ארכיון קטגוריה: קולטורה

נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.3.2013

ביקורת הסרט ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם. יוצרי הסדרה: רינת קליין, אורי רוזנווקס. ישראל, 2012

אולם מספר ארבע בסינמטק תל-אביב היה מלא וגדוש בשעות הצהריים המאוחרות של יום שבת בעשרות רבות של צופים שהגיעו לחזות בטרילוגיה של רינת קליין ואורי רוזנווקס, "ליבוביץ: אמונה, אדם ואדמה". הפועל "לחזות" מסתדר טוב יותר כיוון שאת המופע המרכזי סיפק ליבוביץ עצמו. בקטעים, שרובם נלקחו מסרטים מוכרים שבוימו בהשתתפותו – החל מתכניות טלוויזיה וכלה בסרטו של אייל סיון – קם ליבוביץ לתחייה לכמה רגעים. הקהל, שגילו הממוצע היה שישים ומעלה, נהנה מהספקטקל. הפרופסור המנוח מהאוניברסיטה העברית היה חד-לשון, פרובוקטיבי וציני לא אחת, ופעם אחר פעם נשמעו בקהל הדי צחוק שקשה היה להימנע מהם נוכח שנינות כזו או אחרת שלו. יותר משהיה בסרט חידוש כלשהו, היה בו הומאז' לאחד מאנשי-הרוח הבולטים והבודדים שקמו בישראל.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

ההקרנה – למעלה משלוש שעות רצופות חסר עשר דקות הפסקה – ביטאה את הכמיהה לאיש רוח מסוגו של ליבוביץ: להשכלה הרוחבית, לחוסר האמצעיות, לחדות המחשבה, לבהירות האינטלקטואלית. הסדרה בת שלושת הפרקים של ערוץ שמונה ביקשה לסקור את מלוא הגותו ופועלו באמצעות בני-שיחו, נכדיו, אנשים שהיו עמו בקשר, למן ד"ר יהודה מלצר וכלה בפרופסור אסא כשר. אולם לא היה בה כדי לפתור את חידת ליבוביץ, שעיקרה היעדר הזיקה הרעיונית בינו לבין השמאל שכל כך העריץ אותו. במכתב שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין, שלל כל תואר שמאלי. לא ליברל, לא פציפיסט, לא שולל מלחמות. יחסו לערבים היה אינסטרומנטלי. הוא האמין שהשליטה בפלסטינים פוגעת קשות בישראל. הוא ראה בנסיגה אינטרס ישראלי. אך זווית הראייה שלו הייתה דתית וציונית. בעל כורחו סונף למחנה שעליו נמנות דמויות כמו אורי אבנרי, דדי צוקר ואפילו נכדתו, חגית עופרן. את עיקר הוויכוח שלו ניהל דווקא עם המחנה שבו היה מנודה: הציונות הדתית. בהם ראה את המילייה הטבעי שלו, וכאב את אי-יכולתו להיות חלק מאותו מחנה.

ליבוביץ סירב, לעדותו, להגדרתו כהוגה "מקורי". בתחום ההשקפה הדתית, הוא נסמך על הרמב"ם. החזרה אל ליבוביץ קיימת כיום בעיקר במישור הזה: הניסיון להבין אותו כהוגה דעות יחיד בשני הדורות האחרונים אשר ינק מהגותו של הרמב"ם, ואת האופן שבו ההגות הזו היוותה הבסיס לדעותיו הפוליטיות החריגות. במובן זה, הסדרה חסרה את המיקוד הראוי לבחינת הגותו, בפרט לאור העובדה שבאוגוסט בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה למותו. הקרנת קטעים מסרטים מוכרים ומראיונות עמו סייעה להבין את מלוא עוצמתה של הדמות החד-פעמית הזו, אך לא פתרה דבר. במובן מסוים, היא ביקשה לאשרר את טענתו שמלחמת ששת הימים הייתה מהמומנטים ההרסניים בחיי ישראל, או לחזק את ההבנה בדבר חוסר התוחלת שבשליטה לאורך שנים בעם אחר, הפוגעת בעיקר באושיות המדינה שליבוביץ היה חפץ ביקרה. אולם היא לא סייעה להבין מה נכשל בפרויקט הישראלי. מה היה הכשל הבסיסי בחברה, מלבד עניין השליטה בפלסטינים.

ליבוביץ האמין כי הכשל יסודי יותר ונובע מהמשבר האמוני בקרב היהודים. היו לו ספקות גדולים בנושאים דרמטיים לא פחות, שנגעו ללב-לבה של הציונות. אפשר אולי לומר, כי יותר משהיה מאמין, היה ספקן. הגם שהעריץ את הפילוסוף קאנט, דמה במחשבתו יותר לקודמו, הפילוסוף דייויד יום, שבהגותו החריב את הבסיס של רוב הפילוסופיה בת-זמנו, הן בשאלות עמוקות בדבר הסיבתיות והן ביחסו לעניין הכרת האדם את העולם. השאלה שהעלה אסא כשר בדבר היעדר ספר גדול מאת ליבוביץ המתווה את שיטתו, מלמדת על אי-ההבנה הקיימת גם היום באשר לדמותו. לו הייתה לו שום שיטה, והוא לא ראה עצמו כמי שמקים כזו. אלה המבקשים היום תשובות גדולות מתקשים להבין כיצד דמויות כמו ליבוביץ, או מקבילו הבריטי ישעיה ברלין, לא כתבו ספרים עם שיטות גדולות ועסקו בעיקר בהיסטוריה של הרעיונות, תחום חמקמק מאוד.

לשמאל הישראלי אין צורך בליבוביץ כדי למצוא הצדקות לדרכו. יש לו צורך בו בעיקר כדי להבין איפה איבד את הדרך, הן בעמקות המחשבה, הן בהסתגרות הפנימית בחוגים קטנים, הן בהיעדר היכולת לתקשר עם חלקים גדולים בחברה הישראלית, החל בערבים וכלה במזרחים. מול ליבוביץ הנכון לדיאלוג תמיד, השמאל הפך לכת סגורה. כך, למשל, סיפר לי עקיבא אור המנוח, ממייסדי "מצפן", איך נהג להגיע להרצאותיו של ליבוביץ עד שמת. בפתח אחד השיעורים, שעסק בפילוסופיה של הביולוגיה, שאל הפרופסור את תלמידיו, "נו, יש למישהו שאלות?". בקהל שררה דממה. ומקץ דקה הפטיר ליבוביץ: "חבל, כי לי יש הרבה שאלות". סימני-השאלה שלו היו מנוגדים לסימני הקריאה של השמאל המסורתי.

אורי אבנרי טען בסרט שליבוביץ היה ישעיהו ג'. ההתייחסות אליו כאל נביא ולא כמוכיח בשער, הנפוצה אצל רבים, החמיצה את מלוא דמותו המורכבת. סימני-השאלה שהעמיד נתפשו אצל רבים כסוגרים את הדיון ולא כפותחים דיון חדש. לכן, במידה רבה היה בודד. לא היה איש רוח נוסף שהעז להעלות שאלות קשות כאלה. כך, למשל, הסרט לא נגע בנקודה מעניינת: ליבוביץ סירב לברך את רבין על חתימת הסכמי-אוסלו. הוא לא האמין בהם. הוא הסכים להעניק מילה טובה אחת, וטען שהיה זה "צעד חשוב". לא מעבר לכך. הוא לא העריך את רבין, ובמידה רבה אולי בז לו. ראש הממשלה המנוח סירב להגיע לטקס הענקת פרס ישראל לליבוביץ לאחר שזה דיבר על מנטליות "יהודו-נאצית", ולמעשה מנע ממנו לקבל את הפרס.

הסרט, שגם ציטט את האפשרות שהעלה ליבוביץ בדבר רציחתו של רבין (היה זה הרבה לפני הרצח), שפך אור על איש רוח שקם פעם או פעמיים בדור אחד או יותר. השורה התחתונה הייתה, כי ליבוביץ צדק. אולם לא היה בו כדי להאיר את המקומות שעליהם התעכב. למשל, חוסר התוחלת שביהדות חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות אלא רואה ביהדות פולקלור. הטענה הרדיקלית שלו בדבר היות היהדות דת מצוות בלבד היא קריאת תגר אדירה על כל מפעל הישיבות ה"חילוניות" המזוהה עם המרכז או השמאל. דעה כזו מושמעת כיום בחוגים חרדיים בלבד.

בפועל, כמעט תשע עשרה שנה לאחר מותו, נותר ליבוביץ דמות שלא הותירה אחריה מיתוס אלא ערעור על כל הלך המחשבה הישראלי למן הקמת המדינה. בהיעדר מי שימשיך בפקפוקו על סדרה שלמה של הנחות יסוד, רעיונות והשקפות הרווחות בכל הקשת הרעיונית והפוליטית הישראלית, ניכר כי הדבר החשוב ביותר שהותיר אחריו ליבוביץ הוא תחושת ההחמצה שבהיעדרותו מהשיח הישראלי.

ונדמה שבכך הצליחה הסדרה יותר מכל: נוכחות ההיעדר שלו ניכרת היום יותר מתמיד. היה זה מרקס שביקר את אבי האנרכיזם, פייר-ז'וזף פרודון, כשבתגובה לחיבורו של זה האחרון, "הפילוסופיה של הדלות", פירסם מרקס את מסתו הביקורתית נגד פרודון, "דלות הפילוסופיה". בהיעדר ליבוביץ, לא נותר איש שיקרא תגר על דלות הרוח הישראלית.

"כי לנו ארץ זו": אלגיה לימין הארצישראלי

אלגיה

להורדת המסה בקובץ PDF, ליחצו על הקישור הבא: אלגיה לימין הארצישראלי @כל הזכויות שמורות לדוד מרחב.

א.

היו שם טובי וגדולי בניה ובנותיה של החברה הישראלית, שהוכתה סנוורים בעקבות ניצחון מרהיב במלחמה שמייסד מדינת היהודים משדה בוקר ניבא כי תהיה כישלון צורב, והבהיל את הרמטכ"ל דאז, רא"ל יצחק רבין, בתחזית בלהה. כבר ביולי 1967, חודש וקצת לאחר המלחמה, הם התכנסו בצל חזון שלמות הארץ. רשימת האישים חצתה כל מחנה פוליטי ובלטו בה אנשי תנועת העבודה: חיים גורי של "באב אל-וואד" ונתן אלתרמן של "הטור השביעי" ואהרון אמיר של הכנענים, שעורר עליו את חמתו של רעהו עמוס קינן, שפירסם נגדו סטירה בשם "כלב כנעני"; ועוד נמנו על הרשימה רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא המנוח שמת ארבע שנים לפני שחוברה לה הארץ, פוליטרוק הפלמ"ח בני מרשק, אפילו יצחק טבנקין, סנגורו לשעבר של סטלין, וגם משה שמיר, חבר מערכת המוסף הספרותי של "על המשמר", שבמקביל לכתיבת "הוא הלך בשדות", קשר זרים לראשו של יוסיף ויסריונוביץ'; אף מקומם של ניצולי-השואה לא נפקד: אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה, בערו באש שפיעמה בליבות רבים נוכח ניצחון צה"ל במלחמה הקצרה ההיא, ונתנו גם הם את שמותיהם לתנועה. ורבים השמות מנקוב: איש מחתרת לח"י, ד"ר ישראל אלדד, אפוף ברוח מפעל תרגום כתבי ניטשה לעברית שעליו עמל עבור הוצאת 'שוקן' (באותה שנה יצא לאור תרגומו ל"מעבר לטוב ולרוע"), וגם איש 'ברית הבריונים' המשורר אורי צבי גרינברג והסופרים ש"י עגנון וחיים הזז, ואפילו איסר הראל חתם, מגייס את הילת שירות הביטחון לתנועה החדשה.

כך נולדה לה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מעומק הקונצנזוס הישראלי, שמענה היה שדרות רוטשילד מספר 15 בתל-אביב. לא פחות. בכינוס של התנועה שנערך בעיר, דיווח "מעריב" ב-10.11.69, נכחו זה לצד זה הסופר משה טבנקין מקיבוץ עין חרוד, השופט ד"ר בנימין הלוי הזכור ממשפטי קסטנר ואייכמן, ראש עיריית תל-אביב לשעבר מ'הציונים הכלליים' חיים לבנון, הרב משה צבי נריה וצעיר אחד בשם זבולון המר, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלות ישראל.

בכתבה נכתב, כי "הנואמים בכינוס העלו את התביעה להגביר את ההתיישבות בשטחים החדשים, וציינו כי התנועה צריכה להיות הגורם המפעיל והמדרבן את הממשלה לעשייה בשטחים החדשים. כן הציגו בתוקף את התביעה להקים קריה עברית בחברון, דוגמת נצרת עלית". העיתונאי אריה גלבלום, שנודע ברבים משחשף את הקשרים בין המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לבין היטלר, אמר בכנס כי בסיורו לארצות סקנדינביה גילה, כי "ישראל נראית בעיני סטודנטים ואנשי-רוח בלתי-צודקת, מפני שאיננה טוענת לבעלות על הארץ אלא מנסה להצדיק את הימצאותה בשטחים זרים, כביכול". לימים, בתו, אמירה, תמרוד בהשקפותיו הניציות של אביה ותצטרף לקבוצת 'מצפן' שקראה לסגת מ"השטחים הכבושים".

הזיקה בין התנועה לבין הימין הישראלי הייתה רופפת למדי ורקמה עור וגידים במהלך שנות ה-70'. עד היום מעריצים ביו"ש את 'השומר הצעיר' ולא את בית"ר. בנובמבר 1967, הלכו אנשי התנועה לעשות נפשות אצל אשכול, אך לא מצאו את מקומם במפלגת העבודה. כאשר מת, פרסמו מודעת-אבל, וידעו על שהתאבלו: היה זה מנהיגה האחרון של תנועת העבודה שנפשו הייתה מחוברת בכל נימיה לארץ ישראל כמושג טריטוריאלי ולא כעניין של זיקה רוחנית רופפת בלבד. משלא מצאו את מקומם במערך, ביקשו עצמאות. ב-1972, הציע משה שמיר להקים את 'רשימת ארץ ישראל השלמה', כשפניו לתנועת העבודה ולמפד"ל. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות שנערכו שנה לאחר מכן, וקיבלה פחות מ-8,000 קולות. גח"ל, שמקץ שנה תהפוך לתנועת הליכוד, לא היוותה עבור אנשי התנועה אפשרות פוליטית רצינית, לפחות בראשית דרכם. לרובם לא הייתה זיקה כלשהי לתורת ז'בוטינסקי, ואהדתם למנהיגותו של בגין הייתה קטנה. רק אורי צבי גרינברג נתן לתנועה דומיננטיות רביזיוניסטית, לצד ד"ר שייב אלדד, אך זו הייתה סמלית מעיקרה. גרינברג היה שותף לאב"א אחימאיר ולד"ר יהושע ייבין ב'ברית הבריונים', הקבוצה שראתה עצמה "האגף המכסימליסטי בציונות", שעליה העלילו, כי התירה את דמו של חיים ארלוזורוב בכתביה. לא משם הייתה יכולה לבוא הישועה.

כך, בכנס התנועה שהתקיים בשנת 1973, נאמו זה בצד זה משה שמיר, אליעזר לבנה והרב לוינגר. בלי חירות, ודאי בלי מק"י. לפחות בהתחלה. השמאל, מפוכח מאשליות הסטליניזם והמולדת השנייה, גילה את עצמו מחדש בזכות התנועה למען ארץ ישראל השלמה וראשית הוויכוח על השטחים. הראשונים שהתנגדו לאנשי התנועה היו חברי 'מצפן'. שלושה חודשים לאחר המלחמה, ב-22.9.67, פורסם בעיתון "הארץ" כרוז שעורר שערורייה גדולה, שבו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".

