ארכיון קטגוריה: קהילה גאה

גאווה ודעה קדומה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתתאריך 12.6.2013

ממצאי חקירת המשטרה על הרצח שאירע ב"בר־נוער" לפני ארבע שנים מתמצים, בסופו של יום, במסקנה אחת: הטרגדיה הגדולה של מות ניר כ"ץ וליז טרובישי הי"ד מיריות הרוצח הייתה אירוע קהילתי־נקודתי. לא ישראלי, לא לאומי, אפילו לא היסטורי. הרצח לא נבע מהסתה, הרוצח לא הוסת, אין ציבור שניתן לטפול עליו אשמה כפי שנעשה תחילה ביחס לחרדים, וכל העניין הוא בגדר פלילי. לא "פשע שנאה", לא מעשה איבה על רקע נטייה מינית. אמנם פשע נורא, מתועב וטרגי שעלה בחיי קורבנות חפים מפשע והותיר אחרים עם לקויות, נכויות וצלקות בגוף ובנפש – ובכל זאת, פשע. לא פחות חמור מגברים מתועבים שרוצחים את נשותיהן, לא יותר טרגי ממעשי־אלימות כלפי חפים פשע המסתיימים במוות. הסיפור הגדול והעלילה האדירה שטופחו ב־2009 על־ידי פרנסי הקהילה הגאה, ונוצלו על־ידה לשם גיוס כספים, קידום אינטרסים פוליטיים וחבירה למוקדי־כוח כדי לייצר השפעה וקשרים – אלה היו ואינם.

הפרטים העסיסיים על הפרשה נחשפו אמש בתקשורת לאורך ולרוחב. כאשר הלהבות תדעכנה ויתחילו ההליכים הפליליים ממש, פרשת הרצח ב"בר־נוער" תסיים את חייה כאירוע לא־ישראלי, אפרטני של קהילה מסוימת שסחטה את לימון הטרגדיה עד תום, וגררה את כל בכירי המדינה – החל בנשיא פרס, המשך בראש הממשלה נתניהו, שר החינוך דאז סער ושרת המשפטים לבני וכלה באחרוני חברי־הכנסת – לתמוך בנרטיב שהתברר ככוזב. בתולדות הקהילה, זה יירשם כאירוע היסטורי. בתולדות ישראל, יהיה זה עוד אירוע מאירועים טראגיים נוספים שפוקדים את החברה הישראלית שלא מצליחה – כמדינות רבות בעולם המערבי – לייצר קודים ערכיים משמעותיים הטעונים בערך כבוד האדם מתוקף בריאתו בצלם האל. אב שרוצח את רעייתו מול עיני בנותיו הוא לא פחות רשע מצעיר הרוצח כנקמה שני צעירים ופוצע אחרים. בעולם שבו טוב ורע מיטשטשים וסולם הערכים החברתי מתפרק, הרשע מאבד את גווניו.

עם שוך הסנסציות והדיווחים על זהות המעורבים, מעשיהם ומניעיהם, יהיה צורך להעביר שני מסרים מרכזיים בעקבות הפרשה הזאת: הראשון, לקהילה הגאה. אל תבקשו עוד מימון וכספים בלי שתתנו דין וחשבון. אל תעוטו על פוליטיקאים בתביעה לתמיכה לפני שתסדרו את הנעשה בביתכם פנימה. אל תרעידו את ירושלים במצעדים מיותרים של גאווה בשעה שבביתכם־שלכם בוצעו מעשים נוראים. קחו זמן, עשו חשבון נפש, קפלו את הדגלים ובואו בידיים נקיות. אימרו כי עוויתם, חטאתם ופשעתם כאשר טענתם שדם הנרצחים על ידיו של שר הפנים לשעבר, אלי ישי, איש ש"ס. אם בגאווה נפלה דעה קדומה, התנצלו עליה.

