ארכיון תג: אביגדור ליברמן

הליכוד התרסק – ליברמן מחכה לנתניהו

דוד עמר היה במשך שנים ארוכות נאמנו של ראש הממשלה נתניהו. בבחירות המקדימות בליכוד, כאשר נתניהו התמודד מול פייגלין, הביא אותו עמר לאולם גדול בעיר ועשה לו כבוד רב. נתניהו, כהרגלו, מתקשה להוקיר תודה לתומכיו: הוא לא התערב בפילוג בסניף הליכוד בנשר בין עמר ובין אחיו. הליכוד יצא מפולג לבחירות; עמר הובס ולראשונה זה שנות דור, זכה בראשות העירייה מועמד מפלגת העבודה, שזכתה במעט יותר מ־40 אחוזים מן הקולות. עמר זכה ב־13 אחוז פחות.

הסיפור הזה מלמד על התרסקותו המתמשכת של הליכוד בקרב הציבור, בצל יושב ראש תנועה שמאס בה ובהקצנתה, נוכח יריבויות אישיות אינסופיות, כאשר המיזוג עם 'ישראל ביתנו' יצר קרבות פנימיים בליכוד בין תומכי האיחוד הסופי ובין מתנגדיו, בין אלה החוששים מנחת זרועו של אביגדור ליברמן וגייסותיו במרכז הליכוד לבין אלה המוכנים להילחם עבור עצמאות התנועה. ליברמן גרר חלק גדול משרי הליכוד (כולל סער, ארדן, כץ ושטייניץ) לצד חלק ניכר מחברי־הכנסת של המפלגה (לרבות אקוניס, הנחשב נאמנו של נתניהו אך התחיל בדרך עצמאית לכיוון הימין הקיצוני) לתמוך במועמדותו של משה ליאון. הם עשו זאת מאימת הקבוצה הירושלמית בליכוד בראשות דוד אמסלם, שלפי הההערכות מונה כמה אלפי קולות. אנשי־ציבור שעושים חשבון פוליטי כל כך צר בכל הנוגע לנושא לאומי כה חשוב מביאים את מפלגתם אל קיצה.

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

בבחירות האלה הליכוד התרסק: בשלוש הערים הגדולות – תל אביב־יפו, ירושלים וחיפה – לא ברור אם עברה המפלגה את אחוז החסימה ואם כן, כמה מנדטים קיבל. רשימות הליכוד השיגו הישגים דלים או לא עברו את אחוז החסימה בערים כמו באר שבע (כ־3 אחוזים), בבת ים (כ־9 אחוזים), בגבעתיים (כ־5 אחוזים), בדימונה (שם עקף הבית היהודי את הליכוד ב־10 אחוזים), בהוד השרון (3.5 אחוזים), בהרצליה (לא עבר את אחוז החסימה), בחדרה (שם הליכוד ויש עתיד תהיינה שתי הסיעות במועצה), בחולון (לא עבר את אחוז החסימה), בטבריה (שם משתרך מאחור ח"כ לשעבר ציון פיניאן, אחרי רשימת הבית היהודי), בכפר סבא (שם קיבל הליכוד 15 אחוזים פחות מרשימת מרצ), בכרמיאל (הבית היהודי עקף את הליכוד), במגדל העמק (ישראל ביתנו עקפה את הליכוד ב־10 אחוזים), בנהריה (שם בקושי עבר הליכוד את אחוז החסימה), בפתח תקוה (שם עקפו ש"ס והבית היהודי את הליכוד), בצפת (שם הובס הליכוד שוק על ירך נוכח ניצחון מוחץ של 'ישראל ביתנו', וזכה בכ־10 אחוזים לעומת 19 אחוזים ל'ישראל ביתנו'), בקרית מלאכי (בה הבית היהודי וש"ס עקפו את הליכוד) וברעננה (בה מרצ קיבלה 25 אחוזים לעומת 5 אחוזים לליכוד).

יהיו שיטענו, כי מפלגת שלטון אשר נכשלת בצורה דרמטית כל כך בבחירות המקומיות, דינה להתרסק בבחירות הארציות. אלא שהליכוד כבר איננו מפלגת השלטון: יש לו 20 ח"כים בלבד. הבחירות האלה מלמדות, כי המותג ישראל ביתנו חזק יותר מן המותג ליכוד. בירושלים, ההישג של משה ליאון – שהפסיד באחוזים בודדים מול ניר ברקת – הוא כולו של אביגדור ליברמן. לפני שבוע אמר לי מקורב לראש הממשלה, כי יו"ר ישראל ביתנו מכין את התשתית הלוגיסטית לקראת התמודדות בבחירות. התוצאות הארציות של המפלגה הן מצוינות. יותר משזקוק ליברמן לליכוד, זקוקים אנשי הליכוד לישראל ביתנו.

משה ליאון יהפוך לדמות רצינית במפלגתו של ליברמן. מי שלא רצה אותו כראש עירייה, יקבל אותו כשר בממשלה הבאה. שר החוץ לשעבר ממתין לזיכויו הצפוי במשפטו. אם יזוכה, ידרוש מהליכוד: מיזוג או פירוד. הליכוד העצמאי עלול לגלות שבסקרים המפלגה מקבלת פחות קולות ממפלגת העבודה או מספר קולות זהה לזה של מרצ. אם בליכוד יבינו, כי איחוד עם ליברמן הוא חבל ההצלה היחיד שלהם, איש לא יעמוד בדרכם. לא דנון ולא כץ. הבעיה המהותית היא שיו"ר ישראל ביתנו יבקש להתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה. בקרב הזה, כלל לא בטוח שראש הממשלה ינצח.

