ארכיון קטגוריה: קהילה גאה

עוד אייטם: המאבטח ההומופוב והזוג שנעלב

אתר האינטרנט GoGay מדווח היום על מקרה של זוג הומואים אשר הלכו יד ביד לאחר שחזרו אמש ממסיבה ועברו ליד חנות AM:PM. לפתע זכו השניים לקללה הומופובית במיוחד מצד המאבטח. המאבטח של החנות, אשר קילל אותם נמרצות, פוטר/יפוטר לאחר שנערכה פנייה לרשת ולחברת האבטחה. את הפנייה יזמה חבורה אשר מאורגנת במסגרת מה שנקרא "מפלגת הגייז הישראלית". AM:PM וחברת האבטח התנצלו מעומק ליבן על המקרה, אך לפי הדיווח של GoGay, נדמה שזה לא יספיק לבני הזוג, שינסו גם להרוויח כמה ג'ובות מכל העניין ויתבעו תביעה אזרחית (לא ברור את מי).
 
כמה תהיות שעולות לי בראש:
 
■ האם הדרך הנכונה לטפל בהומופוביה של אדם מסוים היא פשוט לפטרו? האם לא ראוי, נניח, להתעמת עם האדם הזה, להוכיח אותו ולנסות לשכנעו שהוא טועה?
 
■ מהירות התגובה המשפטית והתקשורתית לאירוע הקטן הזה היתה היסטרית. האם לזוג הגייז אשר פנה לתקשורת, ולחבורת הפוליטיקאים סביבם, באמת אכפת מזכויות הקהילה או שהם מבקשים לגרוף רווח פוליטי מאירוע זניח, יחסית (איפה הם היו כשמעטים נאבקו בשר פרידמן ובנוסח המפלה של חוק הירושה)?
 
■ האם ראוי לעשות עניין כזה גדול מאירוע כל כך זעיר? האומנם אירוע כל כך זניח צריך לזכות להיסטריה שכזאת, או שעדיף לבטלו? את מי משרתת צליבתו של המאבטח ההומופוב?
 
נראה שהדבר היחיד שאכפת ממנו לגייז בישראל הוא, סליחה על הביטוי, התחת שלהם. ברגע שמעליבים את ישבנם (במקום לצבוט בו), הם קופצים כנשוכי נחש. לא תראה אותם באף מאבק פוליטי וחברתי חשוב; קולם – קולנו – לא יישמע אלא כשמישהו יפגע, חלילה, ברגשותיהם.
 
אם, חלילה, היה מעליב מאבטח או סתם אדם את העובד האתיופית ב-AM:PM, לא הייתם שומעים מהקהילה דבר. למה? כי לא אכפת להם. לא אכפת לנו, כקהילה, מהחברה הישראלית.
 
עבורנו, תל אביב – על עבדיה האתיופים והרוסים ומהגרי העבודה מתאילנד, רומניה, סין והפיליפינים – היא אחוזה שאנו, אדוניה, נועדנו לשלוט בה – ואוי למי שיעליב אותנו.
 
הקהילה ההומו-לסבית הישראלית היא קהילה אגואיסטית שאכפת לה רק מעצמה ודואגת רק לעצמה, והאמת צריכה להיאמר.
 
אם אכפת לכם, אחיי ההומואים, מאיזשהו דבר זולת הישבן שלכם, הצטרפו למאבקים שאינם עוסקים אך ורק בזכויות שלכם. ואם אתם לפחות עוסקים במאבקיכם, לפחות הצטרפו לחשובים שבהם ואל תותירו בדד את מעט פעילי מרצ והעבודה שאכפת להם.

כשהאהבה נגמרת, או: על עשרה חודשי אהבה וטרור

וידוי קטן כהתחלה: אף פעם לא פרסמתי פוסט אישי. תמיד הייתי בטוח, במידה כזו או אחרת, שראוי להשתמש בפלטפורמה שניתנת לך באיזשהו כלי תקשורת – בלוג, עיתון, אתר, פנזין – כדי לקדם את הדברים החשובים יותר, לא את החיים הפרטיים שלך. איכשהו, במדינה כמו שלנו, אנחנו תמיד גדלים ומתבגרים עם תחושת אחריות קולקטיבית גדולה, מתקיימים בתוך קולקטיב עצום וגדול, שרק על סמך התודעה שאנו שייכים אליו, נתונה לנו הזכות לבטא את עצמנו. אנחנו קודם כל – ולא בהכרח בסדר הזה – גברים, הומואים, נשים, ישראלים, מזרחים, עיתונאים, עורכי דין. הביטוי העצמי שלנו שאוב, פעמים רבות, מתוך הרצון האישי שלנו לדבר על עצמנו כיחיד שמשתייך לקבוצה. מבדילים את עצמנו מהכלל – אבל אף פעם לא שוכחים שהכלל הזה קיים.
 
הפוסט הזה הוא אישי לחלוטין, ולמען האמת כבר מכתיבת שורות אלה אני מתחיל לתהות האם זה נכון בכלל לכתוב אותו. אבל ברגע שבסוף אני אקליק על כפתור הפרסום, לא ממש יהיה מזה מוצא.
 
1.
 
מי מאיתנו לא חווה פרידה. יש כאלה שנתונה להם הפריבילגיה למצוא את אהבת חייהם ולחיות happily ever after. רבים – אם כי לא עשיתי סקר מדעי כלשהו – לא ממש שומרים על זוגיות אחת, יציבה, לאורך כל ימי חייהם. רובנו מנסים כמה מערכות יחסים, נשארים בכמה מהן כמה וכמה חודשים או שנים, ועוברים למערכת היחסים הבאה. לפעמים אנו מזדקנים בה. לפעמים לא. כשאתה גיי, הסיכוי לשמור על מערכת יחסים אחת קבועה, ארוכה, שאורכת יותר מאשר כמה שנים – שלא לדבר על כמה חודשים – איננו גבוה. קטונתי מלהסביר מדוע כך הדברים, אבל בשורה התחתונה זה המצב.
 
יצא לי להכיר לא מעט גברים בחיים – ולא רק "סתם" זיונים אלא גם מכרים, ידידים, מאהבים לפרק זמן – ואצל רובנו, ההומואים, זה פשוט לא קורה. משהו מושך אותנו החוצה כשמתחילה השגרה. משהו קורץ לנו מבחוץ כשבן הזוג שלנו הופך לחלק "רגיל" מחיינו, כמו הבוס בעבודה. כמו העיתון היומי. כמו דף הבית באקספלורר. זה פשוט קורה. רובנו מסרבים להשלים עם זה. ישנם כאלה שמושכים כמה שנים במערכות יחסים פתוחות. אחרים לא מסוגלים לעמוד בלחץ, ופורשים מיוזמתם ומספרים לעצמם את הסיפור שבסוף תגיע "האהבה הגדולה". אנחנו כל כך מתקשים להשלים עם היעדרו המוחלט של האביר על הסוס הלבן, עם הנוכחות החזקה של האין, שאנחנו מבקשים כל פעם מחדש לספר לעצמנו שאנו מודעים לחלוטין שהוא שקרי פר אקסלנס.
 