לאנשי השמאל לקח זמן להבין מה בדיוק ברצונם לעשות עם השטחים, וכיצד יש לכנותם בבליל הטרמינולוגי שנוצר. "שטחים מוחזקים"? "שטחים חדשים"? אולי "כבושים"? רק בשנת 1968 החל השמאל המקומי להתיישר בעקבות הקו שהוכתב ממוסקבה ועיקרו "התנגדות לכיבוש". כרוז שפירסמו אנשי רק"ח בעיתונים "פרבדה" ו"לה מונד" עורר זעם גדול בארץ.

העיתונאי יוסי אלגזי תיאר מקץ 20 שנה, במאמר שפירסם בעיתון רק"ח בעברית "זו הדרך" ב-1.6.88, את הדברים מנקודת ראותו של השמאל. "מעטים הרהיבו עוז לגנות את הדיכוי שבא בעקבות הכיבוש. הם שימשו מטרה לקריאות בוז, לרדיפות ולאיומים על חייהם", כתב אלגזי. "זוכרים את ההתנפלות על חותמי העצומה נגד הדיכוי, שזכתה בכינוי 'כרוז פרבדה'? כשסכין ננעצה בגבו של ח"כ מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשל התנגדותה למלחמה ולכיבוש, גילה השופט הנכבד 'הבנה' לצעדו ה'פטריוטי' של הפושע המתנקש; נתן אלתרמן נבהל מפסק-הדין ה'מבין' וה'סלחני'. וכש'הליגה לזכויות האדם' והאזרח התריעה מפני העינויים בבתי-הכלא, דוּבר על בוגדנותם ועל 'אי-שפיותם' של ראשיה, וגייסות נשלחו מרחוב הירקון 110 בתל-אביב לכבוש אותה מידי מייסדה הנאמן, מרדכי אבי-שאול. בנס, רק לצעיר אחד נשברה עצם הכתף, כשכמה עשרות בריונים התנפלו לעיניהם של שוטרים אדישים ושמחים לאיד על משמרת-מחאה בכיכר דיזנגוף בתל-אביב נגד מדיניות פיצוץ הבתים והענישה הקולקטיבית בשטחים הכבושים. אכן, מעטים שחו אז נגד הזרם העכור".

ב.

ב-4 ביולי 1971 מת בקיבוצו, עין חרוד, יצחק טבנקין, הרוח הגבית של התנועה. טבנקין נענה ב-1970 להצעת רחל ינאית בן-צבי לעמוד בראש חוג במפלגת העבודה שיפעל למען שלמות הארץ, ודחה הצעה דומה של מנחם בגין לייסד ועד ציבורי דומה ללא זיקה פוליטית. אולם התנועה הלכה ונטתה ימינה, והדבר ניכר בביטאונה, "זאת הארץ", כעבור שנתיים, ב-1973, התברר כי התנועה חברה לליכוד, המפלגה החדשה שהקימו תנועת החירות והמפלגה הליברלית. לשמועה אין רגליים, אמרו ראשיה, חודש אחד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מול "זאת הארץ", יצא עיתון שבועי של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, בשם "זו הדרך". ללמדכם, "זאת הארץ" הפסיק לצאת לאור. "זו הדרך" עדיין קיים.

איש לא האמין כי תטולטל הארץ, שהמערך בהנהגת גולדה מאיר ויעקב חזן לא ימשול לנצח, אם לא בעשור הקרוב. חלק מאנשיה הצטרפו בכל זאת לליכוד בכינוס התנועה שנערך בספטמבר אותה שנה, בחיבור הפוליטי שעליו ניצח אריאל שרון, אך חלקם עוד קיוו להיוושע מתנועת העבודה, שחלקים ממנה החלו לנוע שמאלה ברוח מרד הסטודנטים בצרפת במאי 1968 והקמת קבוצות שמאל צעירות של אינטלקטואלים יוצאי-קיבוצים, בהם שי"ח – שמאל ישראלי חדש, שהונהגה על-ידי יוצא קיבוץ גן שמואל של מפ"ם, רן כהן, לימים חבר כנסת ושר מטעם רצ ומרצ. מאותו קיבוץ, אגב, יצא אודי אדיב, איש 'החזית האדומה' שהתפלגה מ'מצפן', שהורשע בריגול לטובת סוריה והורשע בעסקת ג'יבריל. כשאמו, טובה, התחננה בפני חזן שיפעל למען חנינת בנה, הקשה מנהיג מפ"ם את לבו כלפיה.

חברי כנסת שנבחרו מטעם התנועה במסגרת הליכוד, חברי מסגרות נשכחות כמו מפלגת לע"ם (הליברלים העצמאיים) ו'המרכז העצמאי' של אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט, לא הצליחו לעשות נפשות לתנועה בקרב הציבור החילוני יוצא חלציה של תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה נעה ימינה, בשעה שדרך כוכבו של השמאל בהנהגת ישעיהו ליבוביץ', שולמית אלוני, לובה אליאב, רן כהן ואורי אבנרי אשר סללו את הדרך ללגיטימיות תביעת הפלשתינים לעצמאות מדינית בגבולות ארץ ישראל. עדות לנטיית התנועה ימינה, ניתן למצוא בניסוחיה. כך, ב-27.6.78 דיווח "מעריב", כי ח"כ הצעיר ממפלגת העבודה, יוסי שריד, איים לתבוע את התנועה בסכום של חצי מיליון שקל, על שאנשיה טענו כי התביעה להפסקת ההתנחלויות היא "הוכחה נוספת להידרדרות האנטי-ציונית של הגיס החמישי בישראל".
הניסוח הקיצוני של אנשי התנועה ביטא את שיתוף הפעולה המתהדק בין יוצאי-חלציו של טבנקין בעין חרוד לבין פעילי 'גוש אמונים' בהנהגת לוינגר, שאף השתתפו בהוצאת "זאת הארץ". התנגדותם לנסיגה מכל שטח שעליו השתלטה ישראל ב-1967 הייתה עקרונית, ותמיכתם באנשי ימית אל מול הכוונה לכרות שלום עם מצרים בתמורה לפינוי חצי האי סיני, הפכה אותם ליושבי הספסלים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית.

צביה לובטקין מתה ב-1978 ושנה אחריה מת משה טבנקין. שורות אנשי תנועת העבודה בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הלכו והידלדלו. בעוד שבתחילת העשור קיוו כי יצליחו להשריש את מיזם שלמות הארץ באנשי מפא"י ההיסטורית, ואף ב-1971 קיימו סמינר שבו השתתפו לא פחות מאשר ישראל גלילי ושמעון פרס, הרי שבשלהי שנות ה-70', היחידים שהקשיבו להתלהבותם מרעיון שלמות הארץ היו ותיקי המחתרות, צעירי הליכוד והחבר'ה הפעלתנים של 'גוש אמונים'. את הטון נתנו ד"ר ישראל אלדד, ח"כ יגאל הורוביץ, משה שמיר וחברים אחרים, שחלקם ניתקו עצמם נפשית ופוליטית מתנועת העבודה ומאנשיה.

הדמות הרפרזנטטיבית ביותר מבחינתם הייתה זו של אריאל שרון. דונם אחר דונם, קריצת עין אחת שבצידה אמירה עמומה, כך תיבנה הארץ, כך יקומם מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. החבירה לליכוד הייתה טבעית מבחינתם, בעיקר משום שהאיש החזק במפלגת העבודה, שמעון פרס, נסוג אט-אט מהתמיכה הנלהבת שנתן להם, יחד עם ישראל גלילי, אל מול יגאל אלון ויצחק רבין. פרס, שב-1975 נתן אור ירוק למתיישבי סבסטיה להקים את אלון מורה, כבר סירב, עת היה ראש הממשלה, להקים יישובים חדשים ביהודה ובשומרון. יש לשמור על הקיים לפני שעוסקים בחדש, קבע ב-1986. "לא צריך להקים כל כך הרבה התנחלויות", ציטט את פרס אמנון אברמוביץ' ב"מעריב". כוכבו של שרון דרך, והם נתנו בו את מלוא אמונם.

למתנחלים הייתה בעיה אמתית עם הרביזיוניסטים: אנשי תנועת החירות, בפרט חברי השורות הראשונות כמנחם בגין, היו נאמנים לרעיון שלמות הארץ מתוך מחויבות ערכית, עקרונית, לתיאוריה הנשגבה של ז'בוטינסקי על ריבונות יהודית בשני עברי הירדן, אך חסרי כל יכולת ממשית לקבל על עצמם את הפרגמטיות המפא"יניקית שדאגה לבסס כל צעד בשטח לפני הצעד הבא. הליכוד במתכונתו כתנועת החירות וכגח"ל, מעולם לא ידע טעמו של שלטון מהו, מלבד אפיזודת ממשלת האחדות הקצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, והתקיים על אתוס הרדיפה והמחתרת. לאחר המלחמה, אמר בגין לאנשיו בגח"ל, כי "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו".

ברם, הבטחה זו הייתה ריקה ובטלה. לא היה למנהיגי גח"ל מושג כיצד להביא לידי כך שההתנחלויות ביהודה ובשומרון תהפוכנה לעובדה מוגמרת. את הקיים סירבו לספח, על הנבנה לא רצו להחיל ריבונות, מפני רוב ערבי חרדו חרדה עזה, על היחסים עם האמריקנים העוינים את ההתנחלויות ביקשו לשמור כמעט בכל מחיר, ובמאבק עם השמאל על הלגיטימיות של הדרישה הפלשתינית למדינה עצמאית בהנהגת אש"ף, שכחו לקבע במסמרות פלדה את העובדות שנקבעו בשטח.

לכן, חברו לאריאל שרון שהקסימם בדורסנותו וכישפם בקסמי אישיותו. חסידי שלמות הארץ בהנהגת 'גוש אמונים' ויתרו על קיבוע קיומם בחוק ובכך שיוו לנוכחותם ממד של לגיטימיות חסרה המשולב בארעיות מתמדת נוכח הדרישה המתחזקת בעולם לייסד את פלשתין העצמאית. אתם תהיו כאן לעד, פיזרו מנהיגי הליכוד הבטחות בעוד שרון משמש קבלן הביצוע, ובחברון המשיכו ללכת שבי אחר קריצות העין, מאמינים כי לעולם, אך לעולם, חוסן. על בשרם למדו את הלקח, ובערת עורם הכווי לא חדלה מלבעור עד היום הזה.

ג.

אורי אבנרי העריץ את אריק שרון, וראה בו הפוליטיקאי היחיד שיכול היה לחסל את מפעל ההתנחלויות השנוא כל כך על עורך "העולם הזה". במאמר שפירסם ב"הארץ" בפברואר 2003, כתב אבנרי על הדמיון בתחום הצבאי בין הגנרל הגרמני רומל לבין ראש הממשלה דאז, שרון: "(רומל) ידע לקרוא את שדה-הקרב כמעט באופן אינטואיטיבי, לנהל קרב תנועה מהיר, לשעוט קדימה גם תוך איבוד הקשר עם שאר העוצבות ותוך סיכון אגפיו ועורפו, מתוך חשבון שההתקדמות המהירה תגרום לאויב לברוח. כך פעל רומל בצרפת ב-1940, וכך פעל שרון בדרך לתעלה ב-1973. שניהם שיגעו את הרמטכ"לים שלהם. כמו שרון, גם רומל ידע לעורר את הערצת החיילים הפשוטים אך גם את איבת מפקדיו ועמיתיו, שראו בו איש בלתי-אחראי, בלתי חברי ובלתי ממושמע. כמו שרון, גם רומל היה גנרל טאקטי מעולה אך חסר הבנה אסטרטגית. כמו שרון, גם הוא אהב את הפרסום האישי ולא זז בלי כתבים וצלמים. ההיסטוריונים הצבאיים עדיין חלוקים עליו בדעתם".

ההבחנה של אבנרי מדויקת: שרון היה קבלן הביצוע של עצמו, נטול כל אופק אידיאולוגי או אסטרטגי ממשי. הוא היה פרגמטיסט באופיו: מתן פתרונות מדויקים לבעיות השעה לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהבינם ברגע נתון. לכן רצו בו המתנחלים. ולכן רצה בו גם אבנרי.

אין איש שיחלוק על האמירה, כי שרון הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החדשה, אם לא המעניינת מכולן: דמות מורכבת מדמותו מלאת הסתירות והמסוכסכת של רבין, שמתהלכים בה יצרים ותשוקות, איזו דיאלקטיקה בלתי-מובנת של ארוס ותנטוס. הוא תמיד היה יוצא חלציה של תנועת העבודה, וזיהה עצמו יותר עם בן-גוריון הפעלתן מאשר עם ז'בוטינסקי התיאורטיקן. באזכרות לז'בוטינסקי, היה חש כזר, משל היה אורח שנקרה בטעות לאזכרה של משפחה אחרת, חנוט בחליפה וממלמל את שיר בית"ר, שהיה זר לכל הווייתו. בעולם אחר, היה שר את "האינטרנציונל" ב"שומריה".

את בגין דרס, את חיי שמיר מירר, כמעט שחיסל לגמרי את המפלגה שהקים ב-1973, ומי יודע מה היה עולה בגורלם של הליכוד ונתניהו אלמלא היה נופל למשכב. הוא פלרטט עם השמאל הישראלי, שלחם בערבים וביקש להתפשר עמם באותה עת. לא, לא עם השמאל נוסח שריד ואלוני, שאותם תיעב בלאו הכי. הוא הוקסם מאנשים כמו אורי אבנרי ואייבי נתן, בני-דורו. "הנה אייבי נתן על האונייה, הוא מפליג אל תוך החשיכה, יא חביבי אייבי, בהצלחה לך", שורר אריק איינשטיין בשיר היחיד שכתב והלחין מ-1976. אריק ולילי היו מחוברים לברנז'ה שאבנרי ואייבי נתן היו חלק ממנה. בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-25.6.78, נכתב כי שרון, ששימש אז שר החקלאות, טילפן לנתן ודרש ממנו להפסיק ולשבות רעב. לאחר מותה, הרשה לעצמו אבנרי לפרסם תמונה של רחל, רעייתו, ואריק, כשהלה מאכיל אותה בכפית. רחל סירבה שהתמונה תפורסם בימי-חייה. לא יכלה לסלוח לשרון על מלחמת לבנון. כשניגש דובי וייסגלס לזוג אבנרי ללחוץ את ידם במסעדה באבו-גוש, נותרה ידו באוויר משבא ללחוץ את ידה של רחל.

הרומן של שרון עם המתנחלים נבע מאמונתו בחוסן הטריטוריאלי של ישראל הנובע מהחזקתם. הוא לא האמין בשום דבר אחד מלבד האדמה. היה לו קשר רומנטי אליה. פחות מיסטי מאשר זה של פנחס שדה ב"חיים כמשל", אך יותר שורשי. על אנשים חשב במושגים של טיפול בחיות המשק, כפי שאמר לי אחד מיועציו. הוא היה הנגטיב של עמוס קינן שפרסם את הרומן הדיסטופי "הדרך לעין חרוד" בשנת 1984, המתאר את הארץ לאחר השתלטות כת צבאית עליה, כת שהקימה טירניה וגירשה את הערבים. קינן היה איש לח"י שפנה שמאל ונטש את אהבת האדמה הארצישראלית כחלק מפולחן האדם של השמאל. שרון גם היה התשליל המוחלט של הקיבוצניק לשעבר מקיבוץ חולדה, עמוס עוז, שהוציא אל האור בשנת 1982 את ספרו התיעודי למחצה, הסמי-דוקטרינרי, "פה ושם בארץ ישראל", אז הביא את עלבונם של תושבי בית שמש ואת תמצית הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לקדמת הדיון הציבורי.

אבל בשעה שהשמאל עסק בספרות, המתנחלים משחו עליהם מלך. הרומן בין שרון לבינם העמיק עוד יותר, כאשר לאחר מלחמת "שלום הגליל", שלאחריה כבר נותק לחלוטין הקשר בין הזוג שרון לבין הזוג אבנרי, רק המתנחלים האירו פנים לשר הביטחון המוקצה, והוא לא מצא את מקומו בשדרה המרכזית של החברה הישראלית. הוא איש משוקץ, ועבורו "המדבר הפוליטי" לא היה רק מטפורה. כרבים אחרים, שחשו נבגדים על-ידי השמאל, שהושלכו מן העיר מרוחים בזפת ובנוצות, הנקמה המתוקה ביותר היה סיוע לאויבם הגדול של אנשי מפ"ם המאורגנים ב"שלום עכשיו", אנשי ר"צ ומפלגת העבודה, שפסלוהו מלשמש שר הביטחון בעקבות המלצות ועדת קאהן.

