ארכיון תג: אם תרצו

הכפרה של גולדסטון – לקראת חקירת ארגוני השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.4.2011

לשופט ריצ'ארד גולדסטון קרה מה שאירע ליהודים ולישראלים רבים: הוא התפכח. הפער בין העובדות לבין ההשקפות, בין המציאות ובין התיאוריה, גרם גם ליהודי הזה להתפכח מן המולך הפלשתיני. הנזק שגרם גולדסטון לישראל איננו גדול בהרבה מהנזק שהסבו ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת והפנסיונרים של הסכם אוסלו. אלא שגולדסטון חצה את הגבול. הוא נתן לגיטימציה בינלאומית למשטר הפשיסטי בעזה. אולם ברוח היהדות, ששומרת מקום של כבוד לבעלי תשובה יותר מאשר לצדיקים גמורים, ניתן למחול לגולדסטון. השאלה אם יתקדם צעד אחד קדימה וגם יביע חרטה על שרעה בשדות אויב, היא כבר עניין אחר. מה שברור מעבר לכל ספק שהמיזם המרושע של דוח גולדסטון קרס ונעלם כצל עובר וכענן כלה.

גולדסטון טוען טענה מהותית. לשיטתו, מסקנותיו היו מוטעות כי ישראל לא שיתפה פעולה. ניתן להפריך או לאושש טענה זו, וכידוע ישראל היא מדינה שאין לה מדיניות חוץ אמיתית, אולם הצעד הבא יהיה לבקש מגולדסטון לספר מי הזרים לו מידע מוטעה ומסולף במכוון. כידוע, השופט המתחרט לא קיבל "מידע" רק מהחמאס או מארגונים אנטי-ישראליים בעולם. מי שפעל להטעות במזיד את גולדסטון הם ארגוני השמאל הישראלי, בראש ובראשונה 'הקרן החדשה לישראל'. דוגמאות לכך מופיעות בדוח 'אם תרצו' שפורסם בנושא. למשל, ארגון עדאלה פנה לאו"ם, בשיתוף עם עוד ארגונים פלשתינים, בקריאה לכפות על ישראל את הפסקת הלחימה בטענה לקיום "פשעי מלחמה"; שבעה מארגוני 'הקרן החדשה' שלחו מיוזמתם מסמך לועדת גולדסטון הדורש חקירה חיצונית למבצע 'עופרת יצוקה', ערערו על אמינות תחקירי מדינת ישראל וצה"ל והעלו חשדות והאשמות באשר לחוקיות המבצע ומוסריות פעולות הצבא. כך, נספח 3 לדו"ח גולדסטון מציין את הארגונים והאנשים אשר נענו לקריאת הוועדה למסור לה חומר ומידע. בהם ניתן למצוא מספר ארגונים הממומנים על-ידי 'הקרן החדשה', ובהם 'עדאלה', האגודה לזכויות האזרח, 'גישה', 'המוקד להגנת הפרט', 'רופאים לזכויות אדם', הוועד הציבורי נגד עינויים ו'יש דין'. לפי המחקר שנעשה, בדוח גולדסטון מופיעות 1,208 הערות שוליים, המכילות 1,377 הפניות למקורות מידע שונים, שחלק משמעותי מהן מפנים לארגוני 'הקרן החדשה'. כלל ההפניות לארגונים ישראלים לא ממשלתיים בדוח גולדסטון הוא 247: 77 אחוז מההפניות מפנות לארגוני 'הקרן החדשה' (191 הפניות).

החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון

החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון

מקריאת הדוח המלא עולה תמונה מרשיעה במיוחד: 'הקרן החדשה' הייתה ספק משמעותי – אולם לא בלבדי – של "מידע" לוועדת גולדסטון. גולדסטון טוען, כי ישראל לא התכוונה במזיד להרוג פלשתינים (בניגוד לחמאס, המטווח במתכוון אזרחים ישראלים) ושיש ספק רב באשר להאשמה ב"פשעי מלחמה". בהנחה שהשופט המכובד לא התכוון להוציא את דיבת ישראל רעה כי אם הוטעה, עליו להודיע מי הטעה אותו. אם יש לו מספיק אינטגריטי, הוא צריך לפרסם ברבים מי היו הארגונים והגופים שמסרו לו תמונה חלקית, מעוותת ומגמתית.

