ארכיון תג: אקדמיה

יהודה באואר חושש מהיהודים

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

חוקר השואה, שהשתתף בשבוע שעבר ב'הצהרת העצמאות הפלשתינית' בתל אביב, משוכנע שסנקציות אירופיות נגד ישראל יביאו לחילופי השלטון שהוא רוצה בהם: "האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק". שנה אחרי הסכם מינכן הוא עלה ארצה מפראג

בגיל 85, יוצא פרופ' יהודה באואר למלחמה פוליטית. הוא צירף את שמו לרשימת החותמים על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שקראה להקים בצד ישראל מדינה פלשתינית, ואף הגדילה לעשות כשטענה ש"בפלשתין עוצבה דמותו הרוחנית של העם הפלשתיני". בביתו רחב-המידות בירושלים, בנפתולי פסגת-זאב, תוקף באואר את ראש הממשלה נתניהו ("שקרן כמו פינוקיו"), סבור ששינוי בישראל יתחולל רק כתוצאה מלחץ חיצוני, מגנה בחריפות את הציונות הדתית ("הם כמו האיסלאם הרדיקלי") וחושב שכלוחם פלמ"ח לשעבר, הוא לא פחות פטריוט מאלה שסבורים כי ההכרזה שעליה חתם היא בגידה.

"אני שותף לדעה שצריכה להיות מדינה פלשתינית ליד ישראל. אם רוצים למנוע מלחמה, ישראל צריכה להיות הראשונה שתכיר במדינה כזו", קובע באואר נחרצות. נראה ששכח את לקחי מינכן הנוגעים לארץ מוצאו, והוא מוכן להצטרף לאיומים על החברה הישראלית. "גבולות 67' הוכרו על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, ולמדינת ישראל ניתנה הכרה של החוק הבינלאומי בכך שיש לנו גבולות. זו הדרך הטובה ביותר למנוע את מה שאהוד ברק כינה 'צונאמי'".

באואר מגדיר עצמו "ציוני קלסי, שמרן בעצם". "אני טוען שז'בוטינסקי, בן-גוריון ומייסדי המדינה דיברו על מדינה יהודית עם רוב יהודי איתן", הוא סבור. "אם אנחנו ממשיכים לשלוט בגדה המערבית, פירוש הדבר שמכיוון שיש בין הים ובין הירדן איזון דמוגרפי בין האוכלוסיות, תקום פה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית, אלא מדינה יהודית. הרי אבו-מאזן אמר לפני כמה ימים שהוא מעוניין בגבולות 67' תוך חילופי שטחים".

פורסם שהפלשתינים סירבו למתווה אובמה שכולל הקמת שתי מדינות, עם שתי בירות בירושלים, תוך ויתור על תביעת השיבה. הם מעוניינים במימוש התביעה הזאת – בחיסול ישראל כמדינה יהודית.

באואר מתקומם. "מה שאבו-מאזן ואובמה אומרים זה בסך הכול מו"מ והצהרות. תראה, אני מתנגד לזכות השיבה. אנחנו כולנו אומרים שזכות השיבה תתקיים במדינה פלשתינית. מנקודת מבט ציונית קלסית, אנחנו רוצים ליצור מצב שבו הציבור היהודי בארץ יכיר בעובדות, והעובדה היא שאנחנו למעלה מ-40 שנה כובשים עם אחר".

שמאל לא קיים פה

יהודה באואר נולד ב-1926 בפראג, צ'כיה, ובאביב 1939 עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח ומקץ שנת לימודים אחת באוניברסיטה העברית נסע ללמוד באנגליה. עם שובו לישראל נלחם במלחמת העצמאות בגליל ובנגב בחטיבת עודד (חטיבה 9), תחת פיקודו של משה כרמל, לימים שר וח"כ מטעם 'אחדות העבודה' והמערך. הוא השלים את לימודיו באנגליה ושב לאוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'ההגנה והפלמ"ח במדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה'.

