ארכיון תג: אודי אדיב

נפטר עקיבא אור, מייסד קבוצת "מצפן"

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.2.2013

ביום חמישי שעבר, נמצא בביתו ללא רוח חיים עקיבא אור, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי בישראל, הנודע יותר בכינויו "מצפן", על-שם כתב עת שהוציא בשם זה. אור, בן 82 במותו, נולד בשנת 1931 בברלין. עם עליית הנאצים, החליטו הוריו לעלות ארצה, ובהיותו בן שלוש הגיע לחופי יפו והמשפחה התיישבה בתל-אביב, מרחק של מטרים ספורים מביתו של בן-גוריון. כאשר שמע את "הזקן" נואם ב'בית העם' בתל-אביב ב-1945, והוא נער צעיר, חש לעדותו "דחייה" מדבריו כיוון שהייתה בהם משום "סחטנות רגשית". הוא היה תלמיד המחזור הראשון בתיכון עירוני א' בתל-אביב, ובמקום להצטרף לתנועות הנוער השונות, עסק בספורט והיה לאלוף הארץ בשחיית חזה למרחק של 200 מטר.

ראה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבק בין שתי תנועות לאומיות. עקיבא אור

ראה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבק בין שתי תנועות לאומיות. עקיבא אור

במקביל, הצטרף לארגון 'ההגנה' ועם ההכרזה על הקמת המדינה גויס לצה"ל. בזיכרונותיו כתב איך ראה ביום שקדם לגיוסו את 'אלטלנה' מופגזת על-ידי הפלמ"ח. הוא נשלח למחנה אימונים ליד כפר יונה, והכיתה נתקלה באנשי אצ"ל שכיוונו את נשקם לאוטובוס שבו שהו הוא וחבריו החיילים. עם תום האימונים גויס לחיל הים, שממנו השתחרר ב-1950, אז החל לעבוד כמלח בצי הסוחר על סיפון האנייה "תל אביב" שהפליגה בקו ישראל-ארצות הברית. כעבור שנה, הצטרף למרד הימאים המפורסם ובעקבותיו החל לעבור תהליך של פוליטיזציה. המפלגה היחידה שתמכה בשובתים הייתה המפלגה הקומוניסטית, מק"י, ועיתונה היומי, "קול העם".

בעקבות מנהיג מרד הימאים, נמרוד אשל, הצטרף למפלגה שהקים מנהיג השמאל במפ"ם, ח"כ משה סנה, שהתמזגה בשנת 1954 במק"י. בשנת 1962, החלו לגבור בו הספקות באשר לדרכה של בריה"מ והתנועה הקומוניסטית. אור, שסיים לימודי פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, החל לשקוד עם חברו לתא המפלגתי, משה (מושיק) מחובר (כיום פרופסור באוניברסיטת לונדון), ספר ביקורתי על "מבצע קדש" מ-1956 והסכסוך הישראלי-פלשתיני, בהתבסס על קטעי עיתונות בעברית, תחת הכותרת "שלום, שלום ואין שלום". העיתונות התעלמה מהספר, מלבד "קול העם" שפירסם סקירה צוננת ולא אוהדת במיוחד.

אור וחבריו החלו לגבש תפישה ביקורתית של הסכסוך עם הפלשתינים שראתה בו מאבק בין שתי תנועות לאומיות, ולא סכסוך בין "האימפריאליזם" לבין "המחנה הסוציאליסטי", כפי שסברה מק"י. במקביל, החלו הוא וחבריו לבקר את המשטר הסובייטי וכן תקפו את ההסתדרות על שהייתה גם איגוד מקצועי וגם מעסיק גדול במשק. לימים יספר אור, כי במפגש של "מצפן" נכח צעיר אחד שקיבל השראה גדולה מרעיון פירוק ההסתדרות. קראו לו חיים רמון.

ב-1962, גורשו הוא וחבריו ממק"י. בזיכרונותיו כתב: "זמן רב ניסינו 'לשנות את המפלגה מבפנים'. כששמענו כי בסניף תל אביב יש אנשים הקרובים לדעותינו נפגשנו עמם כדי לתאם את מאבקינו לשינוי המפלגה. כשנודע הדבר למנהיגי המפלגה הם קראו למושיק ולי ל'בירור' אצל אסתר וילנסקה… באנו מוכנים לדיון רעיוני. וילנסקה פתחה: 'חברים יקרים, למה לכם להיכנס לעימות הזה, אנחנו מעדיפים לתת לכם מלגות ללמודים במוסקבה'. נדהמנו והסתלקנו. נקראנו גם לשיחה בביתו של סנה… אחד מאתנו, אינני זוכר מי, אמר לסנה, 'אבל לנין כתב ש…' וסנה גער בנו מיד: 'את לנין תשאירו לי'".

עד שנת 1967, הייתה קבוצת "מצפן" חסרת כל השפעה. בשנת 65', הצטרפו לרשימת "העולם הזה-כוח חדש" של אורי אבנרי, אך לא מילאו בה תפקיד משמעותי. בעקבות המלחמה, החלה הקבוצה להתפרסם. בשנות ה-70', ספגה הקבוצה זעזועים רבים בעקבות פיצולים ופילוגים רבים בתוכה, כאשר השיא היה מעצר פורשי "מצפן", חברי ארגון 'החזית האדומה' בראשות אודי אדיב, בשלהי 1972, והרשעתם בריגול למען סוריה. קבוצות שונות שפרשו מ"מצפן" המשיכו לפעול בארץ, אך הארגון המקורי דעך והגיליון האחרון של כתב העת יצא לאור ב-1982.

אור עצמו עזב את ישראל ללונדון בשנת 1964, שם למד קוסמולוגיה עם חברו לכתה, הפיזיקאי סטיבן הוקינג. שם גם פגש את ראשי השמאל החדש של אותה עת, בהם דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", והצטרף לקבוצת שמאל קטנה. הוא היה מיודד עם דמויות בשמאל הלונדוני כגון המרקסיסט השחור ס. ל. ר. ג'יימס, מזכירו של טרוצקי, והמשורר היהודי-וינאי, הקומוניסט אריך פריד. מקץ 26 שנה, ב-1990, שב ארצה לטפל באמו החולה בכפר שמריהו והיה פעיל בוועד לשחרורו מהכלא של מרדכי וענונו. בשנותיו האחרונות, עסק בעיקר בכתיבת ספרים על פוליטיקה ופילוסופיה בצד קטעי זיכרונות, והמשיך להיות פעיל בחוגי השמאל הישראלי. הפעם האחרונה שראיתיו הייתה באזכרה לרחל אבנרי ז"ל במועדון "צוותא" בתל-אביב.

לפני חמש שנים כתב בזיכרונותיו: "כשאני עושה ב-2008 מאזן של פעילותי ב'מצפן' ושואל את עצמי אם הזמן והמאמצים שהשקעתי במאות הפגנות, הרצאות, אספות, כתיבת מאמרים ומאמצים לאיסוף תרומות וגיוס אוהדים – שלא הביאו למימוש מטרות הארגון – היו לשווא, תשובתי היא: גם אילו ידעתי מראש שפעילותי לא תשיג את מטרתה, הרי כאדם בעל מצפון חברתי לא הייתי פועל אחרת… מטרות 'מצפן' טרם מומשו – וטרם התיישנו. את משימותיו ישלים דור חדש של מהפכנים בעתיד".

