ארכיון תג: איראן

אובמה ונתניהו: למראית הדז'ה וו

אם לא תהיה שום הפתעה מיוחדת, בחודשים הקרובים תמצאנה עצמן המפות הפוליטיות בישראל ובארה"ב בתחושת דז'ה וו: האמריקנים יבחרו בברק אובמה לכהונה שנייה בחדר הסגלגל, לא כי הם מרוצים ממנו במיוחד אלא משום שהמועמד שבחרו בו הרפובליקנים הוא אידיוט. כן, גם הרפובליקנים מבינים שהם עשו טעות גדולה. יש עיתונאים כמו פול קרוגמן, שכתב ב"ניו יורק טיימס" שהבחירות הן, למעשה, משאל עם על מדיניות רווחה וביטחון חברתי מול ליברליזם קיצוני והתנערות החברה מאזרחיה. בפועל, יותר משהאמריקנים מאמינים בסוציאל-ליברליזם של אובמה, הם מתעבים את ההיפר-אידיוטיזם של רומני. העיתון היחיד בארה"ב שמקדם את המועמד הרפובליקני, "ישראל היום", בוודאי ימשיך לעשות זאת ממקום מושבו בתל-אביב, אך גם המיליונים של אדלסון לא יעזרו לרומני.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

ואצלנו? אילו היה נערכות היום בחירות, וכל סקר מעיד על כך, נתניהו היה מרכיב את הקואליציה הבאה. ישנם הרבה ישראלים שיצביעו "מחל" בעודם סותמים את האף. הם לא יבחרו בנתניהו כי הם מאמינים במדיניות הכלכלית שכותרתה "תעסוקה מלאה בכל מחיר" (כלומר, משק שבו כמיליון עובדים משתכרים שכר מינימום, שלא לדבר על המיליון הנוספים שמרוויחים קצת מעל המינימום). הם גם לא יצביעו בעדו בגלל האנגלית הרהוטה באו"ם. הם יבחרו בו על אף שגולת הכותרת של תשע"ג תהיה תקיפה באיראן, לפחות על-פי הטוש האדום המפורסם.

מול נתניהו, אין חלופה מנהיגותית אמתית: די היה לצפות בשלי יחימוביץ' מגמגמת סיסמאות מדיניות כשנשאלה באולפן "שישי" על נושאים בוערים שאינם קשורים למעמד הביניים (עוד לפני שהסתערה על שטרסלר) כדי להבין שהיא לא יכולה לנווט מדינה המוקפת בישויות אסלאמיסטיות. ואין צורך להסביר מדוע שאול מופז או יאיר לפיד אינם יכולים להיות ראשי-ממשלה (לכל אחד מהם יש בסקרים כמות חד-ספרתית של מנדטים(. הציבור רוצה ביבי כי אין לו חלופה. בינתיים, לבני ממשיכה לחכות מחוץ למגרש הפוליטי בתקווה שכשתופיע לפתע, תתגלה כמנהיגת המחנה. אולמרט שקוע עד צוואר בפרשת הולילנד, והרשעתו האחרונה מחייבת אותו לפסק-זמן משמעותי מהחיים הפוליטיים. לשמאל-מרכז, על שלושת הקדקודים יחימוביץ'-לפיד-גלאון, אין יכולת משמעותית להרכיב ממשלה.

אז ככל הנראה – אלא אם יקרה דבר-מה דרמטי שיטרוף את הקלפים – בחודשים הקרובים תעוצב מחדש הפוליטיקה האמריקנית והישראלית בגרסתה הנוכחית: אובמה נשיא ארה"ב, נתניהו ראש הממשלה, ואם סיעת "העצמאות" תעבור את אחוז החסימה בזכות ותיקי מפא"י ורפ"י וצאצאיהם (שאינם יכולים לסבול את הסוציאליזם הקיצוני שלפת את הנהגת מפלגת העבודה) גם שר הביטחון ימשיך לקדנציה נוספת. הרי נתניהו זקוק לברק אלמלא הוא רוצה לראות את מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר משוטטים לו באקווריום; שותפות עם יחימוביץ' תיאלץ את נתניהו להפוך לסוציאליסט, וחבירה ללפיד תסכן את "השותפים הטבעיים", שני דברים שנתניהו יסרב לעשות.

