ארכיון תג: או"ם

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.