דרור פיילר והתפוח המורעל שנפל לא רחוק מהעץ

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.12.2010

השבוע נערכה באיסטנבול הפגנת שנאה גדולה לרגל חזרת אניית הטרור, ה"מרמרה", לתורכיה. זו הייתה הפגנה שגבלה בטירוף. "מוות לישראל!", צרחו מאות מוסלמים. השלטונות לא נקפו אצבע. המיוחד בהפגנה היה נוכחותו של ישראלי אחד, דרור פיילר, שגם השתתף במשט הטרור לעזה. לפיילר יש "רומן" ארוך עם ישראל: בראיון שנתן השבוע לאתר ynet הסביר שלא הרגיש זר בין דורשי חיסולה של ישראל. "כל הנאומים מדגישים שכולם כאן יחד – יהודים, נוצרים, וערבים – נגד המצור. לא מדובר בדת אלא בזכויות אדם, לכן גם אני הצגתי עצמי כיהודי. זו אחוות עמים", נימק. פיילר לא הסתפק בשמיעת הנאומים; הוא שילהב את הקהל. "שהידים", קרא להרוגי ה"מרמרה". לכתב אתר "ידיעות אחרונות" הסביר: "הם שהידים כמו ששמשון הגיבור היה שהיד. הם נהרגו בשביל רעיון גדול, ולא בשביל עצמם, כי הם רצו לעזור. גם אני אמרתי בנאום שהם שהידים שלנו בשבדיה, ושל כל מי שרוצה להילחם למען זכויות האדם בעולם".

פיילר זכור לישראלים רבים בשל הפרובוקציה הגדולה שחולל בינואר 2004, עת הציג יחד עם רעייתו, ציירת בשם גונילה חולד, מיצג אמנותי מקורי מיוחד. יצירתו – "שלגיה ושיגעון האמת" – שהוצגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בשטוקהולם, הכילה בריכת מים ארוכה בצבע אדום כדם. בהם צפה סירה שעליה נכתב "שלגיה" ובה שט דיוקנה של הנאדי ג'רדאת, מחבלת מתאבדת פלשתינית שביצעה את הטבח במסעדת "מקסים" שבחיפה. למיצב נלוותה קנטאטה מאת יוהאן סבסטיאן באך בשם "לבי שוחה בדם". בטבח ההוא נרצח, דרך אגב, אחד מפעילי השמאל הידועים שניהלו מפגשים עם אנשי אש"ף, חבר מפ"ם ומרצ, דב צ'רנוברודה.

חמתו של שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, שהוזמן לפתיחת התערוכה, בערה בו להשחית כשצפה בה. הוא ניתק את תאורת המיצג, הפיל את אחד הפנסים לבריכה, יצר קצר חשמלי והתבקש לעזוב את המקום. משסירב, סולק על ידי מאבטח המוזיאון. למחרת התקרית, התקשר אליו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון חיזק את ידיו. השוודים לא גינו את האמן תומך הטרור.

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

כאב בטן מהציונות

בשנת 1985 עלה קומוניסט בשם אליעזר פיילר (שומרניק) על במת הוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – רק"ח. שומרניק, שביקש להצטרף לרק"ח לאחר שבשנת 1965 לא נמנה עם המיעוט היהודי בראשות מאיר וילנר והרוב הערבי בהנהגת תופיק טובי שפרש ממק"י וייסד את רק"ח, נדרש ל"ביקורת עצמית" סובייטית: הכאה פומבית על חטא והשפלה. ב-65' הצטרף שומרניק לקומוניסטים היהודים שרצו לחזור אל חיק הציונות. מקץ עשרים שנה התחרט או חשב שעליו להתחרט. הוא עלה על הבמה המרכזית של ועידת רק"ח והכה על חטא תחת עינם הבוחנת של ותיקי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית: מאיר וילנר, וולף ארליך, רות לוביץ', פנינה פיינהויז ואחרים. מנהג ההשפלה של מומרים אשר חזרו בהם מהמרתם היה קבוע בחיי המפלגות הקומוניסטיות.

הפליפ-פלופ אנטי-ציונות/ציונות/אנטי-ציונות של שומרניק הותיר כנראה את חותמו בבנו, האמן דרור פיילר. אמו של פיילר בת ה-87, חברת קיבוץ יד-חנה הקומוניסטי לשעבר, פנינה פיילר – שעליה הופק באחרונה סרט תיעודי בשם "פנינה פיילר: אחות קומוניסטית" – נשאלה בריאיון למקומון "הקיבוץ", מה עושה לה יום העצמאות, וענתה: "כאב בטן. הייתי מרגישה טוב יותר, אם חג העצמאות היה מתחבר ליום הנכבה, ב-15 במאי. וחוץ מזה, איך אפשר לחגוג עם כל השחיתות הזאת מסביב? אז אומרים לי: בכל מדינה יש שחיתות, ואני אומרת: אם החרא נמצא רחוק ממני, אני לא מריחה. אבל כשהוא אצלי, זה מסריח, ומקלקל את הכול". היא הפטירה שתניף על גג ביתה את הדגל האדום, דגלם של סטלין ומאו טסה טונג; לא חלילה את דגל ישראל. היא, שבמלחמת העצמאות שבה לארץ ישראל מבית הספר לאחיות בעיר הלבנונית ביירות, על מנת לטפל בפצועי המלחמה במחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה בתל-אביב, מעדיפה את הדגל של משפט הרופאים היהודים וטיהורי הראווה.

בנם של פנינה ואליעזר פיילר, דרור, ינק את האנטי-ציונות מהבית. מגיל צעיר בלע את הרעל האנטי-ציוני. הוא נולד בשנת 1951, חמש שנים לאחר שפנינה ניידורף, שנולדה ב-1923 בלודז' שבפולין, נישאה לאליעזר. פיילר האבא מת לפני שמונה עשרה שנה ממחלת הסרטן. הבן דאג להמשיך את מורשתו. בראיון לעיתון "הארץ" סיפרה פנינה, כי ב-1978 נמנה אליעזר על מארגני משלחת אנשי שמאל מישראל שנסעו לבוקרשט של צ'אושסקו ובחסות משטר הסקוריטטה, המשטרה החשאית הקומוניסטית, פגשו בחשאי את אנשי אש"ף, מעשה שהיה מנוגד לחוק. הם הועמדו לדין ועל אליעזר פיילר הוטלו שישה חודשי עבודות שירות וקנס של ארבעת אלפים לירות. את הקנס שילם, את עבודת השירות – לא.

פיילר הבן התגייס לצנחנים, השתחרר ב-1973, החליט לרדת מהארץ למורת רוחם של הוריו ועקר לשוודיה, שם היה לנגן סקסופון. שר הפנים, אלי ישי, איים בשעתו לשלול את אזרחותו הישראלית של פיילר. הוא לא הבין כי לפיילר האזרחות אינה משנה: הוא החליט לוותר עליה לפני כעשור. ממילואים היה פטור ממילא בשל דעותיו, אך שנאתו לישראל בערה בו להשחית. "דרור ינק מאתנו קומוניזם מילדותו. הוא תמיד ראה עצמו מהפכן, איש שמאל ואיש שלום. הוא אמן שלוקח מאוד ברצינות את עבודתו ואת עצמו", התגאתה פנינה פיילר בראיון שנתנה ליוסי מלמן ב"הארץ" לפני שש שנים. את מיצג התמיכה בפלשתינו-פשיזם הצדיקה האם בלהט. "הציבור בישראל אדיש, אפאתי. לא מעניין אותו כלום ורק כשנעשה משהו חריג אז מתחילים להגיב. מקללים. מברכים. משהו קורה. מה שהבן שלי עשה זה מעשה מארקסיסטי. זה תהליך מהפכני", התלהבה.