אולם אם חשבתם שבמפלגה יישמעו קולות של חשבון נפש, הרי כבר אתמול בלילה, מיהרו אנשי 'המטה הלאומי בליכוד' – קבוצה חזקה של מתנחלים ואנשי ימין קיצוני – לחבק את ראשי הערים החשודים בשחיתות וצווחו כי "בג"ץ הפסיד". העובדה ששני שליש מתושבי בת ים לא הצביעו כלל, לא עמדה לנגד עיניהם. בלי חשבון נפש ושינוי מהותי במפלגה, הכחדת הליכוד ההיסטורי מעולם לא הייתה קרובה יותר.

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013

סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.

בנט בתפקיד נתניהו

מאמר מערכת, "מקור ראשון", 23.9.2013

במוצאי־השבת, פירסמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשר נפתלי בנט, הודעות בעקבות רציחתו של החייל סמל תומר חזן הי"ד. נתניהו הסתפק בהודעה שלפיה "האירוע הנפשע שב וּמוכיח כי המאבק בטרור הוא בלתי־פוסק והמלחמה בו תימשך בכל האמצעים העומדים לרשות המדינה". תגובתו של בנט הייתה קשה הרבה יותר. "הרצח שנועד לשחרר מחבל של הפתח, לשחרר חייל של אבו מאזן, שוב מראה לנו מי הפרטנר שלנו. עם מחבלים שזורקים גופות של חיילים לבור לא עושים שלום, אלא נלחמים בהם בלי רחמים", כתב יושב־ראש 'הבית היהודי'.

התגובות השונות של נתניהו ובנט מזכירים את מערכת היחסים של רבין ונתניהו. כאשר רבין היה מגיב לפיגוע בנוסח דומה לזה של ראש הממשלה הנוכחי ("נעשה שלום כאילו אין טרור ונילחם בטרור כאילו אין שלום"), נתניהו היה מגיב בדומה לבנט. היוצרות התחלפו: ראש הממשלה הוא על תקן השקול, המחושב והמיושב. בנט מתלהם. ההבדל היחיד הוא, שבעוד שאז היה נתניהו ראש האופוזיציה לראש הממשלה רבין, יו"ר 'הבית היהודי' הוא חבר בקואליציה. מההודעה שלו משתמע, כי האחריות לרצח היא על ידי רה"מ. שהרי רה"מ היה זה ששחרר מחבלים ולכאורה מעודד חטיפת חיילים לשם מיקוח על אסירים פלשתינים השוהים בכלא הישראלי.

לזכותו של בנט ייאמר, כי הוא הצביע בממשלה נגד שחרור האסירים. לחובתו תיזקף העובדה, שנשאר חבר בקואליציה ולא פרש. הוא עשה זאת מטעמים פוליטיים צרים: מפלגתו לא יכולה לפרוש מהקואליציה בלי רקורד של שנה אחת לפחות עם הישגים מוכחים. בינתיים, ההישגים חלקיים, 'הבית היהודי' מצטיין בעיקר בסקטוריאליות ובדאגה למאבקי הרבנים והשעה עוד לא בשלה לפרישה. מתי תגיע העת לפרוש? כאשר יקרה משהו גדול באמת. נניח מהלך מדיני.

אומרים שהמקסימום של נתניהו לא פוגש את המינימום של אבו־מאזן. במקרה של נתניהו ובנט, המינימום שמוכן נתניהו לתת הוא מעל למקסימום שבנט יכול לסבול. כל מהלך מדיני שיהיה כרוך בהכרה ישראלית רשמית במדינה פלשתינית, בהכרה פורמלית בגבולות 67' עם חילופי שטחים, באיזו אמירה כללית על הקמת בירה לפלשתינים בשכונות הערביות בירושלים, תשליך את נפתלי בנט מחוץ לקואליציה. שלא לדבר על פינוי איזו התנחלות אחת או שתיים. ההתלהמות של יו"ר 'הבית היהודי' היא הכנה לקראת פרישה מהממשלה ועמידה בראשות האופוזיציה. מעמד כזה ייתן את תפקיד מנהיג הימין האלטרנטיבי לנתניהו.

התסריט המדבר על החלפת 'הבית היהודי' במפלגת העבודה, שרץ במערכת הפוליטית זמן רב, הופך לפחות ופחות אקטואלי מבחינת נתניהו. הוא יודע שכל מהלך מדיני יביא לפילוג בליכוד, אולי לפירוק השותפות עם 'ישראל ביתנו', ועוד לא אמרנו מלה על ליברמן המחכה להכרעה בעניינו ולבחירות בירושלים. סירובו של נתניהו לתמוך במשה ליאון, מועמדם של שר החוץ בדימוס ויו"ר ש"ס דרעי, נרשם היטב בפנקסו של ליברמן. האפשרות שנתניהו יתנתק מציפי לבני ויאיר לפיד ויישען על קולותיהם של בנט ואורית סטרוק היא סיוט לא פחות משמעותי עבור ראש הממשלה.