בשנת 1952 הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר שובל שבנגב. במחלוקת הגדולה ששררה בקיבוץ על-רקע משפטי פראג ומשפט הרופאים, הוא בחר לבסוף שלא להצטרף למשה סנה וחבריו, שרצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא עזב את הקיבוץ בשנת 1993 ועקר לירושלים. במשך השנים היה לאחד מחשובי ההיסטוריונים של השואה וקיבל מינוי קבוע כפרופסור מן המניין ב'מכון ליהדות זמננו' בהר הצופים שבאוניברסיטה העברית. יש אומרים כי השתלט מטעם הממסד על חקר השואה. הוא ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ססון וגם עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב'יד ושם'. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחקר השואה ובשנת 2008 הוענק לו אות יקיר ירושלים.

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

שאלתי את באואר אם הוא לא חש שהשיח על מדינה פלשתינית מתקיים בעיקר בתוך הישראלים, ופחות בקרב הפלשתינים. בתקופת כהונתם של ברק ואולמרט, אמרתי לו, ישראל הציעה הכרה במדינה פלשתינית אבל לא התקבל כל מענה. "ודאי שאנחנו מנהלים שיח עם עצמנו", מרעים עליי באואר בקולו. "לפני שאתה מנהל שיח עם מישהו אחר, צריך להיות ברור לך מה אתה רוצה. הסכם שלום יגיע ממו"מ ישיר בין הצדדים, אבל כאשר בשני העמים שולטים אנשי ימין לאומניים מובהקים, אין שום סיכוי למו"מ כזה. הדרך היחידה היא לחץ חיצוני".

אהוד ברק זה ימין? אולמרט זה ימין?
"בוודאי! אהוד ברק הוא ימין, אהוד אולמרט הוא ימין. שמאל כבר מזמן לא קיים פה. אנחנו מיעוט לא גדול, והמהות של הדמוקרטיה איננה שלטון רוב אלא אפשרות המיעוט להיהפך לרוב. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות: לשכנע ציבור. זו זכותנו".

האומנם ניסיתם לשכנע את הציבור או שהצטרפתם מתוך שנאה למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל?
"מי שצעקו שם (בעצרת בשדרות רוטשילד בתל אביב, ד.מ.) 'בוגדים' הם הבוגדים. תיקח אותי לדוגמה: אני הייתי חבר פלמ"ח לפני שהוקמה המדינה. נלחמתי נגד האנגלים. השתתפתי במלחמת העצמאות, והמלחמה האחרונה שבה השתתפתי בפועל הייתה מלחמת יום כיפור. אז אף אחד לא יגיד לי על פטריוטים. כולנו פטריוטים, מחנה מרון ומטה".

אמרת לפני כמה שנים, בכתבה שפורסמה ב'הארץ', שיש סיכוי לרצח עם אם לא יהיה פתרון לסכסוך.באואר גודע אותי בחדות: "יש אפשרות כזו. היא לא סבירה בגלל התנאים הבינלאומיים. הקהילייה הבינלאומית לא תסכים לרצח המוני, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל בצד הפלשתיני ישנו חמאס, שבהחלט רוצה ברצח עם כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית ששואפת לרצח יהודים ולא רק רוצה בהרס מדינת ישראל".

אז איך אתה מסוגל לנהל תעמולה נגד ממשלת ישראל ובעצם נגד החברה הישראלית כשזה האויב שלנו?
"בצד היהודי יש גם רצון כזה, אבל לא באותה מידה. אצלנו זה הרבה יותר מטושטש: רוצים להיפטר מהערבים, קוראים 'מוות לערבים!'. זו לא קבוצה קטנה אלא המונים. וחוץ מזה ישנה קבוצה שאינה שולטת במדינה אבל קולנית מאוד, והדבר הבולט הוא שני האנשים האלה שקוראים לעצמם רבנים, שפירא ואליצור, שכתבו את 'תורת המלך' שתובע במפורש רצח של כל הגויים. אז רצון לרצח עם קיים גם אצלנו. הסכנה ישנה ובעניין זה אני קצת יותר קיצוני מחבריי בקבוצה שעובדת על ענייני רצח עם בעולם. הם אומרים שהסכנה לרצח עם פה היא אפסית, אבל אני פחות אופטימי מהם. היא קיימת".

