ארכיון תג: אהוד ברק

עמרם מצנע – המקף המחבר של מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.12.2010

הניסיון של בכירי מפלגת העבודה להחזיר לראשות המפלגה את עמרם מצנע הוא ראוי. מצנע הוא פוליטיקאי שלא דבק בו רבב; כולם גמרו את ההלל על עבודתה הברוכה בירוחם. על אף עמדותיו הפוליטיות היוניות, מצנע הוא ציוני לעילא. שלא כמו רבים מחבריו לשמאל, לא תמצאו אותו במצעדי "זכויות אדם" הגדושים בשנאת ישראל, וגם רטוריקה של "כיבוש", "פשעי מלחמה" ו"מתנחבלים" איננה נחלתו. דומה שמבחינה פוליטית, יש לתת צ'אנס נוסף למצנע בראשות מפלגת העבודה.

אם יבקש מצנע את ראשות המפלגה, עליו לקחת בחשבון עובדה אחת בסיסית: מפלגת העבודה איננה בשלה – לא ארגונית, לא פוליטית ולא רעיונית – לשוב לשלטון. במידה שמפלגת העבודה רוצה להיבנות מחדש, עליה להציב עצמה כאופוזיציה עקרונית ואחראית ולשבת עוד לפחות ארבע שנים במדבר האופוזיציוני. במונחים רפואיים, מדובר על חולה שברור כי קיים בו פוטנציאל אדיר לדחייה מוחלטת של השתל. מפלגת העבודה ואופוזיציה זה צירוף שנשמע הזוי במידה רבה. אבל הוא אפשרי; הוא מן האפשר אם תהיה מנהיגות שתיצוק לתוכו תוכן ברוח תנועת העבודה של פעם: יגאל אלון, יצחק טבנקין, דוד בן-גוריון, יצחק רבין ומוטה גור. השמות האלה מתגלגלים בפיהם של מפא"יניקים כמו מעדנים מלכים, ובדין. הדור הזה של תנועת העבודה בנה את המדינה. אולם לאותם ימים, שגם הם לא היו לגמרי חפים ממשגים ומטעויות קריטיות, אין טעם לשוב. כדאי לחזור לרעיונות, לעקרונות.

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

אם ירצה להיות יו"ר מפלגת העבודה, יצטרך מצנע להתנער משתי עלוקות: עלוקת השמאל הרדיקלי ועלוקת השמאל הלאומי. שני המחנות האלה, שהתמיכה בהם בקרב רוב העם בישראל היא אפסית אולם השפעתם התקשורתית, האקדמית והמשפטית רבה, מוצצים את דמה של מפלגת העבודה. תנועת העבודה מעולם לא הייתה שמאל. מפ"ם כן. מק"י כן. העבודה, מפא"י ורפ"י – לא. ולמצנע כדאי לרחוק ממסורת השמאל שהיא קודם כל מסורת של שיח הכיבוש. מצנע יודע היטב שיש רוב מוחץ בעם לפתרון של שתי מדינות. גם השכונות הערביות בירושלים המזרחית אינן טאבו. רוב העם מעוניין להשאיר על כנן 80 אחוז מההתנחלויות ולסגור דיל של חילופי שטחים. הבעיה היא אצל הפלשתינים. לכן, אם מצנע רוצה מפלגת עבודה של 20 מנדטים פלוס, עליו להתנער מהמכורים להרואין הכיבוש. לא איחוד עם מרצ, לא שיתוף פעולה עם הקומוניסטים, לא חבירה למתלהמים יניב והספרי בע"מ.

מצנע צריך לבנות מפלגת עבודה סוציאליסטית וציונית. ציונית-סוציאליסטית עם המקף המחבר. מפלגה שמתרכזת בטיפול בחוליים של החברה הישראלית: פערי השכר, הפגיעה במדינת הרווחה, קריסת מעמד הביניים, ארגון עובדים בהסתדרות, הרחבת סל התרופות, הוצאת יותר ויותר עובדים ממעגל העוני. השיח הזה, שכרגע מובילה אותו רק שלי יחימוביץ', נחוץ לחברה הישראלית. אם מצנע רואה לעצמו את מפלגת העבודה כפרויקט נוסח ירוחם, עליו להעלות אותה על העגלה החברתית ולהיפטר לחלוטין מכל השמאלץ השמאלני של הפנסיונרים מאוסלו והרדיקלים החדשים.

