ארכיון תג: אסד

שוחים נגד הזרם: המסע הארוך של מפלגת דעם

במשך שנים ארוכות, פועלת בישראל מפלגה בשם 'דעם מפלגת פועלים'. דעם היא המפלגה הקשה ביותר לעיכול במפה הפוליטית: היא תוקפת את ההנהגה הערבית הממוסדת אך מבקרת קשות את הממשלה. היא תומכת עקבית באביב הערבי אך מתנגדת נחרצות לאסלאמיסטים. יש לה השקפה מרקסיסטית סדורה מאוד, אך בשונה מחד"ש, אנשי דעם בחרו להציב בראש הרשימה אישה ערבייה, חילונית, סוציאליסטית ופמיניסטית, אסמה אגברייה-זחאלקה ולא פוליטיקאים קומוניסטים ותיקים. המפלגה מבקשת להגן על זכויות העובדים אך מסרבת להיכנע לשלטון האימים של עפר עיני בהסתדרות ופועלת לאיגוד פועלים כמו נהגי משאיות באשדוד ובקרית חיים ולמציאת תעסוקה לנשים ערביות באמצעות האיגוד המקצועי שלה, מען. כמפלגה מרקסיסטית היא מציגה קו חילוני מובהק, אך מבקשת להיכנס לבתים שבהם תלויות תמונות הבאבא סאלי, או פסוקי קוראן ופסלי מריה. כמות האנשים שאוהדים את דעם נאמדת בעשרות אלפים. בבחירות היא זכתה ב-3,000 קולות בלבד.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

לשמאל הממוסד קשה אפוא לעכל את דעם. יתירה מכך, כאשר בוחנים את הפרסומים באתר המפלגה, מגלים ניתוחים פוליטיים שאינם מופיעים בשום מקום אחר. כך, למשל, כתב השבוע מזכ"ל דעם, יעקב בן-אפרת, מאמר תחת הכותרת "מה בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה?". בן-אפרת חושף מציאות קשה: "ספק אם יעבור זמן רב עד שהתסיסה בגדה המערבית תגלוש לעברה השני של הגדר, ולתודעת הציבור הישראלי. המצב הכלכלי הוא בכי רע, הרשות הפלסטינית אינה משלמת את המשכורות כי קופתה ריקה, ומאחר והיא מעסיקה 16 אחוז מכוח העבודה, כל הכלכלה המקומית משותקת. משכורת חודשית של מורה פלסטיני עומדת על 3,000 שקל, ושכרו היומי של פועל אינו עולה על 87 שקל (בהשוואה, שכר המינימום היומי בישראל הוא 182 שקל). נוסיף לזה שיעור אבטלה של 20 אחוז, שמגיע ל-34 אחוז בקרב צעירים בגלאי 15-25, ומה שאנחנו מקבלים הוא הר געש פעיל, שאינו חדל לפלוט זרמי לבה רותחים. בישראל מעדיפים כנראה לקוות שזרמי הלבה לא יחצו את גדר ההפרדה".

המצב הקשה ברשות הפלסטינית צריך להדאיג כל ישראלי, אך דומה שלפי שעה, היחידים אשר מודאגים מהר הגעש הפלסטיני הם חברי דעם. חד"ש וההנהגה הערבית ממשיכות לתמוך באבו-מאזן, שעיקר קיומו מתבסס על כספים המועברים לרשות מארה"ב, האיחוד האירופי וישראל. המחשבה שניתן יהיה לקיים לעד משטר כזה נופצה במהפכה המצרית שהביאה להפלתו של מובארכ. בימין מאמינים שאפשר יהיה "לנהל" את הסכסוך לנצח. בשמאל מפנטזים על הסכם אוסלו נוסף שבמקום לגעת בבעיות המהותיות של הסכסוך, יעקוף אותן עם סיסמאות ריקות מתוכן.

בשונה מאנשי 'שלום עכשיו', שקראו לנשיא האמריקני אובמה לבוא לנאום בכיכר משל היה אובמה המשיח הדרוש לשמאל הישראלי אחרי שכל המאורות כבו, מנהיגי דעם אינם מתלהבים מאובמה. הם יודעים היטב את התפקיד שאובמה ממלא, למשל, בנעשה בסוריה. במאמר שפירסם בן-אפרת בראשית החודש, הוא כתב: "במשך שנתיים האמריקנים ובני בריתם לא נקפו אצבע כדי למנוע את מעשי הטבח, ההרס ואת פשעי המלחמה המזעזעים שביצע המשטר הפשיסטי הסורי נגד אזרחיו. הם יזמו שלוש פניות למועצת הביטחון בידיעה ברורה שהרוסים והסינים יטילו וטו, וארגנו ועידות תמיכה שלא יצרו כל תמיכה ממשית. הם נמנעו להושיט סיוע צבאי או הומניטארי לאופוזיציה בטענה כי היא מפוצלת וכי צבא סוריה החופשי אינו אמין, בשעה שאיראן ורוסיה חימשו את המשטר ותמכו בו כלכלית".