טור שבת: נתניהו זקוק לאשראי מחודש

הממשלה שתושבע בישראל בשבוע הבא תוקם בלא שמץ של אמון בין מרכיביה. נתניהו עשה מהלך גדול כאשר החליט להיכנע לדרישת לפיד לקבל את תפקיד שר החינוך, על כל השלכות העניין. הוא מודע למחיר שישלם. כפיית לימודי־הליבה על החרדים היא גט כריתות לעולם הישיבות שנתן לימין את השלטון במשך שנים ארוכות. החרדים אפשרו לשמיר להיות רה"מ לאחר התיקו בבחירות 1984. הליכוד זכה אז ל־41 מנדטים. המערך – ב־44. הכנסת ה־11 מנתה בשעתו 15 סיעות. אילו היו החרדים מצטרפים לגוש המרכז־שמאל, שכלל גם את 'יחד' של עזר וייצמן ואת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין, פרס היה מקים ממשלה לארבע שנים. הם נתנו לשמיר את כהונתו כראש־הממשלה, בשנים 1986-1988. כך גם עשו בבחירות 1988, ולאחר "התרגיל המסריח", איפשרו לשמיר להקים ממשלת ימין צרה. אם להאמין לדברי ח"כ ליצמן, הברית הזו נגמרה.

נתניהו יכול היה להקים כבר למחרת הבחירות קואליציית 61 מנדטים, ולנהל מו"מ עם לבני ומופז לאחר שהיה חותם על הסכם קואליציוני עם בנט והחרדים. הוא הבין את השגיאה מאוחר מדי, כשהברית בנט־לפיד כבר הייתה יצוקה מפלדה. סילוק החרדים הוא מחיר עצום עבור נתניהו והימין. בפועל, גוש הימין ההיסטורי התפורר. לימין המתנחלי, הטריטוריאלי, אין אמון בליכוד ובנתניהו. נתניהו מעדיף את לבני על־פני בנט. לחרדים אין אמון בשניהם. המרוויח הגדול מכך הוא גוש המרכז־שמאל. אם תקרוס הממשלה ומפלגת העבודה לא תצטרף אליה והחרדים ישמרו על הבטחתם להעניש את נתניהו, הרי שישיבת הליכוד באופוזיציה היא רק עניין של זמן. אולמרט יידע להשיב את כבודם האבוד של אנשי אגודת ישראל וש"ס.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

סומך עליו יותר מאשר על כל בכירי הליכוד. נתניהו וליברמן.

דווקא בשל כך, ראוי לתת אשראי רחב לנתניהו. דומה, כי יותר מכל יועציו, הוא מודע היטב למחיר ששילם ולכך שבכהונה הקרובה יהיה עליו לבצע מהלכים משמעותיים כדי לבסס מחדש את הליכוד כמפלגה גדולה דיה שבבוא העת תוכל לקבל מספיק תמיכה בבחירות על מנת שלא יהיה שום ספק, כי היא זו שתרכיב את הממשלה. רה"מ גם מודע היטב לעובדה, ששתי השותפות הקואליציוניות שלו באו לעבוד כדי להשיג הישגים, למצוא נקודת־אקזיט מוצלחת ולקבל עוד מנדטים בבחירות הבאות. זו נקודת־פתיחה מצוינת עבור נתניהו לשבור את הקיפאון במו"מ עם הפלשתינים, לבצע רפורמות עמוקות במשק, להתמודד כהלכה עם האיום האיראני והאיום החמאסי.

אם רה"מ יפגין מנהיגות, לפיד ובנט יידרשו ליישר קו ולגלות נאמנות. נכון לעכשיו, הקרב הגדול הוא על תקציב־המדינה. אלמלא יגלו השלושה אחריות מספקת, המחלוקת על התקציב תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות חדשות. לחילופין, התקציב יאושר אך מפלס אי־האמון יעלה. נתניהו ממתין אפוא לעשן הלבן שייצא מכרם־התימנים, כאשר שלי יחימוביץ תסכים להצטרף לממשלתו בעילה מדינית כלשהי, ואז גם יפצה את החרדים.

לפי שעה, הסצנריו הזה רחוק מכדי מימוש: יחימוביץ תרוץ לבחירות המקדימות על ראשות מפלגתה על הטיקט של התנגדות לנתניהו. בהיעדר יריב ממשי, היא גם תזכה. מחנה יחימוביץ, אגב, נערך לקרב מול המתמודד האפשרי, גבי אשכנזי. אחד מפעיליה אמר לי השבוע, כי העבודה היא מפלגה סוציאליסטית ואשכנזי רחוק ממנה מרחק מזרח ממערב. בקצב הזה, גורל המפלגה עלול להיות כגורלה של מפ"ם, שפרשה מן המערך בשנת 1984 בעקבות כניסת מפלגת העבודה לממשלת האחדות הלאומית וכעבור ארבע שנים זכתה בבחירות ב־3 מנדטים בלבד. יחימוביץ עוד עלולה לחזור לימיה כאשת עיתון "על המשמר", ביטאון־מפ"ם.

למה הודח ריבלין?