למפלגת העבודה יש תקומה. למען האמת, אם תימחה העבודה מהמפה הפוליטית וכל מה שיישאר זה הבליל האופורטוניסטי של קדימה בהנהגת לבני, רמון, בר-און והנגבי, זו תהיה טרגדיה פוליטית. משום שקדימה, להבדיל מהעבודה ומהליכוד, היא מפלגה ללא עבר וללא עתיד; מפלגה שהורתה בחטא גירוש וכל קיומה הוא על שלילת נתניהו. מפלגה שמנהיגתה נפגשת מאחורי גבו של ראש הממשלה עם מזכירת המדינה האמריקנית איננה חלופה ראויה. מצנע יכול להפוך את העבודה לאופוזיציה אחראית שנותנת בראש לשלטון כשצריך ובבוא היום עשויה גם להחליף אותו.

אם מצנע ינסה לדהור על הסוס הזקן של אשמת ישראל וסיום הכיבוש, הוא יגלה שלסחורה הזו לא רק שאין קונים, אלא שהיא גם מאוסה על אלה שכבר קנו אותה בעבר. לפי הסקרים האחרונים, מה שנותר ממחנה השמאל הוא בסביבות 15 מנדטים, לא כולל קדימה, קומוניסטים וערבים. זה בערך 40 מנדטים פחות ממה שהשיגה העבודה לבדה לפני 18 שנה. כדי להפוך לחלופה ראויה שתנגוס בקדימה ותייצר משהו חדש, מצנע חייב להיפטר מהשמאל ולאמץ מחדש את המסורת הסוציאל-דמוקרטית והציונית של תנועת העבודה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי מפלגת העבודה, ואם מצנע הוא אולי האפשרות האחרונה להחיות את התנועה עתירת הזכויות הזאת, הדרך לעשות זאת מתחילה קודם כל בהתנערות ממורשת אוסלו והשמאל הפוסט-ציוני ואימוץ ערכי מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.

שלי, רוצי לראשות מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2010

בפטפטת האינסופית על גורלה של מפלגת העבודה נעלם קול אחד: קולה של ח"כ שלי יחימוביץ'. בשעה שפואד, בוז'י, ברוורמן ועיני מתעסקים בניסיונות לעורר את מפלגת העבודה לחיים, עוסקת יחימוביץ' בנושאים אחרים לגמרי. למשל, באתר האינטרנט שלה, יחימוביץ' מעלה על נס את הצעת החוק שהיא מקדמת יחד עם ח"כ חיים כץ מהליכוד להגבלת שכר הבכירים במשק. אפשר להתווכח על נכונות הצעת החוק הזו, אולם ברור שההתמקדות של יחימוביץ' בעשייה ציבורית מבחינה אותה משאר חבריה.

לא, יחימוביץ' איננה תמימה. רחוק מכך. היא מבינה היטב שבמצב העניינים הנוכחי, היא עלולה לאבד את מקומה בכנסת הבאה. אולם יחימוביץ' לא נטלה חלק במרד המאורגן בסיעת העבודה שביקש להוציא את המפלגה מקואליציית נתניהו, למרות כל הביקורת שלה. היא לא משתתפת במסעות מתוקשרים לדה-לגיטימציה של ישראל. היא נפקדת מכל ההפגנות המתוזמרות למען טיהורה האתני של אריאל. אין לה מקום של כבוד בראש משמרות המחאה נגד "הכיבוש" לצד אורי אבנרי, דב חנין, ג'ומס ותמר גוז'נסקי. בבחירות האחרונות לראשות עיריית תל-אביב, היא התייצבה לצד רון חולדאי בנימוק שדב חנין איננו ציוני. במידה רבה, שלי יחימוביץ' מייצגת את השמאל ההיסטורי כמו שהוא צריך להיות: ציוני, פטריוטי, סוציאליסטי וישראלי. ההיפך מ"שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" והקומוניסטים.