והמסר האחר הוא לפוליטיקאים החילונים: זה בון־טון מערבי נפוץ וידוע לתמוך בקהילה הגאה. אמת, ראוי שלבנות ולבני הקהילה – בפרט לאלה הדתיים והמסורתיים – תהיה אפשרות לקיים חיים מכובדים, שווים, ראויים; ללא אפליה וללא פגיעה, מילולית או פיסית. אולם ראוי להעמיד את הדברים על דיוקם. הנורמה היא המשפחה ההטרוסקסואלית. הנורמה היא הגבר והאישה שבונים בית ומקימים משפחה. את הנורמטיביות הזו יש לעודד ואת החריגה מהנורמטיבי אין לדכא. ברם, יש לפקח – הן באמצעות שירותי־הרווחה, הן על־ידי צוותים בית־ספריים והן דרך חינוך ערכי המעוגן היטב בהבחנה בין ראוי ובין לא־ראוי, מוסרי ובלתי־מוסרי – כי אלה שחיים את חייהם בצורה שונה (ואין זה משנה אם זו גזירה גנטית או הכרעה אישית) יזכו מנעוריהם לקבל את האפשרות וההזדמנות להתפתח בלי הטרדה, ללא שידול, תוך יחס עדין ורך לנושא הטעון כל כך של הנטייה המינית. לפני שמוציאים מאות אלפי שקלים על תמיכה בארגונים קהילתיים, יש לברר לאן הולך הכסף, מי מרוויח ממנו ואם הוא מתועל למטרות הראויות.

את הזכות לאהוב יש לתת לכולם. גם את הזכות לנהל אורח־חיים עצמאי ואוטונומי, ללא אפליה. זו מהותה של חברה דמוקרטית, מתקדמת וליברלית. אך אין זכויות ללא חובות. הקהילה הגאה צריכה להוכיח שהפרשייה שאירעה בה היא חריגה. אני מקווה ומאמין שהיא אכן כזו. אך לשם כך דרוש לה בדק־בית וחשבון־נפש. כל הכחשה וטענה, כי מקור העשן היוצא מחלונות הבית אינו באש אמתית, רק יזיקו לקהילה בדרישתה לשוויון־זכויות וכבוד. עתה נחוץ ענווה, ולא גאווה. יותר חשבון־נפש, ופחות דגלים. זה יסייע גם לאלה שאינם נמנים על אוהדיה הטבעיים של הקהילה להבין, כי בנותיה ובניה הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית.

דור המדבר – עם מותו של דן לחמן

לפני יותר משתים עשרה שנה, ואני בן פחות מעשרים, הכרתי לראשונה את דן לחמן. ישבנו אז במפגש שארגן טל איתן בתל-אביב וכינס את צוות הכותבים של מגזין אינטרנט חדש שהוקם עבור הקהילה הגאה, "פריידזין". דני היה המבוגר שבחבורה, מתקרב לגיל 60. רוב המשתתפים היו צעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, וחלקם אף למטה מכך. ניסינו לעשות את מה שנחשב אז למהפכני: להקים אתר חדשות, תרבות ובידור עבור הקהילה. טל יזם, ואנו נרתמנו. ללא שכר, ללא שום תגמול, מתוך תחושת שליחות, מושג שקשה לתפוש אותו במשקפיים הציניים של החברה היום.

התחברתי לדני לא רק בשל אישיותו המרתקת, לא רק בשל הידע והניסיון העצום שהיה לו, אלא גם משום שלשנינו היה עבר פוליטי משותף: הוא, בצעירותו, היה חבר בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, או לפחות הסתובב בסביבותיה. אני אז הייתי עצמי חבר בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה. פטפטנו כל הערב ואז החלה ידידות שארכה למקוטעין במשך תשע שנים.