בן-אפרת ממשיך: "התוצאה המידית הייתה כפולה: צבא סוריה החופשי, המורכב מפורשי הצבא ואשר ייצג את המהפכה הסורית, איבד את השפעתו. את מקומו תפסו קבוצות אסלאמיות רדיקליות כמו 'ג'בהת אל נוסרה', אשר הוצאה מחוץ לחוק על-ידי האמריקנים, ו'אל-תווחיד' באזור חלב. מצד שני, הרצח של 70 אלף אזרחים, ההרס של שני מיליון בתים והטבח בחפים מפשע גרמו לבריחתם של למעלה משני מיליון פליטים, שנשארו חסרי בית וחסרי פרנסה. כך הגשימה הנבואה את עצמה. המהפכה הסורית הופכת ממהפכה עממית למלחמת אזרחים בעלת אופי עדתי, שבה לאף צד אין יכולת להכריע".

בפועל, דעם משמשת המצפון של השמאל הישראלי, בפרט נוכח העובדה שהמפלגה הקרובה לה ביותר לכאורה מבחינה פוליטית, חד"ש, תומכת במאמרים המפורסמים בערבית בעיתונה היומי, "אל-איתיחאד", באסד. מכאן עולה השאלה מדוע אותם אנשי שמאל אינם מעוניינים להצביע עבור דעם בשעה שכל מפלגות השמאל האחרות הכזיבו. ועוד יותר מעניינת השאלה מדוע ישראלים הרוצים בצדק חברתי המשוחרר מכבלי הלאומנות, הפונדמנטליזם והקנאות אינם תומכים במפלגה. התשובה הרגילה היא, שדעם לא עוברת את אחוז החסימה. זו תשובה חלקית וכמעט לא כנה, משום שמפלגה עוברת את אחוז החסימה אם מצביעים לה. בעיית הביצה והתרנגולת לא קיימת פה כיוון שרק תמיכה מסיבית במפלגה יכולה להביא אותה לעבור את סף אחוז החסימה.

האמת היסודית היא, שלממסד הישראלי ולממסד הערבי יש אינטרס זהה למנוע את חשיפתה של דעם. בבחירות האחרונות, עבדה המפלגה בתנאים קשים עם תקציב בחירות מצומצם מאוד ועבודת שטח שלוותה בקמפיין פייסבוק, בתשדירי תעמולה ברדיו ובמודעות בעיתונות. זה לא מספיק כדי לחשוף את המסר הייחודי של המפלגה לציבור. שני הממסדים פועלים נגד דעם משום שהם מבינים כי הפוליטיקה שלה יכולה לשבור את המחיצות הקיימות בין יהודים לערבים, בין אנשי ימין לבין אנשי שמאל, בין תושבי שדרות ובין תושבי אום אל-פחם. הסירוב המתמשך של המפלגה לאמץ גישה לאומנית ערבית מפריע לממסד הישראלי דווקא משום שהוא יכול לחיות עם חנין זועבי ולא עם אסמא אגברייה זחאלקה. והוא מפריע לממסד הערבי משום שהמפלגות הערביות מתקיימות בעיקר מהצבעה שבטית.

כך, במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "בעד השבט, נגד המדינה", כתב סלמאן מצאלחה (5.2.2013): "אום אל-פחם, העיר שבה 'האופיום להמונים' מחולק בשפע, מתברר לפתע שהתושבים גילו את המרקסיזם – כמחצית מהמצביעים נתנו את קולם לחד"ש. לו השינוי הזה היה אמיתי, ודאי חד"ש היתה זוכה בראשות העיר, ולא התנועה האיסלאמית. ההסבר להצבעה לחד"ש הוא שבטי: הוציאו מהרשימה את עפו אגבאריה, המועמד של חד"ש, ולא יישאר זכר לתודעה המרקסיסטית המדומיינת בעיר האיסלאמיסטית. משהו דומה התרחש בירכא, יישוב דרוזי גדול, שם קרוב ל-40% הצביעו בעבור חד"ש. אולם מבט על התפלגות ההצבעה חושף תמונה מעניינת: קרוב ל-50% מבעלי זכות ההצבעה בירכא נתנו את קולותיהם למפלגות כמו ש"ס, הליכוד-ביתנו והבית היהודי. חד"ש קיבלה הרבה קולות מכיוון שהציבה מועמד מהכפר במיקום גבוה".