נפקדת מהפגנות השטנה. שלי יחימוביץ'

נפקדת מהפגנות השטנה. שלי יחימוביץ'

אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש כוכבים מבחוץ ולהתחיל להתמקד בשלי יחימוביץ'. יחימוביץ' אולי איננה קרוצה מהחומר שממנו נוצרים ראשי ממשלה, אבל יש לה סדר יום. היא פוליטיקאית ערכית, ציונית, עקרונית ובלתי-מתפשרת. מילה שלה היא מילה. אבל בכך גם חסרונה: הדי.אן.איי של העבודה דוחה כל פוליטיקה סוציאליסטית-ציונית כמו גוף שדוחה שתל. לכן, בהיעדר גייסות, מתפקדים ופעילים, יחימוביץ' לא תוכל למנגנון המפלגתי המשומן אלא אם יעזרו לה.

במשך שנים רבות, סוציאליזם ציוני או ציונות סוציאליסטית היו חלק מהנוף הישראלי. כשרן אדליסט הלך להיפגש עם אנשי אש"ף, יוסי שריד היה צריך להשתדל אצל אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם על מנת להורידו מחבל התלייה. כשרן כהן הפגין בעד הערבים בשנות השבעים, יעקב חזן התפלץ, כינה אותו "בוגד" ונאלץ לחזור בו בלחץ החברים. במפלגת העבודה לא רצו לשמוע על אש"ף בשנות השמונים וביקשו לממש את האופציה הירדנית. תנועת העבודה מעולם לא האמינה ששלום ושוויון הולכים יחד; אם צריך להילחם, עושים כל מה שניתן למען המדינה ובו-זמנית לא מתפשרים על ערכים של צדק חברתי, שוויון הזדמנויות וסולידריות.

למפלגת העבודה יש הזדמנות היסטורית להתחיל לחזור לעצמה. זה לא קשור רק בשלי יחימוביץ' ובדמותה. זה מתחיל במאמץ להגדיר מחדש את הרעיונות המפלגתיים. לדבר בגלוי על הטעות שבתהליך אוסלו. להתחיל לנפץ את מיתוס מחנה השלום. לשים את הקלפים על השולחן ולהודות: טעינו והטעינו. ואז לפעול למען שינוי, שיפור וחישול החברה והמדינה. להתחיל במסע ארוך שלא ייגמר בבחירות הקרובות. הבעיה היא שכדי לעשות את זה, מפלגת העבודה צריכה להפסיק להיות מפלגת העבודה. ומה שנשאר זה בוז'י, פואד, החבר'ה המתלהמים של "השמאל הלאומי" ושרידי השרידים של תומכי ברק.

אם שלי יחימוביץ' תחליט לצאת לקמפיין על ראשות מפלגת העבודה, היא תופתע לגלות כמה תמיכה תהיה לה ברחוב. היא תוכל להחזיר כל מיני "מערכניקים" שערקו לקדימה והתאכזבו לגלות שמאחורי הציפוי הבלונדיני של לבני נמצאת הפדחת של חיים רמון ורוני בר-און. היא תוכל להשיב הביתה את הסוציאליסטים שהולכים שבי אחרי דב חנין כשמאחורה פועל מוחמד ברכה אצל אבו-מאזן למנוע הכרה בישראל כבמדינת העם היהודי. היא תוכל להכריח את מרצ לחזור ליסוד המפ"מי הפרגמאטי והשפוי שלה – לפני הכישלון המוסרי שבכניעה לאש"ף – ולהתמזג במפלגת העבודה. והיא גם תוכל לתת פייט רציני למפלגה הציונית הגדולה והכמעט יחידה היום, הליכוד, בכך שהיא תשיב את השיח הפוליטי לנורמאליות יחסית כאשר קדימה תקבל את מקומה הטבעי ותישחק עד היסוד.