בראיון שנתן לרון מייברג ב"מעריב" (28.4.2000) סיפר פיילר כי הכיר אישית את אודי אדיב, שריגל לטובת סוריה. "הכרתי את אודי אישית. אמרתי שאודי אדיב זה מקרה טיפוסי של אדם שגדל בחברה קיבוצית, ציונית, מגשימה והכול. פתאום הוא נפתח למציאות וראה שהציונות היא כוח מדכא ומגרש, מאוד הרסני לעם אחר, והוא לא יכול היה לגשר בין השניים. לכן הלך מקיצוניות אחת לאחרת. אני אף פעם לא הייתי ציוני… תמיד ידעתי שמדינת ישראל בנויה על עוול… הייתי חייל, הייתי צנחן, אבל תמיד ביקרתי את המדינה. ביוני 67' כתבנו בגדול על חומות בית החרושת לבירה 'אביר': 'השלום – ביטחון'; 'הכיבוש – אסון'".

הקסמים של קפיטן פיילר

המשט האחרון לעזה היווה הזדמנות נוספת עבור מי שינק סטליניזם בילדותו לנסות להכות שוב במולדתו הראשונה. בראיון שנתן לערן מור-סיקורל ברשת ב' של "קול ישראל", אמר פיילר עם צאת משט הטרור לעזה כי "אני מאוד מקווה שממשלת ישראל לפני כניסת השבת תגיע למסקנה שלא כדאי לה להתקיף את הספינה שלנו". כאשר שאל הכתב מה יעשו דרי ה"מרמרה", נענה בידי פיילר: " איך אומרים? קוסם לא מגלה את הקסם שלו לפני האקט עצמו, יש כל מיני דברים. אולי נדבר אליהם יפה, נדבר אליהם בעברית". אחר כך נסוג מעט והבטיח שלא ינהגו באלימות. אולם הקסם שהבטיח פיילר כמעט עלה בחיי חיילי הקומנדו הימי הישראלי. הקוסמים, למרבה המזל, הם אלה שנהרגו.

באחרונה הודיע פיילר כי בכוונתו להגיע לישראל על מנת להגיש תלונת במשטרה בעקבות אירועי ה"מרמרה". חברת הנהגת מרצ, עורכת דין בשם גבי לסקי, התנדבה להגן עליהם. השגרירות בשוודיה גינתה את הפרובוקציה של פיילר אולם עורכת הדין – החברה במפלגת שמאל המתיימרת להיות ציונית – לא ויתרה. "עמדתה של ישראל תמוהה בהתחשב בכך שאף אחד מבין הנוסעים על הספינה לעזה לא ניסה או התכוון להיכנס לישראל. ההפך הוא הנכון: פניהם היו מועדות לעזה כשהם נעצרו ונלקחו לישראל בניגוד לרצונם", סינגרה לסקי בלהט.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל בשוודיה, מכיר מקרוב את תופעת דרור פיילר. בראיון ל"מקור ראשון" מספר מזאל כי "הבן אדם הזה הקדיש את חייו לשנאה נגד ישראל. בתקופתי, הוא ארגן בשוודיה אסיפות אנטי-ישראליות והפגנות מול השגרירות שבהן היו מחלקים פלאיירים נגד ישראל". מזאל סבור כי לשנאתו של פיילר לישראל יש שורשים גם בחינוכו. "הוא חונך על ברכי השנאה כלפי ישראל. בשעתו, הקומוניזם בהובלת רוסיה שינה את דרכו בשנות החמישים והפך להיות לגוף המוביל את השנאה והפגיעה בישראל. במשך הזמן, אחרי נפילת בריה"מ, רוב המפלגות הקומוניסטיות התפרקו פחות או יותר, כאשר בשוודיה המפלגה הקומוניסטית תחת השם החדש 'מפלגת השמאל', זכתה ב-5-6 אחוז בבחירות לפרלמנט. הוא הצטרף לשמאל החדש ששם לו למטרה את ישראל וארה"ב. הוא מודרך על-ידי השנאה לישראל מבית אבא.

אנטישמיות במסווה אנטי-ציוני

התקרית עם פיילר הותירה במזאל חותם ניכר. "שוודיה היא מקום טוב להצמיח כוחות אנטי-ישראלים", מספר מזאל. "החל משנות השבעים, היא הפכה למעוז אנטי-ישראלי בהנהגת ראש הממשלה לשעבר, אולף פאלמה, שנורה על-ידי מתנקש אלמוני בשנת 1986". אמרתי למזאל שהשמאל החדש מגלם בעצם את האנטישמיות החדשה. מזאל מסביר כי מניסיונו, "יש יהודים אנטישמים, אין ספק. חלק גדולה מהפעולה נגד ישראל של 'השמאל החדש' נעשה על-ידי יהודים. זו פעולה נגד היהודים במסווה של פעילות נגד ישראל והציונות. זה נמצא בכל מדינות אירופה המערבית: יהודים וישראלים לשעבר שפועלים נגד ישראל יחד עם המקומיים".

אז איפה למעשה ממוקם דרור פיילר?
"הוא נמצא בשמאל החדש, האמיתי, המטורף, שעבורו מה שחשוב זה האידיאולוגיה שקובעת שישראל היא האיש הרע ויש להילחם בה. לדעתם, ישראל היא קולוניאליסטית כיוון שהיא כבשה שטחים והשתלטה על עם שלם; היא בעצם סמל הרוע. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מעם שנאנק תחת עולהּ של מדינה זרה? אדם שנולד פה היה צריך להבין שהסכסוך מורכב, בעייתי ומסובך, שדורש פתרון יצירתי ודיאלוג. אבל פיילר, כחלק מן השמאל החדש, יצר אידיאולוגיה שאין לה קשר למציאות. עבורם, נוכחות ישראל בשטחים היא כמו נוכחות צרפת ואנגליה באפריקה. הם ייסדו את קמפיין ה-BDS (ר"ת של Boycott, Divestment and Sanctions, כלומר "חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים", ד"מ) שמטרתו הפעלת לחץ על חברות ומדינות למכור את כל הנכסים, אגרות החוב והמניות של ישראל שגופים שונים קנו אותם כחלק מהחסכונות שלהם.

ומהי המטרה שלהם בעצם?
"זה פשוט מאוד: כמו שקרנות הפנסיה שלנו קונות אגרות חוב בעולם, הרבה גופים בעולם קנו אגרות חוב ומניות בישראל. הם לוחצים עליהם למכור אותם, להחרים את ישראל ולהטיל סנקציות עליה. הם נלחמים בישראל כי קל להילחם בה. הרי פיילר לא נאבק בסין; כקומוניסט עבורו סין היא מעוז הקדמה. מבחינתו, האידיאולוגיה היא החשובה ולא האדם. הוא חלק מתנועה של באלפים רבים שקמים בבוקר וחושבים איך לפגוע בישראל. אין מקרה דומה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שחושבים איך לפגוע במדינה מסוימת. ואם לא די בכך, השמאל האירופי מסייע למוסלמים שם לקיים הפגנות ומערך ארגונים שפועל נגד ישראל, ובין השאר גם באירופה".

אליעזר ליבנה, מראשי האגף האקטיביסטי במפא"י, אמר עוד בשנת 1952 כי "גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, תרעיל ירושתו הרוחנית של הקומוניזם את חיי בנינו ונכדינו אחרינו; ומי יודע אם לא תקום לתחייה, בצורה מוסווית, גם בדורות הבאים". מסתבר שנבואתו של לבנה התאמתה בבבואתו הרדיקל-קומוניסטית של האמן דרור פיילר.