2.
 
לפני 10 חודשים הכרתי את מ'. מ' הוא אחד הבחורים היפים שפגשתי מעודי. בחור שצעיר ממני בחצי שנה – בן 26 – שעליו בניתי את הסיפור על "האהבה הגדולה". מערכת היחסים שלנו מלכתחילה לא היתה מאוזנת: בעוד ש-מ' היה פרסומאי מבטיח, מוכשר, בעל קריירה מגובשת, עם דירה גדולה ומשכורת שברנז'איסט כמוני יכול רק לחלום עליה, אני הייתי בשנה השנייה ללימודיי, אחרי שפוטרתי ממקום העבודה בו עבדתי (עם עזיבת הבוס הגדול), תקוע בדירה קטנה עם שותף ונטול מזומנים.
 
ההתלהבות היתה הדדית ומיידית. מ' ואני עברנו לגור יחד בשבוע הראשון להיכרותנו. הייתי באופוריה אדירה: מלבד הסקס המצוין, המשיכה ההדדית, הרגשות החזקים והאינטימיות, הרגשתי שזו "אהבת חיי". מ' סידר לי עבודה זמנית במשרדו, עד שאתבסס מחדש כלכלית ואמצא עבודה חדשה ומתגמלת, ואני ניצלתי את הנוחות הזאת כדי להשלים את השנה האקדמית – ולגור יחד עם מ'. מלכתחילה סירב בן זוגי – צריך להתרגל למילה "אקס" – שאשתתף בהוצאות הבית: בשכר הדירה ובהוצאות השוטפות. במקביל, מ' הראה נכונות עצומה לעזור לי להשתקם כלכלית. סיכמנו שכאשר אעמוד על הרגליים שוב, אני אשיב לו כגמולו.
 
חודשיים אחרי ש-מ' ואני הכרנו, כאשר אני באופוריה אדירה והוריי שמנים מרוב נחת על כך שבנם מצא סוף-כל-סוף את "אהבת חייו", התחלתי לגלות צדדים אחרים אצל מ'. בדרך-לא-דרך גיליתי שהיה נוח מאוד לבן זוגי – טוב, האקס – לקיים חיי זוגיות שבהם בן הזוג לא ממש יודע מה עושה החבר שלו. ואז, שבוע לפני שתכננו לנסוע לאירופה לחופשת כריסמס, הסתבר לי ש-מ' משתעשע מהצד. כאשר הודעתי לו שבכוונתי להיפרד ממנו, הוא נעמד על רגליו האחוריות והתחנן שאסלח לו. סלחתי וחשבתי שבכך הכל תם.
 
חודש לאחר ששבנו מחו"ל בתום שבוע קסום באחת מבירות אירופה, הסתבר לי שיום לאחר שיחת הסיכום בינינו, מ' לא התאפק ושוב "השתעשע" לו. הוא הכחיש מכל וכל. על אף שידעתי שהוא משקר, הרי סצינת התעלפות משכנעת מצידו גרמה לי לסלוח לו שוב ולחשוב שאולי זו באמת היתה "רק עוד מעידה".
 
3.
 
למותר לציין שלאורך כל החודשים שחלפו מאז, מ' לא פסק להשתעשע. הוא היטיב לשקר, ואני היטבתי לגלות. כאשר נהגתי לנסוע לחיפה לבקר את הוריי, היה מ' מנצל את הזמן על מנת להשלים את הפנטזיות הפרטיות שלו. אני שתקתי וחשבתי שאולי כך נראית מערכת יחסים. לא על כל דבר צריך להקים מהומה. אלא שמרוב מחשבות וחרדות, מצאתי את עצמי נקשר ל-מ' ומנסה להיות בסביבתו כמה שאפשר על מנת למנוע אפשרות שיבגוד בי. כן, סוף כל סוף אני כותב את זה.
 
ההידרדרות התרחשה מייד. מעבר לעובדה שהתקשיתי לתפקד בעבודה, ומעבר לירידה המשמעותית בכל אורח חיי, גיליתי ש-מ' החליט להעביר את זירת הפעילות מהבית – למקומות אחרים. אלו לא היו דברים תכופים מאוד, פעמיים-שלוש בחודש, אבל אני התחרפנתי. התחרפנתי והמשכתי לספר לעצמי את סיפור "האהבה הגדולה".
 
אך אני לא הייתי היחיד שהתחרפן. משגילה מ' שאני פחות נוסע לחיפה ופחות מקדיש זמן לחברים, ובעיקר נמצא א
יתו, גיליתי עוד פן באישיותו. הפן האלים. במשך חודשים ארוכים מצאתי את עצמי – בחור עצמאי שבמשך שנים, מגיל 18, עשה מה שבא לו, הגשים חלומות, עשה טעויות ותמיד עמד על שלו – נתון לאלימות מילולית קשה מצד מ'. הוא היה חוזר מהעבודה עצבני, מוציא את העצבים עליי, קודח במוחי ללא הרף, רב מריבות מטופשות, מוצא עילות לאינסוף כדי לפתוח במריבה טובה. סופי השבוע הפכו לגהינום. ביקשתי עמוק בתוכי שלא יתעורר בבוקר שישי עם הקריזות הרגילות ומצבי הרוח הקבועים. זה כמעט לא קרה.
 
והבגידות? הן המשיכו, וללא הרף. מכריי אמרו שהפכתי לאדם כבוי. הייתי מתעורר בבוקר וכל היום סבלתי מתחושת עייפות קבועה. לפעמים היו רגעים נהדרים ונפלאים שגרמו לי להתעורר לחיים מחדש. אולם הטרור המילולי נמשך. הדירה המשותפת קיבלה פנים כפולות: "הבית שלנו" מחד – "ובית הכלא" מאידך. הוריי האיצו בי לנטוש אותו, אבל אני סירבתי. "הוא ישתנה", אמרתי לאמי בתום השיחה הקבועה שלנו. "הוא בכל זאת החבר שלי", אמרתי לניר, החבר הקרוב ביותר שלי. "הוא לא ישתנה ואתה חייב לקבל אותו כמות שהוא", ייעץ לי יובל. "אתה חייב לעזוב אותו, ועכשיו", האיץ בי רועי. ואני? נשארתי בדירה.
 
4.
 
כאמור, הבגידות המשיכו והאלימות המילולית מצד מ' רק החריפה. לפתע גיליתי שאני כבר לא אוהב את מ'. לא נמשכתי אליו. נרתעתי מנוכחותו. עבדתי עד שעות מאוחרות כדי להימנע משהייה במחיצתו. ובכל זאת שכנעתי את עצמי להישאר משום שהאמנתי שזה זמני, שהוא ישתנה.
 
