ארכיון תג: אקטואליה

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

בנט בתפקיד נתניהו

מאמר מערכת, "מקור ראשון", 23.9.2013

במוצאי־השבת, פירסמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשר נפתלי בנט, הודעות בעקבות רציחתו של החייל סמל תומר חזן הי"ד. נתניהו הסתפק בהודעה שלפיה "האירוע הנפשע שב וּמוכיח כי המאבק בטרור הוא בלתי־פוסק והמלחמה בו תימשך בכל האמצעים העומדים לרשות המדינה". תגובתו של בנט הייתה קשה הרבה יותר. "הרצח שנועד לשחרר מחבל של הפתח, לשחרר חייל של אבו מאזן, שוב מראה לנו מי הפרטנר שלנו. עם מחבלים שזורקים גופות של חיילים לבור לא עושים שלום, אלא נלחמים בהם בלי רחמים", כתב יושב־ראש 'הבית היהודי'.

התגובות השונות של נתניהו ובנט מזכירים את מערכת היחסים של רבין ונתניהו. כאשר רבין היה מגיב לפיגוע בנוסח דומה לזה של ראש הממשלה הנוכחי ("נעשה שלום כאילו אין טרור ונילחם בטרור כאילו אין שלום"), נתניהו היה מגיב בדומה לבנט. היוצרות התחלפו: ראש הממשלה הוא על תקן השקול, המחושב והמיושב. בנט מתלהם. ההבדל היחיד הוא, שבעוד שאז היה נתניהו ראש האופוזיציה לראש הממשלה רבין, יו"ר 'הבית היהודי' הוא חבר בקואליציה. מההודעה שלו משתמע, כי האחריות לרצח היא על ידי רה"מ. שהרי רה"מ היה זה ששחרר מחבלים ולכאורה מעודד חטיפת חיילים לשם מיקוח על אסירים פלשתינים השוהים בכלא הישראלי.

לזכותו של בנט ייאמר, כי הוא הצביע בממשלה נגד שחרור האסירים. לחובתו תיזקף העובדה, שנשאר חבר בקואליציה ולא פרש. הוא עשה זאת מטעמים פוליטיים צרים: מפלגתו לא יכולה לפרוש מהקואליציה בלי רקורד של שנה אחת לפחות עם הישגים מוכחים. בינתיים, ההישגים חלקיים, 'הבית היהודי' מצטיין בעיקר בסקטוריאליות ובדאגה למאבקי הרבנים והשעה עוד לא בשלה לפרישה. מתי תגיע העת לפרוש? כאשר יקרה משהו גדול באמת. נניח מהלך מדיני.

אומרים שהמקסימום של נתניהו לא פוגש את המינימום של אבו־מאזן. במקרה של נתניהו ובנט, המינימום שמוכן נתניהו לתת הוא מעל למקסימום שבנט יכול לסבול. כל מהלך מדיני שיהיה כרוך בהכרה ישראלית רשמית במדינה פלשתינית, בהכרה פורמלית בגבולות 67' עם חילופי שטחים, באיזו אמירה כללית על הקמת בירה לפלשתינים בשכונות הערביות בירושלים, תשליך את נפתלי בנט מחוץ לקואליציה. שלא לדבר על פינוי איזו התנחלות אחת או שתיים. ההתלהמות של יו"ר 'הבית היהודי' היא הכנה לקראת פרישה מהממשלה ועמידה בראשות האופוזיציה. מעמד כזה ייתן את תפקיד מנהיג הימין האלטרנטיבי לנתניהו.

התסריט המדבר על החלפת 'הבית היהודי' במפלגת העבודה, שרץ במערכת הפוליטית זמן רב, הופך לפחות ופחות אקטואלי מבחינת נתניהו. הוא יודע שכל מהלך מדיני יביא לפילוג בליכוד, אולי לפירוק השותפות עם 'ישראל ביתנו', ועוד לא אמרנו מלה על ליברמן המחכה להכרעה בעניינו ולבחירות בירושלים. סירובו של נתניהו לתמוך במשה ליאון, מועמדם של שר החוץ בדימוס ויו"ר ש"ס דרעי, נרשם היטב בפנקסו של ליברמן. האפשרות שנתניהו יתנתק מציפי לבני ויאיר לפיד ויישען על קולותיהם של בנט ואורית סטרוק היא סיוט לא פחות משמעותי עבור ראש הממשלה.

הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

אובמה והדמוקרטים – סכנה לשלום ארצות הברית והמערב

בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.

למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).

הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.

לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

הבדלנות ההרסנית של ברק אובמה

מה לא נאמר ביחס לאחריותו של הנשיא אובמה והססנותו באשר לנעשה בסוריה בכל הנוגע למתקפת הגז הרצחנית שהשית אסד על תושבי דמשק. אילו היה הנשיא האמריקני מתערב כבר במעשי־הטבח הראשונים, הרי שהטבח בגז לא היה מתרחש. אולם ארצות־הברית העדיפה לתמוך חלקית באופוזיציה הסורית, שהפכה לבליל של גורמים אסלאמיסטיים, חילונים, פונדמנטליסטיים וליברליים, מאשר להכריע את המערכה בשלב מוקדם. לאובמה היו סיבות טובות לעשות כן, ולא רק משום שהציבור האמריקני מתנגד למלחמה נוספת: הסכנה למלחמה אזורית הייתה, ועודנה, משמעותית. האפשרות למלחמה בין ישראל ובין סוריה וחיזבאללה הייתה, ונשארה, מוחשית, במקרה של מעורבות אמריקנית. אולם בהיעדר הכרעה, נגררה ארצות־הברית אל מצב שבו היא נדרשת להתמודד עם החרפה קשה עוד יותר בסכסוך בסוריה. מצבו של אובמה כיום קשה ממצבו לפני שנה. עמדת רוסיה וסין והיעדר יכולת להעביר החלטה במועצת־הביטחון הפכו את העניין למורכב הרבה יותר.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

אלא שהמשתנה הנוסף, אשר בו מעקשים שלא לדון, הוא איראן. בטהרן צופים בהססנות המערב נוכח השימוש בנשק להשמדה המונית בסוריה. שם מבינים, כי התחמשות בנשק גרעיני ואפילו שימוש בו לא יגררו בהכרח מעורבות צבאית מצד הצבא האמריקני. סוריה היא מגרש הניסויים של אירן, וחמנאי מבין היטב, כי אצל אובמה, קו אדום הוא מושג אמורפי, במקרה הטוב. השיקול האירני היחיד אם לפתח או להימנע מפיתוח נשק גרעיני מסתמך אך ורק על המחיר הכלכלי שהדבר גובה מהאירנים והחשש להתערערות המשטר. אילו היה לטהרן גב כלכלי חזק דיו, התחמשותה בנשק גרעיני הייתה כבר עובדה מוגמרת.

אובמה הפך את ארצות־הברית לכלי ריק ביחסים הבינלאומיים ושחק את תדמיתה והרתעתה כפי שלא עשה אף נשיא לפניו. בפועל, המסר למשטרים הרוצים להתחמש ולהשתמש בנשק להשמדה המונית הוא כזה שמפר את כל המאזן הגיאו־אסטרטגי – לא רק במזרח התיכון אלא גם באזורים אחרים. ויותר מכך: התזה של ראש הממשלה נתניהו על משטר מטורף המשתמש בנשק להשמדה המונית בשעת מצוקה הוכחה כנכונה, היום יותר מתמיד. בוויכוח על הנושא האירני בין תומכי אובמה ובין תומכי נתניהו, המלה האחרונה היא של ראש הממשלה.