המציאות הזו נראית לכאורה פסימית למדי, אך בפועל היא תייצר כמה מרכיבים חדשניים ומהפכניים בה. מתוך השמרנות תבוא המהפכנות. ראשית, אובמה ילחץ על ישראל להתקדם בשאלה הפלשתינית. אין שום צורך במו"מ שיעלה על שבוע ימים, במקרה הטוב. הפתרון ברור ומונח על השולחן: שתי מדינות, גושי-התיישבות, פתרון יצירתי בירושלים, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים, חילופי-שטחים ושיבה סמלית של פליטים לגבולות ישראל. האלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית שתהפוך את ישראל לישות שתיאלץ לבחור בין דמוקרטיה לכלל אזרחיה לבין אפרטהייד. גם בשמאל וגם בימין יש מי שמעדיפים, בווריאציות שונות, את הדו-לאומיות.

בכל מקרה, אבו-מאזן וביבי, הנציגים האחרונים של הדור הישן והוותיק, יצטרכו לקבל החלטה. ועדיף שנתניהו יקבל את ההחלטה המתאימה ולא ממשלה שנשענת על קולות דב חנין, אחמד טיבי וזהבה גלאון. ראינו איך זה נגמר לפני 17 שנה. הבעיה היא שכדי לחתום על אחד משני הפתרונות, ביבי צריך להשתחרר מעצמו, וזה אף פעם לא הצליח לו.

שנית, נתניהו יבין שהשאלה האירנית היא באמת בעיה בינלאומית, דבר אשר אותו הוא שונה ללא הרף. לכן, עניין התקיפה העצמאית בפורדו ירד סופית מהפרק. אובמה לא ירשה למטוסים הישראלים להמריא, ובתסריט קיצוני מאוד, יהיה מי שיירט את מטוסיה של ישראל (למשל, ערב הסעודית). ביבי יבין שהוא חייב לצאת משנות ה-30', עם כל הקושי שבדבר. אם ישראל תצטרך להילחם באיראן, היא תעשה זאת עם שאר העולם בהובלת ארה"ב, ולא כשהיא מדרדרת את העולם למלחמה. גם לראש ממשלה עם עיתון יומי וחברים טובים בקונגרס ובסנאט יש מגבלות מסוימות.

ולבסוף, מחוץ לגבולות הממשלה, אולי תתהווה סוף כל סוף אופוזיציה. אין לדעת מה יהיה הרכבה הראשוני, אך בפרק זמן סביר היא תכיל שני מרכיבים עיקריים: סוציאליסטים וליברלים. מהצדדים יתפקדו כלוויינים הרדיקלים. המצב הזה יאפשר גיבוש של סדר יום חלופי. זה טוב לישראל שאחרי שנים רבות של ממשלות חסרות בשורה יתהוו פה שלושה מחנות מרכזיים. שמרנים, סוציאליסטים וליברלים.
על כל הדברים האמורים לעיל ישנו תאריך לא ידוע של תפוגת תוקף. הכול יכול לקרות ולהשתנות. אולמרט, דרעי, ליברמן ורמון מחכים לנתניהו בפינה, וגם לבני ממתינה לשעת הכושר. ניתן גם לסמוך על הפלשתינים שאולי יארגנו אינתיפאדה-זוטא ויעוללו לשמאל את שעוללו לשמעון פרס ולאהוד ברק. וביבי? רק הוא יכול להזיק לעצמו יותר משיריביו עלולים להזיק לו.

מה שברור הוא, שבהנחה סבירה שנתניהו ירכיב שוב את הממשלה הבאה, הוא יידרש להכרעות קשות. ובכל זאת, אם ניקח בחשבון את הישגיו – הסרת המצור על עזה, התמוטטות הסכם השלום עם המצרים (חצי האי סיני הפך לשטח הפקר), עימות חסר תקדים עם ארה"ב אגב תמיכה ביריבו של הנשיא המכהן, שחרור מחבלים בסיטונות, הקמת ממשלת אחדות ליומיים על בסיס חוק גיוס מופרך, הסתרת המצב החברתי הקשה מהציבור תוך הצגת נתונים כלכליים מרשימים שמאחוריהם מסתתרת מציאות חברתית עגומה, ניסיונות לפלג מפלגות קיימות ולגייס עריקים למען הארכת ימיו בשלטון – הרי שהקדנציה הבאה של נתניהו תהיה, בכל תסריט שהוא, קצרה ומעניינת. ובישראל, כידוע, תקפה הקללה הסינית המאחלת למקולל "חיים מעניינים".