אז רוצי, שלי, רוצי. ולפני שאת מחליטה ללכת בגדול על ראשות הממשלה ולהיחפז לצאת מממשלת נתניהו, למדי משגיאותיו של היו"ר הלפני אחרון, פטרונך לשעבר עמיר פרץ, שגמר את הקריירה כשר ביטחון עם משקפת מכוסה שהפר כל הבטחה לבוחר ותרם תרומה ממשית לממשלת החידלון המוסרי של אולמרט ושות'. ישראל זקוקה לשמאל ציוני, סוציאליסטי, אחראי ורציני, לא למקהלה של שונאי נתניהו בניצוח קומוניסטי.

התפרקות הדרגתית * "זכויות" עובדים * השיבה מלוב

1. פרשת עדותו של נתניהו בוועדת טירקל ופרשת המסמך המפוברק-כנראה שפרסם אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 מעידות כי ככל שנוקף הזמן, השלטון הישראלי הולך ומתפרק. ניתן להגדיר זאת כהתפרקות סובייטית: בהתחלה יש חריקות ואינטריגות בהנהגה, אחר כך עולים כמה מוקדי כוח עוינים זה לזה ובסוף העסק מתפרק מאליו. ישראל נמצאת במסע כומתה מואץ אל עבר השלב השלישי והאחרון. בישראל אין באמת ממשלה אלא פדרציה של כוחות שנתניהו מתאם ביניהם. ברגע שאחד מהכוחות האלה יחליט לפרוש, העסק כולו יתמוטט. אפשר למצוא אשמים לרוב בכך: ברק שהחליט לחתור תחת הרמטכ"ל הנוכחי, נתניהו שלא שולט במצב וייזכר כמי שהסיר את המצור מעל עזה, ליברמן וישי שלא מחמיצים הזדמנות להציג את ישראל כאחרונת המדינות החשוכות שאוכלת ילדי עובדים זרים לארוחת בוקר, ועוד.

אולם האחריות רובצת על נתניהו. עליו להבין שהמצב הנוכחי איננו יכול להימשך עוד. שישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת, לא רק בתדמיתה אלא גם בעצם הוויתה. ההיטמטמות הפוליטית מונעת מהדרג המדיני לעסוק בדברים החשובים באמת. למשל, מנוסתה הקרובה של ארה"ב מעיראק והפקרת העיראקים לחסדי האסלאם הרדיקלי. עיראק של סדאם חוסיין צמא הדם תהיה משחק ילדים לעומת עיראק האנטישמית הנשלטת על-ידי תומכי אחמדינג'אד. אבל למי יש זמן למה שמתרחש בבגדאד אם אפשר לשחק בבוץ הרמטכ"לות?

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

ממשלה מתפרקת. בנימין נתניהו

2. הבוקר קראתי ידיעה שלפיה אנשי פרטנר מנסים למנוע הקמת ועד עובדים שיכלול את אלפי עובדי החברה. זכות ההתאגדות המקצועית היא קדושה; בכל דמוקרטיה יש לעובדים זכות להתארגן. אם לחברת פרטנר יש בעיה עם זכויות עובדים, צריך להבהיר לה שלעובדים תהיה בעיה איתה. אלא מה? מאחורי ההתארגנות להקמת ועד עובדים כלל לא עומדת ההסתדרות הכללית. מי עומד מאחוריה? ארגון "כוח לעובדים".

הארגון הזה הוא עוד ארגון חזית קומוניסטי שהאוריינטציה של חלק עצום מפעיליו מכוונת לכיוון חד"ש ורק"ח. כלומר, המטרה איננה באמת לאגד עובדים; כל העניין הוא לגייס עוד תומכים לאירדנטה הקומוניסטית בישראל. את זה פרטנר חייבת למנוע וזאת עליה להסביר: התאגדות במסגרת ההסתדרות – בוודאי; התארגנות של אוהדי המחתרת הקומוניסטית הישראלית – בשום פנים ואופן. השיטה הזו של החדרת סוכנים או גיוס סוכנים על מנת לגייס אוהדים לקומוניסטים איננה המצאה ישראלית. בלנינואידית מדוברת קוראים לזה "אנטריזם": נכנסים כדי לפלג. מצטרפים כדי לפרוש עם נדוניה. זכויות עובדים זה לא.