ענת קם היא הסימפטום – לא הבעיה

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פרשת הריגול של ענת קם היא בבחינת הפתעה גמורה. הפרופיל של ענת קם הוא זה של השמאלן החדש: סוציאליסט, מצביע לדב חנין בבחירות לראשות עיריית תל-אביב, עושה אן-דן-דינו בבחירות לכנסת ('התנועה הירוקה', חד"ש, מרצ, ציפי לבני), מתעב את נתניהו והימין, חושב שעבר זמנה של הציונות, בעל השכלה מצומצמת, קופץ למצעד האהבה ולמצעד הגאווה, כזה עם "מקצוע חופשי". זה לא הפרופיל של המרגל המקצועי נוסח אודי אדיב, שייסע לאימונים בסוריה אחרי שקרא את כתבי לנין ומאו; זה גם לא הפרופיל של הרדיקל הממוצע שנוסע להפגין עם האנרכיסטים בבילעין ותוך כדי עובר תהליך פנימי של תיעוב קיצוני כלפי המדינה והציונות. המרכז הישראלי לא יודע לעכל תופעות כמו ענת קם.

ענת קם חשודה בריגול, נראה שגם בבגידה, והיא סיבכה את עצמה כהוגן במגעים עם עיתון "הארץ" שהסכים להשתמש בחומרים שכתב "ידיעות אחרונות", יוסי יהושע, סירב לנגוע בהם. מדובר בבחורה בת 23 החברה ב"צופים" שהתגלגלה איכשהו לשמאלנות וגם למעוז הרדיקליזם העילג של אתר "וואלה". היא לא הייתה פעילה, ככל הידוע, בחוגים המסונפים או מקורבים למחתרת הקומוניסטית בישראל, וגם לא התקרבה במיוחד לארגוני חזית קומוניסטיים כמו 'קואליציית נשים לשלום'. חיילת, בקושי בת 20, החליטה לעשות יום אחד מעשה ולרגל. ספק אם מישהו עודד אותה. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא בוגד ומתחיל לרגל. סתם ככה.

הישראליות לא מיהרה לגונן על טלי פחימה או על אודי אדיב משום שאלה עברו אינדוקטרינציה שיטתית: זו אצל כנופיית זכריה זביידי, זה בחוגי המאואיזם המקומי. במילים פשוטות, החברה מבינה את הפרופיל הפסיכולוגי של בוגד שגדל בבית גידול המייצר בוגדים. אבל את הפרופיל של ענת קם מתקשים פה לפצח. תעלומה. לכן, ליברלים נאיוויים כמו מוטה קרמניצר או דליה דורנר השתתפו במסע ההוקעה של ישראל סביב צו איסור הפרסום על אחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר שהתרחשו במדינה. המוח השמאלני עושה אחד ועוד אחד ויוצא לו שלוש. אם הבחורה חשפה מידע סודי, כשמתברר מן המידע הזה שצה"ל ביצע לכאורה מעשים הנוגדים את החלטת בד"ץ העדה השמאלנית – ובהנחה שהיא בסך הכול העבירה את המידע לידי כתב העיתון "שלנו" שעליו אפשר לסמוך תמיד בעיניים עצומות – אז מה הבעיה? ולמה בכלל להטיל צו איסור פרסום?

ככל שנחשפים פרטי הפרשה, כך הרדיקלים ממהרים להפוך את ענת קם לגיבורת חופש הביטוי. הם מיהרו לגייס את אביגדור פלדמן כדי לדאוג שגורלה לא יהיה כגורל וענונו. אולם הליברלים רכי הלבב מתקשים להבין מאיפה זה נחת עליהם ומה הם בעצם צריכים לעשות. חלק מהם יתנערו מן המעשה הזה ויגנו אותו בלשון רפה, וחלק יישרו קו לאחר שארגוני החזית הקומוניסטים הפעילים בישראל, כמו 'האגודה לזכויות האזרח', יפנימו את המסרים היוצאים מפי האדמו"ר דב חנין, היישר מישיבת הוועד המרכזי של רק"ח.

ענת קם עשתה מה שעשתה וראוי להענישה בכל חומרת הדין, אולם ה"עיתונאית" הזאת, שפטפטה כמה פטפוטים באיזה מדור ברנז'ה, היא בסך הכול שליחה. ואם בשמאל הישראלי יש עדיין כמה וכמה אנשים שחשוב להם להיאבק על דמותה של ישראל מתוך המחנה הציוני, ראוי שיפנימו כי ענת קם פעלה מתוך תחושה עמוקה של ניכור עמוק כלפי מדינת ישראל. השדרים הקבועים שמשדרים תועמלני השמאל מציירים את ישראל כמדינת עוול מתמשך הפוגעת בפלשתינאים, מסרבת לשלום, מקיימת כלכלה דורסנית ומתנהלת כמקבילה מזרח-תיכונית של צפון קוריאה. את עם ישראל הם צובעים בצבעים של עדריות ורדידות, המון נבער ולאומני שלא מבין כי הפלשתינאים רוצים שלום וכל מה שצריך לעשות זה לסגת מיהודה ושומרון, לבתר את ירושלים, לגרש את המתיישבים ולהחזיר לגליל כמה אלפי פליטים מלבנון ומירדן. ענת קם הפנימה את המסרים שיצאו לאורך שנים מ"מחנה השלום" ועשתה את המעשה. היא אמנם אחראית למעשיה, אך היא הייתה בסך הכול שליחה. כשהחלה ענת קם לשרת בצה"ל, ראש הממשלה שרון עדיין נצבע בצבעים של רוצח ההמונים ממבצע "חומת מגן". ונגד שרון, כמובן, מותר לעשות הכול.

סביר להניח שהחברים ב"מחנה השלום" לא יעשו חשבון נפש. מעשה כזה מנוגד לטבע הסטלינואידי של מחנה שירש את דפוסי הפעולה והחשיבה של "מועצת השלום העולמית" שהקימה ברית המועצות ופעלה עד קריסת הקומוניזם. הסטלינואיד המצוי כבר איננו מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון אולם הוא מתאפיין באופני מחשבה, תרבות פנימית והתנהלות מן המורשת הסטליניסטית. ענת קם תיהפך לגיבורת מעמד הפועלים. מעין רוזה לוקסמבורג לעניים.

אולם את חשבון הנפש שלא עושה השמאל, חייב לעשות הימין. יותר מדי שנים מסתובבים פה אנשים בעלי ג'ובים ותקציבים – באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט – שמרעילים את הציבוריות הישראלית בהסתה פרועה נגד המדינה. רק באחרונה, שלחו כמה מבכירי האקדמיה הישראלית מכתב ל'מפלגת השמאל' הגרמנית – מפלגה שנוטה יותר ויותר לכיוון ציוני – בתביעה להטיל סנקציות על ישראל ולבודד אותה. מיותר לציין שאף אחד ממעסיקיהם באקדמיה לא חשב שיש טעם לפגם בכך שפרופסור בעל תקן קורא, הלכה למעשה, לחסל את המדינה אם לא תיענה לתביעותיו. הגיעה העת שהימין יעשה מעשה.