איראן ואירופה: חרפה ומלחמה

פורסם כמאמר המערכת של "מקור ראשון" בתאריך 28.5.12

מה הקשר בין טהרן לבין מדינת נורדריין-וסטפאליה? לפחות מבחינה גיאוגרפית, אין קשר כזה. אבל מה שהתרחש החודש בחבל הארץ השלו הזה בגרמניה קשור לאיראן בקשר הדוק: שם נקבע, אולי, הקץ לשלטונה השמרני של אנגלה מרקל בגרמניה.

בבחירות שנערכו באזור, קיבלה מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל רק 26.3 אחוז – התוצאה הנמוכה ביותר שהשיגה המפלגה באזור זה מאז מלחמת העולם השנייה – כאשר הסוציאליסטים והירוקים זכו לקצת יותר ממחצית מהקולות. גם מרקל קולטת את המסר שקיבל נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, בבחירות לנשיאות: אירופה רוצה לעסוק בעצמה ובשיקומה, ועצירת הנפט האיראני ומיתון עולמי עמוק הם הדבר האחרון שהיא זקוקה לו.

ההפסד הצורב של מרקל מהווה אבן-דרך נוספת בקריסת הימין השמרני באירופה: צרפת הפכה לאדומה לאחר ניצחון פרנסואה הולנד, ומדיניות החוץ הצרפתית החדשה כבר ניכרת בהסכם הפייסני המתגבש מול אחמדינג'אד. פאריס, שזקוקה לנפט האיראני ואינה ששה להיפגע עוד יותר מהמשבר הכלכלי העולמי, זקוקה לדיפלומטיה עמומה ולא לתוקפנות מדינית כדי לשמור על חסינות יחסית מפגיעה כלכלית.

גם חרפה, גם מלחמה. סר וינסטון צ'רצ'יל.

גם חרפה, גם מלחמה. סר וינסטון צ'רצ'יל.

ביוון כמעט שהוקמה ממשלה על-ידי הניאו-קומוניסטים: קואליציית השמאל הרדיקלי 'סיריזה' הפכה למפלגה השנייה בגודלה לאחר שקיבלה יותר מ-16 אחוז מהקולות, וניסתה להקים קואליציה לאחר שהמרכז-ימין הודיע שלא יוכל לעשות כן. למזלם של היוונים, גם הניאו-קומוניסטים נכשלו במשימה.

בהקשר זה מעניינת היכולת של השמאל להתקדם לכיוון השתלטות על מוקדי-הכוח בשעה שלהשקפותיו אין רוב בציבור. בנורדריין-וסטפאליה, התאפשר ניצחון השמאל בזכות הירוקים. בצרפת, ניצחון הסוציאליסטים יצא אל הפועל בזכות תמיכת המוסלמים בפרנסואה הולנד והחרמת הבחירות על-ידי מארין לה-פן. ביוון כמעט שהוקמה ממשלת שמאל רדיקלי בגלל אי-יכולתו של הימין לייצב את המערכת הפוליטית ולהקים קואליציה בת-קיימא.

משמעות הדברים היא שניתן להביס את הימין על-ידי קואליציות ובריתות של השמאל עם מפלגות ואוכלוסיות שאינן תומכות בהשקפת עולם סוציאליסטית.

אירופה כולה מתמודדת עם הצורך הקיומי להסדיר את ענייניה מבית. השמרנים שרואים בעיניים כלות איך כל מאחז שמרני נכבש על-ידי סוציאליסטים, רוצים לייצב את כלכלות היבשת ולמנוע מהאיחוד האירופי להתמוטט.

הגרמנים לא רוצים להתמודד שוב עם הסצנה הזכורה מהסרט 'להתראות, לנין!', שם מוצג איך תוך 24 שעות אבד ערכו של המארק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. מעל לכול מרחף החשש מהתחזקות פאשיסטים וניאו-נאצים, שביוון כבר הרימו ראש.