כיום ברור לגמרי כי יש להחיות את היוזמה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. לא למפלגות פוליטיות, לא לארגונים עם מצע שונה או מנוגד לזה של המדיניות הישראלית הרשמית, גם לא למפלגות כמו חד"ש. יש לחקור את ארגוני 'הקרן החדשה' ולברר מה חלקם בהטעיית גולדסטון. חוק העונשין בישראל תשל"ז-1977 מפרט בבירור מהי פגיעה בכוחות המזוינים של ישראל ומהי פגיעה ביחסי החוץ שלה, וקובע כי "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור בסעיף קטן (א) או לענין שיש בהם לישראל, דינו – מאסר עשר שנים". גולדסטון נדרש אפוא לפרט מי העליל, מי הסית ומי עיוול. אולם גם אם יסרב לעשות כן, יש לתת בידי ועדת חקירה ציבורית, שאינה מורכבת מפוליטיקאים, את הסמכות לחקור את ארגוני "זכויות האדם" ולהמליץ המלצות בפני הממשלה.

דוח גולדסטון היווה שיא חדש במתקפה הדה-לגיטימציה נגד ישראל, והניע את משט הטרור לעזה שהסב אף הוא נזק אדיר למדינה. לישראל יש זכות להגן על עצמה מול המעלילים עליה עלילות שווא. עליה לעשות זאת בתבונה על מנת להימנע מהטחת כזבים בה על "רדיפה פוליטית". ועדת חקירה ציבורית, שתבקש לזמן גם את השופט גולדסטון, תוכל להמחיש הן לציבור בישראל והן לעולם מה הייתה תרומתם של ישראלים לעלילת הדם שנרקמה כנגדה. גולדסטון יכול לכפר על מעשיו אם ישתף פעולה עם ועדה כזו, במידה שתקום. יהיה בכך משום תיקון גדול לפעולותיו שטלטלו את מדינת היהודים בשעה שזו הגנה על עצמה מול הפשיזם המבקש לרצוח באזרחיה.

נעמי חזן וסמי מיכאל צובעים בשחור

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.12.2010

השתתפותם של פעילי "אם תרצו" במצעד זכויות האדם בתל-אביב ניסתה במידה מסוימת להמחיש את הזיוף הגדול שבמצעד "זכויות האדם" של השמאל הקיצוני ביום שישי האחרון בתל-אביב. אולם צעדת אנשי 'הקרן החדשה לישראל', מרצ והקומוניסטים ועוזריהם במצעד בתל-אביב לא ביקשה לתבוע זכויות אדם לאיש. היא ביקשה לתבוע את ראשה של ישראל.

בשבועות האחרונים ממשיכה התעמולה הארסית של השמאל הרדיקאלי בניסיונה לצייר את ישראל כממלכת רשע פרוטו-נאצית המנסה להעביר חוקי נירנברג. אחת, חנה בית הלחמי שמה, פעילת שמאל רדיקלי, הגדילה לעשות כשערכה את ההשוואה הבאה באתר האינטרנט שלה: "נאצים – מתנחלים, 'כהנא חי' – 'חולצות חומות', 'היטלר יוגנד' – 'נוער הגבעות', רבנים – ארים, יהודים טהורים – בדיקות טוהר הגזע הארי, 'מיהו יהודי' וביטול גיור הרבנים הצבאיים – חוקי גזע נגד יהודים וחוקי גזע נגד ערבים, כליאת ילדי עובדים זרים – מחנות הסגר וריכוז, מתקן כליאה לפליטים במדבר – מחנות ריכוז".

הטירוף הזה לא מרשים את רוב העם בישראל. הוא גם לא מרשים את המנהיגות האירופית ובוודאי שלא את המנהיגות האמריקנית. אבל הדימויים הללו מחלחלים לאדמה הפוליטית באירופה ובארה"ב כמו גשם של טיפות כימיות רעילות. האדים המבעבעים מן הרעל השמאלני הופכים את ישראל לשטן נאצי גדול. וכידוע, גורלם של הנאצים אחד הוא. ההשוואות האלה מוצאות אוזן קשבת באוניברסיטאות כמו ברקלי ואצל מרצים מאוקספורד ומקיימברידג', קונות שביתה בתודעת השמאל האירופי והאמריקני ומגיעות עד למערכות העיתונים הגדולות. אם ישראל היא ישות היטלראית שהשלב הבא בהתפתחותה הוא הכנסת ערבים למחנות ריכוז, דינה הוא להימחות מעל פני האדמה. במילים אחרות, רטוריקת זכויות האדם של השמאל הפכה מתמיכה בלתי-מופרעת בערבים לקריאה להשמדת ישראל.