חיוני לטפל בחממה שיצרה את ענת קם. לסגור ברזים תקציביים, למנוע מתן תקנים אקדמיים, לתת העדפה מתקנת לאוניברסיטאות דוגמת המרכז האוניברסיטאי באריאל, לבטל את מנגנון מינוי השופטים האוליגרכי, לעודד פלורליזם ולתמוך בכלי תקשורת ובכתבי-עת בעלי גוון לאומי, להוציא תכנים פוסט-ציוניים ממערכת החינוך, לעקוב אחר פעילויות אנטי-ישראליות ולדאוג להוציאן מן המסווה של 'ארגונים לא-ממשלתיים', לתקצב ארגונים כמו 'אם תרצו' ועוד.

ענת קם היא הסימפטום. היא לא הבעיה. האתגר הוא להשבית את מכונת הייצור שעתידה לפלוט מן המפעל הפוסט-ציוני את ענת קם הבאה.

אודי אדיב חוזר, בכריכה הקשה

פורסם ביום שישי, 16.3, בגרסה מקוצרת במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון"

לפני 37 שנים סערה הארץ כאשר שירות הביטחון הכללי שם את ידו על צעיר כבן 26, חבר קיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר, בחשד שריגל לטובת סוריה ועבר בה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר. אודי אדיב, שערק מקבוצת "מצפן" לטובת הקמת ארגון מאואיסטי בשם "החזית האדומה" ונידון ל-17 שנות מאסר. אמו, טובה, ידידתו של מנהיג מפ"ם והשומר הצעיר, יעקב חזן, השתדלה אצל ידידהּ הוותיק לפעול למען שחרור בנה. חזן סירב. אדיב נישא לבתו של המרגל מרקוס קלינברג, התגרש ממנה וכעבור 12 שנה שוחרר מכלאו. במשך שנים רבות שתק אדיב ועבד לפרנסתו כמנחה באוניברסיטה הפתוחה לאחר שסיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד.
 
השמאל האנטי-ציוני בארץ כעס על אדיב. האווירה הפטריוטית ששררה בישראל והאופוריה הגדולה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, לא הוסיפו פופולריות לקומץ היהודים ברק"ח ולפורשי המפלגה שהקימו את קבוצת "מצפן". בחלוף השנים, השתדלו אדיב וחבריו היהודים להשכיח את הפרשה. עתה, מסעיר אדיב מחדש את השמאל האנטי-ציוני לאחר שערך ופרסם תרגום של ביוגרפיה שכתב קומוניסט ערבי נשכח בשם בולוס פרח. פרח מת לפני 18 שנה בגיל 81.

הסעיר את הארץ. אודי אדיב (צילום: ארכיון הארץ)

לכאורה, הסערה הזאת היא בבחינת "סערה בכוס מים". היא הייתה יכולה להוות עניין להיסטוריונים בלבד. אולם מתחת לוויכוח ההיסטורי מבעבע פולמוס עז במפלגה האנטי-ציונית הגדולה ביותר בישראל. זהו פולמוס על הקו הדק העובר בין ההתנגדות הסטליניסטית הוותיקה לישראל ולציונות ובין התקרבות למחשבות על בגידה במדינה.
 
שנים רבות פעלה המפלגה הקומוניסטית להשכיח את דמותו של פרח. הוא היה לאומן ערבי קיצוני, סטליניסט נאמן, אנטי-ציוני מושבע עם נטיות אנטישמיות ברוח הסטליניזם של שנות הארבעים. פרח היה מתנגד עקרוני וחריף להקמת מדינת ישראל גם בשנים שבהן התרככה העמדה האנטי-ציונית, והאנטישמית לעתים, של הקומוניזם הארצישראלי. כל חייו הטיף פרח להפרדה בין יהודים לערבים ושנא שנאה עמוקה את היהודים והציונות. אפילו את החברים היהודים למפלגתו, שעשו לילות כימים כדי להשניא כל דבר שהדיף ניחוח יהודי וציוני, הוא כינה בשנאה מהולה בבוז "מהגרים ציונים".
 
רהביליטציה לפרח
 
במאמר שפרסם באתר האינטרנט "הגדה השמאלית" (המייצג בעיקר את אוהדי מק"י שאינם חברים בה וחלקם אף מאגפים אותה משמאל ומימין), כתב אדיב כי "ספרו של בולוס פרח הוא…  תעודה היסטורית חשובה ומעניינת דווקא משום שהוא לא מפאר ומהלל את ההיסטוריה של פק"פ אלא דווקא מתאר ומסביר את כישלונה ההיסטורי, תוך ניסיון לתקן את המעוות ולהחיות מחדש את החזון הדמוקרטי, האחדותי שהנחה את המפלגה בראשית דרכה".
 
אדיב ניסה במאמרו לערוך רהביליטציה לפרח; הוא עידן את עמדותיו של פרח, לא הזכיר את נטיותיו האנטישמיות וטען כי הקומוניסטים היהודים בארץ אימצו את עמדות השמאל הציוני, בעוד פרח היה קומוניסט "אמיתי". בהנהגת רק"ח – המהווה את הגוף המרכזי בתנועת חד"ש – שהבינה את הנפיצות של פרשת חייו והתנהלותו של פרח (שעלולה לפרסם גם את עלילות הקומוניזם הארצישראלי ותמיכתו בתנועה הלאומית הערבית) שלחו את אחד מחבריה הוותיקים, בנימין גונן, לענות לאדיב מעל דפי "הגדה השמאלית". הדברים לא התפרסמו, כמובן, בשבועון הקומוניסטי שמדפיסה רק" בעברית, "זו הדרך" הנוהג כאילו דבר לא השתנה מאז קיבלו לידיהם חברי המפלגה את עיתון "קול העם" והתעלמו מ"העיתונות הבורגנית".
 
גונן הוא חיפאי כבן 85, מוותיקי מק"י. הוא לחם במלחמת העצמאות כחבר "ההגנה", היה יריבו של השר לשעבר יאיר צבן במק"י בראשות ד"ר משה סנה ושימש סגנו של עמיר פרץ כשהאחרון כיהן כיושב ראש ההסתדרות. גונן שלח תגובה מבולבלת למאמרו של אדיב. הוא לא הזכיר במילה את בולוס פרח ובחר לסנגר משום מה על ההיסטוריון אמיל תומא. הסנגוריה על תומא נראית תמוהה משהו, אולם עיון בהיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי מגלה שלא לשווא מסנגרת מק"י על תומא, מבכירי מנהיגיה בשנות השבעים והשמונים.
 
אמיל תומא, נוצרי יליד חיפה שהיה נשוי ליהודייה והלך לעולמו לפני 24 שנים, היה שותפו של פרח במאבק נגד הקמתה של מדינת ישראל ויזם מאבק מזוין נגד היישוב היהודי, חרף תמיכת ברית המועצות בהקמת המדינה. תומא נחשב לאחד מ"קדושי" הקומוניזם הארצישראלי: לזכרו הקים המפלגה הקומוניסטית מכון מחקר שבראשותו עומד ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול. המכון ערך באחרונה כנס עוין במיוחד בעניין הגרעין הישראלי. במק"י יודעים שחיטוט בארכיון הקומוניזם הארצישראלי עלול לגלות גם את פשעי הסטליניזם המקומי נגד הציונות והיהודים, ולהביא למבוכה רבה לקומוניסטים המקומיים העמלים עתה על התדמית השיקית, הרעננה והירוקה של נציג היהודים במפלגה, ח"כ דב חנין, בקרב צעירי השמאל.