האירופים דוחפים להסכם עם טהרן, שיוריד את פרוייקט הגרעין האיראני מסדר היום הציבורי אם לא לשנה-שנתיים – הרי שלפחות לחצי שנה. שם המשחק הוא זמן: כל הצדדים רוצים להרוויח זמן, והאיראנים הסובלים מהסנקציות הכלכליות שהושתו עליהם, רוצים גם הם מרווח נשימה לשקם את כלכלתם. שלטון האייתוללות יקר להן לא פחות מהשאיפה להשמיד את ישראל.

לברית של אירופה עם אחמדינג'אד יש קווי-דמיון להסכם מינכן הידוע לשמצה, כשבסופו של דבר השלכות הסכם אירופי-איראני עלולות להביא למלחמה, בדיוק כמו אז. יכול להיות שהמשפט האלמותי שאמר צ'רצ'יל על ההנהגה הבריטית הנאיבית יחול גם על ההנהגה האירופית המפוכחת: "אירופה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה למלחמה".

"הפגנות אנטי-מלחמתיות" – חתרנות במסווה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 25.3.2012

אמש התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן. צריך לקרוא שוב את השורה הזו כדי להבין: אנשי שמאל ישראלים, לאו דווקא מהגוון הקיצוני ביותר, גייסו את חבריהם הערבים כדי להפגין במרכז העיר העברית הראשונה נגד תקיפת מדינה שמאיימת לחסל את מדינת היהודים. אם לא די בכך, בהזמנה לאירוע עוצבה תמונה בה מופיעים חצי מפניו של ראש הממשלה נתניהו, לצד חצי מפניו של הרודן הפרסי אחמדינג'אד. על מנת להבין את התמונה השלמה, יש לקרוא בין השיטין של הקול הקורא שפורסם לרגל ההפגנה.

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

"תקיפה ישראלית חסרת אחריות באיראן, שבעקבותיה מלחמה שמי יודע כמה יהרגו בה וכמה זמן תימשך, היא לא דבר שאנחנו נסכים לו", כתבו המארגנים, "הסקרים מראים: רוב הציבור הישראלי מתנגד לתקיפה שרוקח נתניהו. והוא לא לבד – הצמרת המערכת הביטחונית הישראלית בהווה ובעבר מתנגדת למתקפה. המודיעין האמריקאי טוען שהאיראנים לא בכיוון שנתניהו מייחס להם (המוסד שותף להערכה הזו)", הוסיפו.

ההפגנה הזאת היא יריית הפתיחה של השמאל לקראת הקיץ הקרוב. אם קיץ תשע"א היה הקיץ של 'המחאה החברתית', הרי שהחודשים החמים הקרובים יסמנו את המערכה הכוללת נגד ראש הממשלה, אגב השוואתו לעריץ האנטישמי מטהרן. השבץ המוסרי שהשמאל הישראלי קיבל כבר לפני שנים רבות, מיתרגם לניסיון ממשי להתסיס מלחמת אזרחים בחברה הישראלית, כשהיעד הוא אחד – ראש הממשלה, והסיסמה: 'נתניהו מסוכן'. העובדה שהשיח הנוכחי מבקש לגייס לעזרתו בכירים בעבר ובהווה במערכת הביטחון, מלמדת כי הפעם, המערכה הזו לא תנוהל בשימוש במושגי קיצון של שמאל רדיקלי, אלא ברטוריקה המבקשת לקלוע אל לב הקונצנזוס.

הטקטיקה רוצה ללכד את 'הרוב השפוי' כביכול, את 'המרכז הישראלי', את כל מי ש"באמת חרד לגורל המדינה". לא רק קומוניסטים, לא רק אנרכיסטים או פרובוקטורים מקצועיים, אלא ליבת הקונצנזוס שתסריטי המלחמה מהלכים עליו אימים. בשמאל למדו לקח מהמחאה החברתית של הקיץ. הפעם, נראה יותר דמויות שקל להזדהות עמן מאשר ציפורים נודדות נוסח דפני ליף וסתיו שפיר. הפנסיונרים מהמועדון לתרבות מתקדמת עתידים לאמץ דמויות ממלכתיות. אין זה פלא, אפוא, שבין המשתתפים שאישרו את בואם להפגנה ישנם מצביעי מר"צ וחד"ש מובהקים ואפילו תומכי בל"ד. לקול נס האזהרה מפני 'סכנת נתניהו', יתייצבו זה בצד זה הביטחוניסטים והקומוניסטים כאחד. מי יודע, אולי גם הרמטכ"ל בדימוס, המתמודד על הנהגת קדימה, יהיה במתופפים במחאת הקיץ המסתמנת.

