ארכיון תג: אסמא אגברייה-זחאלקה

כישלונה של ההצבעה האסטרטגית

אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב עומדים בראשות שתי מפלגות שהואשמו טרם הבחירות בכך שהצבעה עבורן היא בבחינת "בזבוז קולות". אם לשפוט לפי כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות שמקבלת מפלגתה של זחאלקה, דעם, ב'פייסבוק', נדמה כי סיעת דעם הייתה מונה היום לפחות 2 חברי-כנסת, בנוסף ל-3-5 חברי הכנסת של 'ארץחדשה'. אולם בפועל, מפלגתו של יניב זכתה ב-28 אלף קולות. דעם – ב-3,000 קולות בלבד. "אתם לא עוברים את אחוז החסימה", הטיחו בהם בוחרי שמאל-מרכז, ובהם כאלה שהצביעו עבור מפלגות כמו 'התנועה' בראשות ציפי לבני. "זה יחליש את כוחו של הגוש", אמרו להם אלה שביכרו הצבעה למען מפלגת העבודה על-פני תמיכה בדעם או ב'ארץחדשה'. במקרה של דעם, החיבור האפשרי עם 'התנועה הירוקה' לרשימה אדומה-ירוקה, שיקית, צעירה ובועטת, נגוז בעקבות החבירה של אנשי 'התנועה הירוקה' עם רשימת לבני. הם העדיפו "מקום בטוח" בכנסת על-פני הרפתקה עם סוציאליסטים יהודים וערבים. בסופו של יום, אלון טל וחבריו יוכלו לצפות במליאה רק משידורי ערוץ הכנסת.

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

אז אחרי "ההצבעה האסטרטגית" שהחליפה את ההצבעה המצפונית, אלה שיכלו לבחור בדעם או ב'ארץ חדשה', מוצאים עצמם מרומים: הן נוכח המהלך שהובילה ציפי לבני לכניסה לממשלת נתניהו, שבסופו היא קיבלה שני תיקים וראשות ועדה במכירת חיסול אידיאולוגית, והן לאור הפלירטוט המתמשך של נתניהו עם ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, הן ישירות והן בשיחות ארוכות בין עופר עיני לבין דמויות כמו אריה דרעי ("העם זקוק לשלי במשרד האוצר!", זעק השבוע דרעי, מתחנן לקבל כבר את כסאו שלו בממשלה אחרי שנות-מדבר ארוכות, נטולות כיבודים). מצביעי לבני קיבלו את ביבי. מצביעי שלי ייצאו בקרוב לקרב ארוך כדי לא לקבל אותו.

במקום לפתוח את הלשכה הפרלמנטרית של אסמא אגברייה-זחאלקה שתוכל לטפל בפניות של אלפי עובדים שנמצאים בסוף שרשרת התעסוקה, ללא זכויות, עתידה להיפתח בקרוב לשכתה של שרת המשפטים, לבני. אליה, נהגי-המשאיות שמארגן ארגון העובדים מען, אשר בו ממלאים אנשי דעם תפקיד מרכזי, לא יכולים וגם לא רוצים להגיע. ובמקום שאלדד יניב ורני בלייר יתחילו כבר עכשיו במסע להחזרת ים המלח לציבור וימנו את ג'קי אדרי לתפקיד ראש המטה לעניין זה, כפי שהבטיחו, בוחרי העבודה נאלצים לשמוע על הפינוקים שמציע ביבי לפואד: גם יושב-ראש הכנסת וגם יורשו של פרס, משזה יסיים את כהונתו.

הבחירות האלה הוכיחו כי יש צורך דרמטי להזרים דם חדש לכנסת. הן גם המחישו, כי הצבעה למפלגות בעייתיות כמו מפלגת-המדף של לבני או מפלגת ה"כן ולא" של יחימוביץ נוגדת את אינטרס הציבור. יחימוביץ יכולה עוד להוכיח שהיא עומדת בהבטחותיה אם תתמיד בהתנגדותה, לפחות הפומבית, לכניסה לממשלת נתניהו. לבני איבדה את מעט המוניטין הציבורי שעוד נותר לה. השאלה הגדולה היא אם בבחירות הבאות, עשרות אלפי ישראלים יבינו את הצורך לצאת מהפוליטיקה השבטית אל פוליטיקה מצפונית, שיש בה גם סיכון אך חשוב מכך, יש בה בעיקר סיכוי.