דעם פועלת אפוא נגד הזרם. המסר שלה מבקש לאתגר עשרות אלפי יהודים וערבים שרוצים לצאת מההצבעה השבטית ולהתחיל לעסוק במהות הפוליטיקה בישראל. גם דעם אינה מסתירה את העובדה שהיא מפלגת שמאל. אך בשונה ממרצ, הקוראת לשמאלנים "לחזור הביתה", דעם רואה עצמה כמי שבונה בית חדש ויוצקת הגדרה מחודשת לשמאליות שלה. אפשר להסכים עם אנשי דעם, אפשר גם לחלוק עליהם. אך ככל שתיחשף החלופה שהמפלגה מציעה לציבור הרחב, היהודי והערבי כאחד, ניתן יהיה לגבש גם בשמאל הישראלי זרם פוליטי עקרוני שמבקש לצאת מהשיח הקיים המשסה לאום בלאום ומתחיל בשיח חדש שבבסיסו הבעיות החברתיות והכלכליות המשותפות ליהודים ולערבים. המסע של דעם הוא ארוך, אך ראוי. מול הפוליטיקה שמציבה בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, דעם היא קרן אור אמתית ביכולת לנהל רב-שיח יהודי-ערבי המשוחרר מכבלים של לאומנות, שיסוי, הסתה ודה-לגיטימציה.

הברית המהפכנית: מדוע השמאל תומך בבשאר אסד?

"צביעות" היא המושג המקובל לאפיין את התנהגות השמאל בעת הזו. הטבח המתמשך בסוריה, שגובה מדי יום חייהם של עשרות בני אדם, לא זוכה לשום גינוי משמעותי מצד מחנה השלום העולמי, והישראלי. שום משמרות מחאה, לא הפגנות סולידאריות עם האופוזיציה הסורית, אפילו לא עצומה קטנה נגד רצח העם המאורגן ביותר שחזינו בו בשנים האחרונות. הטענה, כי השמאל צבוע מניחה שישנה סתירה בין עולם הערכים שהאנשים שם מאמינים בהם, לבין המעשים בפועל. ההנחה הזאת מתבססת על היעדר היכרות עם עולם הערכי השמאלי שעליו מתבססת ההזדהות בפועל עם משטרו של בשאר אסד, ומס השפתיים המוגש נוכח הרצח ההמוני בסוריה.

תמיכה הכרחית. בשאר אסד. צילום: אתר ה"גרדיאן"

תמיכה הכרחית. בשאר אסד. צילום: אתר ה"גרדיאן"

כדי להבין את ההזדהות הישרא-קומוניסטית עם אסד, שאותה מובילים בעיקר בכירים בגוף המאורגן ביותר בשמאל – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בתנועת חד"ש – צריך לנתח לעומק כמה מושגים יסודיים ובסיסיים לשיח השמאלי. המושגים האלה אינם רווחים בהכרח בטרמינולוגיה של הגופים, המפלגות והארגונים שקיימים היום בספקטרום האדום. ישנם גם כאלה שאינם בקיאים בהם. אך המסד התיאורטי שעליו מושתתת החשיבה הישרא-קומוניסטית הוא זה שמנחה את הפעילות דה-פקטו של ארגוניהם. זאת, ועוד: למרות תת-הייצוג של השמאל בכנסת הנוכחית, עיקר השפעתו עוברת דרך 'המגזר השלישי', ארגונים לא-ממשלתיים. את מלחמת תעמולת הזוועה נגד ישראל ברחבי העולם מנהלים ארגונים שאינם קשורים, לפחות לכאורה, למפלגות המיוצגות בכנסת. אך התיאוריה העומדת ביסוד המאבק בישראל, ההזדהות עם אויביה הגדולים והתמיכה במשטרים ובתנועות רצחניים, היא זו שלמעשה מנחה את השמאל במאבקו הנוכחי.