הניסיון לגעת בעצב החשוף ביותר בחברה הישראלית – הפחד מפני מלחמה, פחד שמצולק בטראומת מלחמת יום הכיפורים – מהווה למעשה ה"גראנד פינאלה" של התארגנות השמאל לקראת הבאות. המאמצים להפחיד את העם מפני תסריטים אפוקליפטיים של תל-אביב חרבה וחיפה הרוסה עד היסוד, עלולים לשאת פרי ולעורר התכתשות פנימית עמוקה, שתערער את היכולת של הממשלה לצאת למבצע צבאי מורכב, ותהפוך את המאבק בגרעין האיראני לנושא שנוי במחלוקת. במצב שבו מחנה פוליטי שלם זועק ש"לביבי אין מנדט", הגבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין פעילות חתרנית הולכים ומיטשטשים. נתניהו יצטרך, בסופו של דבר, לנצל את הפופולאריות האדירה שלו בציבור על מנת להוביל את ישראל לבחירות חדשות, ולהוכיח כי במאבק מול הפאשיזם הג'יהאדיסטי, הציבור כולו מאחוריו.

עזה ואיראן – איומים מקבילים ומתואמים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2012

עזה היא אולי המשטר האוטוקראטי המוסלמי המיוחד ביותר בעולם הערבי. פעם אחר פעם, הדיקטטורה הפאשיסטית של איסמעיל הנייה ואחמד ג'עברי גוררת את העזתים לסבבי מלחמה מדממים, שזורעים בעיר הצפופה בעולם הרס, הרג וחורבן. בכל זאת, האביב הערבי לא מגיע לרצועת עזה. התושבים ממשיכים לתמוך במשטר האימים של החמאס ומוכנים לשלם על כך מחיר כבד. בזמן שבסוריה משלמים ההמונים מחיר דמים יומיומי במאבק נגד אסד, בעזה מתקיימת ללא שום הפרעה חבירה של כוחות אסלאמו-פשיסטיים מהזן הרצחני ביותר. הג'יהאד האסלאמי, חמאס, אל-קאעידה ושאר אסלאמיסטיים דרים בכפיפה אחת, ותושבי הרצועה מוכנים לשלם על כך בדמם.

בצילום: איסמעיל הנייה (מימין) ואחמדינג'אד בחגיגות לציון 33 שנה למהפכה האיראנית

בצילום: איסמעיל הנייה (מימין) ואחמדינג'אד בחגיגות לציון 33 שנה למהפכה האיראנית

כדאי לשים לב לעמדה הבדלנית שנוטל אובמה כלפי עזה. בזמנים אחרים, האמריקנים כבר היו פועלים להרגעת הרוחות. הפעם, כמו בסבבים קודמים, מלאכת התיווך מתנהלת מול מצרים. ישראל נאלצת להיאבק לבדה מול טילים המשוגרים למרכזי אוכלוסייה ומאיימים לקטוף את חייהם של נשים, ילדים וזקנים, והידידה הגדולה נותרת בצד. כמו בשאלת איראן כך בשאלת עזה, ישראל נאלצת לקבוע את עמדתה במנותק מהאמריקנים. מדינה ריבונית לא יכולה לחיות עם התקפות טילים המשתקות אזור שלם בתוכה, בדיוק כפי שאין באפשרותה לקבל איום גרעיני של רודנות חשוכה, המאיימת לבצע ג'נוסייד בעם שלם.

אם מבינים כי הערבים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להביס את ישראל ושהאסלאם הרדיקלי מתקיים על תמיכת העם, השאלה המיידית היא אם לא ראוי לטפל בסוגיית האיום האסלאמי בשתי החזיתות גם יחד: גם בחזית החמאסית וגם בחזית האיראנית. בפועל, המשטר בעזה, הממומן מכספים איראניים, הוא הסוכן הקרוב ביותר של איראן, אשר במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שם, יטווח את ישראל בטילים. עזה היא שלוחה של טהרן אשר כל תכלית קיומה היא לבסס את האחיזה הפרסית לחופי הים התיכון, ולתת כתף במקרה שמשטר האייתוללות יהיה בצרות. ערביי עזה, התומכים באחמדינג'אד, הם הבסיס המקומי של משמרות המהפכה.