דן לחמן. דור המדבר

דן לחמן. דור המדבר

בשנים האחרונות, לא עמדנו בקשר. איזה אירוע מטופש ובדיעבד, חסר ערך, גרם לנו להתרחק. זה היה באירוע בסינמטק תל-אביב לזכר הבמאי עמוס גוטמן המנוח שנפטר ממחלת האיידס, ואני, שישבתי לצד דני בקהל, הבעתי כעס, ובקול, על ניהול חובבני של האירוע. דני גער בי, כי בשורה שלפנינו ישבה אמו של גוטמן. הוא חשב שזה חוסר רגישות מצדי. אני התבצרתי בעמדתי כקיפוד, ורק זמן רב אחר כך הבנתי שצדק. בשלוש השנים האחרונות אמרתי מדי פעם לעצמי, אולי נחדש את הקשר, ונסיבות הזמן ולחץ העבודה ושאר אירועי-חיים, לא גרמו לי להרים את הטלפון. יש זמן, אמרתי לעצמי, דני בסך הכול מתקרב לשבעים, והוא הרי עוד יקבור את כולנו. ועכשיו דני איננו.

דור המדבר

מעבר לזיכרונות האישיים, הדבר החשוב שיש לזכור ביחס לדמותו של דן לחמן ז"ל, הוא היותו חלוץ שעמד לפני המחנה: בייסוד האגודה לזכויות הפרט, הלא היא אגודת ההומואים והלסביות, בהקמת הוועד למלחמה באיידס והעמותה לגברים נפגעי-תקיפה מינית, בייסוד "הקו הלבן" להומואים, ללסביות ולבני-משפחותיהם, בעבודתו המשותפת עם עמוס גוטמן על הגרסה הקצרה לסרט "נגוע", הסרט ההומוסקסואלי הראשון, וגם בהשתתפות בייסוד המגזין "נתיב נוסף", החלוץ שבמגזינים להומואים (הגיליון הראשון יצא לאור בשנת 1990, כשנתיים לאחר שבוטל הסעיף האוסר על משכב זכר). לפני 7 שנים, זכה בתואר "יקיר הקהילה". הוא התייחס לכך בהומור.

החלוציות הזאת, של דור המדבר בקהילה, לא נבעה מאידיאלים נשגבים אלא מהצורך לעצב את חיי החברה של ההומואים והלסביות בארץ מכל הבחינות. לתת מענה אנושי, תרבותי וחברתי לקהילה קטנה, מפוחדת, המתחבאת בגגות הבתים ובגנים, זקוקה למסגרות שונות, לביטויים חברתיים ותרבותיים שונים, למקום שיהיה לה לבית. וכך גם הוקם בית האגודה הראשון.

השיחות עמו תמיד היו מקור לאינספור ידיעות: החל מסיפורים על חיי הגייז בתל-אביב, וכלה בסיפורים על הבוהמה התל-אביבית של אותה עת. הוא היה מרתק ומלא קסם. ערב אחד סיפר כיצד קבוצת הומוסקסואלים שנמנתה עם אוהדי כ"ך של הרב כהנא (כן היה דבר כזה) עמדה בראש התארגנות של הומואים בגן העצמאות, להגן עליו מפני המתנכלים לגייז. ובערב אחר סיפר בחיוך איך לבש יום אחד גלימה גדולה וצבעונית כשהלך ברחוב, וכשהגיע לקפה "כסית", החמיא לו אלתרמן והשווה אותו להמלט. ובאחר צהריים אחד דיבר מדם לבו על הקושי לנהל חיים רומנטיים בגיל מתקדם, סיפר על רומן לרגע. ובפעם נוספת הזכיר איך רב מריבה גדולה עם יונך וולך ב"כסית". "זה שאת טיפשה, אנחנו יודעים, אבל את לא חייבת להראות לכולם שאת טיפשה", נזף בה. ואז – מהומת אלוהים. הוא גם סיפר על הפולמוס שניהל בשנת 1993 על דפי "מעריב", מול המשוררת דליה רביקוביץ, כאשר האחרונה הסתייגה מהמפגש הראשון שאורגן בכנסת בנושא הקהילה ההומו-לסבית.