3. היום מופיע ב"הארץ" תצלום של האמן, איש השמאל הרדיקלי, מתנגד הגלובליזציה המפורסם רפרם חדד, יושב שפוף לצד שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שזה שחרר אותו ממלתעות הלובים בעזרת המיליארדר מרטין שלאף החשוד בפרשיות שוחד. חדד קפץ לממלכת קדאפי בטוח כי שם יטפלו כראוי ב"יהודי ערבי" עם תודעה מפותחת. אולם קרה לו מה שקרה לקומוניסטים יהודים שנסעו לבריה"מ מצוידים בתודעה מעמדית ובאמונה יוקדת בצדקת מעמד הפועלים: הכניסו אותו לכלא. מהפכנים, בין אם במוסקבה ובין אם בטריפולי, מעדיפים את אויביהם על פני ידידיהם. אויב לעולם לא יהא חשוד בריגול; ידיד – כן.

המעמד עם ליברמן הוא אירוני נוכח מה שכתב חדד על שר החוץ אך לא מזמן. "הקטסטרופה של ליברמן כשר החוץ (לאן הוא נעלם, תודה לאל) מתגמדת מול אותו גמד פוליטי שמנסה להצית את האזור הכי רגיש במזרח התיכון", כתב חדד והוסיף בלשון ציורית: "כמו שחזירים גדלים פה מטר אחד מעל האדמה, גם כולנו כך…". רחום וחנון ליברמן שריחם על האמן הרדיקלי למרות הגידופים ועולם הדימויים המלבב שלו ולא הותיר אותו תקוע בכלא בטריפולי, מחכה למשלחת הצלה בראשות יהודה שנהב ועזמי בשארה. סביר להניח שעם שיבתו ארצה, יחזור חדד לסורו וידבר סרה במדינה שהצילה אותו. כמו אותו מרדכי אורן, איש מפ"ם, שחזר מצ'כוסלובקיה לאחר שהואשם בריגול למען הציונות ונכלא, וכשנחת בשדה התעופה בארץ עוד הספיק לדבר בשבחו של "הצדק הסוציאליסטי".

אהוד ברק בין ממלכתיות לאוטופיזם

מפלגת העבודה חווה עתה את מה שחוותה בשעתו מפ"ם כאשר בשנת 1951 החל להתערער האיחוד הפיקטיבי בין אחדות העבודה לשומר הצעיר.  בעוד אנשי השומר הצעיר הזדהו עם ברית המועצות ונשבעו אמונים למולדת השנייה, אנשי אחדות העבודה היו אקטיביסטים, בעלי גישה ממלכתית וצידדו במדיניות החוץ הפרו-אמריקאית שביקש להוביל דוד בן-גוריון. הוויכוח הממשי לא היה עם המיעוט בראשות הדוקטור סנה, שלאחר מות סטאלין "חטיבת השמאל" בראשות ובהנהגת קובה ריפתין פירסמה מודעת-אבל בה קראה "נקדש את זיכרו של סטאלין הגדול", אלא בין שתי קבוצות שהאמינו כל אחד במטרות שונות: זו האמינה בדוקטרינה אוטופית שגבתה חיים של מיליונים, והיתה מוכנה לשלם כל מחיר עבורה, וזו חשבה כי הממלכתיות הציונית הבן-גוריונית קודמת לאידיאלים מהפכניים.
 
אהוד ברק, המייצג מיעוט במפלגת העבודה שמתאפיין בגישה ממלכתית, אקטיביסטית, שמסרבת להתמכר לדוקטרינת שתי המדינות, משקף במידה רבה את הבחירה שנאלצה לבחור בשעתו אחדות העבודה: ממלכתיות ציונית שנאמנה קודם כל לישראל ולערכיה, או אוטופיזם מהפכני שעבורו הציונות היא רק מרכיב בדרך לפנטזיה הגדולה. חבריו למפלגה, המתהדרים נוכח המצב הנוכחי באידיאולוגיה נוקשה שבבסיסה התעקשות על אוטופיית שתי המדינות, מייצגים את הרוב שמוכן לדון את מפלגת העבודה לישיבה באופוזיציה, כאשר לא להם ולא לאף אחד ברור עם מי בדיוק ניתן לנהל משא ומתן על הקמת שתי מדינות (עם חמאס? עם המיעוט נטול הכוח בהנהגת עבאס ופיאד?) אולם מה שחשוב עבורם הוא האוטופיה המוחלטת.
 