במוקדם או במאוחר, תידרש ישראל לטפל בקן הצרעות הטרוריסטי המצוי לצדה. כל עוד לא מתבצעת תקיפה ישראלית באיראן, העימות יהיה מוגבל בהיקפו. אך האיום האמיתי הנשקף מעזה יתממש ברגע שבו תתקבל ההוראה מטהרן לירות טילים על תל-אביב.

חיסול המשטר העזתי כרוך לבלי התר בסיכול הגרעין האיראני. תושבי עזה ייאלצו לשלם את מחיר תמיכתם בעריצות הפשיסטית שאותה הם מגבים. התחמקות מתמשכת מהתמודדות עלולה לעלות לישראל במחיר כבד אם וכאשר יחליטו ראש הממשלה ושר הביטחון שהגיעה השעה למנוע מהאיראנים לפתח נשק גרעיני.

אם יתממשו התחזיות, והנשיא אובמה אכן יזכה בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, ישראל לא תוכל לפעול עוד בחופשיות בעזה, כשם שאיומה להתקיף את איראן עלול לזכות בתגובת-נגד הרסנית. לפתחו של ראש הממשלה מוטל האתגר להתמודד עם שני האיומים עוד לפני שהרדיקל מהבית הלבן יתחיל את הקדנציה השנייה שלו.

הרדיקל מהבית הלבן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.3.2012

הראיון שנתן הנשיא אובמה לג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק", נראה היה כאילו הוזמן מראש. אובמה זכה, כצפוי, לראיון אוהד במיוחד. הוא לא נדרש לשאלות קשות, הסיסמאות על ישראל ואיראן היו צפויות, והשורה התחתונה – שאובמה אינו מבלף – זכתה לציטוטים נרחבים בתקשורת כאילו בישרה איזו בשורה חדשה. גולדברג יכול היה לשאול את הנשיא האמריקני על כישלונו בשלוש ארצות שאינן זוכות לתשומת לב ניכרת: אפגניסטן, פקיסטן ועיראק. באפגניסטן, הטליבאן חוזר אט-אט לעמדת כוח. בפקיסטן, המחזיקה בנשק גרעיני, המצב איננו יציב, ולמען האמת – פחות יציב משהיה אי-פעם. ועיראק עלולה להפוך בקרוב מאוד לאחוזה איראנית. אגב, גם הכניעה המבישה של אובמה לסין ולרוסיה בעניין אסד לא זכתה לטיפול הולם.

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. אובמה

לכאורה ניתן לומר שהעובדה, שאובמה הוא הנשיא הכושל ביותר בארה"ב מאז ימי ג'ימי קרטר, מתבטאת בכל פעולה מפעולותיו הבינלאומיות: במצרים הוא איפשר את הדחת מובארכ בקונטר-רבולוציה ג'יהאדיסטית, את קדאפי הוא סילק לטובת דיקטטורת שבטים שעלולה לחבור בקרוב לאסלאם הרדיקלי, המשטר החילוני של בן-עלי בתוניסיה סולק לטובת שמרנות אסלאמיסטית, גורלו של המשטר בתימן איננו ברור עדיין, תורכיה בהנהגת ארדואן הופכת ליותר ויותר אסלאמיסטית מדי יום, וממלכת ירדן נאלצת להפנות עורף לישראל מחשש מפני הפלשתינו-פשיזם המקומי. מדיניות החוץ של אובמה מחזקת את האסלאם בגרסתו השמרנית-רדיקלית ומחלישה את המערב הקפיטליסטי והחילוני. לכאורה, כישלון חרוץ.