למרות העליות והמורדות, החלטתי להישאר. מצאתי עבודה חדשה ומכניסה, חזרתי להתאמן בג'ים אחרי הפסקה ארוכה של מספר חודשים וביצעתי כמה שינויים מהותיים בחיי. אבל ל-מ' זה לא הספיק. ההיעדרויות שלו מהבית היו תכופות יותר ויותר, השקרים הלכו והתרבו, המריבות גברו משבוע לשבוע וסקס כבר לא ממש היה.
 
לאחר מריבה גדולה לפני כשלושה שבועות החלטתי לארוז. ארזתי את הפקלאות, נסעתי להוריי בחיפה והתחלתי לחפש דירה להשכרה. להפתעתי, גיליתי חברים מחדש מהעבר ונכונות גדולה לעזור. למרות הכל, מ' ואני החלטנו לחזור לחיות יחד. כדי לנסות. לראות אולי לא הכל נגמר.
 
לא עברו יומיים וגיליתי ש-מ' ממשיך להשתעשע מהצד, ובאופן יצירתי במיוחד. כאשר הטחתי בו את האמת, הוא הטיח חזרה ש"זה לא ענייני" והבעיה היא ש"אני חוקר". לא הבגידה בעייתית. הגילוי בעייתי. הבנת, ברוך?
 
הפרידה הסופית היתה בלתי נמנעת. מחר אני אמור לבוא לאסוף את שארית דבריי. מ' ואני לא מחליפים מילה. כשניסיתי לנהל שיחת פרידה נורמאלית, הוא הטיח בי האשמות.
 
24 שעות לאחר שנפרדנו, מ' פתח את כרטיס הדייטינג האמיתי שלו (מתוך 10 פיקטיביים שהיו ברשותו). הוא ניצל את הפרידה על מנת להשתולל כראוי, פיצוי על חודשים של בגידות מהצד והסתרה.
 
5.
 
אני חושב שהייתי נפרד מ-מ' לפני זמן רב אילו הייתי מפנים מזמן שאהבה יכולה להיות רק אהבה. היא לא חייבת להיות גדולה, ואפשר לוותר על החלום למצוא את "האהבה הגדולה לנצח-נצחים". אפשר פשוט לאהוב, ולסיים את הקשר כשמגלים שיש בו משהו דפוק מהיסוד.
 
לא חייבים לסבול למען האהבה. לא צריכים להיות קורבן לפנטזיות שלנו על האהבה הגדולה, האמיתית, הנצחית. אפשר לקבל את העובדה שאהבה היא סופית, זמנית, בדיוק כמונו – ולחיות עם העובדה הזו בשלום.
 
את המחיר הנפשי, הכלכלי וה"קרייריסטי" הכבד אני שילמתי. לא צריכים לשלם את המחיר הזה, גם לא כשבחוץ קר ואפור, גם לא כשברור שעולם הדייטינג ההומואי הוא אכזרי, קר-רוח, פלסטי.
 
אם יש ערך לחירות, אני למדתי אותו מהניסיון הזה. בפראפרזה על התייחסותו של היידיגר למוות, שטען שאנו יודע מהו האין רק כשיש לנו תחושת אימה גדולה ביחס אליו, אני חושב שאנו יודעים מהי חירות רק כשאנחנו באמת ניצבים בפני האפשרות הממשית לאבדה. עזבתי את מ' כדי לא לאבד את חירותי לחיות כאדם, כדי לא לאבד את כבודי הבסיסי.
 
אני חושב שלכולנו – הומואים וסטרייטים – מגיעה החירות לזכות בכבוד הזה.

הומופוביה ב-nrg? או: למי הציק ערוץ הגאווה

לפני מעט יותר משנה, במרץ 2006, נפגשתי במשרדי "מעריב" עם אבי לן, שכיהן בשעתו כעורך הראשי של nrg. הצעתי לאבי לן, בפגישה שהתקיימה בתיווכה של ידידה משותפת, להקים ערוץ חדש באתר: ערוץ ייעודי לקהילה ההומו-לסבית. שנינו הגענו לכדי מסקנה שערוץ כזה יכול להיות להיט רציני, בין השאר מאחר שתרבות גאה, לצד חדשות הקשורות לקהילה ההומו-לסבית, מעניינים לא רק את הקהילה אלא גם את ידידיה.
 
קשה לתאר את החודשים שחלפו מאז הצטרפותי ל-nrg ועד להתנהלות שהביאה לעזיבתי את האתר. זאת, למרות העובדה שמספר קוראי ערוץ הגאווה המנוח של nrg עלה לכמה עשרות אלפי גולשים ייחודיים מדי חודש (לעומת כמה מאות גולשים שהיו כאשר התחלתי לעבוד כעורך הערוץ). ההישג המרכזי של ערוץ הגאווה היה בהישרדותו: למרות אויביו הרבים, למרות הקיצוץ בתקציב, למרות ההומופוביה האיומה והמכוערת שהופנתה כלפיו מצד בכירים באתר (שרובם, אגב, אינם נמצאים כבר בתפקידים כלשהם ב-nrg), הערוץ הצליח למצוא לעצמו קהל קוראים גדול ורב, יחד עם ציבור כותבים אינטליגנטי רציני. זה היה הישג שניתן לזקוף, בראש ובראשונה, לזכותו של אבי לן, שהרחיק ראות מעבר לכל עמיתיו. אני מרשה לעצמו לזקוף את ההישג הזה גם לזכותי. הוכחנו, במספרים, שיש מקום לתקשורת גאה, והוכחנו שניתן לפרסם לקהל ההומו-לסבי בקמפיינים פרסומיים רציניים ורווחיים.
 
היום נכנסתי ל-nrg וגיליתי שהקישור לערוץ הגאווה הוסר. לאחר שהוסר לפני כחצי שנה מעמוד הבית, הוא גם הוסר מערוץ התרבות ומערוץ סקסי. להומואים וללסביות לא תהיה תקווה, לפחות לא ב-nrg. אגב, ל-nrg אין שום בעיה עם קיומו של ערוץ פורנו שלם באתר. כשזה מגיע לצרכים של סטרייטים תאבי מין, לחבר'ה בדרך מנחם בגין יש, כנראה, לא מעט סובלנות.
 
היום, גוף התקשורת היחיד שפורש את חסותו על הקהילה הגאה הוא הוצאת עיתון הארץ, שמוציאה לאור את "הזמן הוורוד", ומקיימת בקביעות מדור שבועי לקהילה ב"עכבר העיר". לא תמצאו זכר להומואים וללסביות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". עבורם, הומואים ולסביות הם אוויר; הם אינם קיימים אלא כאזוטריה, או כמי שמכעיסים במצעדיהם בתל אביב ובירושלים. מובן שאי אפשר לשכוח את GoGay הוותיק, שפועל כבר שבע שנים לערך, ללא תמיכה כלכלית וכולו על גבו של אדם אחד.
 
חיסולו של ערוץ הגאווה ב-nrg הוא תעודת עניות לאנשי קרליבך. המהלך לחיסול הערוץ הקטן הזה, שכל תקציבו התמצה בעורך במשרה מלאה ובשכר פרילנסרים עלוב ביותר, לא נבע ממניע כספי, מתוך רצון לחסוך בהוצאות העיתון המפסיד ביותר במדינה. הוא נבע לפני כמה חודשים – ונובע – מתוך הומופוביה.
 