בליכוד צפוי לנתניהו קרב לא קטן. התפקידים מעטים, התקציבים מצומצמים, הליכוד עצמו צנח ל־20 מנדטים בלבד. יש מי שמדבר בגלוי על המגמה לאיחוד בין 'ישראל ביתנו', שאיבדה את צידוק קיומה העצמאי, לבין הליכוד. רבים בליכוד רוצים באיחוד הזה. הם מתקשים למצוא חלופות מנהיגותיות לנתניהו, או אנשים חזקים מספיק במפלגה שיוכלו לייצב אותה ולשקמה. ליברמן עשה זאת כמנכ"ל הליכוד לאחר תבוסת המפלגה בבחירות 1992, והביא לניצחון נתניהו לאחר רצח רבין, כאשר איש לא שיער שהימין ישתקם מרצח ראש הממשלה המנוח.

הכול תלוי, כמובן, בתוצאות־משפטו של ליברמן. אם ליברמן ייצא מהמשפט זכאי, או אם יורשע אך לא יושת עליו עונש מאסר בפועל או קלון, הוא ימשיך בחברותו בכנסת ויוכל לחזור למשרד־החוץ. במקרה כזה, שר החוץ בדימוס יפעל למיזוג שתי המפלגות, ולהכנסת אישים כמו יאיר שמיר, אורלי לוי, עוזי לנדאו ואחרים לשורה הראשונה של בכירי־הליכוד. אם יוטל הקלון על ליברמן, נתניהו יאסוף את חברי־הכנסת של 'ישראל ביתנו' אל תוך הליכוד ויאפשר להם להתמודד בבחירות הפנימיות הבאות במפלגה. ליברמן יהיה בתפקיד חיים רמון של הליכוד: מפקח־על מבחוץ. רה"מ עצמו זקוק לליברמן כדי שיוכל להתמודד גם בבחירות הבאות על תפקיד רה"מ. לפי תיקון מס' 10 לחוק יסוד: הממשלה, סעיף 8 (ב) קובע, כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". את הפלונטר הזה יבקש נתניהו לפתור בבוא העת.

בהקשר זה, מעטים שמו לב לכך שנתניהו וליברמן שיתפו פעולה באופן הדוק בהדחת רובי ריבלין מתפקיד יו"ר הכנסת. מישהו העלה את הסברה ששרה נתניהו לא רצתה את ריבלין. השמועה הזו הגיעה מתוך הליכוד, ולא במקרה. היא היוותה מסך עשן. ההנחה הרווחת בתקשורת היא, שנתניהו רוצה יו"ר כנסת שלא יקים לו מכשולים. אדם נוח כמו יולי אדלשטיין שהתקפל כאשר חוק ההסדרה הוגש להצבעה בכנסת. העניין הוא אחר לחלוטין: גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים את ריבלין כנשיא־המדינה הבא לאחר פרישת פרס מהתפקיד.

אכן, רה"מ סבור, שריבלין יהיה עצמאי מדי, ואפילו יותר משהיה פרס, ודי לו בכהונה ארוכה תחת נשיא עצמאי ודעתן אחד. אולם מעבר לכך, ריבלין לא יהיה זה שירצה בבוא העת להשיב את ליברמן לחיים הפוליטיים במידה שיוטל עליו קלון. עם ריבלין אי־אפשר לעשות ביזנס כזה. חנינה מבטלת קלון ומאפשרת לאישיות הפוליטית המורשעת לחזור לפוליטיקה. יו"ר הכנסת היוצא ניחן בליברליזם דמוקרטי עקרוני מדי מכדי לאפשר לכך לקרות. אז מי יוכל לאפשר מהלך כזה? אביה של ח"כ אורלי לוי, שכבר שבע שנים נמצא בגלות הפוליטית של בית־שאן. נתניהו ולוי יישרו כבר מזמן את ההידורים ביניהם. עסקה שבה יחנון לוי את ליברמן בתמורה לנשיאות תהיה כדאית לשני הצדדים. במציאות הפוליטית שנוצרה, ביבי סומך על ליברמן יותר משהוא סומך על כל בכירי הליכוד גם יחד.

אובמה ואינתיפאדת־האבנים

המצב ביהודה ושומרון הולך ומידרדר לאחרונה. אינתיפאדת־האבנים צוברת תאוצה. אלה שגינו (ובצדק) את הלינץ' שנעשה בערבים, אינם מגנים את השלכת־האבנים אל עבר אזרחים ישראלים, שהביאה לפציעתה הקשה של אדל ביטון בת השלוש. הנשיא אובמה מגיע למזרח־התיכון כדי לוודא שהמצב לא ייצא מכלל שליטה. הוא רוצה להבטיח שהרשות הפלשתינית לא תתמוטט בסיבוב מקומי של "אביב פלשתיני". הוא יבקש מנתניהו מחוות משמעותיות כלפי אבו־מאזן כדי לחזקו. ארה"ב יודעת, כי הישארות אבו־מאזן בשלטון היא אינטרס ישראלי ואמריקני כאחד. אם יתמוטט שלטון אש"ף וחמאס ישתלט על שטחי־הרשות, תוקם בשטחים ישות אסלאמיסטית עוינת עם מיליציה אירנית חמושה ומאומנת. אובמה יאמר לנתניהו, כי אלמלא יתדיין עם הנשיא הפלשתיני ויחזקו, הוא ימצא עצמו בסיטואציה מוכרת משנת 1996, אז שחרר נתניהו מכלאו את השייח' אחמד יאסין, שחרור שחיזק מאוד את חמאס, הן מורלית והן מבחינת התוויית המדיניות המבצעית והאסטרטגית נגד ישראל, ששיאה בפיגועי־ההתאבדות הגדולים של ראשית שנות האלפיים.