האשליה המסוכנת של ההצבעה האסטרטגית התנפצה גם בימין. מצביעי נתניהו גילו, כי בתמורה לברית עם החרדים, נתניהו מוכן להכניס לממשלתו כל מפלגה. אם רק היה יכול, גם מרצ וחד"ש היו נכנסות. זהבה גלאון ומוחמד ברכה היו מתמנים בשמחה לתפקידי שרים בממשלתו, אלמלא היה הדבר מחסל את מפלגותיהם. כל מי שהצביע בשלהי יום הבחירות לליכוד לאור איומי נתניהו כי "שלטון הליכוד בסכנה", גילה את ציפי לבני כמי שתופקד על המו"מ המדיני.

בהרכבה הנוכחי, קשה לראות איך הכנסת תמלא את ימיה, ואלמלא תבגוד מפלגת העבודה בבוחריה, או אם הברית בנט-לפיד לא תפורק על-ידי אחד מהשותפים, סביר להניח שהבחירות תוקדמנה בשנית. אם יוקדמו הבחירות, לבוחרים תהיה הזדמנות פז לגמול ולהעניש בהצבעתם. המשימה הראשונה של מצביעי השמאל-מרכז תהיה להכניס לכנסת את המפלגות האידיאולוגיות שלא הצליחו להיכנס אליה ב-22 בינואר. מצביעי הימין יצטרכו לחזק את מפלגות הגוש האידיאולוגיות ולתת כוח נוסף לבית היהודי בראשות בנט. גם אלדד יניב, גם אסמא אגברייה-זחאלקה, גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד יכולים להוות חלופה משמעותית לפוליטיקה הישנה. ואם תתמיד יחימוביץ בסירובה להיכנס לממשלת נתניהו, ששת המנדטים של לבני יעברו אליה בלי יותר מדי מאמץ.

שוחים נגד הזרם: המסע הארוך של מפלגת דעם

במשך שנים ארוכות, פועלת בישראל מפלגה בשם 'דעם מפלגת פועלים'. דעם היא המפלגה הקשה ביותר לעיכול במפה הפוליטית: היא תוקפת את ההנהגה הערבית הממוסדת אך מבקרת קשות את הממשלה. היא תומכת עקבית באביב הערבי אך מתנגדת נחרצות לאסלאמיסטים. יש לה השקפה מרקסיסטית סדורה מאוד, אך בשונה מחד"ש, אנשי דעם בחרו להציב בראש הרשימה אישה ערבייה, חילונית, סוציאליסטית ופמיניסטית, אסמה אגברייה-זחאלקה ולא פוליטיקאים קומוניסטים ותיקים. המפלגה מבקשת להגן על זכויות העובדים אך מסרבת להיכנע לשלטון האימים של עפר עיני בהסתדרות ופועלת לאיגוד פועלים כמו נהגי משאיות באשדוד ובקרית חיים ולמציאת תעסוקה לנשים ערביות באמצעות האיגוד המקצועי שלה, מען. כמפלגה מרקסיסטית היא מציגה קו חילוני מובהק, אך מבקשת להיכנס לבתים שבהם תלויות תמונות הבאבא סאלי, או פסוקי קוראן ופסלי מריה. כמות האנשים שאוהדים את דעם נאמדת בעשרות אלפים. בבחירות היא זכתה ב-3,000 קולות בלבד.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