איני אוהב או נוהג לבחוש בעבר; יש כאלה שעושים זאת טוב ממני. אולם מי שזוכר ויודע מה הוביל לחיסולו של ערוץ הגאווה, ומה גרם להעפתו אפילו מערוץ התרבות של nrg, צריך להבין שהומופוביה שמתחילה דווקא בהדרה שקטה של הומואים ולסביות מהשיח התקשורתי והציבורי.

הפסיקה בבג"ץ: לא יום של חג

התלהבות רבה סחפה היום את הקהילה ההומו-לסבית לשמע החלטת בג"ץ להכיר בנישואיהם של חמישה זוגות בני אותו המין. "רגע היסטורי", "שינוי מהפכני", "צעד משמעותי קדימה" ו"ניצחון על אלימות החרדים נגד מצעד הגאווה", הם רק חלק מהביטויים ומהמשפטים שנשמעו היום. כצפוי, מול ברכות הקהילה מיהרו להתייצב החרדים ותומכיהם, המאיימים לאסור נישואים בין בני אותו מין באמצעות חקיקה בכנסת.
 
ברם, האמת הפשוטה היא שיום חגיגת הקהילה הגאה הוא יום תבוסתה המחפיר ביותר. לאחר שלא עמדו לה תומכים מבין חברי הכנסת (למעט אנשי סיעת מרצ וח"כ דב חנין מחד"ש) במאבקה למען מצעד גאווה בירושלים, ומשגילה הציבור אדישות מוחלטת ביחס להסתת החרדים כנגד הקהילה (הסתה אשר סופה היה להסתיים, ככל הנראה, במעשי אלימות קשים ואף ברצח), ניצבת הקהילה ההומו-לסבית מבודדת כאשר לצידה מיעוט קטן של משפטנים ליברליים.

יחידים לצד הקהילה. גלאון

 אותו מיעוט, אשר במקרה מושל בבית המשפט העליון (לאחר שהשר שטרית סיכל את ניסיונו של השר הקודם, רמון, למנוע את מינוי בייניש לנשיאה), משקף את דעתם של מעטים. מעטים מאוד מכדי שביום הזה הקהילה הגאה, אשר ניצלה בעור שיניה ממערבולת דמים בזכות התפכחות פרנסיה בירושלים, תוכל להכריז על ניצחון.
 
יום חג?
 
נכון להיום, אין בכנסת רוב להעברת חקיקה התומכת בזכויות הומוסקסואלים ולסביות, לרבות נישואים בין בני זוג מאותו המין. מספר חברי הכנסת שירימו את ידם בעד הצעות חוק אשר תבקשנה להיטיב עם מצבה של הקהילה הגאה איננו עולה על עשרה, במקרה הטוב. אף שר (לרבות שרת החינוך) לא גינה את האלימות הרצחנית כלפי הקהילה בירושלים. רוב מוחלט של חברי הכנסת לא פעל בכדי לסכל את כוונות החרדים לשפוך דמים במצעד הגאווה בבירה. ראש הממשלה עצמו בחר לנקוט עמדה נייטרלית בעניין, וסירב להוקיע את האלימות הקשה של החרדים. למעשה, מעולם לא היה מצבה של הקהילה כל כך רע: רק שישה חברי כנסת, חמישה ממרצ ואחד מחד"ש, עומדים לימינה.
 
האם יש לחגוג יום בו רוב שופטי בג"ץ מביעים תמיכה בזכותם של זוגות אשר נישאו בחו"ל להירשם כנשואים? האם יום המדגיש עד כמה הקהילה איננה נתמכת על-ידי רוב המחוקקים בפרלמנט, אלא על-ידי כמה שופטים ליברליים, הוא יום חג?
 
עם זאת, הקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס איננה קורבן. כמו הקהילה הגאה בארה"ב, במשך העשור האחרון היא פרשה מהזירה הפוליטית. חברי הקהילה לא עשו דבר על מנת שבמפלגות ליברליות בהשקפתן האזרחית, בראש ובראשונה מפלגת העבודה ומרצ, יהיו נציגים המזוהים עמה. יתירה מכך, חברי הקהילה לא הצביעו בהמוניהם למפלגות אלה. כך, בבחירות האחרונות הצביעו בקהילה למפלגת ה… גמלאים, מפלגת-לווין של "קדימה" הכושלת אשר בגדה בכל הבטחה שהבטיחה לבוחריה.

קומץ שופטים ליברליים

הלקח האמריקני

כחלק מהשקפה פוסט-מודרנית על עצמאות מוחלטת של הרשות השופטת מהרשות המחוקקת, המתבטאת ביכולת הרשות השופטת להוביל סדר יום פוליטי שאיננו זוכה אפילו לתמיכה בפרלמנט, מיהרה הקהילה הגאה (בעקבות הקהילה הגאה בארצות הברית), לחמוק מהזירה הפוליטית, השוחקת, של התמודדות על מקומות בפרלמנט. היא סברה לתומה שהמשחק יוכרע בזכות הליברליזם שמאפיין את בית המשפט העליון.
 
ברם, הניסיון האמריקאי לימד כי לא לעולם חוסן והעביר את הקהילה ההומו-לסבית בארה"ב שיעור חשוב בדמוקרטיה: ברוב מדינות ארה"ב, הצביעו פרלמנטים ואף הבוחרים עצמם בעד איסור נישואים בין בני זוג מאותו המין. המהפך הדמוקרטי בסנאט ובבית הנבחרים איפשר לקהילה לנשום לרווחה משסוכלו כוונות הנשיא ג'ורג' בוש להעביר תיקון פדרלי לחוקה בעניין נישואים חד-מיניים על-ידי הגדרת נישואים כאיחוד בין גבר לאישה. אולם הנזק המרכזי כבר נגרם, וברוב מדינות ארה"ב אין אפשרות להשיא זוג מאותו המין.
 
אין סיבה לנקוט בגישה שאננה ולחשוב כי פסיקת בג"ץ היא המילה האחרונה. אין להמעיט בערכה של ההערכה לפיה שינוי היחסים בכנסת, עם עלייתו הצפויה של הליכוד בבחירות הבאות, קריסת "קדימה" ומפלגת העבודה ועליית כוחן של מפלגות הימין בראשות ליברמן והחרדים, עלול להביא את הפרלמנט הישראלי לאסור נישואים חד-מיניים באמצעות חוק. נתניהו נמצא ביחסים מעולים עם האוונגליסטים בארה"ב ונחשב למועמד מועדף לראשות הממשלה מבחינת ממשל בוש. הוא מחזיק בדוקטרינה ניאו-שמרנית מובהקת, וגם הכוכבים החדשים בשמי הפוליטיקה הישראלית – ליברמן וגאידמק – אינם אבירי הליברליזם, בלשון המעטה.
 