כאשר ערך אבנרי ערב מיוחד בהנחיית עמיקם גורביץ' ב"צוותא" לזכר אישתו, ביולי 2011, ניצל העורך לשעבר של "העולם הזה" את ההזמנות כדי לבכות את שרון החי-מת. באותו ערב, נשא נאום נוסטלגי, נטול כל עוינות ואיבה כלפי שרון. "הייתה תקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאריק בא אלינו הביתה כדי להסביר את הצד שלו במלחמות הגנרלים שהתרחשו לאחר המלחמה. לילי שרון מאוד חיבבה את רחל. היינו כמה פעמים אצלם בבית, מכיוון שאריק שקל להקים מפלגה חדשה עם נטייה שמאלית, ואפילו עם נטייה פרו-פלשתינית, היו שנה-שנתיים שהוא ככה היסס ואני השקעתי בזה מאמץ, מפני שחשבתי שאם אנחנו נצליח למשוך אותנו לכיוון שלנו, זה יקל על המאבק שלנו".

אבנרי, שרחש הערצה לשרון על אף שגינה אותו לאורך השנים, ואף בשנות ה-70' הימר עליו כמנהיג שיעשה שלום, פירסם בטורו הקבוע בשלהי אוגוסט 2005, מעט לפני ירידתו של שרון מהבמה הציבורית, פנייה אישית לראש הממשלה. "אדוני ראש הממשלה, אני מתנצל", כתב לו אבנרי. "האמת, לא האמנתי שתלך עד הסוף בסיפור הזה. אבל ביצעת מה שהבטחת לבצע, ולא חשוב אם הייתה לך ברירה או לא, אם נסחפת ולא יכולת לחזור או שהאמריקאים הכריחו אותך… ראש-ממשלה אחר, המנהיג הבריטי דיוויד לויד-ג'ורג', כשבא להצדיק את ההתנתקות מאירלנד, קבע: 'אי-אפשר לקפוץ מעל לתהום בשתי קפיצות.' אתה נמצא עכשיו בדיוק במצב זה. התחלת לקפוץ. התהום פעורה מתחתיך. אם תעצור באמצע – תצנח לתוכה. אם לא תתקדם במהירות לפשרה היסטורית עם הפלשתינים, אתה תגשים במו-ידיך את נבואת-החורבן של בנימין נתניהו: תפרוץ אינתיפאדה שלישית, ורצועת-עזה תהפוך לפלטפורמה לירי פצמ"רים וקסאמים משופרים. זה לא הזמן לחשוב על הבחירות הבאות… זה הזמן להרים את המבט ולעשות את המעשה ההיסטורי. זה המבחן שלך, ורק הוא יקבע אם הנסיגה מעזה הייתה אפיזודה זניחה או מעשה היסטורי". הוא לא מחל לשרון על שזה הרג, להערכתו, את ערפאת השוהה במוקטעה. אולם אבנרי, כמו כל מהפכן טוב, ראה מולו היסטוריה ומציאות משתנה, אשר לאנשים הנוטלים בה חלק יש ערך רק מתוקף תפקידם הממשי. אבנרי הוא פרגמטיסט בדיוק כמו שרון. חף מאידיאולוגיות גדולות. לאחר שמת ערפאת, לא היה לו עוד ערך עבור אבנרי. שרון היה בעיניו בבחינת מאור גדול.

ד.

המתיישבים אהבו את שרון בגלל אופיו הפרגמטי וכושרו לקבל החלטות שמשתלבות במסגרת יעדים קצרי-מועד, ללא משנה סדורה. בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-15.3.2010, הסביר הרב לוינגר, כי "אם היינו ישר מעמידים את מרום החזון של ההתנחלויות, יכול להיות שחלק מהציבור שלא מבין את זה לא היה בא. הצלחנו למשוך את כל תנועת הליכוד וחלקים גדולים של תנועת העבודה באמירה שאנחנו ממשיכים מה שהם עשו, וכך הגענו איתם לקונצנזוס על המשך ההתיישבות. אבל כשהתחילו אחר כך לשאול מה זה חשוב מול שלום ודברים אחרים, קשה היה לתת תשובות בלי רובד החזון".

ב"לקסיקון לביטחון ישראל", שחיברו איתן הבר וזאב שיף, הוגדר שרון כמי ש"טיפח דור של מפקדים: מוטה גור, יצחק בן-מנחם, רפול, דוידי, דני מט… סוער, מרדן, אימפולסיבי. נחשב למצביא מעולה. למפקד לדוגמה. עם זאת, היה תמיד לא-נוח לרבים מהסובבים אותו. מרד בפקודות ובמוסכמות". בכתבה שפירסמה ניבה לניר בעיתון "דבר", הואשם שרון כי ניהולו הכושל את קרב המיתלה ב"מבצע קדש" (1956), הביא לידי מותם המיותר של למעלה מ-40 מלוחמי חטיבת הצנחנים. ההיסטוריון מורל'ה בר-און, איש 'השומר הצעיר' ו'ההגנה' שגם היה רל"ש הרמטכ"ל משה דיין, אמר על אותו קרב, כי היה "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

'גוש אמונים' רצה בדמותו של שרון בדיוק משום שהתלהבו מתיאורו כאדם חסר מעצורים ועכבות, ערמומי ופיקח, בדיוקנו ששורטט בספר שכתב עליו העיתונאי עוזי בנזימן בשנת 1985, ויצא לאור תחת הכותרת "לא עוצר באדום". הם האמינו, כי שרון לא יעצור באדום ויעשה עבורם את כל שיבקשו. שרון, לצד דוד לוי ועוזי לנדאו, היה ממליצי-היושר ומנאמניהם הגדולים של המתנחלים. הם לא רצו במפלגת העבודה שהחלה פונה שמאלה. במפלגה כבר פרחו חברי 'השמינייה': חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי.

אותם צעירים החליפו את 'חוג הכפר הירוק' המיתולוגי שהנהיג שמעון פרס, ועליו נמנו בכירים במערך, ובהם אשר ידלין, שר השיכון ח"כ אברהם עופר וח"כ שולמית אלוני. ביטול מינויו של ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל לאור הסתבכותו בתפקידו כמנכ"ל קופת חולים כללית, התאבדותו של עופר בירייה במכוניתו עוד טרם נפתח נגדו משפט, הקצנתה לשמאל של שולה אלוני – כל אלה ועוד, חיסלו את החוג. התחזקות השמאל במפלגת העבודה, בפרט לקראת הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988, ומעמדו הרעוע של יצחק רבין המנוח כ"נץ" במפלגת העבודה, הידקו את הברית בין המתנחלים לבין הליכוד, ובפרט עם אריק שרון.

הם האמינו, כי לשרון ישנה מחויבות אידיאולוגית למעשה ההתיישבות בגוש קטיף. הם סברו, כי היישובים שסייע להקימם, דינם יהיה כדין נהלל. כי קדומים תישאר לנצח. הם טעו בקריאת דמותו. הם כשלו בהבנת פיענוח הצופן הפנימי של האיש, שיחסו לאנשים היה פונקציונלי מעיקרו: הוא לא סבר כי צורכיהם שונים מצורכי חיות המשק. ואם יש צורך להרחיב את תחום החווה לטובת החיות והאינטרס המשקי הכללי, יש לעשות זאת. אולם אם יהיה צורך לחסל חלק מהחווה ולסלק אי-אלו מהחיות כדי לשמור על המשק חי ומשגשג, שרון יהיה האדם האחרון שיהסס לעשות כן. אילו היה מבינים זאת מלכתחילה, ספק רב אם היו חוברים אליו. אך הוא, ששורשיו בכפר מל"ל וב'משטרת היישובים העבריים', גרם להם להאמין כי דין נצרים כדין תל-אביב. לא כי שיקר להם, אלא כי עד לנקודת זמן מסוימת האמין שכך הדבר. ברגע האמת, כשהבין כי גוש קטיף מפריע לתכניותיו המדיניות יותר משמועיל, נטל את הגרזן והיכה קשות בתושבי הגוש. אלה שראו עצמם "נאמני ארץ-ישראל" ולכן גם נאמניו, לא ידעו את נפשם. זאב חבר (זמביש), איש תנועת 'אמנה' ומועצת יש"ע וממקורבי שרון, מצא עצמו בעמדת הרב יואל בן-נון, שהיכה על חטא בעקבות רצח רבין.

בכתבה שפרסמה העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר ב"מוסף הארץ" ב-10 ביולי 2002, סיפרה איך זמביש ושרון התיידדו כששרון היה שר השיכון בממשלת יצחק שמיר, בשנים 90'-92'. חבר השתתף בישיבות במשרד השיכון שעסקו בהתנחלויות. שרון התייעץ איתו כמעט בכל עניין שקשור לשטחים. שרון בנה בשטחים 14 אלף יחידות דיור בשנים שבהן היה שר השיכון, כרבע מהבנייה החדשה בכל הארץ באותה תקופה. בשנת 92' היו בשטחים 6,200 התחלות בנייה. שנה אחר כך, תחת ממשלת יצחק רבין, היו 980 התחלות בנייה. רק נתניהו, ב-98', התקרב לשיא של שרון, עם 4,210 התחלות בנייה. כשנמתחה על שרון ביקורת בגלל הבנייה המאסיבית בהתנחלויות הוא הציע, ביוזמה שהתגבשה עם חבר, לשנות את רישום אזורי המדינה כך שחלק מהשטחים ייחשבו כ"מרכז הארץ", כדי שבסטטיסטיקות הבנייה יירשמו התחלות הבנייה בשטחים כבנייה במרכז הארץ. "המטרה שלו", אמר על זמביש אורי אליצור, ששימש ראש לשכת רה"מ נתניהו והיום עורך העיתון "מקור ראשון", "היא שכמה שיותר שטח יישאר בשליטתנו. הוא רוצה שכל דונם וכל עז וכל באר יישארו בידיים יהודיות".

בגידת שרון בזמביש הייתה כואבת. אם לצייר זאת בפשטות, ההתנתקות הייתה תקיעת סכין עמוקה בגבו של שותפו ההיסטורי של שרון, אך ככל שנקף הזמן מרגע קבלת ההחלטה ועד שליחת כוחות הצבא והמשטרה לפנות את גוש קטיף, העמיקה הסכין עוד ועוד. השאלה הגדולה "מה קרה לאריק?" הדהדה בכל רחבי היישובים ביו"ש.

המתנחלים לא הבינו את שרון, כשם שהשמאל לא הבין את רבין: שניהם היו פרגמטיסטים קיצונים המשוחררים מאידיאולוגיות גדולות. שרון לא הבין את ז'בוטינסקי וגם לא רצה להבין אותו. רבין לא עסק בקריאת כתבי ברל כצנלסון. הסכם אוסלו וההתנתקות הם תאומים לא זהים שהגיחו לאוויר העולם משיקולים פרגמטיים של מנהיגים שהגיעו לשלטון והחליטו כי המציאות מצריכה תפנית. שומרי נס בית"ר, האוחזים באגדת ההתיישבות בקדומים ובסבסטיה, אלה שהיו כחולמים כששמעו את מנהיג 'השומר הצעיר' המנוח, יעקב חזן, משווה את המתנחלים למתיישבי 'הקיבוץ הארצי' במשמר העמק ובבית אלפא, לא הבינו וגם לא יכלו להבין את דמותו של שרון, כשם שלא הבינו כיצד זה לחץ רבין את ידו של ערפאת.

כאשר פינו אנשי שרון את חפציו ממצודת זאב, ראו זאת אנשי הליכוד כסיום בגידת שרון בהם. כך, יוסי אחימאיר – בעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ח"כ לשנה מטעם מהליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי – התחשבן עם שרון מעל דפי הרבעון שהוא עורך, כתב-העת "האומה". בביטאון ותיקי התנועה הרביזיוניסטית, המוגדר רשמית כביטאון 'מסדר ז'בוטינסקי', תקף אחימאיר בבוטות את שרון. זה האחרון, אגב, דאג לתקצב היטב את המוסד שבראשו עומד בנו של ד"ר אב"א אחימאיר המנוח, לעומת יו"ר הליכוד הנוכחי, בנימין נתניהו.

בגיליון 186 של "האומה" (קיץ תשע"ב / 2012), פירסם אחימאיר מסה קטנה תחת הכותרת "אריק שרון – המאזן השלילי של מנהיג שנוי במחלוקת". הוא לא נטה חיבה לשרון עוד מן הימים שבהם מירר זה את חיי ראש הממשלה, יצחק שמיר, בוועידת הליכוד המיתולוגית, כשצרח למיקרופון "מי בעד חיסול הטרור?", ושמיר, שקולו חלש מרעם קולו של שרון, ניסה להתגבר על השר הסורר, ומשלא הצליח, נטש בחמת זעם שפוכה את הוועידה, כולו מזיע וזועם. אחימאיר מאמין בתזה, שלפיה שרון עשה את התפנית שעשה ממניעים אישיים בחלקם.

"ההיסטוריה תבוא חשבון עם שרון", כתב אחימאיר. "היא תצייר את תמונת תקופתו בראשית הממשלה כתקופה של הרס – הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג". הוא מספר אנקדוטה על אישיותו של שרון. איך כתב לראש הממשלה נאום לרגל טקס הסבת שמה של דרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין, וזה, גופו כבד עליו אך כולו אומר נחישות, הידס לעברו וניגש ללחוץ את ידו של כותב הנאום, לומר לו תודה.

המחוות הקטנות האלה קנו רבים, לא רק את כותב הנאומים, אחימאיר (שגם כתב את נאום ההספד על יצחק שמיר המנוח, שנשא רה"מ נתניהו בישיבת הממשלה, עם היוודע דבר מותו). אולם יש רבים לא פחות שאותם מחוות אלה לא קנו. חנן פורת, למשל. אחימאיר יודע לספר, איך פורת המנוח, "שלא נמנה עם בוחרי שרון, שתמיד חשד בו, חנן שהיה עם מתיישבי גוש קטיף במאבקם העיקש, עד לרגעי הפינוי המרים, הרחיק לכת בביקורתו על שרון. בראיון האחרון עמו בכפר עציון, דיבר פורת על 'רשעותו של מנהיג, ששבר כדיקטטור את לבם של המתיישבים. על המעשים האיומים והנוראים שלו, לא יסולח לו'". "אריק שרון", פוסק עורך "האומה", "הביא על עצמו במו-מעשיו אמירה זו".

אולם פורת – כמו אחימאיר וכרבים אחרים – סמכו על שרון, לעתים נהגו כלפיו בהערצה חרף כוחניותו הידועה, בגלל ההבדל הגדול בין אריק לבין מנהיגים אחרים בליכוד: עקרונותיו היו כפופים לאינטרסים לאומיים, ביטחוניים ופוליטיים, שאותם הבין כצו השעה וכמתחייבים מן המציאות שבה נתונה ישראל. לכן, הקים את ההתנחלויות. בשל כך, עלה להר הבית בשיא המתיחות עם הערבים ו"זכה" לעלילה שלפיה בגללו פרצה האינתיפאדה השנייה. בדיוק בגלל זה, קיבל בבחירות 2003, מספר מנדטים עצום בהשוואה לכוחו היחסי של הליכוד כיום, במסגרת השותפות עם 'ישראל ביתנו'. וזו גם הסיבה שהחליט לעקור את גוש קטיף ולהרוס את בתיו מן הטפחות ועד המסד.