מסע להשחרת ישראל. נעמי חזן. צילום: יאיר גיל, www.yairgil.com

מסע להשחרת ישראל. נעמי חזן. צילום: יאיר גיל, http://www.yairgil.com

השמאל הישראלי מתקרב בצעדי ענק לקראת התנגשות עם הרוב המכריע בעם ישראל. זו כבר לא שאלה של בחירות לכנסת. לשמאל כבר אין שום כבוד לבוחר הישראלי. מדברים שם בגלוי על הדברת המנהיגות הישראלית באמצעות לחץ בינלאומי וסנקציות. מבחינת השמאל הישראלי, בחירות שייתנו מנדט מחודש לליכוד ולנתניהו, ובפרט למחנה הימין, יצדיקו כל פעולה שתביא למחיצת העם בישראל. הרעיונות הללו, שמקורם בתודעה מהפכנית מפותחת של אוואנגרד לניניסטי שבטוח כי בידו האמת המוחלטת, עלולים להגיע לכדי הפיכת זירות כמו האו"ם לאירועי התגוששות שבהם ישראל נצלבת כל פעם מחדש כאשר הציונות איננה מוגדרת עוד כגזענות אלא כאידיאולוגיה נאצית לכל דבר ועניין.

על השמאל לקחת בחשבון כי במובן זה ישראל לא שונה משום מדינה שבה ניסו רודנים מטעם עצמם לכפות על העם משטרי דיכוי. בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, ברומניה ובמזרח גרמניה זה נגמר במהפכה דמוקרטית. השמאל רק צריך לשאול את עצמו אם מנהיגיו רוצים גורל שדומה לזה של אריך הוניקר או לזה של ניקולאי ואלנה צ'אושסקו. לא, זה לא איום. נקרא לזה פרשנות מרחיבה: מי שרוצה לצייר את ישראל כמדינה נאצית ולבודד אותה עד כדי כך שתעמולה נגדה תעודד את הערבים ועוזריהם לפעול כדי לחסלה, צריך לקחת בחשבון שיש לזה מחיר.

חסרונו הגדול של השמאל הוא בהיעדר השפעתו על 95 אחוז מהיהודים. למצעד על תל-אביב הגיעו בסך הכול 3,000 איש. אולם בכך גם יתרונו הגדול של השמאל: בארגון. לנין לא היה צריך יותר מאשר מפלגה של 5,000 חברים עם משמעת ברזל כדי לחולל מהפכה. השמאל לא זקוק ליותר מאשר קולות מרצ והקומוניסטים, פלוס הח"כים הערבים ומשת"פים בקדימה, על מנת לרסס אל עבר ישראל יריות ללא הבחנה. הרעל הזה חודר לזירות שבהם ישראל נותרת חשופה. העיתונות הבינלאומית, ועדות האו"ם, האיחוד האירופי ועוד. זה מדרבן את הערבים להקשיח עמדות בתקווה שישראל תחוסל בעתיד הקרוב. הדיבורים על ישראל כמדינת אפרטהייד נאצית רק מעודדים אותם להאמין שמתישהו בקרוב יש סיכוי לערער את "הישות הציונית" עד התפרקות מוחלטת. אם מישהו בשמאל חושב שהניסיון להתנקש בדמוקרטיה הישראלית ובציונות יתבצע ללא כל הפרעה, הוא טועה ומטעה. מי שמנסה לחולל מהפכת-נגד מבפנים צריך לזכור שבסופו של דבר קונטר-רבולוציות סובייטיות נגמרות רע, גם אם רק בהוצאה אל מחוץ לחוק.

בין פוסט-ציונות ובין דמוקרטיה – על מכתבם של אנשי אם תרצו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010

בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.

המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.

דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.

אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.

טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.

דמעות התנין של הפוסט-ישראלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 25.6.2010

השנה האחרונה עמדה בסימן התפכחות של ישראלים רבים. עיקרה הפנמת טענתם של אי-אלו עיתונאים, אקדמאים ופוליטיקאים שמרנים שלפיה הפולמוס הפוליטי בישראל שינה את פניו. בעוד שבעבר התנהל הפולמוס הזה במסגרת "האינטרס הציוני", כלומר דאגה כנה ואמיתית לביטחון ישראל ועתידה, מתנהל עתה הוויכוח בין אלה המזהים עצמם ציונים (אנשי ימין ושמאל כאחד) ובין אלה שאינם רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית ומהדיון המתקיים בה, ופונים לגורמים בינלאומיים שונים כדי לשנות את החברה בישראל מבחוץ.

הוויכוח שהתנהל בין ציונים לבין פוסט-ציונים עלה מדרגה ומתנהל כיום בין ישראלים לפוסט-ישראלים. השאלה איננה עוד אם הציונות היא המסגרת הראויה לליבון מחלוקות ואם הרעיונות הציוניים נכונים לישראל, אלא אם העם בישראל וישראל עצמה – כזירה ציבורית, כחברה, כמסגרת פוליטית – הם הסמכות להכריע מה יהיו פני המדינה. על רקע זה, בולטת פעילותם של אקדמאים, משפטנים, עיתונאים ופעילי שמאל המאורגנים בארגונים לא-ממשלתיים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ. אחת ההצעות המועלות, למשל, היא הטלת סנקציות על ישראל והחרמת האקדמיה. משמעותן היא זעזוע וערעור יסודות המשטר וניסיון להביא לשינויו הרדיקאלי מבחוץ.