יציאה מהארון אצל נסים אלוני

בעשור האחרון לחייו התרכז בכתיבת ביקורות ספרים, ריכז את מלוא ידיעותיו בתחומים שונים, ובמיוחד ספרות ותיאטרון, באינספור כתבות מקצועיות. כל מי שרצה לקרוא ביקורות ספרות טובות, קרא את דני. הוא זכה להערכת כולם. זמן קצר לפני מותו, כתבה לו סילבי קשת כמה מלים טובות על ביקורת שפרסם. היה לו חוש תרבותי-היסטורי מפותח. הוא החזיר לתודעה דמויות כמו המשוררת דליה הרץ, שפרצה לתודעה יחד עם דליה רביקוביץ', ונעלמה. בשיחה גלויה שניהל עם אורנה פורת ופורסמה ככתבה, לא התאפק ואמר, "שמעתי שהיית שובבה על הבמה", וסיפר לה כמה רכילויות ישנות ששמעו. "לצבוט או לעשות פרצופים, זה כל מה שסיפרו לך?", ענתה לו פורת. "הייתי מצחיקה את כולם ומבלבלת אותם. היחידה שהייתה מחזירה לי הייתה בתיה לנצט, שהייתה גברת מאוד מצחיקה בעצמה". על עמוס גוטמן כתב, כי "נפטר יום לאחר טקס חלוקת האוסקר הישראלי שבו זכה הסרט 'החיים ע"פ אגפא' בבימוי אסי דיין, כשכל השמועות טענו ש'חסד מופלא' יזכה, ולא זכה. כמה שובר לב. כמה מתאים למלך הדקדנס והמלודרמה למות משברון לב כאילו ולא מאיידס".

לחמן התרועע עם כל הברנז'ה והבוהמה התל-אביבית בימים שמשה דיין, אורי זוהר, דן בן-אמוץ ועמוס קינן כיכבו בה, ודמותו כהומוסקסואל קירבה אותו למעגלים שונים. בין ידידיו הרבים נמנתה גם השחקנית גילה אלמגור. בכתבה אחת שפרסם, כתב דני, כי בפרמיירה של 'בגדי המלך החדשים' בבימויו של נסים אלוני בשנת 1961, "היו שני צעירים באולם שהיוו מוקד רכילות של שיחות הקהל שלפני הצגה. היא, נערה בעלת יופי חתולי פראי בת 17 לערך, נמרה קטנה, חברתו החדשה – הראשונה בשורה של כמה שתבואנה בעתיד – של המחזאי נסים אלוני. הוא, נער שהופיע לראשונה בציבור. זאת הייתה פעם ראשונה שהמבקר, איש הרדיו ועיתונאי התרבות הבכיר של אותם ימים, מיכאל אוהד, הופיע לראשונה שלא בלוויית אמו או אחת מקרייניות הרדיו ידידותיו, אלא עם בחור צעיר בן 20. זאת הייתה היציאה הראשונה מהארון שהתרחשה בפומבי בחברה הזאת".

עוד סיפר, כי "לשונות ריכלו שהצעיר והצעירה היו חברים, בני זוג, קודם לכן, עד שנפרדו כל אחד בעקבות פגישה עם האיש שהביא אותם לתיאטרון. הצעיר ההוא הייתי אני. אני והיא היינו מוקד כלל המבטים והשיחות עד שעלה המסך. התרחשות שהייתה יכולה לכלכל סצנה במחזה של אלוני".

חלק ניכר בחייו בילה בחברת מיכאל אהד, עורך תכניות רדיו, יוצר ומביים תסכיתים וכותב בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה. למעשה, זו הייתה הזוגיות הארוכה והחברות הגדולה בחייו, שעל טיבה לא הרבה לדבר. תמיד הזכיר איך קיבלה אותו אמו כהומוסקסואל, ואמרה פעם אחת, בצחוק, "אני לא אהיה סבתא, אני אשאר צעירה לנצח". לא רבים יודעים כי דני הוליד ילד, סוד שלא הרבה להסגיר, ואולי כותב שורות אלה חוטא בכך. חלק ניכר מחבריו היו צעירים ממנו בשנים רבות. הם אהבו את סיפוריו, את פתיחותו, העריצו אותו על שידע להשיא עצה מנוסה, גמעו בצמא את דבריו על הומוסקסואליות, תרבות, תיאטרון ומוסיקה. אה, כן, גם מוסיקה קלסית אהב והיה בקי ומבין.