האידיאולוגים הרביזיוניסטים ומתיישבי סבסטיה וקדומים חברו לשרון משום שידעו, כי אין לו מחויבות אידיאולוגית, לא לתורת ז'בוטינסקי ולא לתורת הרב קוק, אלא לפרשנותו הניצית את המצב הפוליטי, הלאומי והביטחונית. הם ראו בו פרגמטיסט קיצוני שיכול להקים יישוב ביעף, בין אם ירצו בכך האמריקנים, ראש הממשלה וחברי הכנסת, ובין אם לאו. ולכן, הברית הזו עברה מהעולם כששרון הבין, כי אין לישראל שום אינטרס להיות נוכחת בעזה, עת "יוזמת ז'נבה" של ביילין, "מפת הדרכים" של בוש והמציאות הקשה שחוותה ישראל לאחר מבצע "חומת מגן", נושפות בעורפו. הפרגמטיזם הזה לא היה אידיאולוגי. הוא היה ציוני, אך חף מכל נאמנות לאידיאל אחד גדול. ועם בוא הרגע המתאים, הפך שרון את עורו. אחימאיר, פורת וחבריהם נותרו המומים, ובצדק. אך הבעיה לא הייתה באופיו של מנהיג הליכוד, אלא בהבנתם אותם: הם אלה שלא הבינוהו כהלכה. הוא מעולם לא שר את פסוקיו של ז'בוטינסקי בשירו, "שמאל הירדן". "אִם אַרְצִי דָּלְלָה וְקָטֹנָה הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ. מִשְׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה וְיַרְדֵּן, הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע", שורר ראש בית"ר. מה לזה ולאריק שרון.

ה. אפילוג

שורות אלה נכתבות לפני הבחירות לכנסת ה-19. לימין הארצישראלי, הטריטוריאלי, קם מנהיג חדש. נפתלי בנט. הסקרים צופים לו מנדטים רבים, שאותם יגרד מן הקולות שצפויה הייתה לקבל החבירה הפוליטית בין ראש הממשלה, נתניהו, לבין שר החוץ לשעבר, ליברמן. בנט דיבר על כך שיבקש שישחררוהו מפינוי יישובים עם בוא העת. זו הייתה קריאה מוסווית לסרבנות, לפחות לכאורה. קשה להעלות על הדעת שנתניהו – עטוף בפחדים קמאיים, הנתון בצבט הדוקטרינות של אביו המנוח, פרופ' בנציון נתניהו – יעשה את מעשה שרון. אך בנט אותת מראש: הפעם זה לא יקרה. אם תנסה לפנות יישובים, נפיל אותך. שרון לא היה תלוי באנשי המפד"ל. הפעם, בנט ואנשיו כורכים את החבל סביב ראשו של ראש הממשלה. הם, וכמותם אנשי הימין הקיצוני בליכוד – משה פייגלין, דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב ואחרים – לא יהססו למשוך בחבל אם יעלה נתניהו על דעתו לעשות את מעשה שרון. בעוד שרון יצא להקים מפלגה והצפי היה 50 מנדטים, לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לנוס לחווילתו שבקיסריה.

אולם יש באופטימיות נוכח התחייה הזו של הימין הארצישראלי משום טעות קשה. הפור נפל. ההזדמנות ההיסטורית ליישב את כל חבלי המולדת, את כל אדמות יהודה ושומרון, ולשמור על כל היישובים שם, הוחמצה. ההתיישבות עשתה טעות היסטורית כאשר בחרה בברית עם הליכוד. היא טעתה עוד יותר כשביכרה את הברית עם אריק שרון. את הלגיטימציה שלה קיבלה ההתיישבות מתנועת העבודה. מאלה שלחמו בפלמ"ח וב'הגנה' והקימו את התנועה לארץ ישראל השלמה. הליכוד, כתנועה שקמה מן המחתרת, שיוותה להתיישבות אופי חתרני-משהו. שרון, שייסד את הליכוד ללא מחויבות לאתוס הלאומי מימי המחתרות, ביצע את פניית הפרסה שמפלגת העבודה לא הייתה מבצעת מעולם. ספק גדול אם רבין או פרס היו מעלים על דעת לשלוח את הבולדוזרים לחסל את גוש קטיף. לא מוטה גור ולא עזר וייצמן, לא חשבו מעולם על למוטט כך את אותם יישובים. בלי משא ומתן, ללא דיונים. כפי שהוקמו, כך פונו.

עתה, הימין מבקש לחשק את נתניהו. להכריחו לסגת אל קווי טרום ההתנתקות. בלי מדינה פלשתינית. בלי מחשבה על נסיגה מגרגר אדמה אחת. בנט מציג תכניות תמוהות כמעט, עם סיפוחי שטחים, ניהול עצמי לפלשתינים. הוא חוזר אחורה, לימים שבהם ביקש פרס לשכנע את שמיר לקבל את 'תכנית לונדון', וזה בסרבנותו מיאן לעשות כן, והחמיץ את הרגע האחרון שבו ניתן היה לקבל הסדר עם הערבים ללא נוכחות של אש"ף ביהודה ובשומרון. אולם נתניהו, שיהיה מסונדל מימין מכל הכיוונים, לא יוכל לחזור אחורה בזמן, גם אם ינהג כמנהגו ויבקש לתמרן ולתכך על מנת לשרוד בשלטון. אם יבקש להימנע מלהפוך את ישראל לספרטה מזרח תיכונית, ואת ירושלים לפיונגיאנג, יצטרך להיפרד מחלקים גדולים בליכוד. וגם מנפתלי בנט ואנשיו.

הימין הארצישראלי ממשיך לדבוק בליכוד. הוא מאמין, כי יוכל למנוע נסיגות עתידיות. שם, מסרבים לראות את המאבק בפריזמה הנכונה, ולפעול בהתאם. נתניהו ערער בדרכו גם את הלגיטימיות היחסית שממנה נהנו גושי ההתיישבות וירושלים. רמת שלמה, למשל. הם רוצים בשותפות עם אדם שבהתנהלותו מחזיר את גבולות 67', ללא גוש עציון ומעלה אדומים, לתודעה הפלשתינית והעולמית. הם ממשיכים להאמין, כי מהתנועה הזו תבוא להם הישועה. בדרכם המיוחדת, יחטפו סטירת לחי מצלצלת. יכול להיות שבאותה הזדמנות, ישליכו את נתניהו ללא רחמים. אך זה יהיה כבר מאוחר מדי.

בסופו של יום, לא יהיה מנוס. ההתיישבות תצטרך להתלכד בתוך הגושים. המאבק יהיה על הלגיטימיות של החזקת ישראל באותם שטחים שבהם מצטופפים רוב המתיישבים. בהינתן סירובו של הימין הארצישראלי לחבור לאותם גורמים שחברו אליו בראשית ימי ההתיישבות, להצטרף אל המרכז הפוליטי הישראלי, ולהצטרף דווקא לליכוד, ימצאו עצמם המתיישבים נאבקים לא רק על בית אל, חברון וקריית ארבע, אלא על אלון שבות, אריאל ויישובי חבל בנימין. הברית עם התנועה הרביזיוניסטית, להבדיל מהברית עם תנועת העבודה, היא ברית של מלים. ברית שכתובה על נייר ולא חצובה באבן. במקום לאמץ את תכנית אלון של מפלגת העבודה, השומרת על גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים, הם דפקו על דלתו של שרון שהבטיח להם, כי נצרים תיוותר לעד על מכונה, משל הייתה רמת אביב. שרון לא שיקר להם. הוא הבטיח הבטחה שראה לנכון כהולמת את תפישתו הביטחונית לאותה עת. כשהאינטרס השתנה, כך השתנה גם היחס למתיישבים. הוא הבטיח לפנותם, והם לא ידעו את נפשם.

פריחתו של הימין הטריטוריאלי בבחירות הקרובות לא תהיה אלא שירת הברבור שלו. בסופו של יום, בבכרו מדינה דו-לאומית על פני כל שטח הארץ, מאשר מדינה יהודית על חלקה, איבד אותו ימין את אחיזתו בקרב חלק ניכר מהציבור. אם ירצה לממש את חזונו, יצטרך לצאת למלחמת אזרחים. אם יבקש לאנוס את נתניהו ללכת בדרכו, ימוטט את הליכוד על כל כנפיו. ואם ייכשל וייצא למלחמה אבודה על גורל כל שעל מרגביה של הארץ, ללא תמיכה ציבורית, יסיים את דרכו הפוליטית בבידוד גמור ומוחלט. אולי תהיה מלחמה בדרך, אפשר שתתחולל עוד אינתיפאדה. הימין הארצישראלי והליכוד המקצין תלויים עתה זה בזה. בסופה של הדרך, ימצאו עצמם תלויים זה ליד זה.

המשמרת האחרונה של אמנון ליפקין-שחק

אמנון וטלי ליפקין-שחק נמנו על מה שדליה רבין מגדירה "קואליציית יושבי 'דיקסי'", הלא היא מסעדת "דיקסי" המיתולוגית בתל-אביב. היושבים ב"דיקסי" הם הנגטיב של אלה שעמיקם גורביץ' מגדיר כיושבי "שולחן גולי 'כסית'". אלה היו ימים אחרים שבהם האליטה הישראלית השתחררה מהמיתוסים המייסדים של ישראל הישנה. הימים שאחרי סוף שנות השמונים. ישראל הוותיקה ציינה את שלהי העשור – שהחל בשנת 1979, בהלוויה הממלכתית שערך שלמה להט לחצקל איש כסית לאורך רחוב דיזנגוף בתל-אביב – במסיבת הפרידה הגדולה מדן בן-אמוץ בחמאם ביפו, המסיבה שאותה הגדיר אמנון דנקנר בראיון שנתן לא מכבר ל"הארץ" כחלק מ"תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת הייתה המסיבה של המשמרת היוצאת".

דליה רבין מצאה רבות מן המשותף בין אביה לבין ליפקין-שחק, וכך גם שררה הידידות בין טלי ובין האם, לאה. "דיקסי" המלבלבת ו"כסית" הגוועת סימנו את שנות האוטופיה המחודשת של השמאל הישראלי. כשב"צוותא" ביכו את קריסת המולדת השנייה, התנועה הקיבוצית החלה מתפוררת והימין הארצישראלי פרפר את פרפורי-גסיסתו האחרונים, עת הובס יצחק שמיר בבחירות 92', האליטה של תנועת העבודה, שליפקין-שחק היה ללא ספק בשר מבשרה, השליכה את יהבה על בשורת השלום עם הערבים, שהחל מתנפץ לאחר הסכמי אוסלו ופיגועי-הדמים של חמאס, תחת עינו העצומה של אש"ף, בלב תל-אביב.

כדי להבין את ההבדל בין החבורה שהתגודדה סביב אנשים כמו משפחת רבין, לבין החבורה שסבבה סביב דמויות כמו רחל ואורי אבנרי, צריך לקרוא את דמותו של אמנון ליפקין-שחק: ביטחוניסט ואיש שמאל ציוני, אדם שמגיע מן המילייה המרכזי של החברה הישראלית, השילוב של ספרא וסייפה. למרות העובדה ששחק היה חתום על "יוזמת ז'נבה", לא היה בו את הלהט המהפכני שאפיין את אורי אבנרי. אולם אבנרי, שציין השנה את יום הולדתו ה-89, וליפקין-שחק, שהלך לעולמו בטרם מלאו לו 70 שנה, מתחברים במקום אחד מרכזי: הם אליטת העבר. הם אנשי האתמול.

חילופי-המשמרות שעליהן דיבר דנקנר במסיבה של בן-אמוץ, כשעמוס קינן מהלח"י שר להכעיס את "חיילים אלמונים" לפלמ"חניק הגוסס מסרטן, שבשינוי שמו ממוסיה תהילימזוגוער שינה גם את כל עולמו המחשבתי, התרחשו שוב בשנת 1999, עשר שנים אחר כך, כשקמה לכמה רגעים ממשלה בראשות האנשים שישבו עם רבין ב"דיקסי". ב-2001, אריאל שרון והליכוד כבר הכניסו לחברה הישראלית את עולמם של הנרדפים והמוקצים והמשוקצים. אמנם אריק ולילי היו מעורבים באי-אלו שנים במילייה הישן ההוא, ואפילו השתתפו כמדומני בשנת 1984 באירוע הגדול "הדרן לתל-אביב" שבמרכזו היה שמואל רודנסקי המנוח, לצד אישים כמו רפאל קלצ'קין מזה ואפילו יעל ורחבעם זאבי מזה, אך בסוף שנות התשעים שוב התחלפו המשמרות. הליכוד על צורותיו השונות, כולל קדימה שהוקמה בדמותו של שרון, עלה לקידמת הבמה. וגם שרון הסתלק.

ליפקין-שחק מצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית לאחר הרפתקת מפלגת המרכז, ומיאן לשוב אליה, חרף ההפצרות הרבות. אולי הבין כי תמה התקופה. אחרי היוודע דבר מותו נזכר עו"ד אלדד יניב, אז יועצו של ברק, איך הגיע לליפקין-שחק החולה. "זה היה בשנת 2000", כתב יניב בחשבון הפייסבוק שלו. "אמנון ליפקין שחק היה שר בממשלה. אהוד ברק היה ראש הממשלה. אני הייתי ראש המטה האישי של ברק. פקיד ממשלתי. פרשת העמותות הייתה בחקירה. הכיסא של ברק רעד. ברק חשב שהדרך לטשטש היא לגרום לפתיחת חקירה פלילית נגד מפלגת המרכז. נשכרו חוקרים פרטיים שהחלו באיסוף חומר על דרכי המימון של מפלגת המרכז. הגשנו תלונות למשטרה בדרישה לפתוח בחקירה. נגד שרים בממשלה. איציק מרדכי. שחק. גם נגד דן מרידור. הגשנו אותן כמו שפנים. כפונים ציבוריים אנונימיים. זו אחת הפרשות שאני הייתי מעורב בהן. אחת המבישות מכולן. ראש ממשלה מחולל חקירות משטרה נגד שריו כדי לחלץ את עצמו".

"כשהתחלתי בתיקון חיי", הוסיף יניב, "החלטתי לספר לשחק את הסיפור. את חלקי. ולבקש סליחה. הגעתי אליו למשרד בתיווך חבר. גיל. שחק הקשיב. אני דמעתי וסיפרתי ובעיקר התביישתי. הייתי בטוח שעוד רגע שחק זורק אותי מהחדר. הוא קם מכיסאו. בעזרת מקלו. דידה לקראתי. חיבק אותי חיבוק גדול ואמר לי: 'אתה גבר. היית ילד. אתה לא מכיר את אהוד באמת'. ואני בכיתי ואמרתי לו: 'במקומך לא הייתי סולח'. אני אחר, ענה שחק ועשה תנועת ביטול רבינית בידו. 'יאללה, תלך לעבוד', אמר לי. 'מספיק. יש לי עוד מעט ישיבה חשובה'".

אבל יניב לא הבין, כי הסליחה הפרטית שביקש מליפקין-שחק הייתה עבורו הרמטכ"ל לשעבר בגדר תקרית שולית. לעתים, מה שנראה בעינינו כאפיזודה חשובה בתהליך פנימי, לאחרים נראה כאנקדוטה קטנה. ליפקין-שחק הבין, יותר מכל אחד אחר, כי המשמרת של הדור שלו נגמרה. הוא כעס על קברנהּ, אהוד ברק. "מופת של אומץ לב", הגדיר אותו ברק כששמע על מותו. אילו היה שומע המת את ההספד, לא היה נוחר אלא בבוז גדול.

משני בכירים במערכת הפוליטית ביקש שחק להיפרד. מבנימין נתניהו ומשמעון פרס. זו הייתה פרידה כפולה: פרס, השריד האולי-אחרון לאותה אליטה שגרה ברמת אביב הישנה וחלום השלום התנפץ בפניה, ונתניהו, שבכהונתו הקרובה יחתום את הגולל על משמרתו-שלו שהחלה אי-שם בשנת 1996, ועתה הוא מסיימה, מוקף בקיצונים, טובע בתוך הביצה העמוקה של תרבות הנגד הלעומתית שטרח לטפח כל השנים, מוצא עצמו מוקף באנשים שבינו ובינם אין ולו דבר.