הבעיה של נתניהו היא כפולה: מחד, מחווה משמעותית כלפי הפלשתינים תפרק לו את הקואליציה, ולא בטוח שיהיה מי שייחפז להיכנס פנימה כדי להציל את רה"מ. מאידך, אבו־מאזן לא שש להיכנס למו"מ שמתחיל במקום שבו החלו ישראל ואש"ף לדון ב־1993. מבחינתו, הדרישות הפלשתיניות ברורות: נסיגה משמעותית מההתנחלויות, חילופי־שטחים, ויתור בירושלים, הכרה סמלית בתביעת־השיבה. כל מו"מ שלא ייגע בנקודות האלה, יהיה עקר לחלוטין. מצד שני, כל פעם שראש־ממשלה ישראלי ניסה לגעת בסוגיות־הליבה של הסכסוך (ברק ואולמרט, בעיקר, אך גם שרון בכך שהוציא מפיו את המילים "כיבוש" ו"מדינה פלשתינית"), התוצאה הייתה רעה לשני הצדדים: במקרה של ברק, אינתיפאדה שנייה. במקרה של אולמרט, התפוררות נוספת של התמיכה הציבורית בו והיעלמות הצד הפלשתיני.

האתגר של נתניהו הוא לייצר תהליך משמעותי וארוך שינסה לעקוף את הסוגיות המהותיות אך ייגע בהן במעט. אם יחליט לצאת למהלך מהסוג הזה, אובמה יעמוד לצדו, וגם דעת־הקהל בישראל. לבני תלבין אותו מול העולם, ליברמן ישקיט את הימין. שעון־החול הולך ואוזל וכדאי שרה"מ יגייס לצדו את נשיא ארה"ב בפגישתם בעוד כמה ימים. האמריקנים כבר הספיקו לשכוח את עלילות רון דרמר באמריקה וההתגייסות של נתניהו לטובת רומני. הם רוצים שקט בחזית המזרח־תיכונית. אובמה רוצה להיזכר בתודעה האמריקנית כמי שהציל את כלכלת ארצות־הברית וכונן רפורמות מרחיקות־לכת. הוא, קרי והייגל זקוקים לנתניהו לא פחות משהוא זקוק להם. ועוד לא אמרנו מלה אחת על הנושא האירני.

גם נתק'ה כבר לא יעזור

עוד שבוע אחד בלבד נותר לנתניהו להשלים את מלאכת המרכבה הקואליציונית. אם לא יצליח, יצטרך להגיע בבוקרו של יום שישי הקרוב, או של יום ראשון שלאחריו, אל לשכת הנשיא פרס. הוא ייאלץ לבקש מפרס עוד ארבעה עשר יום להשלמת המלאכה. יבקש, ויקבל. אלמלא ימצמצו בנט ולפיד ראשונים, או שעשן לבן יעלה מכרם התימנים בתל-אביב שם גרה יושבת ראש העבודה, ראש הממשלה יבוא חפוי-ראש לנשיא לקבל עוד זמן. נתניהו, הסוגד לעולם הסקרים הגם שהוא יודע היטב את מגבלותיהם, שמע על סקרי סוף השבוע. הוא יודע, כי אם ייערכו בחירות חדשות, הליכוד יחזור לגודלו משנת 2006. והוא גם מבין, שלשותפו, איווט ליברמן, אין זמן לבחירות. יש לו משפט לגמור. ליברמן כבר עכשיו לוחץ על נתניהו לסגור את ההסכם. מבחינתו, בכל מחיר, ורק לא בחירות.

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

אז אם אפשר להמר, בחירות חדשות לא יתקיימו בקרוב. הישועה תימצא, גם אם נתניהו ימכור את כל נכסיו הפוליטיים כדי להימנע מבחירות. בשונה מהערכות הפרשנים, שלפיהן זו הקדנציה האחרונה של ראש הממשלה, הרי שלנתניהו יש את השאפתנות האינסופית שניחן בה הנשיא פרס. כששאל חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרון איך הוא בגיל 90 נלחם ועולה במדרגות, ענה זה: "השנאה, חיים, השנאה". השנאה מחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים: לשמאל, לתקשורת, לסילבן, למי לא. משפחת נתניהו היא המשפחה הלוחמת. לוחמת בכל מי שמסכן את האינטרסים, המאוויים והשאיפות שלה, ולא מהססת להשאיר אדמה חרוכה מאחוריה. רק שהפעם זה יעלה לה במחיר גבוה מאוד.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא לתחזק את הקואליציה שיקים. אם יהיו אלה בנט ולפיד, הם יבקשו להפיל אותו בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ותאפשר להם לצמצם את סיעת הליכוד בבחירות הבאות לכדי גודלה של המעלית במצודת זאב. אם יכניס פנימה את יחימוביץ, היא תרצה להרוויח מחדש את ראשות מפלגתה ולקבל הזדמנות נוספת להיות מועמדת לראשות ממשלה, והפעם "על אמת". ואם יצליח לפלג את הבית היהודי ואיכשהו לצרף פנימה את הימין, הוא יחבש מדי שבוע כיפה סרוגה לראשו ויישב בקביעות עם רבני הגבעות. השותפה היחידה הנאמנה שלו תהיה ציפי לבני. אירוניה היסטורית כזו לא מזדמנת לעתים מזומנות כל כך. זו שדרשה להפילו ולהחליפו, מצאה עצמה תלויה בו. כך חזרה לבני לחיק המשפחה הלוחמת, בדלת האחורית.