הנעורים שבאו אל סופם

מותו של דן לחמן מסיים תקופה, ימים שלא יחזרו בחברה הישראלית, לטוב ולרע. דור המייסדים בקהילה, דמויות כמו תיאו מיינץ ויעקב פזי, הולך ומתמעט. ודומה שעמם גם מתה ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה בארץ, שעד עתה לא נכתבה בצורה מסודרת דיה. ההסתגרות הקהילתית במועדונים ובאתרי ההיכרויות, ודעיכת החיים הקהילתיים למרות פעילויות מבורכות כגון אלה של "המרכז הגאה", מציינת את רוח הזמן של תקופתנו. למרות נקודות האור, הסולידריות פוחתת. כוחה של הקהילה בכנסת חלש. המיליטנטיות של שנות השבעים והשמונים הומרה בהתברגנות שאינה מצליחה להשיג הישגים ממשיים לקהילה.

בכתבה שכתב על הסיקסטיז, כתב דני, כי "מי שהאמין אז היה פעיל. אני הייתי בין המאמינים, הייתי בין הפעילים, רציתי לשנות דברים. הייתי שם, אני עדיין שם. לא שנשארתי תקוע אבל כל השינויים החברתיים שהובלתי, נולדו שם בימים ההם. אני יכול רק לקוות שלא התנוונתי והמשכתי לזרום הלאה, גם אם את הבמה השארתי לאחרים. אבל את התקווה לשינוי אמתי גדול, ובקצת צנעה ומבוכה – את הסובלנות אל בני האדם שנותרה בי, את אלה לא ייקחו ממני. אני מקווה שאי-אפשר יהיה לכלול אותי בין השמרנים לעולם. וגם אם אני שקט ופחות פעיל, את השמרנים אני ממש לא אוהב גם היום. וכשאני רואה ברחוב ארוך שיער כמו פעם לבי נשבר מגעגועים".

אחד מחבריו סיפר בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק שלו, כי "דני היה מודע למצבו, אם כי לא שיתף, כששאלתי תמיד ענה בכלליות ולא עניינית. דני לא רצה לוויה, לא קבר ובטח שלא הספדים. יכולת התכנון הבלתי נתפסת שלו – פשוט עוצרת נשימה. לאחר שביום ראשון האחרון היה אצל הרופא שם כנראה נאמר לו כי עליו להתאשפז, בחר דני ללכת הביתה ליומיים, כדי 'להתארגן', הכין את הבית ל'היעדרות ממושכת', רשימה של אנשים שיש להודיע להם. פינה אוכל מהבית, קנה שק 'בונזו' לכלבה, הכין לי ערימה של ספרים כדי שאבוא לקחת לספריה של מטולה. וידא כי ברור ההסדר שעשה עם 'עלי שלכת' לעניין שריפת גופתו. ואז, כאשר הכול היה 'מסודר', ביום שלישי בבוקר, עלה על מונית ונסע לבד לאיכילוב, שם נפטר ביום חמישי, 6 ליולי, בשעה תשע בבוקר".

בשיחה שניהל עמיקם רוטמן עם אורית שוחט, בתה של יפה ירקוני (שגם אותה הכיר דני, למי שהיה לו ספק), אמר רוטמן, כי דבר מחלתה של מי שכונתה "זמרת המלחמות", הוא עצוב "גם בגלל הנעורים של הארץ הזו שבאו אל סופם". עם מותו של דן לחמן, הנעורים של הקהילה הזו באו אל סופם. וגם נעורינו שלנו. על אחת כמה וכמה, שלי.