אנחנו חיזקנו את שלטון חמאס

באואר איננו סבור שהאשמה על אי-פתרון הסכסוך מוטלת על הצד הפלשתיני. שאלתי אותו אם הוא אינו שם לב שישנו צד שפוגע בחפים מפשע במתכוון, ומטווח יישובים עירוניים בדרום, אבל באואר מתנגד להטלת האשם על חמאס. "מספר הילדים היהודים בישראל שנהרגו בכל מיני פעולות בשש השנים האחרונות הוא 124. בצד הפלשתיני, נהרגו בערך 1,400 ילדים. כלומר, אנחנו הרגנו. רצינו לפגוע באחרים אבל הרגנו ילדים".

אתה עושה גזרה שווה בין חמאס לצה"ל.
"מוכרחים לגזור גזרה, לפעמים שווה ולפעמים לא. הפגיעה מהצד של חמאס היא מכוונת נגד אוכלוסיה אזרחית. אבל התוצאה היא חמורה ביותר: נכנסנו לעזה במבצע חסר כל טעם, ללא כל ערך, והרגנו – לא משום שרצינו להרוג אלא כיוון שרצינו להוריד את חמאס. נתנו לאירנים פתח לים התיכון דרך חמאס. אנחנו אלה שתומכים באירן האנטישמית! הציבור בעזה איננו טיפש. הפגיעה בחמאס חיזקה את התמיכה שלהם בשלטון. הניסיון ההיסטורי מראה בצורה ברורה מאוד שכאשר יש שלטון דיקטטורי ורודני, הדרך הטובה ביותר לקיים את השלטון הזה היא להפעיל נגדו סנקציות וסגר. הדרך הטובה ביותר לערער את השלטון הזה היא לפתוח את הגבולות, ולאפשר מסחר חופשי. היינו צריכים להקים רשת של תחנות רדיו וטלוויזיה שישדרו לרצועה ויתווכחו אתם אידיאולוגית. צריך היה לגייס לשם כך מוסלמים אנטי-רדיקלים, ויש כאלה לא מעט, גם פה. סופים, למשל, שמוכנים לעשות את זה. להילחם מלחמה רעיונית על מוחותיהם של בני אדם. בנוסף, היינו צריכים לפתוח את כל המעברים, מובן שתוך בדיקה ביטחונית וכו'. אילו היינו מאפשרים קיום מסחר, היה להם מה להפסיד.

"אנחנו תמכנו בשלטון חמאס, ותוך כדי כך הרגנו למעלה מ-1,400 ילדים, ולא רק ב'עופרת יצוקה'. הרגנו המוני אנשים. נכון, לא התכוונו לזה. אבל זו הייתה התוצאה. אנשים בעולם לא בודקים את הכוונות, טהורות ככל שיהיו, אלא את התוצאה. שמע, אני לא פציפיסט. אני בעד צה"ל חזק, אני בעד הגנה על גבולותינו, בגיל 85 אני מוכן לצאת ולהילחם. אבל על אילו ערכים נלחמים?"

אתה מרגיש רגשות דומים לאלה שהביעה חנה מרון בראיון למרב מיכאלי ב'הארץ', רגשות של ייאוש ממה שקורה פה? אכזבה?
"אכזבה, כן. ייאוש, לא. אני זקן מכדי להתייאש. אני חושב שיש סיכוי טוב למדינה טובה, למדינה של שוויון יחסי. אני לא סוציאליסט, הייתי פעם. אני לא איש שמאל במובן הזה. אני חושב שהדרך היחידה היא צורה של קפיטליזם מתקדם. אבל 'מתקדם' זה אומר להוריד את אי-השוויון למינימום ההכרחי. מה שקורה אצלנו זה המקסימום המותר, ולא המינימום ההכרחי. אני חושב שיש סיכוי לשלום משום שהתרבות הישראלית-יהודית שקיימת בישראל היא תרבות אדירה, היא מוכרת בעולם כאחת התרבויות המשפיעות ביותר. למשל, הסופרים שלנו. ושים לב שכולם נמצאים בצד הזה של אלה שחתמו על המנשר".

איך אתה מסביר את זה? אין בימין סופרים טובים?
"הם נמצאים בשמאל משום שהוא הומניסטי וליברלי, והמדינה שלנו היא בידי הימין. הוא אנטי-ליברלי, הוא אנטי-אנושי, הוא אנטי-הומני".