מבוכה רבה. ח"כ דב חנין. צילום: רענן כהן

סיוע לברכה

את סיפור חייו של פרח מנקודת מבטו של היסטוריון חוקר התקופה, פרסם ההיסטוריון המנוח שמואל דותן בספרו, "אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", שיצא לאור לפני 18 שנה. היה זה הספר היחיד שפורסם על ידי היסטוריון מקצועי על תולדות הקומוניזם בארץ. דותן היה ההיסטוריון הראשון והאחרון שהורשה לעיין בארכיונים הכמוסים של הקומוניסטים הישראלים. לאחר שפורסם ספרו, הובכו הקומוניסטים מבוכה רבה, ובהוראות מנהיג רק"ח דאז, מאיר וילנר, נסגרו בפניו הארכיונים המפלגתיים. דותן נפטר לפני שהספיק להשלים את הספר השני בסדרה ובו סיפר את סיפורה של המפלגה בשנים שלאחר קום המדינה. כתבה זו מבוססת רובה ככולה על מחקרו של דותן.
 
דותן מתייחס בספרו לביוגרפיה של בולוס פרח באומרו כי "זיכרונותיו הם מסמך מבולבל ושקרי, רווי טינה לקומוניסטים היהודים. אין פרח מבין מדוע באו לארץ, אם היגרו אליה כקומוניסטים, ומדוע נשארו בה, אם נעשו קומוניסטים לאחר בואם. הרפתקנים הם, מתיישבים קולוניאלים, אנשים שלא הכירו את הארץ, לא היו מודעים להיסטוריה שלה. מה להם ולסוציאליזם? אם היו סוציאליסטים, מדוע זה באו לארץ נחשלת ולא נשארו בארצותיהם המתועשות שכבר בשלו לסוציאליזם?".
 
החשיבות שיש לסיפור חייו של קומוניסט ערבי עם נטיות אנטישמיות עולה על ההיבט ההיסטורי הצר. המפלגה הקומוניסטית מהווה היום הארגון הפוליטי הגדול ביותר של ערביי ישראל; היא שסועה בין שני פלגים המבקשים לצעוד בשני כיוונים שונים: האחד, הפלג הערבי-מוסלמי בהנהגת ח"כ מוחמד ברכה, המאמץ אידיאולוגיה קומוניסטית עם ניחוח לאומני פלשתיני קיצוני, ברוח הפן-ערביזם של נאצר; והאחר, פלג יהודי-ערבי נוצרי בהנהגת ח"כ דב חנין וחברי הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי ועיסאם מח'ול, המעוניין בהמשך קיומה של מפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית. הוויכוח, המתבטא בין השאר בפולמוס על שם המפלגה (הפלג הערבי רוצה לשנותו לשם "המפלגה הקומוניסטית בישראל", ולא "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"), יקבע במידה רבה את עתיד השמאל האנטי-ציוני, ובפרט את הכיוון בו יפסע הזרם המרכזי של ההנהגה הערבית בארץ. הבחישה הזו בנעשה במפלגה האנטי-ציונית הגדולה בישראל איננה מקרית; פרסום זיכרונותיו של פרח מיועד לחזק דווקא את האגף הלאומני הערבי במק"י, ולפלגה על בסיס לאומי, ברוח החזון שהניע את אדיב וחבריו לחצות את הגבול הלאומי והטריטוריאלי עד שנעצר בדצמבר 1972.
 
נשק של כנופיות
 
עיקר פעילותו של בולוס פרח בארץ ישראל נעשה לאחר ששב נלהב מרוחו ההשמדתית של הסטליניזם בברית המועצות. הוא שהה במוסקבה במשך שלוש שנים וחצי, משלהי 1934 עד אמצע 1938. כקומוניסט נאמן, סירב פרח לכתוב ולו דבר אחד בספר זיכרונותיו על התקופה שבה בילה את זמנו כאורח משטר האימים של יוסיף סטלין. כשונא עקבי של היהודים והציונות, הצדיק פרח את סירובה של ממשלת אנגליה לאפשר עליית יהודים לארץ ישראל כאשר היה ברור וידוע כי יהודים נרדפים בגרמניה. חודש לפני פרוץ המלחמה, באוגוסט 1939, טען פרח בישיבת הוועד המרכזי של פק"פ (ראשי תיבות של "פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי" – המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית) כי "החוק נגד הפליטים ['הספר הלבן', ד.מ.] הוא חוק מתקדם. אנו מעוניינים באמצעים הכי חמורים. לא אכפת לנו אם הממשלה תשתמש בנשק ותהרוג אותם [את המעפילים, ד.מ.] אזי אחרים לא יבואו. אם יאמרו כי עמדה זו היא אנטישמית, הרי זה לא אכפת".
 
פרח אכן התקדם הלאה עם עמדתו האנטישמית: בקיץ 1939, הוא הביע הסכמה לירי על ספינות מעפילים שהגיעו לארץ. הוא תיעב את חבריו היהודים למפלגה וכינה אותם "מהגרים ציונים". בשנת 1940, נעצר על ידי המשטרה החשאית הבריטית. הוא ביקש לחבור לדוד אבני, פועל דפוס, תככן ורוקם קנוניות, לניניסט מושבע. אבני היה מראשי סיעה קומוניסטית קיצונית שהוציאה לאור ביטאון בשם "הניצוץ", על שם עיתונו המיתולוגי של לנין, "איסקרא". אבני הטיף לערביזציה של פק"פ; מוסקבה רצתה להפוך את פק"פ לאגף הקומוניסטי המהפכני של התנועה הלאומית הערבית, ואבני היה מתומכיו הנלהבים של הרעיון. המשטרה הבריטית שמה את עינה על פעילותו של פרח והוא נעצר למשך שלושה ימים. במפתיע, שוחרר פרח בתום שלושת הימים. מסתבר שפרח "זימר" בחקירה והוביל את הבריטים לבית הדפוס המחתרתי של פק"פ. בחדרו שבירושלים, נמצאו תעודות חשובות ושמות של פעילים מפלגתיים. בזיכרונותיו, טען פרח כי שוחרר כעבור ארבעה ימים וכי מזכ"ל פק"פ, רדואן ("מוסא") אל-חילו (בן זוגה של הקומוניסטית היהודייה, שמחה צברי, שנפטרה לפני כמה שנים), ביקר אותו בביתו. אל-חילו הכחיש לחלוטין את דברי פרח וטען ששיקר. בגין פעולותיו, הוא הורחק מן הוועד המרכזי. לטענתו, הדבר נעשה בשל עמדותיו ה"עצמאיות" והתנגדותו ל"שלטון היהודים".
 
תחת השפעתו של אבני, נטר פרח טינה לאל-חילו. אבני שכנע אותו כי "מוסא" הסגירו למשטרה הבריטית וכי עליו להמשיך עם אבני במאמצים לטהר את המפלגה הקומוניסטית מיהודים. פרח נרתם לעניין בהתלהבות יתירה. הוא ביקש לממש תוכנית שבמרכזה הוצאת היהודים מפק"פ, כשלב ראשון, והגליית היהודים מארץ ישראל, כשלב שני. מכונת הרצח הנאצית הייתה כבר בעיצומה. פרח ידע היטב כי הוא פועל בצל חיסולם ההמוני של היהודים על ידי הגרמנים. זה לא הפריע לו כהוא זה. הוא מצא לו חברים טובים ונאמנים באגף היהודי במפלגה: חבר קבוצתו של אבני, יהודי בשם הרצנשטיין, הגדיל לעשות וסיפק כלי נשק לכנופיות מזוינות שהנהיגו הערבים.
 
