלותו, ששיאה במסירת חלקים נרחבים מהעולם הערבי לזרועות האסלאם והפקרת סוריה לקצב מדמשק, גרמה לכמעט מחצית מהאמריקנים להתנתק ממנו כליל, ולאחרים לתמוך בו עם אכזבה גדולה. ועתה הוא מגיע עם היוזמה הרדיקלית ביותר בתולדות ארה"ב לשינוי מהותי במוסד הנישואים האמריקני.

המאמץ להכשיר את הנישואים בין בני זוג מאותו המין מיועד לחבר את אובמה אל הבסיס שאיתו הוא הלך לבחירות לפני 3 שנים: השמאל העמוק של זכויות האזרח, הרדיקלים מאוניברסיטת ברקלי, האיגודים המקצועיים והתקשורת הליברלית. הוא לא חושש לנכר קהל מצביעים אחר: שחורים והיספאנים. הם לא יצביעו למיט רומני גם אם זה יצטרף אל ג'סי ג'קסון ויישבע אמונים לתנועה לזכויות האזרח. הנשיא האמריקני רוצה לוודא שהשמאל המאורגן צועד איתו לקראת הבחירות. הוא דיבר דברים דומים ב-2009 אבל משנבחר ביכר שלא לעסוק בנושאי-פנים מתוך רצון לפנות אל מה שמוגדר בעגה השמאלית "לאומני העולם השלישי". תנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי שתישאנה אותו על כפיים כמשחרר המזרח המדוכא מעולם של טירנים ודספוטים. עתה הוא חוזר אל הליברלים, אחרי שהפרויקט המרקסיסטי שלו כשל, גם בתחום רפורמת הבריאות.

מעניין שאובמה אומץ עד מהרה על-ידי השמאל הישראלי בהקשר החד-מיני. "הארץ" הקדיש לכך את העמוד הפותח שלו בשישי האחרון. מרצ קפצה על המציאה, אף על פי שבתקופת כהונתה בממשלת ברק לא נקפה אצבע לטובת החד-מיניים (יוסי ביילין, אגב, שלל נישואים בין בני זוג מאותו המין כשאהוד ברק קידם סדר-יום חילוני בשלהי הקדנציה שלו). לפתע, הרדיקלים והליברלים נזכרו שישראל מקדשת נישואים בין גבר ואישה, ואכלו את דברי אובמה כמוצאי שלל רב. צריך לקרוא את הדברים בהקשר הראוי: לשמאל המקומי, כמו לנשיא האמריקני, לא אכפת באמת מזכויות אדם ואזרח. המטרה היא להוסיף עוד פרק על סדר היום של הבחירות הבאות, שיקרב קהלים נוספים לשמאל. השר יובל שטייניץ, שהתארח בחמישי שעבר במפגש התא הגאה בליכוד, אמר את הדברים נכוחה: הוא יתנגד לנישואים חד-מיניים, אף שהוא ער למורכבויות השונות. אבל שטייניץ יודע, כי אם הליכוד לא יסכים לאמץ אל חיקו את הפונדמנטליזם הליברלי, בבחירות הבאות יהיה מי שיבקש להוסיף את עמדות הימין בנושא זה לארסנל הנשק נגד נתניהו. אפילו שלי האדומה הזדרזה להודיע על תמיכתה בחד-מיניים, משל הייתה מאז ומעולם בת-ברית של שולמית אלוני.

הניסיון לערער את החברה המערבית, האמריקנית והישראלית, באמצעות רעיונות רדיקליים, כאשר לנין ודרידה משמשים בערבובייה, נגוע גם בצביעות. לא אובמה ולא השמאל, לא יבקרו את הערבים והאסלאם על יחסים לנשים או למיעוט החד-מיני. ישראל, בהקשר הזה, היא המקום הטולרנטי ביותר עלי-אדמות לזכויות מיעוטים, בפרט אנשי ונשות הקהילה הגאה. בשקט, הם מודים, ממשלת נתניהו מתקצבת אותם יותר משתקצבו אותם ממשלות קודמות. מי שבאמת רוצה למצוא פתרון לבעיה זכויותיהם של מיעוטים, יכול לעשות זאת בלי מהומה. ללא פרובוקציה מיותרת.

הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב ובישראל יידרשו להירתם למערכה חדשה שתכניס את זכויות המיעוטים לפרופורציה הראויה לעת הנוכחית. בשעה שהאסלאם מאיים להפוך את לונדון ללונדוניסטן, כשבפאריס הנשיא החדש נבחר על קולות המוסלמים, וכאשר איראן רוצה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למיעוטים שונים מותר לחכות קצת ולהסתפק בזכויותיהם הקיימות. הם הלא ייתלו ראשונים אם ירים האסלאם ראש. הם – והשמאל החילוני, אשר פעיליו היו הראשונים שהוצאו להורג בחוצות טהרן לאחר שחומייני הגיע מנצח על גלי אי-האונות של ג'ימי קרטר.