אתה בטוח שההומניזם הספרותי הזה איננו בעצם קונפורמיזם בדיקטטורה השמאלנית של עולם הספרות?
"הימין הזה הורס את הציונות, הורס את העם היהודי, הוא הורס את מדינת ישראל. הוא הורס את כל מה שלחמתי למענו כל ימי חיי. ואני רוצה להילחם נגדם".

הפתרון ייכפה מבחוץ

אחת הדמויות שבאואר אוהב לשנוא הוא ראש הממשלה נתניהו. כשאני שואל אותו לדעתו על ראש הממשלה, הוא צוחק ומתקרב אליי כממתיק סוד. "כשאני קיבלתי את פרס ישראל, נתניהו היה ראש הממשלה. המשפחה שלי ישבה באולם. קיבלתי את הפרס, ניגשתי ללחוץ ידיים לנתניהו, ובמשפחה שלי שמו לב שאני מזיז את הראש הצידה. נתניהו אמר לי כשלחץ לי את היד: 'אני קורא את המאמרים שלך בעניין רב'. אז נזכרתי בפינוקיו, שהאף שלו התארך כשהוא שיקר. זזתי הצידה כדי שהאף של נתניהו לא יפגע בי. זה הסוג של השלטון שיש לנו: שקרנים, מעמידי-פנים, אנטי-יהודים. אני היסטוריון של יהודים שעוסק בשואה. איש לא יגיד לי מה זה יהודים".

אז לאיזה כיוון הולכת לדעתך מדינת ישראל תחת הנהגת נתניהו וברק?
"בסופו של דבר זה ייפול. לא המדינה תיפול, השלטון הזה ייפול. המערב לא ייתן לישראל ליפול על האף יותר מדי. אנחנו מסתכנים בסנקציות אירופיות והסחר שלנו הוא קודם כול עם אירופה. האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק".

השינוי שאתה רואה לנגד עיניך יתחולל מבפנים או ייכפה מבחוץ?
"אני לא רוצה בכך, אבל זה ייכפה מבחוץ. אין לאף אחת מהמעצמות עניין בהמשך הסכסוך. פה זה לא דרפור וקונגו. אין עניין למעצמות להמשך ההתכתשות הזו, ואם השחקנים המקומיים לא מצליחים להגיע להסדר, בסופו של דבר זה ייכפה מבחוץ. לא תהיה ברירה אחרת. יש תהליכים בחברה שיעלו כוחות שישנו. אני לא סומך על איש מסוים. אנחנו עדר של חיות טורפות שתמיד בוחרות מנהיג. אני מסתייג מזה".

ציפי לבני היא בעיניך אלטרנטיבה ראויה? או אולי מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' למשל?
"בינתיים, לבני לא עשתה שום דבר שמעלה התלהבות לגביה. היא אישה נחמדה מאוד שאמרה כמה דברים טובים. שלי יחימוביץ' עוסקת בדברים חשובים אבל לא בדברים האלה שהם לדעתי החיוניים ביותר. אני לא איש מפלגה. המבנה המפלגתי הנוכחי משתנה וישתנה. הימין מתגבש והקבוצה של ליברמן וימינה היא החזקה".

תהיתי אם באואר סבור, כחלק מחבריו, שקיימת בישראל סכנת פשיזם. למשל, מצד מושא שנאתם של חבריו למנשר, שר החוץ אביגדור ליברמן. "יש אלמנטים של פשיזם מסוימים בליברמן. פשיזם זה דיקטטורה סמויה, אצלו זה דיקטטורה סמויה. תראה איך הוא מנהל את המפלגה שלו. זה ה'ווז'ד', המנהיג ברוסית, ככה קראו לסטלין. ליברמן הוא סטליניסט ואנטי-סטליניסט. הוא למד את זה מהמקום שממנו הוא הגיע. הוא התחנך באווירה סטליניסטית".