בעקבות כליאתו של שליח מפ"ם לצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, גם לשומר הצעיר היה ברור שיש פער אדיר בין האידיאל לבין המציאות. כליאת אורן, שנאסר על ידי השלטונות הקומוניסטיים בעוון ריגול, היתה זרז חשוב בדרך לפילוג התנועה הקיבוצית ומפ"ם. אולם אלה, כמו היום, סירבו לקרוא את המציאות. סירובו של החמאס לשחרר את גלעד שליט אפילו בתמורה למאות אסירים, בדיוק כמו כליאת מרדכי אורן בשעתו, לא מצליח לערער את אלה המכנים את נתניהו וחבריו "ימין קיצוני". אז, כינו את מתנגדי האוטופיזם המשיחי בשמות "רפורמיסטים" ו"קונטר-רבולוציונים". המציאות התפוצצה להם בפנים רק כאשר חשף חרושצ'וב בכבודו ובעצמו את פשעי סטאלין. אלה, שכבר ראו הלכה למעשה כיצד רעיון אוסלו קרס לנוכח הטילים על אשקלון, שדרות, באר שבע ואשדוד, עוד ממשיכים להחזיק בקנאות בתיאוריה הגדולה על שתי המדינות.
 
כמו אז, כך גם היום, שמש העמים זורחת – הפעם לא במזרח אלא במערב. כמו חבר השומר הצעיר שעקר לקיבוץ דן בצפון על מנת לקבל את פני הצבא הסובייטי שיגיע כמשחרר ומושיע לארץ ישראל, ממתינים בשמאל לממשלו של ברק אובמה שיושיע את הארץ מעולו של נתניהו. לכן, מבקשים בשמאל לגזור על ברק את בדידות האופוזיציה, בתקווה שנתניהו יהיה שבוי של אריה אלדד וכצל'ה. אלא שאז כמו היום, גם אוטופיית אובאמה היא כוזבת כמו זו של הגרוזיני המשופם מהקרמלין.
 
אם מפלגת העבודה לא תסכים לעשות מעשה ולהצטרף מתוך גישה ממלכתית לנתניהו, על ברק וחברי הכנסת שלצידו לגלות את האחריות הממלכתית הראויה ולהצטרף כסיעה נפרדת לקואליציה. חמישה חברי כנסת יתנו לקואליציה את החמצן לו היא זקוקה יותר מכול ויאפשרו לה לעמוד במשימות המורכבות שבפניה.
 
וכמחשבה נוספת, על ברק וחבריו לשקול להצטרף לליכוד כסיעה-שותפה. הליכוד הוא היום המפלגה הציונית המרכזית שמצליחה לחבר בעלי השקפות שונות בתחום הכלכלי מתוך הבנה כי התנועה הזו היא היחידה שבה מצוי עדיין התרכיז הזה שנקרא ציונות. אם השמאל מצליח להתמסד מחדש בדמותה של קדימה, ומשאיר כמה מנדטים למרצ ולשאריות תנועת העבודה ההיסטורית, על אלה שמייצגים את האקטיביזם במפלגת העבודה לעשות מעשה ומתוך מחויבות לזרם המרכזי בציונות לחבור לליכוד.
 
שנה לפני מותו, אמר יעקב חזן אמר למקורבו, מאיר תלמי, "פינטזנו, פינטזנו ודבקנו בפנטזיה, מסרבים להכיר במציאות". אהוד ברק נושא באחריות שלא לבזבז, כמו חזן, תנועה שלמה על פנטזיה – ולהכיר במציאות.