בסופו של יום, לרוב הציבור נמאס מנתניהו. גם אם שליש מהציבור חושב שהוא ראוי לשמש ראש ממשלה יותר מאשר לפיד או יחימוביץ, לשני השלישים האחרים נמאס. הימין מאס בו בגלל נאמנותו לכיסאו והזיגזגים שלו בשאלה הפלשתינית. אין צורך להסביר מדוע השמאל מאס בו. ובין הימין לבין השמאל, יש ציבור ענק שחושב שמגיע לנו משהו יותר טוב מנתניהו. לא איזה שעון קוקייה שאחת לשבוע מהלך עלינו אימים עם שואה גרעינית. צריך לזכור איך רק לפני שנה, אחוזי התמיכה בו הרקיעו שחקים. כיצד בסקרים קיבל 35 מנדטים צפונה. הציבור נתן לו אשראי למרות הכול. עכשיו האשראי נגמר. נתניהו צריך להתחיל לשלם במזומן. לבנט, ללפיד, ליחימוביץ, או לציבור – בראשו.

אין צורך להספיד כרגע את נתניהו. הגם שייצא מן המשא ומתן ממורט, עייף, סחוט ועצבני, הוא עדיין יישאר ראש הממשלה. אך זמנו הפוליטי קצוב. הוא יודע כי ליותר מדי שחקנים פוליטיים יש שאיפה להחליפו. אם לא יעשה הבקעה כלשהי בתחום המדיני או הכלכלי והחברתי, הוא יישמע בכל יום איך החול נוזל מטה-מטה בשעון, חושש מהרגע שבו הכול יתרוקן בהפתעה, בבת-אחת. כבן להיסטוריון, נתניהו יודע, כי נכון לעכשיו הוא הערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. הוא רוצה להפוך לפחות לסעיף. אך הרצונות שלו ורצון שותפיו סותרים ונוגדים, וגם העולם נמצא בקלחת הפוליטית הישראלית. שלא כמו סיזיפוס, האבן שמגלגל נתניהו כל העת במעלה ההר, עוד עלולה לדרוס אותו. אם יזנח לרגע את שאיפותיו המלחמתיות ויסכים להסתכן קצת למען הסדר מדיני, אולי יצליח להגיע לראש ההר. מצד שני, ביום שזה יקרה, נתניהו יפסיק להיות נתניהו. שעון החול שלו הולך ואוזל, והדרך לפינוי מעון ראש ממשלה מהירה מתמיד. אם לא בשלושת השבועות הקרובים, אז בעוד חצי שנה או שנה. ופה, אפילו נתק'ה כבר לא יעזור.

בחירתו של נתניהו

בתיאוריה המרקסיסטית, משטר קורס כשסתירותיו הפנימיות כבר לא יכולות להכיל זו את זו. עניין הסתירות הפנימיות של המשטר הוא כלי דיי יעיל כדי להבחין מתי משטרים עומדים לקרוס, לא כל שכן ממשלות. הממשלה הבאה של נתניהו תתמודד עם שלוש סתירות מרכזיות: הסתירה בין מחויבות נתניהו לחרדים לבין מחויבותו לעיקרון השוויון בנטל של לפיד ובנט; הסתירה בין שלילת נתניהו את רעיון המדינה הפלסטינית ופינוי ההתנחלויות לבין רצונו לשלב את לפיד ולבני בקואליציה; הסתירה בין רצונו של נתניהו לכסות את הגירעון באמצעות מיסוי כבד ודילול כיסי הציבור לבין מחויבות לפיד ובנט לצורך בתיקון חברתי.

לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.

לא קורץ מהחומר של שרון. נתניהו במושב הפתיחה של הכנסת.

עם שלוש הסתירות המרכזיות האלה, נתניהו מתכוון להקים קואליציה. אם ממשיכים במרקסיזם, הוא בונה על תיאוריית אחדות הסתירות והניגודים. כך, למשל, הוא רוצה חוק גיוס לחרדים שישביע באותה מידה את ש"ס ואת לפיד; הוא מבקש להיכנס למו"מ שיכניס לממשלה את לבני אבל בפועל יהיה עקר מכל תוכן ממשי; הוא רוצה קפיטליזם קיצוני אך מוכן לוותר ויתורים מסוימים כדי לענות לסדר היום החברתי שלפיד, בנט וגם לבני רוצים להתהדר בו.