כמו אותו שר ביטחון…
 
החלטת בג"ץ היא הישג, אולם יש לבחון אותה בפריזמה הנכון, דהיינו במסגרת ניתוח המצב הכללי בו קהילה שלמה מבודדת, אינה נתמכת על-ידי רוב חברי הכנסת ודמה מופקר אל מול ההסתה החרדית.

הישגו של פרץ כמשל

אלו הטוענים לניצחון אינם אלא מאחזי עיניים, להטוטנים פוליטיים, קוסמים לרגע המבקשים להציג מחזה של ניצחון ממשי. כמו מארגני מצעד הגאווה בירושלים, הם מבקשים לטעון שהפסיקה של בג"ץ היא "רגע היסטורי", בדיוק כמו הטענה שההתכנסות המבוהלת של כמה אלפים מבנות ובני הקהילה ותומכיהם באצטדיון גבעת רם היה "הישג".

מי שאיננו רואה כי הסכנה אורבת לפתחנו, וזועק זעקות ניצחון והתלהבות אל מול השבר החברתי והפוליטי בו מצויה ישראל עם התמוטטות המרכז הליברלי והסוציאל-דמוקרטי, הוא לא פחות שרלטן מאשר אלו שהכריזו כי התכנסות הגאווה בירושלים היא "הישג". ממש כמו אותו שר ביטחון המצהיר כי תרומתו למלחמה היתה מכרעת, וכלל איננו תופש כי הפסיד יחד עם צבאו במערכה הגדולה והמבישה ההיא.  

"הומואים לא יכולים לגדל ילד?!" / ראיון עם פרופ' דבורה גילולה

בפרופסור דבורה גילולה, שתרגומה לנאומו של אייסכינס נגד טימארכוס יצא לאור לאחרונה בהוצאת "מאגנס", פגשתי לראשונה בשיעור שהעבירה באופן חד-פעמי באוניברסיטת תל אביב. כמו שאר התלמידים בקורס, התאהבתי קשות. גילולה היא אישיות כריזמטית ויוצאת מגדר הרגיל; מורה ללימודים קלאסיים שפרשה לגמלאות, אשר מצליחה בזכות רוחה הצעירה לעורר את התלמידים ולהפיח חיים בלשונות עבר ובספרות עתיקה.
 
גילולה היא קוויר-פריינדלי בצורה מדהימה: מכירים אותה ב"בית הפתוח", אוהבים אותה בקהילה הגאה. היא מדברת בשפתם של צעירים, שואלת שאלות סקרניות וזוכה למילים חמות מצד דור של תלמידים שזכו ללמוד ספרות לאטינית ויוונית מפיה במהלך עשרות שנות הוראה באוניברסיטה העברית. כמי שזכתה ללמוד דברי תורה חיים מפיה של מורתה, לאה גולדברג (שביקשה אותה ללמד באוניברסיטה אך לא זכתה לראותה מלמדת) וכחוקרת אלתרמן, גילולה נראית בעיני רבים כאוטוריטה אקדמית.

אולם מעבר להיותה מחשובי החוקרים של הספרות העתיקה בישראל, גילולה היא ידידה חשובה של הקהילה. ביקשתי לשמוע את דעותיה, עם ביטול מצעד הגאווה בירושלים.
 
פרופסור גילולה, כידידת-אמת של הקהילה, מה דעתך על ביטול המצעד?
 
"אני חושבת שהיה צריך לעמוד על קיום אירוע של הקהילה. עם זאת, ביטול המצעד נראה לי אנושי ונדיב מצד הקהילה שהיתה מוכנה לפשרות. לטעמי, לא היה צריך לבטל את המצעד גם אם איימו על הקהילה והילכו עליה אימים בשאלת הביטחון, בטענה שהמשטרה עסוקה ושבעצם הצועדים יפגעו בביטחון המדינה. אני חושבת שהפשרה שהבית הפתוח הציע היא נדיבת ורחבת לב בהתחשב במצב שנוצר".
 
כמתיוונת מוצהרת, איך את רואה את התנהלות החרדים?
 
"בקהילה החרדית יש מנהיגות שמעונינת בדברים המתרחשים בתוך הקהילה החרדית עצמה, דברים פנימיים שאין להם קשר ומגע עם העולם האחר והאוכלוסיות הירושלמיות האחרות. יש זליגה החוצה של מאבקים תוך-חרדיים בגלל המאבקים הפנימיים, ובכל פעם יש מטרה אחרת.
 
"תראה, אני ירושלמית הרבה שנים. למשל, לנתן אלתרמן יש כמה טורים משנות החמישים. מסופר על יושבים במאה שערים שהתנגדו לקיום מועדון אמהות עובדות מול בית כנסת. הם חשבו שזה פוגע בהם. היו הפגנות ענק נגד העניין. אחרי זה היה את עניין 'בריכת התועבה'. בנו ברכה במושבה הגרמנית; ברכה יפה, פתוחה. החרדים הטילו עליה חרם, ובפרט חרם על כל מי שייכנס אליה. הם החרימו את המפעילים, נדמה לי שזה היה קיבוץ שורש. היו הפגנות איומות. והנה, הבריכה קיימת והמון אנשים מנויים אליה. זה היה עניין אופנתי בשעתו. זו היתה המטרה באותה תקופה, וזה עבר. כל פעם יש דבר אחר שמציק להם. לכן, אני לא רואה את ההשתוללות האחרונה כנגד הקהילה כמשהו חריג מכלל המטרות של הקהילה החרדית".
 
הלא יש הומוסקסואלים בקרב החרדים והדתיים…
 
"זה שיש בתוך הקהילה החרדים אנשים חד-מיניים, זה ברור. הם לא חסינים בפני נטייה הומוסקסואלית. אין להניח שהיא לא קיימת שם. יש חברים דתיים וחרדים ב'בית הפתוח'. חייהם מאוד קשים ומשום שהאיסור הדתי הזה הוא מהתורה, הם מוסיפים את הנופך הזה למלחמת הרגע הנוכחי".
 
איך את רואה את הנושא בפרספקטיבה היסטורית?
 
"ביוון, המהווה תחום המחקר שלי, לא היתה בכלל שאלה של הומוסקסואליות כי אנשים לא אובחנו על ידי נטייה מינית. לא היו הפגנות נגד הדבר, וזה היה אחד הדברים המקובלים בחברה. ההתייחסות השלילית לחד-מיניות היא תוצאת ניצחון הנצרות, כלומר החזרה אל כתבי הקודש. עם זאת, בימי קדם היו יחסים מסורתיים אחרים מאשר אצלנו. אלו היו יחסים בחברה פגאנית עם ערכים אחרים. אנחנו חיים לפי המסורת היודו-נוצרית, שהיא בעלת ערכי מוסר אחרים. במבחן ההיסטורי, הפגאניות הפסידה, הנצרות ניצחה. מי שרוצה להיות פגאני, צריך להילחם על זה מחדש".
 
איזו זווית-ראייה את מציעה בכל הנוגע לבעיות הקהילה כיום?
 