נתניהו התקשה בשיחתו עם שחק. מצב רוחו, כך מספרים, היה עכור. כי בפרידתו זו היה יותר מאשר פרידה מאדם על ערש דווי. ליפקין-שחק חשב שנתניהו מסוכן לישראל. תהום עמוקה שררה ביניהם. אך רוח הרֵעות הגדולה לא תמה. ועכשיו, נתניהו נותר לבדו. הרמטכ"ל המת החזיר ציוד, ואילו הגבר הנוקשה והמאופר, החנוט לעד בחליפה ושבוי בידי קיצונים וחשודים בפלילים ואלה המתחזים לתומכיו בשעה שאין ברצונם אלא לרשת אותו, אותו גבר ההולך ומזדקן, שייבחר שוב לראשות ממשלת ישראל, ייאלץ לסגור את משמרתו הבאה, יהא הדבר כאשר יהא, מבלי שאותה משמרת ישנה של רֵעים-יריבים, תהיה שם ולו כדי להתנגד לו. וכאשר תתפוס המשמרת החדשה את מקומה, יוכל נתניהו להתפנות לכתיבת זיכרונותיו, וגם לליפקין-שחק יהיה שמור מקום בהם. אלא שכאשר יפנה ראש הממשלה את חפציו, אולי בעוד שנה, אולי בעוד שלוש, מביתו שברחוב בלפור בירושלים, יגלה גם הוא, כמו ליפקין-שחק, כי ישראל שינתה את פניה. ואולי אז ישוב לדמות הרמטכ"ל לשעבר ויעשה את חשבון-נפשו.

שהרי ככלות הכול, ליפקין-שחק הוא מסוג האנשים שעליהם אמר האלוף שמואל גורודיש, "הייתם כמו עמוד האש לפני המחנה, לוחמים כשאתם יורים ובוערים, יורים ובוערים". ועכשיו אנחנו בוערים-בוערים, ואין איש שיכבה את מאכלת האש שמכלה את גופנו הלאומי.

"אריק שרון הציל את חיי". הבמאי קלוד לנצמן בשיחה עם דוד מרחב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2011

"אני מצטער שנאלצת להמתין", מגרד קלוד לנצמן בפדחתו לאחר שאיחר בחצי שעה לראיון שקבענו במלון שבו התאכסן בתל-אביב. "אני יודע שגם לפגישה עם אריק שרון איחרת, אז אני לא לוקח את זה אישית", הרגעתי אותו. לפני שאנו מתחילים בראיון, מורה לנצמן למלצרית הצעירה לבוא. הוא אוחז בידו ומבקש ממנה אספרסו הפוך – וחזק. היא מחייכת, משתחררת בעדינות אסרטיבית מהלפיתה ואנו מתחילים.

עבור ישראלים רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, "שואה". אורכו – תשע שעות תמימות – והבחירה המודעת לראיין ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהשואה עצמה, הפכוהו לאחד הסרטים החשובים בז'אנר. לנצמן לא אהב סרטי שואה כמו "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג; מבחינתו, "שואה" היא ה"מגנום אופוס" שלו – המפעל הגדול ביותר של חייו. בגיל שמונים וחמש, לנצמן מקיים מערכת יחסים הדוקה עם ישראל – והיהודים. מלבד "שואה", שהוקרן ב-1985, ביים לנצמן גם את הסרטים "מדוע ישראל?" (1973) ו"צה"ל" (1994). בשנת 1997 ובשנת 2001 יצאו לאקרנים שני סרטים שבהם נכללו סיפורים שלא נכללו ב"שואה": האחד, סרט בשם "Un vivant qui passe", המגולל את סיפור איש 'הצלב האדום' שיצא בשליחות הארגון כדי לדווח על הנעשה בגטו טרזיינשטט, והאחר "סוביבור" העוסק במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור ובבריחה מן המחנה. באחרונה, יצא בישראל התרגום העברי לספר הזיכרונות שלו, שפורסם בצרפת בהוצאת 'גאלימאר' היוקרתית, תחת השם "הארנב מפטגוניה".

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

כששאלתי את לנצמן מדוע בחר לכתוב את זיכרונותיו בעצמו ולא להפקיד את המלאכה בידי איש אקדמיה, הוא מתרעם. "אני סופר; כתבתי במשך כל חיי. אני אמנם במאי סרטים, אבל אני גם סופר. כתבתי כמה וכמה ספרים ומאמרים בחיי. כתבתי את הספר הזה משום שמדובר באמת בספרות ולכן הספר גם היה 'בסט סלר' בצרפת". לנצמן, שבסרטו "שואה" ישנה סצנה ובה דמות ארנב המתגנבת מתחת לגדרות התיל של מחנה בירקנאו, רואה בשם שבחר עבור ספרו ביטוי לשורד האולטימטיבי.

"הספר הזה חשוב מאוד עבורי, והוא חשוב לי כמו סרטי 'שואה'", מבהיר לי לנצמן. ."זה היה מאמץ אינטלקטואלי חזק מאוד, וספר קשה מאוד לכתיבה. זו לא אוטוביוגרפיה קלסית, אלא ספר שמסרב לכרונולוגיה. הסיפור שלי הוא סיפורה של המאה העשרים. הייתי מעורב בדברים חשובים מאוד, פגשתי באנשים חשובים בשחקנים, בגיבורים, בסופרים. במערכות יחסים, בסקס. הספר הזה הוא מצחיק, למרות הכול. הוא מלא הומור. הספר שלי לא נכתב בקלות. למעשה, פשוט הכתבתי אותו מהראש לאסיסטנטית שלי. והוא מספר את סיפור החיים שלי. על אמי, על אחותי שהתאבדה לאחר הרומן שהיה לה עם סארטר".

"לנצמן שחרר אותי מהגיל"

לנצמן נולד בצרפת ב-1925 וכבר בגיל 18 הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים, ה'רזיסטנאס'. גם אביו הצטרף למחתרת האנטי-נאצית, והוא-עצמו ארגן מחתרת קומוניסטית של בית הספר אשר בו למד. עם תום המלחמה, עקר לפאריס לחיות עם אמו ובעלה. היא עצמה התגרשה מאביו ב-1934 והתאהבה בפליט סרבי מהחוגים הסוריאליסטיים של פאריס.

לנצמן מדבר על אמו בהערצה. "היא הייתה אישיות חזקה מאוד, מעולם לא צעקה עלינו", הוא אומר. "היא נעצרה כמה פעמים על-ידי הגסטאפו ונאבקה איתם. היא נראתה יהודייה מאוד. אני אספר לך סיפור שממחיש את האופי שלה: במשרד של החוקר מהגסטאפו הייתה תמונה של הרמן גרינג, והיא העיזה לומר לו: 'תראה, הוא נראה יותר יהודי ממני!'". אמו, שנולדה באודסה והגיעה לצרפת כשהייתה בת שלושה חודשים בלבד, הייתה "מבריקה ואינטליגנטית. אביה היה יהודי אורתודוכסי שבנותיו לא עניינו. אמי שנאה דת. כל דת. היא אמרה לי שזו צביעות. היא לא האמינה בחיים שלאחר המוות".

אני שואל את לנצמן על יחסו שלו אל הדת. הוא אומר בנחרצות: "אני לא דתי. אבל אני מספר בספר שלי על הגילוי שלי את ישראל שקשורה ליהדות. ישראל נוכחת מאוד בספר שלי. עם זאת, אני גם לא נגד הדת. כשאני רואה אנשים רוקדים בשמחת תורה, או אנשים במאה שערים בבתי הכנסת, בישיבות, אני תמיד נרגש מזה. הם שומרים על היהדות". לנצמן מוטרד ממצבם של ניצולי השואה בישראל. "הממשלה בארץ צריכה לעשות משהו בעניין ניצולי השואה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני חבר בקרן שתומכת בניצולים ואנחנו עסוקים מאוד בשאלה הזו. אנחנו שולחים מדי שנה הרבה כסף לניצולים בארץ. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהסרט שלי, 'שואה', איננו עוסק בניצולים".

לאחר שלמד פילוסופיה בסורבון, וגם למד ולימד פילוסופיה בטיבינגן ובברלין, הצטרף למערכת כתב העת הפריסאי הנחשב, "זמנים מודרניים", והושפע מהזוג המפורסם ביותר של הבוהמה הפריסאית, הסופר, המחזאי והפילוסוף ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר.

אחד הדברים היותר "פיקנטיים" בספר שלך הוא הרומן שלך עם סימון דה-בובואר והנוכחות של סארטר בחייך. היא טענה ש"לנצמן שחרר אותי מהגיל". מה הייתה השפעה של הזוג המיוחד הזה עליך?

לנצמן מבקש לתקן אותי. "קודם כל, ההבדל בינינו לא היה כזה גדול: היא הייתה בת 44, אני – 27. על כל פנים, ההשפעה של סארטר עליי הייתה חשובה מאוד. התחלתי לקרוא את הספרים של סארטר בשלב מוקדם של חיי, ב-1943, את כתביו הפילוסופיים החשובים, למשל את 'הוויה ואין', ספר קשה לקריאה. מייד היה ברור שזו פילוסופיה של החירות, של החופש. סארטר היה קומוניסט, ואני עצמי-הייתי חבר בנוער הקומוניסטי, אך מעולם לא קראתי שורה אחת של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין. במקרה פגשתי חבר במפלגה הקומוניסטית. אבל יכולתי לפגוש מישהו. רציתי להצטרף ל'רזיסטאנס', שם הקומוניסטים היו חשובים מאוד. הם נלחמו בגרמנים. כיהודים שנלחמו, לא קראנו את כתבי מרקס; התאמנו בנשק כדי להרוג גרמנים ולקחת את הנשק שלהם. למרות זאת, הדור שלך חייב ללמוד על פשעי סטלין. על מה שהוא עשה ברוסיה".

לנצמן ממשיך להתרפק על זיכרון העבר, ואומר: "סארטר היה ההוגה היפה והחזק ביותר שהכרתי. הוא היה מכונה נפלאה כשהחל לכתוב. זה היה מדהים. הוא היה נדיב מאוד ברעיונותיו. כשסיימנו את הפגישות עמו במערכת של 'זמנים מודרניים', הרגשנו ששום דבר לא ישתווה לכך. סימון דה-בובואר הייתה משהו אחר: היה לי רומן עמה. הייתי האדם היחיד במשך שהיא חייתה איתו במשך שמונה שנים, כאילו היינו נשואים. לא הייתה לה שום מערכת יחסים מינית עם סארטר במשך שנים. לעולם לא הייתי מסכים לכך".

יותר מישראלי

בשנת 1952 הגיעה לראשונה לישראל. כשירד מן האונייה בנמל חיפה, היה הלום נוכח הנוף האנושי של ישראל הצעירה. לנצמן מסביר כי "עבור יהודי כמוני, להגיע למקום שבו כולם יהודים ורוצים נורמאליות, זה מבחינתי לא-נורמאלי. אבל מאז שהגעתי לישראל לראשונה, הרבה השתנה פה".

יש מי שסבור כי מאז דברים השתנו פה לרעה.

"אולי דברים השתנו לטובה. ישראל עבורי היא ה'טופ' מבחינות שונות. היא המציאה כלים מתוחכמים ביותר. ישראל הייתה תגלית אדירה בשבילי. גיליתי דרכה את הייחודיות היהודית. תבין, אני גודלתי ללא שום מסורת, היסטוריה ודת יהודית. כף רגלי מעולם לא דרכה בבית הכנסת, לא ידעתי מה זה פסח, מהו יום הכיפורים. ישראל היא מסתורין, וזה מתגלם בעשייה הקולנועית שלי. כל הסרטים שביימתי מעידים על מערכת היחסים הייחודית שלי עם מדינת ישראל".

כל השנים הבעת התלהבות גדולה מישראל. אפילו הייתה לך טיסה משותפת במטוס עם איתן בן-אליהו, לימים מפקד חיל האוויר. התלהבת מהרעיון של כוח יהודי עצמאי שמגן על מדינת היהודים?

"ראשית, שמחתי שטסתי משום שלא פחדתי מעצם הטיסה עצמה. אני זוכר שהגעתי לרמת דוד ונאלצתי לחכות בגלל תנאי מזג האוויר. איתן בן-אליהו היה אז הטייס, הוא קשר אותי לכסא וברגע שהמראנו נתן לי הוראות מה לעשות, אף על פי שלא טסתי לגמרי לבד במטוס. אני אפילו זוכר שטסנו גם מעל ביירות. זה היה מצחיק מאוד. הייתי גאה מאוד בעצמי שלא פחדתי. אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות נוספת. אהבתי את הצבא היהודי. זה היה הישג גדול מאוד, להקים אחרי השואה צבא כזה! תבין, הייתי בבסיסים צבאיים רבים. הייתי בחצרים".

אתה ממש ישראלי!

"אני יותר מישראלי! למשל, פגשתי את יצחק רבין ז"ל, שהיה מעריץ גדול של 'שואה'. זה היה בסוף שנות השמונים, אחרי ש'שואה' יצא לאקרנים, כשרבין היה שר הביטחון. הוא ניגש אליי וביקש ממני לביים סרט על מלחמת העצמאות. אבל אני לא הסכמתי כיוון שישנן שתי דרכים לדבר על העניין הזה: הדרך הערבית והדרך היהודית. ואי-אפשר לפשר בין הגרסאות".

אחת הדמויות שלנצמן עורג אליהן היא זו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. "אהבתי את אריק שרון!", לנצמן מתפרץ עם זיק של התלהבות בעיניו כשאני מזכיר לו את שמו של שרון.

בישראל היו ששנאו אותו.

"לא אני. הוא אדם מבריק, חזק ואינטליגנטי. הוא הציל את החיים שלי כשבמלחמת ההתשה, ב-68' או ב-69', הייתי באחד המעוזים על קו בר-לב. המצרים ירו ארטילריה ללא סוף. פעם אחת נורה פגז, הוא הפיל אותי על הרצפה, שכב עליי והציל את חיי. הוא הפך למדינאי. פגשתי אותו עשרה ימים לפני ההתקף הראשון, כאן בקריה בתל-אביב. הוא בן אדם. אני זוכר איך פעם אחת חיכיתי לו, אני איחרתי כמובן, והוא היה בפגישה עם סמדר הרן. הוא פגש אותה כמה פעמים בשנה. זה מראה לך מי היה שרון".

בשנת 2001, קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. בביקורו האחרון בארץ, ביקש לקדם את ספרו אבל גם להשתחרר מעט מהמהומה שסבבה אותו עת חזר בו מתמיכתו בהשתתפות צרפת במתקפה הצבאית על לוב. "כשהערבים החלו למרוד, הייתי בהלם מהעובדה שהם לא התחילו לדבר על ישראל והיהודים. זו הייתה טעות טיפשית של צרפת למהר לתקוף בלוב", קובע לנצמן. הוא זכה לביקורת נוקבת מצד הפילוסוף הצרפתי הנודע, ברנר אנרי לוי, המצדד במלחמה נגד כוחותיו של הקולונל קדאפי. "כתבתי מאמר ב'לה מונד' על כל הנושא הזה. לא אהבתי את מה שברנר אנרי לוי עשה. צריך לזכור שאיראן יותר חשובה מלוב", הוא פוסק, ונהנה מהבזקי הפלאש של צלם העיתון.

כשאני מנסה להציל מפיו של לנצמן התבטאויות מפורשות יותר בנושא האיראני, הוא מתחמק באלגנטיות. "אני נגד התערבויות בארצות אחרות", הוא אומר. אני מקשה ושואל אם מתקפה לא תגן על היהודים, הגנה שהייתה חסרה ליהודים בתקופת השואה "זו הייתה אופנה לאחר השואה לומר שאפשר היה להציל את היהודים. אבל אי-אפשר היה. בעניין התערבות צבאית באיראן, אני חושב שהמוסד יודע מה לעשות עם וירוסים", מחייך לעברי לנצמן, ומסיים את הראיון.