כדאי אפוא לבחון שני מושגים מהותיים, אשר מסייעים בהבנת הבסיס התיאורטי-אידיאולוגי שעליו מתקיימת תמיכת השמאל במשטרים נוסח זה של בשאר אסד, אחמדינג'אד, הוגו צ'אבז ועוד. רוב המושגים נלקחים מן התיאוריה הלניניסטית שפותחה בראשית המאה שעברה, ועברו עיבוד משמעותי לאופן שבו הם מוצגים כיום. אולם כדי להבינם בהווה, ראוי לבחון את שורשיהם.

המושג הראשון הוא אנטי-אימפריאליזם. החלוקה המעמדית הקלסית שהנהיג מרקס, בין קפיטליזם לבין סוציאליזם, בין בורגנות ובין פרולטריון, התקיימה בטרמינולוגיה השמאלית עד תקופת לנין. ב"קפיטל", ראה מרקס את האימפריאליזם כשלב פרה-היסטורי הקודם להולדת הקפיטליזם. לעומתו, הגדיר לנין את האימפריאליזם כשלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם. ההבחנה בין המושג המרקסיאני של האימפריאליזם לבין המושג הלניניסטי שלו, היא חיונית להבנת השמאל. לנין טען, כי הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בכך, שהתחרות הכלכלית המתקיימת בשלבו המוקדם, נעלמת בשלבו המאוחר והופכת לכלכלה מונופוליסטית. הקפיטליזם איננו מתקיים רק בשווקים מקומיים, אלא הופך לישות כלכלית גלובאלית שבה שולטים מונופולים כלכליים עולמיים. לכן, תבוסת הקפיטליזם צריכה להיות עולמית. בעולם אימפריאליסטי, אימפריה אחת, או כמה אימפריות, משעבדות ומנצלות כלכלית ארצות המוגדרות כקולוניאליות או כסמי-קולוניאליות.

הדרך של האימפריאליזם לייצא את הקפיטליזם המונופוליסטי, טוען לנין, עוברת באמצעות מלחמה. לכן, כל מלחמה שמנהלת מדינה קפיטליסטית חזקה נגד מדינה חלשה ממנה, היא בהכרח אימפריאליסטית, גם אם מתנהלת מלחמה בין שתי אימפריות. תנועות "שלום" ו"אנטי-מלחמה" מוגדרות כתנועות מתקדמות, בעוד שהשמאל המהפכני עצמו מוגדר כ"דמוקרטי". ברית המועצות הוגדרה אפוא כ"אנטי-אימפריאליסטית", ארצות הברית – "אימפריאליסטית", וסין – יריבתה של ברית המועצות – הוגדרה כ"סוציאל-אימפריאליסטית". לכן, כל משטר המתנגד לאימפריאליזם, ראוי לתמיכה משום התנגדותו לתופעה זו והיותו חלק מהעולם המנוצל על-ידי הארצות האימפריאליסטיות.

המושג השני הוא לאומנות של עולם שלישי (Third World Nationalism). לשמאל, לא הליברלי ולא המהפכני, אין חיבה מיוחדת למשטרים רצחניים בעולם השלישי, נוסח משטרו של סדאם חוסיין בעיראק או משטר אסד. אולם אותם לאומנים בעולם השלישי ממלאים תפקיד של מלחמה ב"אימפריאליזם הדכאני", ומכאן שיש לתמוך בהם – הגם שהם "בורגניים". גם כאן, הדברים שאובים ישירות מן המסורת הקומוניסטית. בוועידה ה-2 של האינטרנציונל הקומוניסטי שנערכה בתאריכים 19.7-7.8.1920, אמר לנין בדו"ח על "המצב הבינלאומי והמשימות היסודיות של האינטרנציונל הקומוניסטי: "כקומוניסטים, אנו צריכים לתמוך ונתמוך בתנועות שחרור בורגניות בקולוניות רק כאשר הן מהפכניות באמת, וכאשר מנהיגיהם אינם מסכלים את עבודתנו לחינוך ולארגון האיכרות וההמונים המנוצלים ברוח מהפכנית". בחיבור נוסף, תחת הכותרת "זכות האומות להגדרה עצמית" (פברואר-מאי 1914), כתב לנין בפרק ד' ("על המעשיוּת בשאלה הלאומית"), כי "כל עוד הבורגנות של הלאום המדוכא נלחמת במדכא, אנו תמיד, בכל מקרה, וביתר שאת מכל אחד אחר, בעדה". מכאן עולה, כי תמיכה בלאומנים מהעולם השלישי היא הכרחית בשני תנאים: האחד, מתן אפשרות לשמאל לקיים את פעילותו המהפכנית. האחרת, התנגדות של הלאומנים אלה ל"מדכאים האימפריאליסטיים".