"הבעיה האמיתית והעיקרית של הקהילה היא באפליה נגד חברות וחברי הקהילה. זה המקום שצריך לכוון אליו ולרכז את מירב הכוחות של הקהילה. בלשון פשוטה, המאבק על הזכויות. למשל, זוגיות הומו-לסבית. בשונה מאנשים בקהילה, אני לא רואה את הצורך בחתונה דתית. אני לא חושבת שזוגות הטרוסקסואלים צריכים את ברכת המדינה, מבחינה דתית. ברגע שאתה מכניס את המדינה לחייך הפרטיים, אתה בצרה. למה שההומואים והלסביות ירצו בזה? במידה שהומואים ולסביות מחליטים להיות זוג, אני רוצה שהם יקבלו את כל הזכויות: תמיכה בדיור, הנחה במסים, זכות לאימוץ ילדים.
 
"שלא יגידו לי שזוג גברים או נשים לא יודע לחנך ילדים. ומשפחות חד הוריות זה בסדר?! אולי המדינה תפסיק להרשות לבודדים לגדל ילדים?! מה הבעיה שלילד יהיו שני אנשים שידאגו לו, מאותו המין? אני לא רואה מטרה אחרת למאבק אלא המטרה הזו: שוויון זכויות מלא לקהילה".
 
משהו בחברה הישראלית השתנה בשנים האחרונות? הלא יש לא מעט ניראות של הקהילה בתקשורת.
 
"תראה, אני רוצה להוסיף משהו לגבי הבולטות של יוצרים חד-מיניים בתרבות. יש אמנים, קולנוענים, אנשי תיאטרון ואחרים, והם נמצאים במעמד בו קל להם לצאת מהארון ואפילו להפגין את נטייתם ברבים כחלק מאפשרותם להתפרסם וכתוצאה מתשומת הלב הנחוצה לקידום הקריירה שלהם. העובדה שיש בולטות כזו של חד-מיניים בשכבה הזו, והעיסוק בקולנוע ובספרות בבעיות של חד-מיניים, יוצרים רושם מוטעה לגבי היכולת של מי שאין לו את הפריבילגיה הזאת, של היות האדם במוקד תרבותי פתוח ומקבל, לחיות בשקט, ללא אפליה והתעללות. יש הרבה אנשים שאינם באליטה הזאת, שרוצים לחיות את חייהם ולא יכולים. יש פה הטעייה של האנשים, לגבי סובלנות בחברה הישראלית. וזה לא קיים במקומות שאינם אליטות.
 
"לדעתי, העיסוק באליטה הזאת בכלל עבר את הגבול. זה משעמם. לא אומרים שום דבר משמעותי. ראינו את 'הבועה' וראינו את היוצרים הגדולים שחושבים שהם אלה שהכניסו את היחסים החד-מיניים למרכז הבמה. בסדר, אז הסרט שלהם יימכר בכל העולם. אז עשיתם את זה, כולם יודעים, התנשקתם עם הכוכבים שלכם בסרט למרות שהם בכלל סטרייטים. יופי, גמרנו. תראו לנו שאתם יודעים ליצור משהו שלא קשור בפופיק שלכם!"

כמה מילות סיכום?
 
"אני חושבת שצריך להעריך את 'הבית הפתוח' על שגילה בגרות ואחריות אזרחית. אני מאחל לכל הקהילה שתצליח בדרכה השקטה והאזרחית להשיג את הזכויות שמגיעות לכל אזרח במדינה הזו".
 
לקריאת הראיון עם פרופ' דבורה גילולה על תרגומה לנאומו של אייסכינס, "נגד טימרכוס", באתר nrg מעריב, הקליקו כאן

עגל זהב ושמו מצעד הגאווה

מי שיבחן בעתיד את התנהלות החברה הישראלית, והקהילה ההומו-לסבית, סביב מצעד גאווה – בימים של שחיתות המידות, אובדן האמון בהנהגה, מורל נמוך בעקבות תבוסה צבאית צורבת והמשך הידרדרות המצב הכלכלי והחברתי בעקבות תקציב פושע – יוכל להבחין ברמה הגבוהה של הניתוק אשר מפגינים כל אלה שידם במצעד הזה: ניתוק מהחברה הישראלית, מתחלואיה, מחולייה, מזירות הדיון המרכזיות שכוננו בה בשנים האחרונות.
 
הניתוק הזה איננו מאפיין רק את הקהילה הגאה. כבר שנים לא מעטות שהקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס היא ראש לשועלי ההתקרנפות, ההסתגרות והצביעות. כבר שנים היא לא מנהלת שום מאבק פוליטי ראוי לשמו: לא על דמות החברה בישראל, לא על מקומה בציבוריות הישראלית, אפילו לא על השתתפותה בפוליטיקה ובפרלמנט הישראלי. הניתוק הזה מאפיין גם את החרדים, הדתיים-הלאומיים, אנשי המשטרה והציבור הישראלי-החילוני בכללותו.
 
בהיעדר מכנה ערכי משותף, מתחרים אלה באלה בסימון המוקד התורן לשנאה. משאיבדו החרדים וחבריהם הדתיים-הלאומיים את ארץ ישראל והשטחים כמקור לפולחן, סימנו את ההומוסקסואלים והלסביות כגורם מאחד. והוא איננו מאחד רק אותם, אלא אף את שכניהם המוסלמים והנוצרים, אשר תרים גם הם את הגורם שילכדם, בהיעדר חזון ערכי, מדיני וחברתי, ברור. הקהילה ההומו-לסבית, אשר השכילה לאתר את התלכדות שונאיה מסביב לשנאתם כלפיה, לא פספסה את ההזדמנות: במסווה של רטוריקת זכויות ליברלית מהזן הנחות ביותר, ותחת מעטה צבוע של הידברות עם פרנסי ציבור דתיים, עובד מנגנון משומן של עסקנים ואנשי תקשורת המזוהים עם הקהילה למען אירוע שעלול להסתיים במרחץ דמים כבד.

שעתם היפה של הקנאים

מוקד הדיון, שאלת זכות ההומוסקסואלים והלסביות לצעוד בירושלים, הוא פספוס של מוקד הפולמוס האמיתי: החברה הישראלית. איזו חברה נבנית פה בשנים האחרונות? מה דמותה? מהו צביונה? אילו ערכים מאפיינים אותה? במה היא חברה ובמה היא אוסף של קהילות מבודדות אשר בינן לבין קהילות אחרות מצוי שסע תרבותי תהומי?
 
והעובדה היא שבשנים האחרונות, עם האכזבה ממשיח השלום ולאחר ההתפכחות מחזון שלמות הארץ, החברה הישראלית היא חברה שבמרכזה ניצבת השנאה לאחר, התיעוב כלפי מי שדעתו שונה, דה-הלגיטימציה כלפי המיעוט וערעור זכותה של קהילה – תהי אשר תהי – לחיות את חייה כרצונה, ללא הפרעה.
 