במארס 1941 נבחר פרח שוב לחב
ות בהנהגת פק"פ. פרח טען כי מינויו זוכה לברכת "האוניברסיטה לעמלי המזרח", שבה למד, ושל הקומינטרן. פרח נבחר יחד עם חבר יהודי נוסף: צעיר בשם שמואל מיקוניס, לימים חבר כנסת, מזכ"ל מק"י ומי שתמך בח"כ ד"ר משה סנה כשהתפלגה המפלגה ביוני 1965 בין הפלג היהודי הפרו-ציוני בראשות סנה ובין הפלג הערבי הלאומני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. מיקוניס היה שחקן תיאטרון "אוהל" ונחשב כמי שיוכל לסייע לפק"פ בעבודת הפרופגנדה והאגיטציה בקרב האינטלקטואלים והאמנים.
 
הפוטש הלילי של פרח
 
לקראת סוף 1942, הקים פרח מועדון קומוניסטי בחיפה בשם "קרני תקווה" (בערבית: "שעאע אל-אמל"). מדובר היה בהתארגנות הקומוניסטית האנטישמית הראשונה בארץ ישראל שהתנגדה לכל שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. הנהגת פק"פ חששה מהתנהלותו של פרח ובעזרת צעיר מוכשר בשם אמיל חביבי, ששימש אז קריין ברדיו המנדטורי, הקימה בחיפה מועדון חלופי בשם "מועדון העם" (בערבית: "נאדי א-שעב"). למועדון שהקים פרח חברו שני צעירים נוספים שהתלהבו מעמדותיו האנטישמיות והאנטי-יהודיות הקיצוניות: מיודענו אמיל תומא, לימים היסטוריון וחבר הנהגת מק"י ורק"ח; וצעיר נלהב בשם תופיק טובי, לימים חבר כנסת מטעם מק"י, רק"ח וחד"ש (טובי, היום בן 87, פרש מכהונתו בכנסת לפני 19 שנה לאחר 42 שנות חברות). פרח גם גייס למחנהו איש שמאל ערבי תושב יפו בשם ג'ברא ניקולא. ניקולא היה הטרוצקיסט הערבי הראשון בארץ ישראל ואף היה בקשר מסוים עם ליאון טרוצקי בכבודו ובעצמו, עד שזה נרצח ב-1940.
 
ב-2 בינואר 1943 התכנסה האסיפה הכללית של חברי מועדונו של פרח. פרח הפליג בחזונו להקמת "פלשתין סובייטית", והחברים תמכו במועמדותו לשמש מזכ"ל פק"פ. הנהגת פק"פ שמעה על המתרחש והגיבה ביד של ברזל: פרח הורחק משורות המפלגה. על מנת להמחיש את נאמנותם לחברים הערבים, הקצינו החברים היהודים את התבטאויותיהם. ב"תזיסים" שפרסמה קבוצת חברים בראשות מאיר וילנר ואסתר וילנסקה (לימים חברת כנסת מטעם מק"י) ביולי 1943, נכתב כי הציונות הינה "תנועה ריאקציונית, קולוניזטורית וכיבושית". לטענתם, "התנועה הלאומית הערבית היא היסוד בשביל פעולתנו". ב"תוספות לתזיסים", כתב שמואל מיקוניס כי "בפני היהודים בפלשתינה אין עומדת בעיה מיוחדת משלהם. הם יכולים לשרת את עניין החופש רק בתופשם נכונה את מצבם כמיעוט בארץ ערבית". בהמשך הגדיל לעשות מיקוניס וקבע כי היהודים "אינם אומה אחת".

פוטש לילי. אמיל חביבי (צילום: האתר האישי של יוסף אלגזי, "מיומנו של תבוסתן")

פרח, שכבר לא היה כלל חבר פק"פ אולם נותר נאמן לסטליניזם האנטישמי והאנטי-ציוני, גמר בלבו אומר להמשיך ולנסות להשתלט על המפלגה. בלילה שבין 17 ו-18 למאי, השתלטה קבוצה בראשותו על "מועדון העם" של פק"פ בחיפה וגירשה את המזכיר, אמיל חביבי. חביבי פנה לחבריו בוועד המרכזי והללו הגישו תלונה למשטרה. מובן שחביבי לא ראה את התנהגותו של פרח כקשורה קשר בלתי-נפרד לפוליטיקה שלו; הוא האשים את פרח כי "הזדנב אחרי הציונים", לא פחות.
 
בני ברית במפ"ם
 
סיומה של מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה במזרח אירופה, הגבירו את הלחץ על ברית המועצות להסכים לכינונה של מדינה יהודית. המתרחש בבריה"מ לא פסח על הקומוניזם הארצישראלי שנחלק לשתי מפלגות: פק"פ היהודית ומפלגה ערבית, נוצרית ברובה, בשם "הליגה לשחרור לאומי". פרח מצא עצמו מבודד בעמדותיו האנטישמיות הקיצוניות והסטליניסטיות. הוא גינה את שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה והוקיעם כ"קומוניסטים הציונים הקולוניאליסטים מתל-אביב". כשנחתם ב-1948 הסכם האיחוד בין הקומוניסטים הערבים והיהודים ונוסדה באירוע חגיגי ב"קולנוע מאי" שבחיפה המפלגה המאוחדת, נעדר פרח מהאירוע. לנוכח הסכמתם דה-פקטו של אנשי ה"ליגה" לחלוקת הארץ, פרשו ממנה פרח וההיסטוריון אמיל תומא. השניים פנו לוועד הערבי העליון ובאו עמו בדברים. בראש הוועד עמד בן-בריתו הוותיק של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. קשריו של אל-חוסייני עם רוצחם של שישה מיליון יהודים לא הפריע לקומוניסטים הערבים. תומא הצטרף לארגון טרור בשם "הוועדה הלאומית להצלת חיפה" שארגנה התקפות על עמדות היהודים בנמל. פרח ותומא אף חידשו את קשריהם עם מחמד נמר עודה שסולק מהנהגת פק"פ לאחר שנחשד באהדה לנאצים וסומן כמי שהיה מרגל מטעם המופתי.
 
תומא ופרח חברו לעודה ובכינוס בכפר בענה שבגליל המערבי, הסכימו לשתף פעולה ב"מלחמה למען פלסטין". תמיכתה של בריה"מ בישראל, ייבוא הנשק הצ'כוסלובקי ליישוב היהודי בארץ (יוזמה של מנהיגי פק"פ), התמוטטות "צבא ההצלה" של קאוקג'י וקושי למצוא נשק זמין – כל אלה סיכלו את יוזמתם. כמה ממשתתפי כנס בענה נעצרו על ידי צה"ל והוחזקו במחנה המעצר בעתלית. תומא נמלט ושב ארצה רק לאחר שהביע חרטה עמוקה ומשפילה על "שגיאותיו" במסמך שפרסם באנגלית, אולי כדי שיישלח כהוכחה לנאמנותו לחברים בקרמלין.
 