צ'ה שלי – ראיון עם העיתונאי ג'ון לי אנדרסון

פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.12.2011

צ'ה גווארה, המהפכן שכמעט וחולל מלחמה גרעינית, מייצג סוג לא מושחת של הנהגה, כזאת שחסרה בימינו. לעיתונאי ג'ון לי אנדרסון, כתב ה"ניו יורקר" ומחבר הביוגראפיה על צ'ה גווארה, יש הרבה מה להגיד על ספרו, הקשר שלו לאובמה, לנתניהו ולסכסוך באזור. ראיון

יש משהו מפתיע בדמותו של ג'ון לי אנדרסון, עיתונאי ה"ניו יורקר" שכתב את הביוגרפיה עבת-הכרס של המהפכן הדרום אמריקני צ'ה גווארה, שיצאה לאור באחרונה בהוצאת "מעריב". אנדרסון, עיתונאי גבה-קומה, מאפיר ומזוקן הגיע לישראל במיוחד לרגל תרגום ספרו (שהופקד בידיו הנאמנות של אריה חשביה), מגלם באישיותו מזיגה חד-פעמית כמעט: הוא גם מעריץ ("מוקסם", הוא מתקן אותי) את צ'ה גווארה, אבל באותה מידה מייצג את השמאל הליברלי הרך של פעם; הוא גם מאוהב ברעיונות של גרילה ומאבק לחופש, אך קשה למצוא אצלו הערצה לפלשתינים (הגם שהוא מבקר את ישראל). זה עשוי אולי להסביר את את השיח שהוא בוחר לנהל: שמאלני אבל מתון, ביקורתי אך חף מכל שנאה, הוגן בביקורת על ישראל אך עם מינון דל מאוד של חד-צדדיות.

אני פוגש באנדרסון בבית קפה ירושלמי כמה ימים לאחר שהרצה בפני מערכת "הארץ", העיתון היחיד שזימן אותו לפגישה עם בכיריו. תהיתי בקול רם אם אין זו אירוניה שרוב כלי התקשורת בארץ – למעט שני העיתונים האידיאולוגיים של השמאל והימין – התעלמו מביקורו. אולי זה לא מעניין אף אחד, הוא ניסה להציע הסבר בעודו בוחש בכוס הקפה שנחה על שולחנו. הדיסוננס הזה בין כתיבתו המצוינת של אנדרסון והמוניטין שלו בעולם, לבין האופן שבו הוא התקבל בארץ, מפתיע; שכן ספרו על גווארה הוא באמת מלאכת מחשבת של מחקר המתקיים בשטח ולא מספרייה אקדמית שכוחת אל, כתוב בשפה קולחת ובסגנון דרמטי ומרתק.

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה", הוא משחזר את ראשית הרומן בינו לבין אבי המהפכה הקובנית, שבמהלכו אף פגש את אלמנתו של גווארה ונסמך על שולחנם של בכירי המפלגה הקומוניסטית הקובנית. "הוא ייצג את תרבות-הנגד, את ההתנגדות למלחמה בווייטנאם. הוא היה כמעט אלוהים עבור דרום אמריקה. בשנות ה-80', התחלתי להתעניין באנשים שעסקו במלחמות גרילה, שנלחמו בעד רעיונות שאותם אנשים האמינו בהם. התחלתי לנסוע בעולם כדי לגלות את עולם ההתקוממות. בין סוף שנות ה-80' לבין ראשית שנות ה-90', כתבתי ספר על מלחמות גרילה, ושהיתי במחיצת מרקסיסטים, אסלאמיסטים ואנשי גרילה אחרים. כולם שאבו השראה מצ'ה גווארה. בעוד שבעולם המערבי הוא היה סוג של 'פופ אייקון', הרי שבעולם השלישי הוא הפך לסמל של מהפכה, ארכיטיפ שמנסים לחקות אותו".

אנדרסון מסביר, כי המהפכן המזוקן מהאי הקומוניסטי היווה מודל שכל תרבות ואידיאולוגיה הייתה יכולה להתחבר אליו. "צ'ה ריתק אותי כי הוא עבר תהליך של מיתולוגיזציה. היו פערים גדולים בקורות החיים שלו, והסתקרנתי במיוחד כשענני המלחמה הקרה החלו להתפזר עם קריסת הקומוניזם המזרח-אירופי. לכן, חשבתי שגווארה יכול להיות נושא מלהיב ומרתק לספר. הוא היה דמות שערערה על הגדרות קלות של מיהו הטוב ומיהו הנבל".

להסיר את הילת הקדושה

אנדרסון, שיציין בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-55, נולד בפלורידה. אמו הייתה מחברת ספרי ילדים ומרצה באוניברסיטת פלורידה. אביו היה כנראה הדמות שהשפיעה יותר על חייו: הוא שימש יועץ ל'סוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי', וג'ון הצעיר גדל והתחנך ב-7 מדינות, החל בדרום קוריאה ובאינדונזיה, וכלה בארצות הברית ובבריטניה. בשנת 1979, החל לעבוד ככתב ה"לימה טיימס" בפרו, ובמרוצת שנות ה-80' עבד ככתב ה"טיים מגזין" במרכז אמריקה. ספרו על צ'ה גווארה, "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן", מחזיק למעלה מ-800 עמודים באנגלית ו-780 עמודים בעברית. הספר פורסם בראשונה ב-1997, והגיע לישראל בתרגום עברי רק השנה – 14 שנים לאחר שיצא לאור באנגלית. ב-2002 וב-2004, פרסם אנדרסון שני ספרים נוספים, על אפגניסטן ובגדד, בהתאמה. אף אחד מהם לא הגיע למספר העמודים הרב של ספרו על המהפכן הדרום אמריקני שמצא את מותו ב-9 באוקטובר 1967 מידי מתנגדיו בבוליביה.

למרות העיסוק בדמות שעברה האלהה, אנדרסון לא עורר עניין רב בחוגי השמאל המקומי עם פרסום הביוגרפיה של גווארה. הוא לא הוזמן להרצות במועדוני המפלגה הקומוניסטית בתל-אביב, האנרכיסטים לא קראו לו לבוא לזרוק אבנים בבלעין, הפלשתינים לא סידרו לו פגישה עם הראיס וביקורו בישראל עבר בלי שהותיר כמעט חותם על הסצנה הרדיקלית. ואם לא די בכך, היו גם שסירבו לפרגן: חיים ברעם, אח של, עיתונאי "כל העיר" ואיש חד"ש, העיר בביקורת שפרסם ב"הארץ", כי אנדרסון אינו מדייק לעתים. "הביוגרפיה המרשימה הזאת אינה חפה מבעיות. הדוגמה הבולטת לכך היא החלק המספר על אודות המגעים שגרמו להצבת הטילים הסובייטיים בקובה ב-1962, שמסתיים בהפרזה הוליוודית טיפוסית", כותב ברעם. "אנדרסון מייחס את כל התהליכים הדיפלומטיים המסובכים, שקדמו להסלמה הכה משמעותית במלחמה הקרה, לגיבור ספרו, ובכך סותר את הניתוח המורכב שלו עצמו.

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

למעשה, כפי שאנדרסון יודע לספר לנו, ברית המועצות, בניצוחו האישי של מנהיגה ניקיטה חרושצ'וב, היא זו שיזמה את המהלך. האגף השמאלי בהנהגה העליונה הקובנית (ראול קסטרו וגווארה) תמך בהצבת הטילים באי הסמוך כל כך לחופי מיאמי והמנהיג פידל קסטרו, שהבין שהניתוק בין קובה המהפכנית לבין ארצות הברית נהפך לעובדה מוגמרת, ניאות. אבל אנדרסון מתעקש: 'בתוך כמה שבועות תביא העסקה שרקח צ'ה את העולם אל סף מלחמה גרעינית'. דרמטי, אבל שנוי מאוד במחלוקת. אירועי אוקטובר-נובמבר 1962 דווקא הוכיחו שהמעצמות הגדולות היו מוכנות לעשות הכל כדי שמלחמה גרעינית לא תפרוץ; גווארה והקובנים היו בעיקר פיונים במאבק הגלובלי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, וכל קביעה אחרת, גם לצרכים 'ספרותיים', היא טועה ומטעה".

כשאני מצטט בפני אנדרסון את הביקורת הזאת, הוא מעווה פנים. אני תוהה אם הוא מעריץ את גווארה עד כדי כך שכל מיני ישרא-קומוניסטים יתווכחו איתו למי ראוי לתת קרדיט בכל הנוגע לסכסוך שכמעט דירדר את האנושות למלחמה גרעינית. "מה שאני חש כלפי צ'ה גווארה הוא היקסמות, לא הערצה. היו בו היבטים רבים שלא אהבתי. הוא לא דמות שחור-לבן, כמו רובנו. בספר, רציתי למלא את החורים בחייו. במובן הזה, ערכתי לו דה-מיסטיפיקציה". אנדרסון תוהה אם ברעם מגיע מהימין.

לא, הוא דווקא מהשמאל.
"אה, השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא. הימין לא אוהב אותו כיוון שהוא כזה נערץ בעולם. תבין שלפניי, הספרים אודותיו עסקו במיסטיפיקציה או בדמוניזציה שלו. יש ניסיון להפוך אותו למעין פסטיש שחור-לבן. אני לא מסכים שצבעתי אותו בצבעים של הרפתקנות רומנטית. המרקסיסטים חושבים שהוא היה מושלם ויש כלפיו פולחן אישיות שבו הוא הופך למעין-אלוהים".

ובכל זאת, ברעם טוען – ומצטט אותך – שלשיטתך צ'ה היה אחראי לעניין משבר הטילים.
אנדרסון מתעצבן קלות, סוג של עצבנות ניו-יורקית מנומסת נוכח ביקורת של קומוניסט ישראלי מהפריפריה הירושלמית. "הוא בור. צ'ה היה האדריכל הראשי של יחסי קובה והסובייטים. הוא היה דמות מפתח במו"מ שהביא להבאת הטילים הסובייטים לקובה. צ'ה ופידל עברו לצד בריה"מ כי הם חשבו שהסובייטים ייצאו מנצחים מהעימות בין המעצמות, אף שבתחילה הם ביקשו לקשור יחסים עם ארה"ב".

כך או אחרת, לי הוא נראה דמות מסוכנת מאוד. הוא היה מהפכן שמסור לעמו, אבל גם אדם שעבור מהפכה עולמית מוכן לשרוף את הכול באש גרעינית. הוא גם הוציא להורג את מתנגדיו.
"הוא עבר תקופה קשה מאוד. הרי במלחמה הורגים אנשים. זה מה שאתם עושים כאן". אנדרסון מביט בי כדי לוודא שהפרובוקציה עבדה, וממשיך בידענות מופלגת שמאפיינת, מהיכרותי האישית, בעיקר מהפכנים מסורים: "היו 240 הוצאות להורג לאחר המלחמה. במהלך המלחמה, אסירי האויב לא הוצאו להורג. מרגלים ובוגדים – כן. לאחר ניצחון המהפכה, היו טריבונלים עממיים שערכו דיונים ציבוריים. מי שהוצא להורג היה אחראי לפשעי מלחמה. במהלך השנים שצ'ה וחבריו שהו בערים, נוהל נגדם טרור מצד משטרו של בטיסטה. כשהם הגיעו להוואנה, מתנגדי המשטר ברחו, ומי שמצאו שם – ירו בו. זה לא היה טיהור סטליניסטי. גווארה לא המשיך להוציא להורג אנשים לאחר מכן. הוא לא הוציא להורג אף אחד. הוא כנראה היה צריך לעשות את זה, אבל לא עשה". אנדרסון, עושה רושם, נהנה מהרושם המתעתע הזה שהוא מותיר בשומע: עיתונאי מהפכן? אולי סתם חובב מהפכות? היסטוריון מגויס? קשה להכריע.

דומה לפלשתינים אבל שונה

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928, הבכור בבניה של משפחה ארגנטינאית אמידה עם שורשים איריים-באסקיים-ספרדיים. מגיל צעיר החל גווארה לקרוא את מרכס, ועינו שזפה גם את כתבי פרויד, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא ואחרים. הוא היה נשוי פעמיים, ומנישואיו נולדו לו 5 ילדים. הוא למד הנדסה בקורדובה, ועם מות סבתו שגססה בעקבות אירוע מוחי, וגם בשל מחלת האסטמה הקשה שממנה סבל, החל ללמוד בדצמבר 1947 רפואה בבואנוס איירס.

במסעותיו הפך מודע לקבוצות שלמות, עניות ומדוכאות, בהן האינדיאנים הנשכחים. בפגישותיו בדרום אמריקה החל לפתח תודעה מהפכנית, טיפל במצורעים, עסק בצילום ובעיתונאות, כתב על שבטי המאיה והאינקה וב-1952 שב לבואנוס איירס כדי להשלים את מבחניו. הוא עבד בבתי חולים בגואטמלה ובמקסיקו סיטי, וכעבור פחות משנה הוסמך להיות רופא. במקסיקו, פגש את האחים ראול ופידל קסטר והצטרף לאימונים גרילה מהפכניים. המהפכנים הצעירים נעצרו, שוחררו והפליגו בלוויית 82 מהפכנים נוספים על סיפון ה"גראנמה" אל היעד: קובה. חייליו של בטיסטה, שליט קובה, שהוגדר על-ידם כמי שניהל את "בית הזונות של האימפריאליזם" לאור תיירות הזנות המפוקפקת שם, ביקשו להניסם ונלחמו בהם. המעטים שניצלו מהעימות עם הצבא, ברחו להרים וצ'ה זכה לדרגת מפקד בצבא קסטרו.

גווארה החל את מסעו להבסת השלטון המושחת בקובה כאשר בשלהי 1958 פיקד על כוח צבאי קטן של מורדים שהתקיף את הצבא המאומן של בטיסטה. האגדה מספרת, כי חיילים אף ערקו לטובת הגרילה הקומוניסטית הנחושה. כעבור שנה, נמלט רודן קובה מהאי ובאמתחתו 40 מיליון דולר. גווארה ביקש להעלות את רמת הרפואה הירודה בקובה, למגר את העוני הקשה ולהציל את בריאותם של תושבי האי הקומוניסטי הצעיר. הוא הקפיד לבוא בחשבון עם מתנגדי המשטר, ובמשך ארבע שנים הוציא להורג את מתנגדיו, כשההערכות נעות סביב 150-500 איש.

המהפכן חסר המנוח התקשה להסתגל למציאות בלתי-הרפתקנית ומחייבת של ראש מדינה: הוא ביקר בחלק ניכר ממדינות העולם, ובמשך 6 שנים היה שר התעשייה בקובה ונשיא הבנק הלאומי שם. אולם עמדותיו המהפכניות, חצי מאואיסטיות-חצי טרוצקיסטיות, ציננו את היחסים בינו לבין פידל קסטרו, שסלד מן הביקורת של גווארה על הסובייטים, שלא היו דיי מהפכנים לטעמו. הוא החליט לייצא את המהפכה הקובנית למדינות נוספות, בהן אלג'יריה, קונגו ובוליביה. ב-9 באוקטובר 1967 נתפס גווארה על-ידי הצבא בבוליביה והוצא להורג. רק כעבור 30 שנה, הועברו עצמותיו לקבורה בקובה בטקס שבו השתתפו למעלה ממיליון איש. גווארה, אגב, הספיק לבקר בעזה ב-1959 ואף הותיר צילום שלו עם אנשי הרצועה.
אנדרסון מודע לניסיון שנעשה לא-אחת, לגזור גזירה שווה בין הטרור הפלשתיני לבין הגרילה הקובנית בראשות גווארה. "לפני שעורכים השוואה, צריך לזכור שהמהפכה הקובנית הייתה תוצר של שנות ה-60' וה-70'. עם זאת, לכל תנועות ההתנגדות יש מאפיינים משותפים. אפילו מתנגדיו של צ'ה גווארה העריצו אותו. לערבים הייתה הנהגה רעה לאורך השנים, וצ'ה בהחלט מהווה דוגמה למנהיגות אחרת, שמעולם לא הזדקנה והושחתה, ושילמה מחיר על אמונותיה. לא רק פה אלא גם בפקיסטן ובפיג'י הפנים שלו הם פני המרד, מלאות כעס".