כשיורדים מהפירמידה המרקסיסטית, מגלים שנתניהו מבקש לבנות את הקואליציה שלו ישר עם הטפחות, ולא עם המסד. בפועל, הקואליציה היחידה שיכול נתניהו להקים במצב שבו לפיד, לבני ומופז המשתרך אחריהם לא יסכימו לרדת מהסוס, היא קואליציית ה-61. פוליטית, התעסקות עם המסד הימני של נתניהו היא הדבר היעיל ביותר שביכולתו לעשות: קודם כל להקים קואליציה, להרכיב ממשלה, להרגיע את הליכוד, לחלק ג'ובים, לסנדל את הימין והחרדים במשרדיהם, ואחר כך להתחיל לדבר. עם אובמה, עם לפיד, עם לבני, עם בג"ץ. גם עם יחימוביץ, שמחכה לרגע הנכון שבו עפר עיני יוכל להכניס אותה פנימה על רקע "מצב החירום" החברתי.

אך נתניהו פועל הפוך. הוא מבזבז זמן יקר על מו"מ עם לפיד, ומעלה את ערכו של בנט. הוא משחק עם החרדים, משפיל אותם ורוצה קואליציה שבה ישמשו ניצבים. הוא מפזר ספינים על מינוי לבני לתפקיד שרת חוץ בפועל, ולא בודק שהאיחוד עם ליברמן הדוק דיו. נתניהו רוצה את הכול. בחלומו, הוא חוזר לקואליציית ה-94 ח"כים שהקים עם מופז. כולם בפנים, כולל החרדים. אך הזדמנות כזו לא יכולה לחזור בשנית. הסתירות הפנימיות גדולות מדי. הן חזקות מדי. עד מהרה נתניהו יפנים, וזאת בהנחה שלפיד ולבני לא יבגדו בבוחריהם, שהעצה הנצחית של פינקלשטיין היא הנכונה עבורו: קודם כל תלך לגוש. ל"בייס", הבסיס. 61 ח"כים, ונראה מה יהיה.

כדי לשמור את שלטונו יציב, נתניהו יצטרך קואליציה ימנית. המחאה החברתית עשויה לפרוץ או-טו-טו וללחוץ על שותפות אפשריות מהמרכז-שמאל. אובמה ינחת בארץ ויבקש מנתניהו מו"מ עם הפלסטינים עם עקרונות משמעותיים נוסח הכרה במדינה פלסטינית, קבלת גבולות 67' כעיקרון שממנו סוטים לכיוון חילופי-שטחים ושמירה על גושי ההתנחלויות, דיבור על "פתרון יצירתי" בירושלים. בלי זה, המו"מ יקרוס תוך חודש, והסיכוי לאינתיפאדה שלישית גבוה מתמיד. ובג"ץ מחכה לחוק גיוס שוויוני. אלמלא ייקח את שותפיו הטבעיים, נתניהו יטבע בבליל של סתירות עמוקות כל כך עד כדי שהאחדות לא תכיל את הניגודים. פוליטית, עדיפים 61 ח"כים ביד מאשר 70 ח"כים על העץ.

אם אכן ישמרו מפלגות המרכז-שמאל על עקרונותיהן, תיווצר הזדמנות לאחד את הגוש. אין הצדקה לקיום נפרד של לבני, לפיד ומופז. מדובר בקבוצה עם די-אן-איי זהה. למפלגת העבודה ולמרצ אין סיבה לרוץ שוב בנפרד. בעבודה הבינו שכדי להגיע ל-20 מנדטים ומעלה, הם צריכים לפנות לשמאל הציוני. ומשמאל לשמאל הציוני, תהיה הבנה שכדי ליצור גוש חוסם אמתי בבחירות הבאות, יש צורך בהתארגנות מחודשת, הן של השמאל הלא-ציוני והן של המפלגות הערביות. יותר מדי זמן רוצים ברחוב הערבי רשימה ערבית מאוחדת, כזו שתוכל לקבל 15 מנדטים.

בליכוד מדברים כבר עתה על האפשרות שנתניהו יבקש ארכה מהנשיא פרס. הם יודעים עד כמה עמוקות הסתירות בקואליציה שנתניהו מבקש להקים. כהרגלו, ראש הממשלה לא יחמיץ הזדמנות להמתין עד הרגע האחרון כדי להחליט לאן יפנה. הוא כן יודע שעל שותפיו הטבעיים, החרדים יותר מאשר בנט, אין הוא מוכן לוותר. אם נתניהו אמיץ דיו, הוא יכול לדרוך את המערכת הפוליטית באיום על בחירות חדשות. מספר הח"כים הרוצים בחירות כאלה אינו עולה על אצבעות כף יד אחת. לא תמר זנדברג ממרצ ולא איילת שקד מהבית היהודי רוצות בחירות חדשות. איום בבחירות חדשות ימחיש עד כמה הפוליטיקה היא עסק גמיש, אולם יש בו לא מעט סכנות. ראש ממשלה שנבחר מחדש ומאיים בבחירות נוספות נחשב, במושגי ביבי, למתאבד שיעי. קודם כל שלטון.

נתניהו אינו מקורץ מהחומרים שמהם קורץ שרון, ולכן הוא ינסה הכול כדי לייסד את קואליציית החלומות הרחבה שלו, ולו כדי לא להיות תלוי בהצבעותיה של אורית סטרוק ובהוראות רבני מפלגת 'תקומה'. אם יצליח להגיע לקואליציה כזו, הוא יגלה עד מהרה, כי הסתירות הפנימיות בתוך ממשלתו יהפכו את כהונתו לגהינום. כבר עכשיו הוא מביט באהוד ברק במבט מלא הערצה וגעגועים.