התנהלותה של ארצות־הברית בכל הנוגע לטבח בסוריה ואי־אונותה בכל הקשור בהתחמשות איראן בגרעין משליכה בהכרח גם על המשא ומתן הישראלי־פלשתיני. ישראל חייבת לקחת בחשבון שערבויות אמריקניות אינן שוות את הדף שעליו הן כתובות. בהנהגתו של אובמה, לארצות־הברית אין יכולת לערוב לביטחון ישראל. בכל תרחיש אפשרי, ישראל תצטרך להגן על עצמה. במציאות כזו, כל נסיגה וכל ויתור שלא ישרתו או יעמדו בכפוף לאינטרס הלאומי הישראלי, יהיו פגיעה חמורה במעמדה של ישראל וביכולתה להעמיד הגנה מספקת במקרה של מלחמה באזור.

עמדתו הבדלנית של אובמה מסמלת את המדיניות ההיסטורית של ארצות־הברית בהנהגת הדמוקרטים עוד לפני מלחמת־העולם השנייה. בשורה התחתונה, בעוד חוסנה הכלכלי של אמריקה בהנהגת הדמוקרטים נשמר נוכח הירידה באבטלה והוספת המשרות החדשות, הרי שחוסנה האסטרטגי נפגע אנושות. בפועל, כמהפכן בעל קירבה לקומוניסטים בדימוס ולקומוניסטים מוסווים, מגשים הנשיא האמריקני את המדיניות המהפכנית של מאבק באימפריאליזם ובציונות, גם אם הוא־עצמו אינו רוצה בכך.

כהונתו השנייה של הנשיא מתחילה בבשורות רעות מאוד למערב בכלל, ולישראל בפרט, וכדאי כבר להתכונן לאפשרות שהתבשיל שהקדיח אובמה יתבטא גם בעימות ישראלי אפשרי עם אויביה מצפון ומדרום. במצב כזה, כל דיבור על שלום הכרוך בנסיגות ובוויתורים הוא הסחת־הדעת. ישראל צריכה להתלכד עתה מאחורי המנהיגות של ראש הממשלה בכל ההכרעות הניצבות בפניו, בלי הבדלי קואליציה ואופוזיציה. דומה, כי תהליך השלום בין ישראל ובין הפלשתינים לא יכול, בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, להניב דבר מלבד מאמץ הדדי להרגיע את האזור – תוך אי־הסתמכות על האמריקנים ומדיניותם הכושלת – ובכך יש אפוא להתמקד.

המהפכה של אובמה נכשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.8.2013

את האות לפתיחת האביב הערבי נתן הנשיא אובמה בנאומו בקהיר. בגיבוי ארצות־ברית, ובמידה רבה גם האיחוד האירופי, הופלו המשטרים הערביים המושחתים והוותיקים במצרים, בסוריה, בתוניס, בתימן ובלוב. מובארק הודח, לאחריו מורסי, אסד שולט על חלק מסוריה, קדאפי הוצא להורג ובכל המדינות הערביות נאבקים זה בזה החילונים מול האסלאמיסטים, כאשר מאזן הכוחות משתנה בין תוניס האסלאמיסטית, לוב הקרועה לשבטים שונים, מצרים המפולגת וסוריה השרויה במלחמת־אזרחים עקובה מדם.

אובמה הוא מהפכן. הנשיא האמריקני האמין באמת ובתמים ביכולת להקים משטרים נאורים, ליברליים ודמוקרטיים בארצות ערב. האמונה בסדר עולמי חדש היא חלק מהסביבה שמקיפה את אובמה: ליברלים, רדיקלים וסמי־קומוניסטיים. כך, בפרופיל שהציג ה"ניו יורק טיימס" על ואלרי ג'ארט – היועצת הקרובה ביותר של הנשיא, ידידת המשפחה מזה שני עשורים, שליוותה את אובמה משיקגו עד הבית הלבן – נכתב כי היא הוצג לבני־הזוג אובמה דרך אביה החורג הקומוניסט, ורנון ג'ארט. הלה עבד עם מורו הרוחני של אובמה, פרנק מרשל דייויס. ג'ארט האב ודייויס פעלו יחד בשנות הארבעים בארגוני־חזית ובעיתונים קומוניסטיים.