התמיכה באסד היא אפוא תמיכה על-תנאי שתכליתה אחת: הבסת האימפריאליזם, שישראל והציונות הן, לפי השמאל, חלק מהותי ממנו. החבירה ללאומנים כמו אסד, אחמדינג'אד, נסראללה ואחרים, איננה מלמדת על הזדהות עם ערכי האסלאמו-פשיזם או הפאן-ערביזם נוסח הבעת', אלא על ניסיון לגייס את אותם משטרים אסלאמו-פשיסטיים לטובת הבסת "האימפריאליזם והציונות". ההיגיון הוא, שעם תבוסת המערב וישראל, ניתן יהיה להיאבק למען כינון חברה מתקדמת, סוציאליסטית, שתתקיים בעולם נטול מאימפריאליזם ומציונות, ולמעשה – נטול מיהודים כלאום בעל זכות להגדרה עצמית, אלא כקבוצה תרבותית שדינה אחד: היטמעות בין שאר העמים ברוח החזון האסימילטורי של מרקס, לנין וסטלין.

ראוי לחדד את הדברים ולומר, כי ההיגיון העומד ביסוד השמאל המודרני איננו בהכרח מרקסיסטי או לניניסטי, אלא שאוב מן ההיגיון הלניניסטי. הניאו-לניניזם מבקש קודם כל לחסל את האימפריאליזם, להביס את ישראל ולהכות במערב, ומכאן תמיכתו במשטרי דיכוי פשיסטיים. מדובר, למעשה, בסוג של "פשיזם אדום", שיש בו יסוד אנטישמי מובהק המחבר בין שנאת ישראל לבין תיעוב המערב בגרסתו היודיאו-נוצרית. מכאן, שהשמאל רואה בהמשך קיום המשטר הפשיסטי בסוריה תנאי חשוב להמשך המערכה האנטי-אימפריאליסטית. השאלה מה יקרה כשיובס המערב, אם אכן תוקם הדיסטופיה הסוציאליסטית, היא משנית במחשבת השמאל החדש. כאשר מבינים עד הסוף את פשר הברית בין השמאל לבין אסד, אין צורך לראותו כ"צבוע" או ככזה שאחד בפיו ואחד בלבו. אסד, אחמדינג'אד, נסראללה, צ'אבז, הטליבאן ואל-קאעידה הם, אם כן, בעלי-בריתו של השמאל המהפכני מעצם טבעו.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".

ח"כ לשעבר מוחמד נפאע פרסם מאמר תמיכה בנשיא אסד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.6.2011

תנועת חד"ש תומכת בנשיא סוריה אסד ובפעולותיו נגד ההתקוממות העממית בארצו. כך חשף בשבוע שעבר באתרו העיתונאי יוסי אלגזי, בעבר כתב "הארץ". ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בחד"ש, פרסם בחודש שעבר מאמר תמיכה ברודן הסורי באתר הנפוץ בעולם הערבי, "אל-חואר אל-מתמדן".

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מוחמד נפאע. צילום: אתר הכנסת

אלגזי מדווח כי עם פרסום מאמרו, קוראים רבים גינוהו בחריפות. אחד הקוראים כתב: "עמדתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היא מבישה ומבזה. הוא רוקד מעל גופות ההרוגים שאת דמם שופך המשטר הפשיסטי של דמשק שעה שהם תובעים חופש, דמוקרטיה ויחס של כבוד. בכל הפגנה הם קוראים: 'בדרכי שלום, בדרכי שלום – אנו רוצים חופש'… אני מלא צער על כך שפעילים מרקסיסטים מחזקים את ידיהם של הרודנים, רוצחי ילדים, נשים ושוחרי חופש מבין אזרחי סוריה".