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

ובכל זאת, כדאי להזכיר שבמערב, צ'ה גווארה הפך לאייקון של תרבות הצריכה, עם חולצות טי והדפסים של דמותו עליהן. יש שוני בין התפישה שלו במערב לבין האופן שבו רואים אותו במקומות אחרים.
"זה אולי רוקן מעט את הדמות, אבל המסר עדיין שם. יש הבדל בין צ'ה שנמצא בבוטיק לבין צ'ה שמופיע על החולצות בכיכר רבין או בהפגנות נגד הג'י-שמונה. עדיין המסר המהפכני נותר על כנו. עובדה שהספר שלי ממשיך לצאת בשפות שונות בעולם, בסין למשל. צ'ה נשאר סוג של מופת. הוא דמות שניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים. מתנגדיו של צ'ה יודעים את מה הוא מייצג ולכן מנסים לשים אותו בתבניות פשטניות. הרי יש הרבה אי-שוויון ושחיתות בעולם ולצ'ה יש מסר של שינוי החברה. בעולם השלישי יש הערצה רבה ומודעות גבוהה למי שצ'ה היה ולמה שהוא סימל".

קואליציה נטולת אושר

מחמוד אחמדינג'אד והוגו צ'אבז הם רק חלק מהקליינטים שאותם ראיין אנדרסון לאורך השנים. הוא בילה זמן ניכר בלוב, ביקר לא אחת בטהרן, פגש את מתנגדי המשטר והגיע עד ללשכת הנשיא אחמדינג'אד. את קדאפי, אגב, לא יצא לו לפגוש. התוצאה הייתה כתבת ענק מרהיבה שפורסמה ב"ניו יורקר", עם בונוס בדמות ראיון עם הצורר הפרסי. אפשר שסוד קסמו של ג'ון לי אנדרסון הוא הזהירות הפוליטית המופגנת שהוא מפגין, גם בראיונות לעיתונות בישראל. בוונצואלה, למשל, שורר לדעתו "בלגאן". את הימין שם הוא מגדיר כ"לא-אחראי" ו"אנוכי". לצ'אבז יש "כוונות טובות" אבל הוא מנסה "לחקות את הנוסחה של פידל בקובה". "זו לא מהפכה אמיתית. במהפכה אתה צריך להוריד את המסיכות", הוא חותם. אנדרסון, כך נראה, מקפיד לשבת על הגדר, לא להסתכסך עם אף אחד.

משום-מה, דווקא המהפכה הלובית זוכה לשבחים ממי שעשה התמחות פרקטית בעולם של גרילה ומהפכות. "זו מהפכה אמיתית. היא אלימה, המנהיג ומשפחתו סולקו, וכרגע יש ואקום שלטוני. לוב לא הייתה באמת מדינה. קדאפי היה המדינה".

כשנתפס, ניבא סייף אל-אסלאם קדאפי שבתוך שנה השבטים בלוב יתחילו להילחם אלה באלה. זה לא נראה לי כמו מהפכה אמיתית.
"יש סיכוי גדול שזה יקרה. המהפכנים מחפשים מנהיג, ומי שמנהיג אותם כרגע הם ראשי השבטים, טכנוקרטים או אסלאמיסטים. זו לא קואליציה מאושרת. אין להם יכולת ליצור צבא מאוחד. הם יזדקקו לעזרה רבה מן המערב. צריך לזכור גם, שחלק ניכר מהנשק שהיה בידי המדינה עבר לרשות המדינה. הסיכוי שהמהפכה שם תצליח הוא 50:50. באופן כללי, אני מעט פסימי לגבי המצב בלוב".

אתה מדבר על מהפכה אבל מי שהפיל את קדאפי היה המערב. אלה היו כוחות נאט"ו שעשו את העבודה. זו לא הייתה מהפכה עממית בנוסח קסטרו וגווארה.
"הם הפילו את קדאפי כי הם יכלו. הייתה אפשרות להפיל אותו עם הנוסחה של 'בלי טביעות רגליים באדמה'. זה היה שיתוף פעולה בין המורדים לבין נאט"ו. כאשר החלה שפיכות דמים, זה פשוט קרה. כשהגוש המזרחי התמוטט, זה התרחש בבת-אחת. הייתי ביקורתי כלפי נאט"ו, אבל בסופו של דבר זו הייתה הצלחה גדולה. באופן כללי, האביב הערבי הוא בעצם הר געש אחד גדול; אתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. זה דומה למזרח אירופה של פעם: אזור שאינו הומוגני באופן אתני, שהיה אטום במשך שנים".

ההתלהבות של אנדרסון מן המתרחש באזור נגמרת כשמתחילים לדבר איתו על ישראל והפלשתינים. כשהוא מתבקש לחוות דעה על הסכסוך המקומי פה, נדמה שהאוויר יוצא לו מן המפרשים. "יש תחושה גדולה של מיצוי בכל הנוגע לתהליך השלום", הוא קובע. "לישראל יש הרבה חברים, ובפרט בארצות הברית, אבח יש תחושה שזה נמשך זמן רב מדי. הסכסוך הבלתי-פתור עם הפלשתינים צריך להיפתר דרך משא ומתן כך שאפשר יהיה לסלק את הקיצונים".

לפי הניסוח שלך, ישראל היא בעצם בעיה למערב. אבל בארצות הברית, ולא רק אצלנו, יש אומרים שלמעשה ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו יש נוכחות מערבית רציפה. המדינה היהודית היא המעוז היחיד של המערב באזור.
אנדרסון לא מתלהב מן הקביעה הזאת. "איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים? באיזה אופן אתם עוזרים למערב להתמודד עם מה שמתרחש בסוריה? זה מורכב. אני מסרב לנוסחאות פשטניות ושטחיות של סנטורים אמריקנים ימנים, וגם של הקצה האחר. לשתי המדינה יש מערכת יחסים קרובה ועמוקה. זה עניין היסטורי שכנראה לא הולך להשתנות. מה שאנו רואים בממשל הנוכחי הוא ניסיון לזרז את קצב הפיוס ומציאת הפתרון. פיתרון הסכסוך עם הפלשתינים יהיה יתרון עצום למערב. המצב הנוכחי נראה לי כמו הצדקה לקיצונים להמשיך הלאה בחייהם. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם הנכון. עצוב לבקר במדינה שבה אתה רואה חומות. מה קורה בעצם בצד השני של החומה? זה חלק מישראל? זו מדינה אחרת? אם 60 שנים של השפלת הפלשתינים וניצחונם במלחמה לא הצליחו לסיים את הסכסוך, ומה שיכול לפתור אותו הוא פתרון של שתי מדינות, אז פשוט תעשו את זה".

נוירוטיות ישראלית

אנדרסון מקפיד להדגיש בפניי כל העת, כי הוא "איננו מומחה". אולם הידע שלו על הנעשה בישראל הוא רחב מאוד. אני מציין בפניו כי באחרונה עלה התיקון לחוק לשון הרע, המעלה את תקרת הקנס שניתן להשית על אדם או כלי תקשורת מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. אני מסביר לו גם על חוק העמותות שהועבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת. למרות המחויבות שלו לרעיונות של חופש עיתונאי, הוא בוחר להיזהר בניסוחיו. "יש כאלה שטוענים שישראל נמצאת על סף הפשיזם", אני מתגרה בו. הוא מנסה מעט להתחמק מן השאלה ("אין לי מושג מהו חוק העיתונות פה", הוא אומר), אך לבסוף נכנע: "באופן כללי, כשממשלות מתחילות לחוקק חוקים בכל הנוגע לחופש העיתונות, מניסיוני, זהו מדרון חלקלק המסכן את חופש הביטוי".

המעניין הוא שהמאבק נגד התיקון לחוק לשון הרע משותף לעיתונאים מהשמאל ומהימין בישראל. זה לא עניין של מחנות פוליטיים.
אנדרסון בוחר להתייחס במנותק מהשאלה. "מהאופן שבו אתה מתאר את זה, זה נשמע לי רעיון רע. זה נראה כמו ניסיון להפעיל לחץ כלכלי כדי להביא לצנזורה. זה אולי יגן על החזקים". הידע שלו, לעומת זאת, מפתיע כשזה מגיע לבית המשפט העליון. כנראה שבישיבת מערכת "הארץ" שבה השתתף, היה מי שדאג לטפטף לו את המסר המתאים. "בכל מה שנוגע למינוי פוליטי של שופטים, זה מסוכן. מערכת המשפט היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. מערכת משפט עצמאית חשובה על מנת שתהיה דמוקרטיה בריאה, על מנת שיתקיים שלטון החוק. כשאני קורא על חוקים כאלה, אני חושב על משטרים טוטליטאריים. זו נראית לי התנהגות נוירוטית. באופן כללי, הכול מתחיל להשתנות אצלכם. גם מערכות יחסים ארוכות עם השכנים שלכם. זה גורם לנוירוטיות, לחרדה. הקיטוב בין השמאל לבין הימין בישראל מדאיג. במקום תהליך של פיוס בין המחנות, אנו רואים קיטוב הולך וגובר. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם שיכול לאחות את הקרע".

פגשת בימי חייך הרבה מאוד מנהיגים. איך, לדעתך, תזכור ההיסטוריה את בנימין נתניהו?
"נחיה ונראה. זה עוד לא נגמר. לפעמים, זוהי הפעולה האחרונה שהופכת לרגע המכריע. נכון לעכשיו, אין לו מורשת גדולה. הרבה אנשים אהבו או שנאו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. איכשהו, הוא היה אסרטיבי מאוד. ידעת מה אתה מקבל ממנו. הוא היה החלטי מאוד. נתניהו הוא תקיף מבחינה רטורית, אבל לא החלטי. רטורית, הוא אסרטיבי. הוא כמו שחקן. ובכל זאת, הוא לא כזה זקן. תראה את רבין ופרס".

לאחרונה הייתה יוזמה בקרב חוגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית להחליף את הנשיא המכהן, ברק אובמה, במזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שגם דחתה את ההצעה. מה הם לדעתך הסיכויים, כמי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, שאובמה יזכה לקדנציה נוספת בנשיאות ארצות הברית?
"הילרי קלינטון היא אינטליגנטית, למדה המון מטעויותיה, יש לה הרבה הון פוליטי, אבל עוד לא הגיע הרגע שלה. אובמה אולי מאכזב רבים, אולם זה מפני שהוא אדם מתון. הוא איש של פשרה. אבל אחרי שמונה שנים של נשיאות בוש, נשיא של ירייה מן המותן, עברנו מאדם שבקושי יכול לסיים משפט באנגלית, לנשיא שיכול לחשוב שמונה מחשבות ביחד ולהגיע לסוף הפסקה. אובמה נבחר לנשיאות כאשר הכלכלה העולמית החלה לקרוס. הוא לא קיבל את ההזדמנות שלו". אני מנסה לגזור גזירה שווה בין אובמה לבין צ'ה גווארה. אנדרסון מצטחק. "צ'ה מעולם לא היה מדינאי או מנהיג פוליטי. הוא היה מהפכן", קובע אנדרסון. "גם אובמה מהפכן", אני מחזיר לו. "אובמה הוא לא מהפכן", מרצין איש ה"ניו יורקר". "ניהול הכלכלה שלו הוא לא מהפכני. הנסיגה שלו מהחלטתו לסגור את הכלא בגואנטנמו איננה מהפכנית. הוא מאוד מאכזב. הוא גם לא ביטל את האמברגו על קובה. הוא לא עשה ולו דבר אחד שניתן לזהותו כמחווה מהפכנית. האם לרפובליקנים יש סיכוי לנצח אותו? נראה. מיט רומני הוא אדם מבריק, פטריוט, עשיר ומחונך מספיק כדי לא להיות מושחת. הוא האדם המתאים עבור הימין. אבל מוקדם מדי לנבא אם רומני ינצח את אובמה".

"בכל מקום בעולם יש משבר של מנהיגות. תראה, אנחנו 60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום נשאר לא-שוויוני. העולם מתחיל להתרוקן מנכסיו. מה נעשה הלאה? אנו נצטרך מנהיגים חדשים, בעלי חזון, שיידעו מה צריך לעשות. באשר לארה"ב, אלה לא תהיינה בחירות שמחות. למען האמת, אני לא יודע מה יקרה בסופן. זה משפט מוזר לסיים בו ראיון, לא? לומר 'אני לא יודע'. דבר אחד אני כן יודע: בזמנים של משבר אמיתי, תמיד מתרחש הבלתי-צפוי. בעיתות כאלה, צומחים מנהיגים חדשים. לפעמים, המנהיגים הם כמו צ'ה גווארה".

מכתב פרידה: אילן גור-זאב 1955-2012

מכתב זה הועבר לפרופ' אילן גור-זאב אתמול. אילן גילה לפני שבועיים שהוא חולה במחלה קשה ונפרד מחבריו במפגש גדול שגם תועד הבוקר בחדשות ערוץ 2. כמי שמעריץ, אוהב ומעריך את גור-זאב, לא עמד לי הכוח הנפשי להגיע למפגש. חשבתי שהמכתב הזה יבהיר לו את מחשבותיי ורגשותיי. אילן הלך הבוקר לעולמו, ואיני יודע אם קרא את דבריי. הלווייתו תיערך ביום ו', בשעה 12:00, בבית העלמין גן עדן אשר בקיבוץ עין הכרמל. יהי זכרו ברוך.

דוד מרחב

‏יום רביעי, 4 בינואר 2012
‏ט' בטבת תשע"ב

אילן היקר,

אני כותב לך את המכתב הזה – או את האיגרת הזו כפי שאתה אוהב לקרוא לדברים בשפתך העשירה – בכאב רב. אני כותב אותה בכאב לא רק לאור הנסיבות הבריאותיות שבהן אתה מצוי, אלא גם משום שיש בי כעס רב על עצמי על שלא הקפדתי לעמוד עמך בקשר ולהמשיך את הדיאלוג שהתחלנו בו לפני שנתיים וקצת. יצא לנו לשוחח בטלפון ולהתכתב, ואף להיפגש שלוש פעמים בחדרך שבפקולטה לחינוך על הר הכרמל. חוויתי חוויה אינטלקטואלית יוצאת-דופן: לראשונה בחיי, פגשתי בפילוסוף. לא רק פרופסור לפילוסופיה, לא רק מרצה לפילוסופיה של חינוך; אלא גם אדם אשר חי את הפילוסופיה שבה הוא דוגל; גולה בעמו הנאמן לסביבתו, גולה אקדמי הדואג לאקדמיה, גולה הרואה את נוף גלותו כתבנית נוף הולדתו. הפילוסופיה של הגלותיות שלך, אילן, נובעת מכך שאתה חי בביתך. ואולי משום כך, אתה שוקד ועמל ללא הרף על שינוי פני החברה שבה את פועל, ומפעלך הנוכחי – המאבק הרעיוני-הגותי באנטישמיות החדשה – הציב אותך ואותי, חרף השוני המסוים הקיים בעמדות, בתפישות ובראיית העולם, בחזית משותפת. חזית זו, עבורך, היא המאבק נגד הפילוסופיה של הפרוגרסיביות החדשה והפסוודו-קדמה, ולמען הולדה מחודשת של ערכים הומניסטיים, כלל-אנושיים, שביסודם עומדת ישראליות מתקדמת המכירה בישראל, הרואה לנגד עיניה את עתיד היהודים, המקיימת בתוכה דיאלוג ביקורתי-אך-אוהב עם הסובב אותך. כהגדרת משה סנה המנוח, אינך חוזר בתשובה כי אם חותר לתשובה.