רציתי לשאול אותו, איך אשמת הסטליניזם מצדו עולה בקנה אחד עם השתייכותו משך שנים ארוכות לקיבוץ סטליניסטי בשיא ימי הסטליניזם, אבל פרופ' באואר כבר התרפק על הציונות הדתית הליברלית: "הציונות הדתית הייתה פעם ליברלית והומניסטית מאוד. הכרתי את יוסף בורג. הוא מתהפך בקברו במהירות הולכת וגוברת. מה שקיים כאן זה מקבילה מדויקת לאיסלאם הרדיקלי. זה גוש גדול שטוען שהוא הרוב. הם צודקים. אנחנו מיעוט שלוחם ברוב. יחד עם זאת, יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפשר לדבר למרות חילוקי הדעות. למשל, דן מרידור, מאיר שטרית מקדימה, או רובי ריבלין, במידה מסוימת. אבל מה שיש כרגע זה כל מיני הצעות הזויות כמו 'מדינה זמנית', וזה בעצם מה שנתניהו הולך להציע בנאום הקרוב שלו בקונגרס האמריקני".

אל ביתו של באואר מגיחים בזה אחר זה רעייתו, ילדיו ונכדיו. בנו מסמן לי בשלט מאולתר כי הגיעה העת לסיים, אבל באואר מבקש לומר עוד דבר-מה. הוא לוקח אותי אל "הכוך", חדר עבודתו הגדוש ספרים ועיתונים. פנינת הביקורת האחרונה שמורה לציונות הדתית, אשר באואר איננו פוסח עליה בשבט ביקורתו. "העמדות של חלק גדול מהציבור הדתי-ציוני מתקרבות והולכות לאיסלאם הרדיקלי שרוצה לשלוט בעולם", הוא אומר. "הקיצוניות הדתית בישראל לא רוצה לשלוט בעולם אבל רוצה לשלוט ביהודים ובאמצעותם בפלשתינים. הם טוענים שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. אפשר להתווכח אם יש אלוהים או לא, אבל מה זו הטענה על 'הארץ הזאת'? מה הגבולות שלה – מנחל מצרים עד נהר פרת? אנחנו צריכים להצטרף למפגינים בדמשק ובחלב? להשתלט על הצד המזרחי של הירדן? יש פה חוסר היגיון פנימי קיצוני, והדרך להשגת היעדים היא אלימות – פנימית וחיצונית. כאן ישנה הקבלה לאיסלאם הרדיקלי".

בין פוסט-ציונות ובין דמוקרטיה – על מכתבם של אנשי אם תרצו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010

בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.

המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.

דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.

אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.

טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.

טרור מסוג אחר – על משטרת המחשבות באקדמיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.7.2010

שני מרצים בעלי תקן, ד"ר ניב גורדון וד"ר ירוחם לויט, עובדים באוניברסיטת בר-גוריון. האחד מרצה במחלקה למדע המדינה, האחר מרצה בכיר בגמלאות בבית הספר לרוקחות. הן גורדון והן לויט אוחזים בדעות שנויות במחלוקת: האחד קורא באופן שיטתי להחרמת ישראל והאקדמיה, האחר טוען כי ההומוסקסואליות היא פגם ובמידה כזו או אחרת מסוכנת. אולם אוניברסיטת בן-גוריון סירבה לגעת בשיערה משיערות ראשו של גורדון בשם "החופש האקדמי". לויט, שהביע את דעתו בקורס "אתיקה רפואית" שהוא מעביר, סולק בבושת פנים.

במהלך ויכוח בין שני סטודנטים בקורס, העיז לויט להביע את דעתו. לשיטתו, הומוסקסואלים המנהלים אורח חיים מוחצן עלולים לפגוע בצעירים שאינם בטוחים במיניותם ולמנוע מהם חיי משפחה "נורמאליים". נטייה מינית, פסק לויט, ניתנת לריסון ולבחירה. "אני, לדוגמה, נמשך לכל הנשים, אבל אני מרסן את עצמי; כך יכולים גם ההומוסקסואלים", הוסיף.

דעותיו השנויות במחלוקת של לויט הספיקו להנהלת האוניברסיטה. הוא זומן לוועדת ההוראה האוניברסיטאית, אישר את הדברים שיוחסו לו אכן ולהגנתו טען כי החופש האקדמי מקנה לו זכות לפעול לפי הבנתו, וכי בשיעורי אתיקה ישנה זכות להבעת דעה אישית. מנהל בית הספר לרוקחות, פרופ' ריאד אגבריה, אישר כי עבודת המרצה הופסקה. העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע לא סייעה לו, בלשון עדינה.