משיחי שקר ונביאי כזב
 
האובססיה סביב קיום מצעד גאווה דווקא בעיר ענייה, מפולגת ולאומנית כירושלים, ונכונותם של פונדמנטליסטים וקנאים להיהרג ולהרוג למען מניעת המצעד, מעידים על קריסת ערכיה של החברה הישראלית. בהיעדר מרכז ליברלי וסוציאל-דמוקרטי, בהינתן שאין מנהיגות ממשית בישראל אלא קומץ של עסקנים ויועצי תקשורת אשר מושלים בכל מערכות המדינה, מיעוט שולי אחד ומיעוט שולי אחר יכולים להכניס מדינה שלמה אל תוך מערבולת מיותרת של אלימות ושנאה יוקדת.
 
היות שהשנאה לאחר והיעדר הסובלנות החברתית נמצאים בלבה של חברה מובסת, שבורה, חסרת מצפן רעיוני, שרוסקה בלהט עשרים שנות משיחיות ניאו-ליברלית ופוסט-מודרנית – ובמרכזם משיחי שקר ונביאי כזב של הפרטה, מזרח תיכון חדש ואתחלתא דגאולה – יכולים שני מיעוטים להבעיר את בירתה, והממשלה שותקת.
 
לא יימצא מדינאי רציני אשר ישלול את זכותם של מהפכנים חדורי משיחיות מטורפת מלהבעיר את עיר הבירה בשם ערכיהם וזכויותיהם המוחלטות. לא יימצא איש הרוח אשר יאמר כי בעת הזאת מן הנמנע לשטוף את רחובות ירושלים בדם על מנת להוליך בהם את עגל הזהב השקרי של איומי אלימות מחד וקנאות ליברלית מאידך, ולשמן בדם רב את גלגלי הפורענות ההולכת וקרבה. לא יימצא איש אשר ייטיב להביט נכוחה במציאות המתהווה ויאמר כי עם שבע אנחנו, שבע ממרורים, מדמים, ממדון וממלחמות. כי ביקשנו לעת הזאת לנוח.
 
רטוריקה כוזבת
 
במשך שנים חלחלה לתודעה הישראלית הקונספציה השגויה לפיה מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, כי בתוך המון רב של קנאות דתית, דיקטטורה ולאומנות פנאטית, הקיום הישראלי לא רק שהוא מובטח – אלא גם נורמלי. ביסודה עמדה המחשבה כי אנומליה של מלחמות, פיגועים, שסעים עדתיים, רצח ראש ממשלה, מאבקים להוטים נגד הדת ובעדה, עוני לצד שכול, חרפת רעב לצד רווחה נהנתנית, משקפת דווקא נורמליות. מחשבה זו סיממה לא רק את הציבור הישראלי, אלא גם את אלו הנאבקים למען שינוי פניה של החברה הישראלית.
 
המוצר שנקרא "מצעד הגאווה" הוא חלק ממאמץ של אליטות מסוימות, המסרבות להיות חלק מהזירה הקרויה "החברה הישראלית", ושנטועות היטב בתוך הפוסט-מודרניות נטולת הערכים והמשוללת אידיאולוגיות מכוננות, לנטוע בנו את אשליית הנורמליות. אשליה שבבסיסה רטוריקה אינדיבידואליסטית של זכויות, במקום התדיינות על השבר הגדול הפוקד חברה שלמה.
 
רטוריקה זו, ובמסגרתה פוליטיקה ליברלית הרואה פרט ולא חברה, אדם ולא קהילה, אנשים ולא מדינה, מנצלת את החלל הערכי והרעיוני שנפער בחברה הישראלית בשנים האחרונות על מנת להכניס מולך חדש שקרוי "מצעד גאווה". גאווה על שום מה? על שום הרצון לטעון כי פומפיי הישראלית בימיה האחרונים היא ישות נורמלית. ולא זה בלבד שהיא נורמלית, אלא שבשם פסבדו-ערכים והטפת מוסרנית על זכויות הפרט, ניתן לנצל את השבר בה היא מצויה, את תהומות הלאומנות והשנאה הקיימים בה, על מנת להגשים את חזון הנורמליות.
 
את הדיון על טיב החברה הישראלית, על ערכיה הנוכחיים ועל כרסום רעיונות פוסט-מודרניים מזה וניאו-ליברליים מזה בגופה ההולך וכלה, יש להותיר לזירות דיון אחרות. אולם מן הראוי בעת הזאת לומר לאלה המתפרנסים ומתקיימים על מצע ריקבון גופת הישראליות, כי מאסנו בהם וקצנו בשיגיונותיהם. איננו רוצים מצעדי גאווה ואיננו חפצים במצעדי ענווה. אין אנו מעונינים במפגני ראווה בחוצות ירושלים ושבענו מעשרות שנים של קנאות דתית המאיימת בשבט האלימות על מנת להסדיר את יחסי החרדים עם המדינה החילונית.
 
הדיון על זכויות למיעוטים הוא הכרחי, והמאבק על חופש אזרחי רב ושוויון חוקי מוחלט לקהילה הגאה הוא מאבק שראוי לנהלו, ואסור בשום פנים ואופן לחדול ממנו. אך את הדיון הזה ואת המאבק המדובר יש לקיים במסגרת דיון כללי על דמות החברה בישראל.
 
מי שרוצה להתחיל דיוני עומק חברתיים וערכיים בהקזת דמם של המתדיינים, מן הראוי להראות לו כבר עתה כי מקומו ייפקד מהם. יש להזהירו כבר עתה כי הדרך לתקומה מחודשת איננה עוברת בתלם החרושה של השנאה הישנה. ואם יש חוק בישראל, ובמידה ששפיות הדעת אוחזת במשטרת ישראל ובדרג המדיני, יש להודיע כבר עתה כי עגל הזהב הפוסט-מודרני של מצעד הגאווה בלב ירושלים, ולצידו הקנאות הדתית האלימה של המיעוט החרדי, אינם בגדר אפשרות מתקבלת על הדעת בחברה שתרה אחר דרכה, ושרויה עדיין באפלה ובמבוכה עת מלאו אחת עשרה שנים ללילה בו איבדה את עצמה לדעת.

לאסור את מצעד הגאווה בירושלים

קראתי בזעזוע את הידיעה שפרסם העיתונאי טל איתן באתר GoGay על תרחישי האימה שמכינים עסקני "הבית הפתוח" במידה שאיומי החרדים והמוסלמים הקנאים יתממשו, והמצעד יסתיים בשפיכות דמים חמורה.
 
המזעזע איננו תרחיש הזוועה האפשרי למצעד שקבוצות פונדמנטליסטיות וימניות מאיימות לפגוע בצועדיו. הזעזוע הוא מהשיקול הקר של "הבית הפתוח", ארגון ירושלמי לא גדול במיוחד, בעל מנגנון משומן, עם משרד יחסי ציבור פעיל, המחזיק בעלי תפקידים בשכר ושברשותו תקציב לא קטן. בכדי להצדיק את קיומו – וכתוצאה מכך גם את הכספים המועברים אליו – מוכנים אנשי הארגון הזה לשפוך את דמם של הומואים ולסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, כאשר העיקר הוא לצעוד ברחובות ירושלים ולעורר מהומת אלוהים.
 