אולם בזה לא תמו הדברים: ב-2 ביוני פרסם אתר חד"ש בערבית את הודעת הסיכום של כנס מפלגות קומוניסטיות שהתקיים בתאריכים 15-13 בבריסל, בלגיה, תחת הכותרת: "המפלגות הקומוניסטיות מביעות את הזדהותן עם סוריה לנוכח המזימות האימפריאליסטיות ותובעות להפסיק את התוקפות הצבאית על לוב". "פחות משבוע אחר הפרסום הזה", כותב אלגזי, "פרסם אחד המנהיגים הקומוניסטים העיראקים הוותיקים, קאזם חביב, מאמר אף הוא באתר 'אל-חואר אל-מתמדן' תחת הכותרת: 'מהי עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות בעניין אביב העמים במדיניות הערבית?'. בהסתמכו על הפרסום באתר חד"ש, חביב ביקר בחריפות את עמדתן של המפלגות הקומוניסטיות שנציגיהן השתתפו בכנס בבריסל בעיקר בכל הנוגע להתקוממות העממית בסוריה נגד משטרו העריץ של בשאר אל-אסד". גם ההיסטוריון העיראקי עלי עג'יל מנהל פרסם מאמר תגובה חריף נגד הכנס בבריסל באתר הערבי הפופולארי תחת הכותרת, "המפלגות הקומוניסטיות בעולם מבטאות את הזדהותן עם השלטון הסורי נגד אינתיפאדת ההמונים – עניין מוזר, עיוורון וסכלות – מדוע?".

אלגזי מדווח, כי ב-7 ביוני 2011 התפרסם הן בביטאון רק"ח בערבית "אל-איתיחאד" והן באתר חד"ש בערבית מאמר מערכת תחת הקורא להפסקת ההתקוממות נגד אסד. "אנו מקווים", נכתב במאמר, "שהמשטר הסורי ינקוט ברפורמות מיידיות להרגעת המצב ושיוביל את סוריה אל חוף מבטחים. אנו מודעים לאלה שאורבים ומעוניינים להסיט את האינתיפאדה לנתיב מסובך העלול לגרום לאסונות לעם הסורי עוד לפני שיפגעו במשטרו של בשאר אל-אסד עצמו".

"צמוד למאמר המערכת", ממשיך אלגזי, "התפרסמה בהבלטה מיוחדת הודעה מטעם סוכנות הידיעות הערבית הסורית 'סאנא' שהפיצה את ההודעה הכוזבת של שלטונות סוריה לפיה ארגונים מזוינים מטעם האופוזיציה למשטר הם שטבחו 120 אנשי ביטחון וצבא סוריים מערבית לג'סר אלשע'ור ופצעו עשרות נוספים". מן הראוי לציין, מסכם אלגזי, שפרסומים אלה לא באו לידי ביטוי באתרים של רק"ח וחד"ש בשפה העברית.

בסוף השבוע שעבר הבינו ברק"ח כי דבר תמיכת מזכ"ל המפלגה ברודן הסורי הגיע לידי החברים היהודים. כמו בימים הטובים של הסובייטים, פורסם "ראיון" עם באתר המפלגה עם המזכיר נפאע, שאמר כי רק"ח "באופן חד-משמעי נגד רצח מפגינים, נגד שלטון דיקטטורי, נגד מעצרים פוליטיים, נגד חוקי החירום. אנו מתנגדים להורשת השלטון, כפי שנעשה במשפחת אסד". "אותם כוחות באופוזיציה הסורית, הקוראים להתערבות נאט"ו בסוריה", סיכם נפאע, "בוגדים באינטרסים של העם הסורי, ובפועל מפנים עורף לסיסמאות שהם משמיעים בזכות החירות והדמוקרטיה".

גם הודעתו זו של נפאע לא סיפקה את תומכי המפלגה. באתר חד"ש בעברית זכה המזכ"ל לביקורת שבה נכתב: "הגינוי של נפאע לאותם חלקים באופוזיציה הסורית שקוראים להתערבות נאט"ו הוא צורם מאד. יושב לו אדם לבטח בביתו בגליל, ומטיף לאנשים הנרצחים במאותיהם ללא כל שינוי עתידי נראה לעין, שעליהם לנהל את מאבקם חסר הסיכוי מול כוחות הביטחון החמושים לבדם".

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רק"ח מדברים בשני קולות. כך, למשל, חשף אלגזי לפני שנה כי באתר חד"ש בערבית התפרסם מאמר שטנה נגד אביבה ונעם שליט. במאמר כתב המחבר לאביבה שליט: "גברתי, הדמעות שלכם מוכרות ושקופות ואיש אינו מאמין להן אפילו אם אובמה יעניק לכם כל מה שבידו. ההיסטוריה עוד תגזור עליכם תבוסה ותזרוק אתכם לאשפה של העמים, במאוחר או במוקדם!". למותר לציין שגם המאמר הזה לא התפרסם באתר המפלגה בעברית או בשבועון המפלגה "זו הדרך".

אסד וקדאפי יורים – בשמאל שותקים

בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.

המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.

אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.

העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.

במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.