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

אני מוצא בך לא רק חבר, אלא גם שותף לדרך. כשם שאתה התחלת את דרכך בשמאל, גם אני התחלתי את דרכי בו, במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ושנינו עזבנוהו. דומני, ששנינו איננו בושים בכך. שותפות כזו הקיימת בינינו אינה מסתירה חילוקי דעות, אלא מכירה בהם ובלגיטימיות של השוני מול החשיבה האחידה, ומוצאת לעצמה נקודות חיבור. אני רואה בך מורה, ובכתביך אני מגלה את ההזמנה הגדולה לפילוסופיה שעיקרה חשיבה ביקורתית על החשיבה. לאורך השנים, אתה חווה כל העת בידוד מחד-גיסא, ואיתור מחודש של חברים ובני-ברית, מאידך-גיסא. זהו, ככל הנראה, גורלו של כל פילוסוף לשמו, מאז סוקרטס. הבחירה בנתיב הסוקרטי של הפילוסופיה, הדיאלוג, מול נתיבה האפל, ההיידגריאני, הפכה אותך לאחד מאנשי הרוח החשובים בדורנו, לפחות בישראל, לכל הפחות לדעתי. האם יש דבר חשוב מכך, שאדם מעמיד לעצמו תלמידים? האומנם יש הישג גדול מכך, שפילוסוף מעורר מחשבה מחדש בקוראיו? מיהו המאושר אם לא סוקרטס, המטלטל את עולמם של בני-שיחו? בדמותך, אילן, אתה מציית לאידיאל הסוקרטי. שילמת על כך מחירים רבים, ועמדת במרי. כתביך ומאמריך, תובעניים וקשים, האירו באור אחר את הפילוסופיה הכתובה עברית. ובניגוד לרבים מעמיתיך, אתה מתעקש לכתוב בעברית אל קהל קוראיך העבריים. ספרך הגדול, ה"מגנום אופוס" שלך, "לקראת חינוך לגלותיות", מצליח עד היום לזמן את קוראיו לחשיבה מחודשת. הגם שחלק מהשקפותיך ומדעותיך השתנו ברבות הזמן, אתה ממשיך לעמוד עם שתי רגליים חזקות ובטוחות על קרקע החקר הפילוסופי, סוג של פלוטינוס המתעלה מעל היומיום הקשה, ומגיע אל עולם אידיאי של נצח רעיוני.

פורפיריוס, תלמידו של פלוטינוס, מספר על מורו ורבו: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בכל הווייתו בגוף. מפני מידה זו נמנע מלספר במוצאו, בהוריו ובארצו. רחוק היה מלסבול צייר או פסל, וכפי שאמר לאמליוס, שביקש ממנו רשות להתקין איקונין שלו: 'כלום לא דיינו לשאת את הצלם, שבו עטפנו הטבע, שאתה דורש שאניח אחריי צלם של צלם, שמאריך ימים יותר כאילו זהו הדבר שראוי להסתכל בו?" (תרגם: נתן שפיגל). לא התביישת לא במוצאך, לא בהוריך ולא בארצך; אתה ברייה אהובה בין הבריות, הקמת משפחה לתפארת, ואף שאיני מכיר לא את אלונה ולא את קילה, אני יודע עד כמה אתה אוהבן, גאה בהן כפי שאתה גא בשאר צאצאיך, ועד כמה גדולה אהבתך אל משפחתך כאהבתך את הפילוסופיה. ועם זאת, תמיד בחנת את הנשגב ואת האידיאי, ולנגד עיניך לעולם עומד עולם המחשבות והרעיונות, ונתת את ידך בארצי וברוחני, בגשמי ובאידיאי כאחד. אינך מחובר לתרבות הסגידה לחומר, ואתה משוקע כראוי למקצועך במאמץ האינסופי, ואולי הסיזיפי, לקרב בין אוראנוס לבין גאיה.

אני יודע ששעה קשה היא לך, אשר בה אתה סוקר את ימי חייך, הישגיך, את מעשיך וימיך כשם שיר הסיודוס, ומתאמץ להספיק ככל הניתן לרוות מן האהבה הגדולה השופעת עליך מצד רעיך באקדמיה ובכל הנתיבים אשר בם פסעת. ולמרות הקושי הגדול אשר עמו אתה מתמודד, אני משוכנע כי אתה יודע שנוכחותך היומיומית בחיינו חשובה עד מאוד. לא עת לסיכומים העת הזו, כי אם זמן לחישול הרוח, למאבק למען החיים, למיצוי הזמן שנקבע לך על-ידי אלוקי ישראל על מנת לחזק אותנו במתנות הגדולות אשר אותן הרעפת ואשר מהן העתרת עלינו שנים ארוכות. משיחותיי עם תלמידך, ד"ר אריה קיזל, אני מבין שהעמדת תלמידים-חברים לדרך-שותפים אשר יעשו ככל האפשר על מנת לסייע בדרכך. זו זכות גדולה שנפלה בחלקך, שהרי אהבה ניתנת במשורה לבני אנוש, וכאן היא נשפכת כיין משובח.

אין זה מכתב פרידה כי אם איגרת חיזוק, הוקרת תודה, אהבה גדולה והערצה על תרומתך הגדולה. אני משוכנע שניפגש, אילן. ביום מן הימים, נשלים את שיחותינו הבלתי-גמורות על אפלטון והיידגר, אתגרי החינוך הביקורתי ואהבת הפילוסופיה. ככל חבריך, אני נוטל על עצמי חובה גדולה להמשיך במפעלך ולהיאבק למען קידמה חדשה, ברוח חזון הנביאים מזה, ותורת השלום הנצחי של קאנט מזה. אסיים בשיר שנכתב על פלוטינוס, ומופיע אצל ביוגרף הפילוסופים, דיוגנוס לארטיוס (תרגום: יונה ארואטי). זהו אמנם שיר על פילוסוף מן העבר, ואתה הנך פילוסוף של ההווה, אך יש בי תקווה גדולה, שתמצא בשיר זה נחמה גדולה.

אני שולח ידי אל הנבל לשיר שיר בן-אלמוות
על רֵעַ מרומם, אני שוזר
במפרט הזהב את המתוקים בצלילים אשר לנבל הערב.
אני קורא למוזות לפצוח איתי בשיר
במלוא קולן, בזמר קולח ומתואם,
כמו בעת שנקראו לצאת במחולות למען אייקידס,
נסוכות להט אלוהי ומזמורי הומרוס.
בואי אפוא, חבורת מוזות קדושה; בואי נרים קולנו
ונצרף לאחד את כל גוני השיר,
ואני פובוס, ששיערי עבות, אעמוד בראשכן.

הו רוח, אשר אדם היית לפנים! עכשיו אתה קרב
אל מנת גורל אלוהית יותר. הלא הסרת מעליך את כבלי הכורח
האנושי, נטשת בכוח-שכלך את מהומת הגוף הרועשת
ושחית אל החוף שאיתן בו הזרם,
רחוק מהמון החוטאים,
להציב רגלך על דרכה הקלה של הנפש הטהורה,
מקום שם זורחת סָביב ההילה האלוהית, שם חוקי האל
עומדים בטהרתם, רחוקים מחטא ומכפירה.
גם אז, כשהתנשאת להיחלץ מן הגל המר
של חיים יונקי-דם, מן המערבולת המתישה,
בלב המִשְבַּרים, בתוך נחשולי פתאום,
יש שגילו לך האלים הברוכים את הקץ הנכסף קרב והולך,
וכאשר הוסט שכלך אל דרכים נפתלות,
נסחף בדחפיו שלו אל שבילים עקלקלים,
יש שהרימוך בני האלמוות אל המעגלים הסובבים למישרין, אל הדרך
האלוהית
והם שולחים קרן אור איתנה
אל עיניך לראות מעבר לחשכת הצלמוות.

מעולם לא דבקה שינה מתוקה בעפעפיך,
כי פתחת מעליהם את סגור הערפל
הכבד, ונישא בשטף הסחרחורת ראית בעיניך
רבות ונפלאות, אשר לא בנקל יחזם איש
מאלה המבקשים את החוכמה.
עכשיו שוחררת מן הגוף וקמת מתוך בור הקבר
של הנשמה האלוהית, ואתה בא
בקהל החבורה הנעלה, שרוחות נעימות נושבות בה.
שם הרעות, שם תשוקת לב ענוגה למראה,
מלאה היגיון טהור, שופעת תמיד
נחלי אלמוות הנובעים מן האלים, שם כבלי
האהבה ומשב רוח מתוקה ואתה רוגע.
שם שוכנים בני גזע הזהב, גזע זאוס הגדול:
האחים מינוס ורדמנטיס, איאקוס
הצדיק. שם אפלטון, כוח קדוש, פיתאגורס
כליל-המעלות, וכל אלה אשר כוננו את מחול האהבה
בת האלמוות, ואלה אשר זכו בחברתם האצילה
של הרוחות הברוכים, שם מתענג הלב
על חדוות חג נצחי. הו אתה המבורך,
אשר נשאת עמל אין קץ! הנה עם הרוחות הקדושים
אתה מתהלך, ניחן בחיים כבירים.
הבה, מוזות, נפתח בזמר וניסוב בריקוד
לכבוד פלוטינוס המתענג, את אלה
הביע נבלי הזהוב על האיש המאושר.

שלך תמיד – בהערצה, בהערכה ובאהבה גמורה,
תלמידך הנאמן והמסור,

דוד מרחב

תמונה עם אריק שרון, ביקור אצל ערפאת – ערב לזכרה של רחל אבנרי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.7.2011

בכירי השמאל הקיצוני התייחדו שלשום במועדון "צוותא" עם זכרה של רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי. צעירים לא נצפו באירוע

"אם לי קראו חבר הכנסת ה-121, רחל אבנרי הייתה חברת הכנסת ה-122", אמר לי עורך הדין אמנון זכרוני כמה רגעים לפני שירד החושך על האולם והחל הערב לציון 30 למותה של רעייתו המנוחה של אורי אבנרי. זכרוני בן ה-76, ראשון סרבני השירות בצה"ל, היה ממייסדי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש', שקמה סביב העיתון שאבנרי היה מייסדו ועורכו, "העולם הזה", וגם מזכיר התנועה ויועצה בכנסת השביעית. הערב, תחת הכותרת "זוכרים את רחל", היה יותר מפגש ותיקי השמאל הישראלי שהתרפקו על זכרה של אבנרי, שהייתה צלמת, מורה ופעילה לצד אורי, בעלה, לו הייתה נשואה במשך 58 שנה. אחרי מותה, מומשה צוואתה וגופתה נשרפה, ללא הלוויה או קדיש.

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ידידות עם לילי ואריק שרון. רחל אבנרי

ותיקי השמאל – בהם העיתונאים חיים ברעם, אנשי 'מצפן' שליוו את אבנרי ב'עולם הזה' וב'רשימה המתקדמת לשלום' שלהקמתה היה שותף, המשורר נתן זך ורבים אחרים – חשו עצבות רבה נוכח דלות המשתתפים הצעירים בערב, שניתן היה למנותם על כף יד אחת. "רחל הייתה פעילה מאוד", הסביר לי זכרוני. "היא השתתפה בישיבות שלנו והאמינה בה שעשתה". ואכן, לאורך כל הערב רצו תמונות על המסך של בני הזוג. הנה, אריק שרון מאכיל את רחל בכפית. שם רואים את בני הזוג יושבים בקפה 'כסית'. עוד הפגנה נגד ה"כיבוש", רחל ואורי יחד עם ג'יהן ואנואר סאדאת, עוד צילום יחד עם לילי שרון ואריק. "באה מנוחה ליגע", ניגן ברקע "שיר העמק" שכתב נתן אלתרמן, ואכן חייה של אבנרי היו מאבק של שנים ארוכות לצד בעלה.

עמיקם גורביץ' בן ה-82, גם הוא מוותיקי המחנה, הזכור יותר בזכות העובדה שנהג להקריא בחית ובעין את תפילת "יזכור" ופסוקים מהתנ"ך בטקסי ימי העצמאות, הקריא בתחילת הערב את איוב י"ד. כשברקע תמונות של בני הזוג אבנרי עם יאסר ערפאת, קשה היה שלא לחשוב על האירוניה בכך שדווקא את התמונות האלה בחר אבנרי להציג שוב ושוב. "לא 'יזכור אלוהים' ולא 'יזכור עם ישראל', אלא נזכור אנחנו את רחל", הדגיש גורביץ', ובקהל הנהנו בצייתנות.

אבנרי, בת 83 במותה, נולדה בגרמניה ב-1928, ולאחר שעקרה משפחתה לאיטליה, הגיעו לישראל וקבעו את מקום מושבם בתל-אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ואבנרי עצמו היה חבר באצ"ל ונפצע במלחמת העצמאות בקרבות הנגב. בראשית שנות ה-80', לאחר 28 שנות הוראה בבית ספר יסודי, עשתה הסבה מקצועית לצלמת. "היא למדה ב'קאמרה אובסקורה' ואני המלצתי לה לעשות את המעבר הזה. נתתי לה את כל ציוד הצילום שהיה לי", נזכרת מירי זכרוני. אחת הסיבות למעבר הזה, הסביר גורביץ', נעוצה בכך בפגישה של אורי אבנרי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, אליה הגיע עם הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי. "רחל חשה שנותרה בחוץ באחד הרגעים החשובים בחייו, ואז החליטה להיות צלמת 'העולם הזה'", אמר גורביץ'.

אבנרי, שנשאה בגופה במשך עשרות שנים את נגיף הפטיטיס סי הרדום, נפטרה מהמחלה לאחר שזו התפרצה אצלה לפני כמה חודשים, וביקשה שאפרה יפוזר בחוף גורדון, אליו השקיפה מחלון ביתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברי "שולחן גולי כסית", כפי שהגדירם גורביץ', בהם פרופ' עדה יונת, חברתה של רחל אבנרי, המוכרת יותר לציבור לאחר שזכתה השנה בפרס נובל לכימיה, ויצחק לבני, חברם הקרוב של בני הזוג. גם שלומציון קינן, בתם של עמוס קינן ונורית גרץ, עלתה לבמה לספר על גדולתה של אבנרי כמורה, ואיך הסתייעה בה לאחר שאבשלום, בנו של אורי זוהר, נהג להתנכל לה. בקהל התענגו על כל בדל זיכרון. אדם קלר סיפר איך ערב אחד שרו הזוג יחד את המנון בית"ר, ולאחר שעלה אורי אבנרי בעצמו לדבר, ננזף מהקהל על ששוב ושוב בצבצה על המסך התמונה המשותפת של רחל עם אריק שרון.

"אריק ולילי באו אלינו לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואריק רצה להסביר את הצד שלו. היינו אצלו בבית והוא שקל להקים מפלגה עם נטייה שמאלנית, פרו-פלשתינית", הסביר אבנרי, שהיה נרגש במיוחד. "השקעתי בזה מאמץ ורציתי להביא אותו לצד שלנו. ידעתי כמה שזה יסייע למאבק שלנו". אבנרי סיפר כי לאחר מלחמת לבנון, היחסים עם הזוג שרון התערערו. רחל אבנרי אף סירבה ללחוץ את ידו של דב וייסגלס, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי שרון, לאחר שפגש אותם במסעדה באבו-גוש, לאחר שזה אמר כי השלום יגיע כשהפלשתינים יהפכו לפינים. "זה היה רגע מביך מאוד", סיכם אבנרי. האנקדוטות עלו בזו אחר זו: דן בן-אמוץ שמרשה לרחל – ורק לה – לצלמו במסיבת הפרידה שערך בחמאם ביפו, לאחר שזו נהגה לבקרו ולסעוד אותו במשך כל ימי מחלתו. "במדינה שבה כבים האורות מדי יום, היעדרה יהיה מורגש יותר ויותר", אמר אבנרי בגרון חנוק, לאחר שסיפר איך ביקש מצוות הרופאים שלא להאריך עוד את חייה באמצעים מלאכותיים.

נתן זך, שעלה לבמה בסוף הערב בהזמנת הערב וסירב לסיימו לאחר נאום מייגע ומביך שגרם לפרצי צחוק בקהל, סיפר כי לישראל "אין תקווה" וכי ייפגש בקרוב עם עורך הדין זכרוני כדי להחזיר את דרכונו הישראלי, משום שיש לו דרכון גרמני. אבנרי היה המום נוכח דברי זך, המתובלים בשטף זיכרונות מביכים שלא בהכרח היו קשורים למנוחה. הוא נמנע מללחוץ את ידו של המשורר בן ה-80, והערב הסתיים ב"קדיש חילוני" שהקריא גורביץ', מעין גרסה ישראלית פואטית לקדיש המוכר. פנינה פיילר בת ה-88, שלדברי אחד המשתתפים הייתה על המשט האחרון לעזה, ניגשה לאבנרי לחבקו ולחצה את ידו בחמימות. עבור פיילר ואבנרי, המאבק עודנו נמשך.