***
 
כאשר שימשתי בתפקיד עורך ערוץ הגאווה ב-nrg מעריב, ופרסמתי לא מעט ידיעות על המצעד וההתארגנות כנגדו, שוחחתי – שלא לציטוט – עם אנשים בקהילה, מערכת הפוליטית ובמשטרה. אף אחד לא באמת הבין מדוע יש לערוך מצעד דווקא בירושלים, בה המצב הביטחוני הוא איום ונורא, כאשר אלפי קנאים מוכנים להרוג ולהיהרג על מנת לחסום את המצעד הזה. לכולם היה ברור שקיום המצעד הוא גחמה מטופשת של קומץ עסקנים קיצוניים שאינם מייצגים אף אחד חוץ מאשר את עצמם.
 
בשם קיצוניות פוליטית שאיננה נופלת מזו של החרדים וקנאי האיסלאם, קומץ סהרורי של עסקנים מוכן לשפוך את דמם של צועדים בירושלים, אשר יגיעו לאירוע מתוך הזדהות עם ערכים ליברליים ונאורים אותם משקף עצם הרעיון של מצעד הגאווה. כך, GoGay מפרסם כי "במקרה של מוות במהלך המצעד, יערוך הבית הפתוח כינוס שיימשך בשישי ושבת, יקים מערך זיכרון וידאג לפרסום מודעות אבל ופרסום מועד ההלוויה. במהלך המצעד יוחלט האם להמשיכו או לפזר את הנוכחים, לפי התנאים במקום. הוחלט להפסיק לחלוטין את המוזיקה במצעד, ולהפוך את ההפנינג לאירוע זיכרון בו יושמעו נאומים ושירים שקטים".

התסריט: מוות במצעד

עוד מפורסם ב-GoGay כי "תרחיש נוסף נוגע למקרה של פציעה קשה של אחד המשתתפים או יותר. ההחלטה בנוגע להמשך המצעד תתקיים לפי הקהל וההחלטות שיתקבלו בשטח. הוחלט להפסיק את המוזיקה במצעד, למקד את ההפנינג בנאומים ובשירים שקטים, והגברת האבטחה של המשטרה. המופיעים תודרכו לאחל החלמה, ולפרסם את שעות הביקור בבתי החולים. גם במקרה כזה יתקיים בבית הפתוח כינוס שיימשך בסוף השבוע שלאחר המצעד".
 
אין כל ספק כי זכותה של הקהילה לצעוד בכל מקום שתחפוץ. לנו, הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, שמורה הזכות להפגין בעד חירותנו לאהוב ולהיאבק למען שוויון זכויות המגיע לנו כאזרחי ישראל. מצעדי גאווה מתקיימים במרבית מדינות המערב, ובמדינות החשוכות המקיפות אותנו פועלים במחתרת ארגוני להט"ב על מנת לארגן את הקהילה כנגד תוקפנות אלימה, מעשי רצח המגובים על-ידי השלטונות והתעללות מצד משפחות שאינן רוצות להכיר בזכות בניהן ובנותיהן לחיות לפי רצונם ונטייתם.
 
יחד עם זאת, לא די בכך שהצדק יהיה עמנו. הצדק כאידיאה פואטית הוא מושא נהדר למחקרים פילוסופיים, אך לעיתים יש לנהוג בחכמה ולהשכיל להאזין גם לקול התבונה הפשוטה. והדבר אותו מבינים הן אנשי "הבית הפתוח", הן קציני המשטרה והן כל אנשי המערכת הפוליטית הוא שמצעד גאווה בירושלים עלול להסתיים במותם של צועדים ובפציעתם של רבים מאוד. והסבירות לכך איננה נמוכה, בלשון המעטה.
 
***
 
למרבה הצער, מצעד הגאווה בירושלים לא רק שלא זכה לתמיכת פוליטיקאים מהשמאל והמרכז, אלא שהפך לשק חבטות של קבוצות קנאיות וחשוכות שמתאחדות סביב השנאה לשונה ולאחר. השאלה מדוע מצעד הגאווה הפך לאירוע מבודד כל כך היא עניין שיש להפוך בו שוב ושוב, ויש לא מעט גורמים שצריכים לתת את הדין על ניהול כושל של אירועי הגאווה 2006, בכלל זה "הבית הפתוח" ואגודת ההומואים והלסביות, שלא שעו לאזהרות ולא השכילו להודיע בזמן כי לעת הזאת, מוטב שהמצעד יתקיים ברחובותיה הבטוחים של תל אביב ולא בין חומותיה של ירושלים.
 
הנושא המרכזי עתה הוא לא דיון בעבר אלא יכולת להביט לעתיד הקרוב ולשאול שאלה פשוטה: האם מצעד הגאווה יסייע לקדם את הנושאים אשר אותו הוא מבקש לקדם, או שמא יסייע לאנשי יחסי ציבור, סמי-פוליטיקאים ועסקנים משני הקצוות – הקהילה ומתנגדיה – כאשר את גלגלי העקשנות לקיים את המצעד משמן דמם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.
 
האם אנחנו מוכנים לתת יד לאירוע חסר אחריות אשר מתכנניו כבר כותבים עתה תסריטים אפשריים ובמרכזם רצח צועדים מהקהילה? האם שפיכות הדמים הצפויה ראויה להתממש אך ורק משום שארגון קיקיוני וחסר אחריות מעוניין להוכיח את זקיפות קומתו מול הפנאטים הדתיים? מה נרוויח מזה מלבד מותם של חפים מפשע, כאשר בחודשים האחרונים כל כך הרבה ישראלים שילמו בחייהם עבור מלחמת אין-הברירה בלבנון?
 
הדבר היחיד הראוי לעשות עתה הוא לפנות למשטרת מחוז ירושלים ולבג"ץ בתביעה לאסור את קיום מצעד הגאווה בירושלים. את הפנייה הזו יש לערוך מתוך הקהילה כאשר המניע הוא הסבירות הרבה למותם של חפים מפשע. עלינו לחשוב כבר עתה מהי הדרך הטובה ביותר לשלול מ"הבית הפתוח" את היכולת לקדם את האירוע המיותר הזה.
 
תסריטי הדמים שאנשי הארגון הזה מציירים במוחם הקודח מחייבים, בשלב מתקדם יותר, פנייה לרשם העמותות על מנת לבדוק האם ארגון אשר מתכנן לקיים אירוע מתוך סבירות גבוהה לקיום שפיכות דמים הוא ארגון אשר יש לאפשר את קיומו. לא פחות.
 
הזמן הולך ודוחק בנו ואם אין ברצוננו לראות את דמם של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים נשפך ברחובות ירושלים, עלינו לפעול במהרה על מנת לבטל את המצעד, מהר ככל האפשר. זה בנפשנו, זה בחיינו, זה בדמנו.