הבעיה של הטענה הזאת נמצאת בכך, שיש מי שמניח שלנשיא ארה"ב יש אינטרס עמוק להגן על הקפיטליזם הדמוקרטי הגלובלי, מול האסלאם הפשיסטי. זאת גם ההנחה של חלק ניכר מהרפובליקנים. למשל, במאמר שפירסם בשבוע שעבר ב"קומנטרי", טוען ג'ונתן ס. טובין, שאובמה – המסביר לגולדברג כי הפער בינו לבין נתניהו נובע משוני בין שתי מסורות פוליטיות שמהן השניים מגיעים – הוא למעשה "אמריקני אמביוולנטי כלפי ישראל" בעוד שנתניהו הוא "ישראלי בעל אהדה עמוקה לארה"ב". הליכוד, טוען טובין, בעל מסורת דמוקרטית, ליברלית ואנטי-סוציאליסטית, קרוב יותר בהשקפותיו לשתי המפלגות הגדולות באמריקה. לכן, הניסיון לטעון לכך ששתי המסורות האלה שונות הוא פסול מעיקרו.

העניין הוא שאובמה אכן מגיע ממסורת פוליטית שונה מנתניהו. מהפרספקטיבה של המסורת הזו, שחלקה מרקסיסטית מהפכנית וחלקה ליברלית-רלטיביסטית קיצונית, הפלת המשטרים הערביים היא הישג, משום שמדובר בהישג "אנטי-קולוניאלי", ברוח השיח שמנהלים רדיקלים כמו גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק. בהקשר הישראלי, מכה לישראל היא אפוא מדרגה חשובה בסולם שהמטפס עליו נחלץ מהברבריות הקפיטליסטית אל הנאורות הסוציאליסטית או הניאו-פרוגרסיבית. המסורת שאובמה יונק ממנה מתקיימת על גוף תיאורטי, ערכי ופוליטי שלם שנוסד באוניברסיטת ברקלי עוד בימים שבהם היללו שם את מאו טסה טונג, סארטר, דרידה ו'כנופיית באדר-מיינהוף'. זו מסורת רדיקלית שיושבים בה אנשים כמו נעם חומסקי, שעבורם תבוסת ישראל היא מנוף לפרוגרסיביות חדשה.

כשמבינים את אובמה כרדיקל, רואים שכישלונותיו בשנות כהונתו מהווים, הלכה למעשה, הצלחות גדולות. אמריקה מתקשה להבין את התודעה הרדיקלית משום שבמחשבה האמריקנית, הקטגוריות המוכרות היחידות הן "ליברל" (עם ל' גדולה), "שמרן", "דמוקרט", "רפובליקני", "קומוניסט" וכן הלאה. הרדיקליזם, שהוא קטגוריה מחשבתית פוסט-מודרנית שניהיליזם ולניניזם משמשים בה בערבוביה, לא נקלטת ברדאר של המחשבה שם. הנשיא האמריקני הבטיח כמה ימים לפני בחירתו "לשנות את אמריקה" (באנגלית זה נשמע רדיקלי יותר: transforming America). למצער, היחידים שמבינים את אובמה כמות-שהוא הם זקני הניאו-קונסרבטיבים שם.

במאמר שפירסם נורמן פודהורץ ב"וול סטריט ז'ורנל" (13.8.2011), הוא עונה לשאלה "מה קרה לאובמה?" בתשובה: "שום דבר". לפי פודהורץ בן ה-82, מהניאו-קונסרבטיבים החשובים הפועלים בארה"ב, מטרתו של אובמה היא להפוך את ארה"ב לסוציאל-דמוקרטיה אירופית שמעמדה המוביל בעולם למן מלחמת העולם השנייה הולך ופוחת. הוא מטעים, בניגוד לראש לימבו, למשל, שאובמה אינו רוצה לפגוע באמריקה, אלא שהוא רחוק מחזון האבות המייסדים. לכן, כשמבינים את אובמה כרדיקל, כשמאלן אנטי-אמריקני, "לפטיסט" במובן המאוס של התואר, הכהונה שלו היא מהמוצלחות בתולדות ארה"ב. מכאן עולה כמה תובנות בסיסיות. למשל, שישראל לא צריכה לסמוך על האמריקנים בעניין איראן, או שאובמה בכהונתו השנייה יהיה קריקטורה מבהילה של הנשיא מכהונתו הראשונה. את המסקנות הפרקטיות יש להותיר לראש הממשלה נתניהו, שיזכה לפגוש בקרוב מאוד, פנים-אל-פנים, ברדיקל מהבית הלבן.

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.