שיר לאסף

חיבר: אילן שיינפלד

שלום לך, גן העצמאות

לפני זמן-מה, השתתפתי באחת המשימות החשאיות והנועזות שניראו בתל אביב בשנים האחרונות: שלושה הומואים, השעה שתיים לפנות בוקר ומכונית ישנה אחת. המשימה היתה קשה ומורכבת; שלושתנו יצאנו אליה לבושים בגדים מבצעיים ובדרכנו התפללנו לטוב. זה מעולם לא התרחש בתל אביב; אולי לא בשום עיר וארץ אחרת. גמרנו אומר בלבנו לצאת לדרכנו ולאחר שהטרנטה התניעה, כבר לא היתה שום דרך חזרה.
 
הגענו לאתר המיועד. נרגשים, חמורי-סבר, סקרנים. לאחר שהמכונית חנתה, הבטנו בה. מפלצת ענק סגורה ומסוגרת בצפון הישן של תל אביב, עטופה בגדרות תיל ובפחים לבנים ארוכים-ארוכים. אטומה מבפנים ומבחוץ, לא מותירה אפילו חרך אחד קטן להצצה. הבטנו בה שלושתנו, שני הומואים מנוסים ורבי מעללים ותלאות ועוד הומואית אחד בהכחשה. 

גן העצמאות בתל אביב מעולם לא היה תחוּם, סגור, אטום ונעול. יותר מגדר ההפרדה, יותר מחומת ברלין, אפילו יותר ממתחם מגוריו של ראש הממשלה. עיריית תל אביב עשתה רבות כדי לחסל כל שריד לאחד המקומות היחידים שמזכירים את תל אביב הישנה. ההקפות סביב הגן לא הועילו ולא סייעו; לא היתה אפילו פירצה אחת בה ניתן היה להיכנס. חשבנו לומר נואש, אולם לא חומה ולא גדר, לא חוט של תיל ולא אימת הפח, הם אלה שיזרעו ייאוש בליבנו.

הלכנו בכיוון הכותל. הכותל היה אחד המקומות הסוערים יותר בשנות השבעים והשמונים, ועל אף שלא דרך כוכבו בשנות התשעים בואכה ימינו-שלנו, עדיין ניכר היה כי הדרך היחידה להיכנס פנימה היא אך ורק באמצעות פירצה קטנה בכותל. 

התנענו שוב את הטרנטה, מסרבים בכל לב לומר נואש, ונסענו אל החניון הסמוך לכותל. נדהמנו ממידת תשומת-הלב שהקדישה העירייה לאטימתו של הגן. לא ראינו אפילו פירצה אחת. משחנינו, הוביל אותנו זקן החבורה אל עבר פירצה אותה הכיר מבעוד מועד. הוא סיפר כי לפני זמן-מה שכב באחת מהפינות שנותרו ממה שהיה גן העצמאות, כולו עירום, והניח לקרני השמש לעשות בו כבשלהן. אפילו פוחז נוסף אחד העיז לחדור אל הטריטוריה האטומה ביותר בתל אביב, כך הוסיף וסיפר לנו, והם עשו מה שעשו.
 
התחלנו ללכת לכיוון המדרגות המובילות מהכותל מעלה-מעלה אל הגן. שער כבד, מרותך, נעול ואדיר חסם את הכניסה למדרגות. אלא ששערים לא ירתיעונו וגדרות לא יפחידונו והערסים המסתובבים מסביב לא יעלו בנו מורא (סירבנו בנימוס להצעה האדיבה לטעום מהשישליק הערסאוותי שהוכן מחוץ לשער הברזל הגדול.
 
לאט לאט עלינו על גבעה קטנה שאיפשרה לנו לקפוץ מבעד לשער הברזל. כותב שורות אלה, פחדן ידוע בכל הקשור לגבהים, ספורט אתגרי וכל מה שחורג מאימון בחדר הכושר הממוזג, עלה אף הוא למרבית התימהון והפלא, ונזקק לדירבון רב עד שהומרץ לקפוץ בעוז מן התל הקטן אל עבר המדרכה הבטוחה. 