גופים כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor נמנים על ארגונים שונים המבקשים לדווח על התופעה, ליידע את הציבור על אודותיה ולהיאבק בה. אין פלא אפוא שהם מואשמים במק'קרתיזם ובפשיזם. שהרי מבחינת ההיגיון הפוסט-ישראלי, מק'קרתיסט איננו מי שפועל לרדיפת המדינה, מוסדותיה ובעלי תפקידים בה בשל מחלוקת פוליטית, אלא מי שמבקש לטעון כי הריבון הוא הממשלה והפרלמנט, והדרך היחידה להכריע מחלוקות עוברת דרכן.

במאמר שפרסם השבוע באתר "מעריב" איציק שנן, מנהל התקשורת ב'קרן החדשה לישראל', הלין שנן כי "תנועות כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor העורכות רשימות של מרצים, עיתונאים וחברי כנסת שאינם נשמעים לקונצנזוס הפוליטי, ומבקשות להחרים ולנדות יצירות תרבותיות, ספרים, סרטים ומניפסטים פוליטיים שאינן לטעמן, אינן מבקשות לנהל דיון אלא עוסקות בסתימת פיות ובזריעת פחד. בפעולותיהן, הן מזכירות לאמריקאים ולאירופים תקופות של דיכוי פוליטי ורדיפה שהתרחשו בארצותיהם שלהם, ושהותירו צלקות פתוחות עד לימינו. קשה להעריך היכן הנזק שתנועות אלו גורמות גדול יותר לתרבות הדיון בישראל, או לדמותה של המדינה בעולם".

תלונותיו אינן רק מסלפות את המציאות; בכוונתן לערוך דה-לגיטימציה למתנגדי הפוסט-ישראליות. שכן הארגונים שציין שנן אינם עוקבים או מתפלמסים בחריפות עם מי שאיננו נשמע לקונצנזוס הפוליטי או עם אנשי רוח ותרבות שפועלים בניגוד לדעת הרוב. אותם ארגונים מבקשים לערער על הלגיטימיות של הרעיון שלפיו אדם שמשכורתו ופעילותו ממומנות על ידי המדינה זכאי לקרוא להשמדתה. שכן הטלת סנקציות על ישראל פירושה השלכת המשק הישראלי לתהום, ונידוי האקדמיה משמעה השעיית המחקר וחיסול החירות המדעית. הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הינה התרת דמה. שנן יודע זאת היטב. אולם הוא מעדיף מניפולציה הטבועה בדמעות תנין של פסוודו-ליברל מפוחד על פני עיסוק באמת ובעיקר.

החברה הישראלית מודעת יותר ויותר לעובדה שחלק לא קטן מהדה-לגיטימציה הנעשה לישראל מקורו בפעילות ארגונים כגון 'הקרן החדשה'. ישנה מודעות הולכת וגוברת לתהליכים המתרחשים בגלוי ומתחת לפני השטח שתכליתם המרצת הקהילה הבינלאומית לכפיית הסדר מדיני על ישראל, לכיפופה נוכח תביעות הפלשתינאים ולהכפפתה לסדר היום של הבית הלבן מזה והאיחוד האירופי מזה. לאותם ארגונים ישנה אג'נדה ברורה מאוד: פרישה מהפולמוס הישראלי לטובת מאמץ מרוכז להשלטת מרותן של השקפות מסוימת על ישראל באמצעות לחץ בינלאומי עד כדי סנקציות, החרמות ואיומים גלויים.

אל לה לישראל כדמוקרטיה לגעת בשיערה משיערות ראשי מתנגדיה. זכותו של כל ישראלי לקרוא להחרבת ישראל. החברה הישראלית עמידה בפני מבקשיה נפשה מבפנים. אולם מן הראוי להביא לידיעת הישראלים מי מבקש את נפשה של מדינתם ולמנוע ממנו מימון, לרבות תמיכה ציבורית בהפקות מקור כאלה או אחרות ומתן תקנים באקדמיה. זכותו של פלוני לפרוש מהפולמוס הישראלי ולפעול, במסגרת החוק, למען דעותיו. זכותה של ישראל למנוע ממי שתובע את ראשה כספים המגיעים ממשלמי המסים.

צילום: אתר "אם תרצו"