פרח מצא לו בני ברית דווקא בקרב חברי הנהגת מפ"ם. הוצע לו על ידי המזרחן אהרן כהן (שלימים הורשע במגע עם סוכן זר) וההיסטוריון יוסף ושיץ לקבל מקום ריאלי, על חשבון השומר הצעיר, ברשימת המפלגה לאסיפה המכוננת. פרח סירב. הוא נותר נאמן לחאג' אמין אל-חוסייני וקרא לערביי הארץ להכיר בהנהגתו. גם כאן ציפה לו מפח נפש לאחר שההנהגה הערבית קרא לתושבים הערבים לעזוב את בתיהם, "עד בוא הניצחון". הנהגת מק"י הכריזה על פרח כבוגד. "בולוס פרח בוגד בעמו ובמעמד הפועלים!", זעק העיתון "קול העם". משמעותה של הרטוריקה הייתה אחת: התרת דם. כך נהג סטלין באופן מסורתי. מק"י סימנה לחברים הערבים כי עליהם להתבדל מפרח ולבודדו. הוא מצא עצמו מבודד, מיואש מהקמתה של מדינת ישראל. הוא לא סלח לעולם לחבריו הקומוניסטים על תמיכתם בהקמתה של המדינה. חבר המפלגה ומזכיר סניף ירושלים של פק"פ, חנוך בז'וז'ה, ניסה לדבר אל לבו של פרח ואמר לו כי "פתרון הסכסוך בין שני העמים צריך להיעשות על בסיס של שוויון… ולא מתוך התעלמות מזכות ההגדרה העצמית של הישוב היהודי". עד יומו האחרון התמיד פרח בסירובו להכיר בזכות זו.
 
קומוניזם במשבר
 
יהודי המפלגה הקומוניסטית, או לפחות ותיקיה, מיהרו להתנגד למאמר שפרסם אדיב ב"גדה השמאלית". חלקם הגדול שירתו בצה"ל וחינכו את בניהם לעשות כן. יובל הלפרין, קומוניסט צעיר שהחל לפעול במק"י לפני 17 שנה, כתב בתגובה למאמרו של אדיב כי "האיזון הדיאלקטי העדין בין סיסמאות ומטרות שונות הוא המיומנות האקרובטית שכל מנהיג קומוניסטי צריך לאמץ… מי שרוצה 'לחבר בין ציבור המהגרים המקומי לבין ציבור המהגרים היהודי', חזקה עליו שתרחף מעליו סכנת פילוג פעם אחר פעם. מי שמכנה בעקיפין את חנוך בז'וז'ה, מאיר וילנר, אליושה גוז'נסקי, רות לוביץ' 'ציונים', ואת תופיק טובי ואמיל חביבי 'פרו-ציונים', שלא ישלה את עצמו ואת אחרים שהביקורת שלו בונה. הוא עצמו מוותר על כל אפשרות לחבר בין ציבור המהגרים היהודי לעם הפלשתיני המקומי, אלא אם מדובר במיזם היי-טק או בהרכב הפותח של 'בני סכנין' בכדורגל".
 
תומך מק"י בשם מפלח אלגסאני ענה להלפרין וכתב כי "אמיל תומא לא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה עם הגעתו לארץ. הוא המשיך להתנגד לחלוקה, כמו הרבה אחרים מחברי מק"י, בעיקר פלשתינאים. אך מכיוון שהיה צנטרליזם דמוקרטי חזק (שגם השפיע לצערנו על פרסומי המפלגה, שתמיד הראו עמדה אחידה, כולל ספרי הוועידות), תומא לא הביע עמדות מנוגדות בפומבי ובכתביו. 'רשמית', תומא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה רק באמצע שנות החמישים, אך כמו שמעידים ידידיו ומקיריו, הוא לא האמין בצדקתה של חלוקת הארץ עד מותו. את 'התחרטותו הרשמית' הוא הביע כדי שהמפלגה תאשר לו להיות עורך 'אל-איתיחאד' [היומון של מק"י בערבית, ד.מ.] ועל מנת להיות חבר הלשכה הפוליטית".
 
הוויכוח הזה מצריך רשימה שלמה של פירושים למילות מפתח, מושגים ומונחים. הבקיאים בז'רגון הקומוניסטי מבינים דומה מאוד לוויכוח שהתנהל במק"י ערב הפילוג ביוני 1965. אז התפלמס מנחם קיש, חבר קיבוץ יד-חנה (ואביה של העיתונאית כרמית גיא), עם אמיל תומא. החשיבות של הפולמוס הזה, בש
נה מאז, היא פחות מיידית אולם הרבה יותר אקוטית. בשעתו, תומא נאלץ אז ליישר קו עם דרישותיה של מוסקבה, שכללו הכרה במדינת ישראל והצדקת עמדתו של סטלין בעד החלוקה כפי שהתבטאה בנאום גרומיקו באו"ם. כשפרש ממק"י ועבר לרק"ח, הוא ידע כי למרות הגינוי את הציונות כ"תנועה ריאקציונית בשירות האימפריאליזם", לעולם לא יינתן לו לחזור בו מכתב החרטה שרשם כששב ארצה.

לא פרו-ציוני. ח"כ לשעבר מאיר וילנר

חברי מק"י הערבים נמצאים היום במצב שונה בתכלית. אם יתרחש פילוג במפלגה, הוא יתבסס על התנערות נפשית, פוליטית ורעיונית מהחלטתה לתמוך בהצעת החלוקה ומתביעתה ההיסטורית להגדרה עצמית של היהודים בארץ במסגרת מדינה עצמאית. בתו של אמיל חביבי הספיקה כבר לפני עשור לפרוש ממק"י, להצטרף לבל"ד ולהלין על הימים בהם הייתה חברה ב"ברית הנוער הקומוניסטי" ונאלצה לצעוד עם דגל אדום ביד כשלצידה מונפים דגלי ישראל. פילוג מק"י בשנית ייתן ביטוי מחודש למשנתו של פרח בדבר קומוניזם ערבי, חילוני, אנטי-ציוני, עם גוון אנטישמי חריף.
זה בדיוק מה שאדיב מבקש לעודד בתרגום הביוגרפיה של פרח. הצפת העניין למודעות ציבורית של קוראי העברית מבקשת למשוך יהודים אנטי-ציונים, בעלי עצבי ברזל המסוגלים להתמודד גם עם הלאומנות הפלשתינית הרדיקלית ביותר, לתמוך באגף הערבי הלאומני במק"י. הוויכוח הזה צף בהמשך חילופי הדברים בין הלפרין לאלגסאני. אלגסאני כותב בהמשך דבריו כי "בכנס ה'איחוד' בקולנוע 'מאי' שבחיפה, אמיל חביבי דיבר בשמם של הקומוניסטים הערבים שהצטרפו למק"י והכריז ש'הליגה לשחרור לאומי'… היוותה סטייה פוליטית… הצהרה זו של חביבי באה ממי שעולמו נחרב עליו והפך לעם של פליטים, אשר התחייב להביע נאמנות למפלגה אשר הייתה מפלגתם בעלת רוב יהודי שחבריה השתתפו בכיבוש הארץ".
 
עיתוי פרסום הביוגרפיה של בולוס פרח בשפה העברית מאותת כי המאבק לחיסולה של מדינת ישראל חזר להיות אקטואלי. הוא גם מהווה איתות לקומוניסטים היהודים כי עליהם לחזור לתפקיד שייעד להם לנין: "עוזריהם הנאמנים של הילידים".
 
הביוגרפיה הזו היא בבחינת חומר נפץ היסטורי: החודש תציין מק"י את יובל ה-90 לייסוד המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל בכנס גדול ב"מרכז הקונגרסים" שבחיפה, אליו צפויים להגיע נציגי מפלגות קומוניסטיות מרחבי העולם. הטרגדיה של הקומוניזם הארצישראלי ניכרת פעם נוספת בבחירה שייאלצו לעשות היהודים החברים במק"י: קומוניזם או ציונות. אודי אדיב כבר הכריע מזמן למי נתונה נאמנותו; עתה, 90 שנה לאחר שנוסדה מפלגתם, הגיעה שעתם.