האיפה ואיפה בין גורדון ובין לויט איננה נובעת רק מהעובדה שגורדון הוא מרצה בכיר בעל קשרים בינלאומיים שכל פגיעה בהעסקתו עלולה להצית קמפיין בינלאומי נגד האוניברסיטה. גם העובדה שלויט הוא תושב קריית ארבע איננה הסיבה היחידה לכך שעבודתו הופסקה. היחס המועדף לגורדון וההתנהלות המקרתיסטית כלפי לויט מקורה בחשש ממשי של שלטונות האוניברסיטה מפני משטרת המחשבות השמאלנית השולטת באקדמיה.

משטרת המחשבות באקדמיה הישראלית מנהלת את המחלקות השונות באמצעות קוד ברור של ערכים, עקרונות ודעות שכל חריגה מהן נידונה לסנקציה קשה. דמוניזציה לישראל – מקובלת. הגנה על ישראל מפני הקמפיין האנטישמי נגדה – אסורה. הגדרת הציונות כקולוניאליזם – רצויה. ביקורת על הפלשתינאים – פוליטיקה שראוי להוציאה מהשיעורים. הנפת דגלים פמיניסטיים רדיקליים והגנה על שינויי מין לכל המעוניין – ליברליזם נאור. פקפוק בטענה שהומוסקסואליות הינה נטייה מולדת ורצויה – נבערות חשוכה שיש להילחם בה.

למשטרת המחשבות הזו יש כוח בינלאומי בלתי-מבוטל. בכיריה יושבים בוועדות המינויים, מחליטים על חלוקת מלגות ותמיכה כלכלית, מכריעים בעניין העלאות בדרגה, מאשרים שבתונים ונסיעות לחו"ל ושופטים עבודות מחקר. יציאה נגד משטרת המחשבות הזו היא כמעט התאבדות. לכן, רוב המרצים – לרבות אלה בעלי התקן שמשכורתם מובטחת – נמנעים מלהילחם בה ונכנעים לכל שיגיונותיה. אוניברסיטאות מסוימות כבר חסומות מלכתחילה למרצים הנחשדים בסטייה מהקו המפלגתי. ברוב המחלקות במדעי הרוח אין ולו חובש כיפה אחד. חדרי מחלקות משמשים לא אחת כנסים פוליטיים ונעשה שימוש במשאבים אוניברסיטאיים כגון ציוד מחשבי, אינטרנט ודואר אלקטרוני, רשימות תפוצות וסילבוסים לשיעורים. כך, בקורס מבוא לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, סולקו חיבוריו של הסוציולוג הנודע וחתן פרס ישראל, שמואל נח אייזנשטדט, מהסילבוס. במקומו נכנסו חיבוריו של ד"ר עזמי בשארה.

משרד החינוך איננו שש להתערב בנעשה באקדמיה. ישנו חשש מהותי שכל ניסיון להתערב בתכנים יזכה לקמפיין בינלאומי נרחב ויגביר את המאמצים להחרמת האקדמיה. המדינה ממשיכה להזרים עשרות מיליוני שקלים, ללא כל פיקוח, למוסדות שבכיריהם פועלים בגלוי נגד ישראל. אף אחד לא תוהה איך מוקצים תקנים חדשים ולמי ניתנות מלגות יוקרתיות. האקדמיה ממשיכה לפעול כטריטוריה אוטונומית בחברה הישראלית, ללא ביקורת ופיקוח.

החופש האקדמי הוא ערך מקודש, ללא ספק. אולם כאשר החופש הזה ניתן רק לצד אחד, ראוי לשקול שוב אם לא מדובר בעריצות מחשבתית שיש להיאבק בה ולא בחירות של ממש. משרד החינוך צריך לבטל את פיטוריו של ד"ר לויט בשל דעותיו השנויות במחלוקות. כשם שד"ר ניב גורדון ממשיך להתפרנס מכספי משלם המסים ולקרוא להחרמת ישראל מתחת לכל עץ רענן, ראוי להניח לד"ר לויט לומר את אשר על לבו. החופש האקדמי הוא גם החירות לפולמוס, לא חופש לאינדוקטרינציה חד-צדדית של סטודנטים.