לשמאל הממוסד קשה אפוא לעכל את דעם. יתירה מכך, כאשר בוחנים את הפרסומים באתר המפלגה, מגלים ניתוחים פוליטיים שאינם מופיעים בשום מקום אחר. כך, למשל, כתב השבוע מזכ"ל דעם, יעקב בן-אפרת, מאמר תחת הכותרת "מה בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה?". בן-אפרת חושף מציאות קשה: "ספק אם יעבור זמן רב עד שהתסיסה בגדה המערבית תגלוש לעברה השני של הגדר, ולתודעת הציבור הישראלי. המצב הכלכלי הוא בכי רע, הרשות הפלסטינית אינה משלמת את המשכורות כי קופתה ריקה, ומאחר והיא מעסיקה 16 אחוז מכוח העבודה, כל הכלכלה המקומית משותקת. משכורת חודשית של מורה פלסטיני עומדת על 3,000 שקל, ושכרו היומי של פועל אינו עולה על 87 שקל (בהשוואה, שכר המינימום היומי בישראל הוא 182 שקל). נוסיף לזה שיעור אבטלה של 20 אחוז, שמגיע ל-34 אחוז בקרב צעירים בגלאי 15-25, ומה שאנחנו מקבלים הוא הר געש פעיל, שאינו חדל לפלוט זרמי לבה רותחים. בישראל מעדיפים כנראה לקוות שזרמי הלבה לא יחצו את גדר ההפרדה".

המצב הקשה ברשות הפלסטינית צריך להדאיג כל ישראלי, אך דומה שלפי שעה, היחידים אשר מודאגים מהר הגעש הפלסטיני הם חברי דעם. חד"ש וההנהגה הערבית ממשיכות לתמוך באבו-מאזן, שעיקר קיומו מתבסס על כספים המועברים לרשות מארה"ב, האיחוד האירופי וישראל. המחשבה שניתן יהיה לקיים לעד משטר כזה נופצה במהפכה המצרית שהביאה להפלתו של מובארכ. בימין מאמינים שאפשר יהיה "לנהל" את הסכסוך לנצח. בשמאל מפנטזים על הסכם אוסלו נוסף שבמקום לגעת בבעיות המהותיות של הסכסוך, יעקוף אותן עם סיסמאות ריקות מתוכן.

בשונה מאנשי 'שלום עכשיו', שקראו לנשיא האמריקני אובמה לבוא לנאום בכיכר משל היה אובמה המשיח הדרוש לשמאל הישראלי אחרי שכל המאורות כבו, מנהיגי דעם אינם מתלהבים מאובמה. הם יודעים היטב את התפקיד שאובמה ממלא, למשל, בנעשה בסוריה. במאמר שפירסם בן-אפרת בראשית החודש, הוא כתב: "במשך שנתיים האמריקנים ובני בריתם לא נקפו אצבע כדי למנוע את מעשי הטבח, ההרס ואת פשעי המלחמה המזעזעים שביצע המשטר הפשיסטי הסורי נגד אזרחיו. הם יזמו שלוש פניות למועצת הביטחון בידיעה ברורה שהרוסים והסינים יטילו וטו, וארגנו ועידות תמיכה שלא יצרו כל תמיכה ממשית. הם נמנעו להושיט סיוע צבאי או הומניטארי לאופוזיציה בטענה כי היא מפוצלת וכי צבא סוריה החופשי אינו אמין, בשעה שאיראן ורוסיה חימשו את המשטר ותמכו בו כלכלית".

בן-אפרת ממשיך: "התוצאה המידית הייתה כפולה: צבא סוריה החופשי, המורכב מפורשי הצבא ואשר ייצג את המהפכה הסורית, איבד את השפעתו. את מקומו תפסו קבוצות אסלאמיות רדיקליות כמו 'ג'בהת אל נוסרה', אשר הוצאה מחוץ לחוק על-ידי האמריקנים, ו'אל-תווחיד' באזור חלב. מצד שני, הרצח של 70 אלף אזרחים, ההרס של שני מיליון בתים והטבח בחפים מפשע גרמו לבריחתם של למעלה משני מיליון פליטים, שנשארו חסרי בית וחסרי פרנסה. כך הגשימה הנבואה את עצמה. המהפכה הסורית הופכת ממהפכה עממית למלחמת אזרחים בעלת אופי עדתי, שבה לאף צד אין יכולת להכריע".

בפועל, דעם משמשת המצפון של השמאל הישראלי, בפרט נוכח העובדה שהמפלגה הקרובה לה ביותר לכאורה מבחינה פוליטית, חד"ש, תומכת במאמרים המפורסמים בערבית בעיתונה היומי, "אל-איתיחאד", באסד. מכאן עולה השאלה מדוע אותם אנשי שמאל אינם מעוניינים להצביע עבור דעם בשעה שכל מפלגות השמאל האחרות הכזיבו. ועוד יותר מעניינת השאלה מדוע ישראלים הרוצים בצדק חברתי המשוחרר מכבלי הלאומנות, הפונדמנטליזם והקנאות אינם תומכים במפלגה. התשובה הרגילה היא, שדעם לא עוברת את אחוז החסימה. זו תשובה חלקית וכמעט לא כנה, משום שמפלגה עוברת את אחוז החסימה אם מצביעים לה. בעיית הביצה והתרנגולת לא קיימת פה כיוון שרק תמיכה מסיבית במפלגה יכולה להביא אותה לעבור את סף אחוז החסימה.