מאובקים משהו עלינו שלושתנו, מצפים לפירצה המיוחלת. מה רבה היתה אכזבתנו, ומה גדול היה מירמורנו, על שראינו כי מחסום נוסף עומד בפתח. עלינו על תל נוסף, בשעה שכותב שורות אלה מתאונן מרה על החול הדבק בג'ינס ועל הנעליים המאובקות. משעלינו, לאחר שחשנו כי לחסמב"ה דמינו, הבטנו מלאי סיפוק בגדר הפרוצה. נכנסנו אל תוך הגן.
 
גן העצמאות נראה היה כעיי חורבות. הדשא חוסל, הספסלים נתלשו, השיחים נפגמו קשות, חלק מהעצים שכבר נגזזו וקוצצו ונהרסו במאמצי אינסוף של העירייה להחריב כל פינה אפלה בגן, כבר עמדו בבדידותם, ממתינים לקיצם. האבנים הגדולות שעמדו בפתח הכניסה הראשית לגן נעקרו, הפסל הענק עוד עמד במקומו וברקע נראה בחור שיצריו הכריעוהו, תר אחר פרטנרים אמיצים כמותנו. השקט האדיר ששרר בגן העיד כי מי שעשה את מלאכתו, ביצע אותה נאמנה. מעטים הם החרמנים וספורים הם המיואשים אשר יטפסו לבד וללא כל עזרה אל הגן המבודד, ולו רק כדי לספק את ייצרם.

* * *
החדווה והמרץ, המקצועיות האובססיבית והפרפקציוניזם הנדיר שליוו את מלאכת אטימת, סגירת ובידוד הגן ראויים לשבח. כמו עבודות השיפוץ האינסופיות, המייגעות והבלתי-מובנות הנערכות על רח' אבן גבירול, כך גם כאן היו אנשי העירייה נאמנים מאוד למלאכתם. מלאכה זו היתה אולי חביבה עליהם במיוחד. שהרי שנים רבות ניסו ללא הרף להפוך את גן העצמאות לאחוזת נדל"ן יוקרתית, ומשנכשלו – גזזו, קיצצו, התעללו, הרסו וזנחו את הגן, ולא אמרו דבר לנוכח השוטרים אשר היו קופצים לגן העצמאות בתקווה למצוא קורבנות להתעלל בהם כראוי לאחר יום עבודה מפרך.
 
עיריית תל אביב, לצד פרנסי הקהילה ההומוסקסואלית בתל אביב, קפצו בחדווה על פרויקט הרס גן העצמאות. לפי התוכנית, ייועד רוב הגן המחודש לאוכלוסייה ההגונה, הסטרייטית, בעוד שהחלק הצפוני יתאכלס במעטים אשר יעיזו להגיע לנחלת המשפחות הדשנות של הצפון הישן של תל אביב. הם, בדומה לחלק עצום ורב מהקהילה אותה הם מנהיגים, תיעבו את הגן – לפחות באופן רשמי, גם אם נכחו בו לעיתים. בשונה מאתר ההיכרויות הקהילתי, "אטרף דייטינג", גן העצמאות נראה כשריד מהעבר, כזקן חולה שמסרב למות, שכמה וכמה מבניו מסרבים להמיתו בעוד שאחרים רק מייחלים ללכתו.
 
גן העצמאות לא הלם את תדמית ההומו החדש; ההומו החדש מעלה תמונות לאתר ההיכרויות האדום-ורדרד של הקהילה, נתבע לשים בכרטיסו תמונות פנים וגוף ברורות ומצולמות היטב, נדרש לצלם עצמו עם שלט עליו רשומה כתובת האתר על מנת לקבל חותמת "מאושר" המאשרת כי התמונות הן אכן שלו. ההומו החדש מזדיין במועדונים מעלי עשן, בחדרי חושך ייעודיים, במסיבות לבנים בלבד, באירועים חברתיים בעלי סלקציה קפדנית. הוא יוצא לדייטים רק עם מי שניתן לראות על גופו בבירור את סימני האימונים הממושכים, ונדרש להצהיר כי הוא שותה משקאות חלבונים לצד אימוניו המפרכים על מנת שיזכה בהכרה מלאה. ההומו החדש נתבע להגדיר עצמו מראש כחטוב, נדרש להצהיר על לאומיותו, מחויב להוכיח כי הוא אכן ראוי להיכנס בשעריה של הקהילה האקסקלוסיבית שאינה מוחלת לבעלי הגוף ה"לא נכון", לעבי-הבשר, ל"זקנים" שגילם עולה על 50, למתבטאים במבטא ולמתקשים בשמירה על סממני הגבריות והנעורים.
 