הפספוס הגדול של נתניהו וליברמן

לבנימין נתניהו ולאביגדור ליברמן הייתה הזדמנות היסטורית. הם יכלו להעביר מסר פשוט לאבו-מאזן באמצעות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. מסר אחד, במשפט אחד: אנו מכירים במדינה הפלשתינית. מדינה פלשתינית בגבולות הרשות. בלי ירושלים, בלי פינוי התנחלות אחת, בלי שיבה של פליט בודד ליהודה ולשומרון. וכשמדובר במדינה, יש גם כתובת. יש למי לפנות כשיורים טילים מעזה. יש ממשלה, יש נשיא, יש שר חוץ. אפס הישגים מדיניים לפלשתינים, הישג מדיני מוחץ לישראל. אפילו נפתלי בנט היה חותם על זה, הגם שהוא מנהל את קמפיין האתמול נגד מדינה פלשתינית.

אבל נתניהו וליברמן פספסו. במקום לנהל מערכה מדינית מתוחכמת, ולתבוע מהפלשתינים לענות לשאלות קשות, הם בחרו להתנצח בקרב מתיש ומיותר, שבסופו הפסד ידוע מראש. כל מסגרת התמיכה הבינלאומית של ישראל קרסה. מהבית הלבן ועד הבונדסטאג וארמון האליזה. ניתן היה לתבוע מאבו-מאזן לענות לשאלות הקשות ביותר, אגב תמיכה ישראלית במדינה פלשתינית. האם הוא מקבל על עצמו את גבולות 67' כסופיים? האם הקמת המדינה הזו תבטא את סוף הסכסוך? האמנם יוותרו הפלשתינים על "זכות" השיבה לגבולות ישראל? הדיפלומטיה הישראלית הייתה יכולה להכות את הפלשתינים שוק על ירך בזירה הביתית שלהם. והסרבנות הפלשתינית עשויה הייתה למוטט את המהלך כולו.

החמצה היסטורית. נתניהו וליברמן

בניגוד לניסיון לטעון כי מדובר בהישג סמלי לפלשתינים, הרי שמדובר בהישג ממשי. הרבה יותר ממשי מהכרזת העצמאות הפלשתינית ב-1988. מעתה והלאה, ישראל תידחק לפינה. היא תידרש לענות לשאלת גבולות המדינה הזו בעצמה. כל התנחלות שתוקם, תיחשב כפגיעה קשה בריבונות הערבית. כל מחסום צה"לי יהפוך לסטירה ישראלית בפני הפלשתינים.

בראיון שנתן הצהריים לרשת ב', אמר שר החוץ לשעבר, פרופסור שלמה בן-עמי, כי מדובר ביום עצוב. זהו יום עצוב, כי איבדנו את המיעוט המוסרי שתמך בנו עד עכשיו. המהלך הזה מקבע את הלגיטימציה של גבולות 67'", אמר בן-עמי. "גם ממשלות השמאל לא הצליחו להגיע להסכם. המקסימום שאנחנו מסוגלים להציע לפלשתינים לא פגש את המינימום שלהם. באיזשהו שלב, הגעתי למסקנה שהדבר לא יפעל אלמלא תהיה מעורבות של גוף שלישי".

לשיטתו של בן-עמי, "במהלך הזה, הקהילה הבינלאומית קובעת את הפרמטרים של ההסכם בינינו ובינם. בהחלטה הזו, הקהילה הבינלאומית מכירה בלגיטימיות של מדינה יהודית בגבולות 67'. אני חרד מכך שהפלשתינים העלו את הציפיות של העם שלהם גבוה והם יצטרכו להוכיח שמחר אינו כתמול שלשום. ללא מעורבות אמריקנית, תהיה זליגה של ההנהגה הפלשתינית לעמדות יותר רדיקליות. אם יתברר שמדובר במהלך בנאלי, עלול להתעורר משבר גדול שיגיע לאלימות. לכן יש חשיבות לתהליך מדיני לאלתר".

בצד הדברים האלה, כדאי להוסיף עוד דבר. האיחוד עם ליברמן והפיכת הליכוד לגרסה מורחבת של "האיחוד הלאומי" סינדל את נתניהו. תחת עיניהם הפקוחות של דני דנון, ציפי חוטובלי, זאב אלקין ויריב לוין, הוא יתקשה לחדש את התהליך המדיני בצורה אפקטיבית שיעילה לישראל. גוש הימין שירכיב בבחירות הקרובות יהפוך לריחיים על צווארו. לכן, לראש הממשלה אין ברירה אלא לשחק במשחקים שההפסד בהם ידוע מראש. אם ירצה להביס את הפלשתינים בזירה הבינלאומית, ייאלץ לעשות זאת באמצעות מדיניות קיצונית במיוחד. ללא שום חוכמה. הקבינט החדש שלו יהיה מורכב מהשוליים הקשים בליכוד שהפכו להנהגת התנועה. ספק רב אם יצליח למנות את בגין ומרידור לחברי ממשלה, לא כל שכן, חברי התשיעייה.

אם צריך הוכחה נוספת לכישלון המובהק של מדיניות הממשלה, הרי זו תרומתה להקמת פלשתין העצמאית. בזאת נחתמה כהונת נתניהו השנייה. בכ"ט בנובמבר 2012, קמה לה מדינת פלשתין.