האמת היסודית היא, שלממסד הישראלי ולממסד הערבי יש אינטרס זהה למנוע את חשיפתה של דעם. בבחירות האחרונות, עבדה המפלגה בתנאים קשים עם תקציב בחירות מצומצם מאוד ועבודת שטח שלוותה בקמפיין פייסבוק, בתשדירי תעמולה ברדיו ובמודעות בעיתונות. זה לא מספיק כדי לחשוף את המסר הייחודי של המפלגה לציבור. שני הממסדים פועלים נגד דעם משום שהם מבינים כי הפוליטיקה שלה יכולה לשבור את המחיצות הקיימות בין יהודים לערבים, בין אנשי ימין לבין אנשי שמאל, בין תושבי שדרות ובין תושבי אום אל-פחם. הסירוב המתמשך של המפלגה לאמץ גישה לאומנית ערבית מפריע לממסד הישראלי דווקא משום שהוא יכול לחיות עם חנין זועבי ולא עם אסמא אגברייה זחאלקה. והוא מפריע לממסד הערבי משום שהמפלגות הערביות מתקיימות בעיקר מהצבעה שבטית.

כך, במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "בעד השבט, נגד המדינה", כתב סלמאן מצאלחה (5.2.2013): "אום אל-פחם, העיר שבה 'האופיום להמונים' מחולק בשפע, מתברר לפתע שהתושבים גילו את המרקסיזם – כמחצית מהמצביעים נתנו את קולם לחד"ש. לו השינוי הזה היה אמיתי, ודאי חד"ש היתה זוכה בראשות העיר, ולא התנועה האיסלאמית. ההסבר להצבעה לחד"ש הוא שבטי: הוציאו מהרשימה את עפו אגבאריה, המועמד של חד"ש, ולא יישאר זכר לתודעה המרקסיסטית המדומיינת בעיר האיסלאמיסטית. משהו דומה התרחש בירכא, יישוב דרוזי גדול, שם קרוב ל-40% הצביעו בעבור חד"ש. אולם מבט על התפלגות ההצבעה חושף תמונה מעניינת: קרוב ל-50% מבעלי זכות ההצבעה בירכא נתנו את קולותיהם למפלגות כמו ש"ס, הליכוד-ביתנו והבית היהודי. חד"ש קיבלה הרבה קולות מכיוון שהציבה מועמד מהכפר במיקום גבוה".

דעם פועלת אפוא נגד הזרם. המסר שלה מבקש לאתגר עשרות אלפי יהודים וערבים שרוצים לצאת מההצבעה השבטית ולהתחיל לעסוק במהות הפוליטיקה בישראל. גם דעם אינה מסתירה את העובדה שהיא מפלגת שמאל. אך בשונה ממרצ, הקוראת לשמאלנים "לחזור הביתה", דעם רואה עצמה כמי שבונה בית חדש ויוצקת הגדרה מחודשת לשמאליות שלה. אפשר להסכים עם אנשי דעם, אפשר גם לחלוק עליהם. אך ככל שתיחשף החלופה שהמפלגה מציעה לציבור הרחב, היהודי והערבי כאחד, ניתן יהיה לגבש גם בשמאל הישראלי זרם פוליטי עקרוני שמבקש לצאת מהשיח הקיים המשסה לאום בלאום ומתחיל בשיח חדש שבבסיסו הבעיות החברתיות והכלכליות המשותפות ליהודים ולערבים. המסע של דעם הוא ארוך, אך ראוי. מול הפוליטיקה שמציבה בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, דעם היא קרן אור אמתית ביכולת לנהל רב-שיח יהודי-ערבי המשוחרר מכבלים של לאומנות, שיסוי, הסתה ודה-לגיטימציה.