הגישה שלפיה יש לעודד מהפכות דמוקרטיות ב"ארצות הקולוניאליות והסמי־קולוניאליות" הייתה גישה לניניסטית־סטליניסטית בעליל. במובן זה, אובמה וג'ארט הולכים בנתיב הקומוניסטי־רדיקלי. ביסוד ההשקפה הזו עומד הרעיון שהמשטרים החדשים שיקומו יהיו "פרוגרסיביים" בהשוואה למשטרים ה"ריאקציוניים" שקמו במקומם. כך, למשל, משטר הבעת' הסורי והמשטר הנאצריסטי במצרים נתפשו על־ידי הסובייטים כמשטרים "מתקדמים". אובמה עצמו קיווה שאותו אביב ערבי יביא לתוצאה רצויה לארצות־הברית: משטרים פרו־אמריקניים, מתקדמים, מערביים. התוצאה הייתה, כידוע, הפוכה. במקום הליברלים והסוציאליסטים באו האסלאמיסטים והסלאפיסטים.

העובדה, שהאמריקנים עומדים מנגד נוכח הנעשה במצרים ובסוריה מלמדת על חוסר אונות מצד הממשל בכל הנוגע למתרחש באותן ארצות. אילו היו יודעים בממשל האמריקני איזה צד ינצח, ודאי היו תומכים בו, כשם שהפקירו בשעתו את מובארק ותמכו בצבא. אולם בפועל, ארצות־הברית עומדת בפני שוקת שבורה: הניסיון לעורר מהפכה דמוקרטית גרר אחריו ריאקציה. אפשר להשוות את זה למהפכת הבורגנית־דמוקרטית של רוסיה בפברואר 1917, שהביאה למהפכת אוקטובר. לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת שבהם הפסידו הבולשביקים, פיזר לנין את האסיפה והקים מועצות, "סובייטים", בשליטה בולשביקית. מהפכנים לא יודעים להתמודד עם תוצאותיה הבלתי־חזויות של הדמוקרטיה.

במצרים מתרחש עתה מאבק בין המהפכה הדמוקרטית לבין מהפכת־הנגד האסלאמיסטית. הסכנה המוחשית היא, שהמהפכה הדמוקרטית תתאבן כמו המהפכה הסורית, ההולכת ונשלטת יותר ויותר על־ידי גורמים אסלאמיסטיים במאבק מול משטרו הרצחני של אסד. בהיעדר סמכות והכוונה אמריקניות, תוך כמה חודשים עלול המזרח התיכון למצוא עצמו מסובך במלחמות אזרחים בלתי־נגמרות, ועוד לא אמרנו מלה על הממלכה הירדנית הנוטה ליפול ועל אבו־מאזן שבקושי מייצג את ערביי יהודה ושומרון ונתקל בהתנגדות עזה מצד משטר חמאס בעזה. ההחלטה של האמריקנים, לפי דיווח ה"דיילי ביסט" מאתמול, על הקפאת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים, מלמדת על הכרעת הממשל לסגת מהנעשה במצרים ולהפקיר את המדינה לגורלה.

בישראל מביטים במעשיו של אובמה בדאגה רבה. כלל לא בטוח, כי ביכולתם של האמריקנים לערוב לקיומו של הסדר מדיני ישראלי־פלשתיני – ולו חלקי – שיתבסס על נסיגות אפשריות. כישלון מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני הוא עניין קריטי בכל הנוגע לשיקולי שמירת הסדר והיציבות בישראל וביו"ש. ראש הממשלה נתניהו, שרת המשפטים לבני ועו"ד יצחק מולכו יצטרכו לברר תחילה עם האמריקנים, עוד לפני שהם נושאים ונותנים עם אש"ף, מה ביכולתה של אמריקה לתת לישראל. אם ארצות־הברית לא יכולה להתחייב לערבויות משמעותיות למען הסדר מדיני בר־קיימא, ניתן לומר כבר עתה שהמשא ומתן הישראלי־פלשתיני עלול להתפוצץ כבר בקרוב בלא כלום.