עבור ההומו החדש, גן העצמאות סימל את העבר. בגן העצמאות שררה מאז ומעולם הערבוביה: היו בו זקנים וצעירים, מבוגרים ונערים, אתיופים וערבים ורוסים ומרוקאים ועיראקים ורומנים ופועלים זרים ותיירים; בגן העצמאות היו גם אברכים וחיילים לבושי מדים, גברים נשואים הנמצאים עמוק בארון לצד הומואים מה"סצינה", בחורים בלתי-מנוסים וכאלה שכבר עברו (כמעט) הכל. גן העצמאות לא תבע מאיש הצהרות והתחייבויות; היו בו הומוסקסואלים וטרנסקסואלים ומולטיסקסואלים וביסקסואלים. הוא היה אקס-טריטוריה מושלמת שהנכנס בשעריה משיל מעליו את זהותו ואת צרותיו, את בעיותיו ואת קשייו, את לאומיותו, דתו, עדתו, עיסוקו, גילו והשקפותיו. הוא שיקף את המקומות הכמעט-אחרונים שלא היו עדיין נתונים תחת חברת הפיקוח המודרנית. במובן זה, גן העצמאות היה חף מכל אידיאולוגיה ומחויבות לאומית וערכים היסטוריים.
 
ההומו החדש לא יכול היה לסלוח לגן העצמאות על שהוא מתקיים. בידיעתו שחלק ניכר מהמבלים בגן מעולם לא ימחו על חיסולו, איש-איש וטעמיו שלו, החל ההומו החדש במסע דה-לגיטימציה לגן העצמאות, שנמשך למן אמצע שנות התשעים ועד לחיסול הגן. הדרת אירועי הקהילה החשובים מגן העצמאות, חיסול הוויגסטוק, העלמתו מהתודעה של הוויגסטוק הענק של שנת 98' בו פשטו שוטרים עטויי כפפות על המפגינים, ההתמכרות לקונצנזוס המטופש של חיבוק ירושלים המתחרדת והמעופשת במצעדי גאווה מיותרים בתוך אצטדיונים מיוזעים, אימוץ העמדות המיינסטרימיות של הציבור הישראלי באשר לענייני מין וזוגיות ואהבה ויחסים – כל אלה ואחרים תרמו למימוש המטרה הסופית: חיסולו של גן העצמאות.

* * *

יהיו בוודאי כאלה שיטענו כי הכול מיועד "לשם השיפוצים" ו"שינוי התאורה" ו"שיקומו של הגן" ומה לא, אלא שהאמת הפשוטה היא כי חיסולו של גן העצמאות עורר בלבם של רבים נחת אדירה. מעתה לא יעמוד בצפון תל אביב המקום היחיד במזרח התיכון בו יכלו גברים מכל הסוגים והלאומים להתרועע יחדיו באין מפריע. מעכשיו, חלקם של המבקרים יהיה תחום וברור לבל יפריעו למשפחות הנפלאות עם הבנות והבנים הנהדרים, הסטרייטים, חיילינו לעתיד ובני דור המחר. מעתה והלאה ייועד הגטו הקטן והמצומצם בגן העצמאות למבקריו ההומואים, ומעטים הם שיבואו לאותו אזור צר וקטן.
 
גן העצמאות החדש והמחודש יהיה סימולקרום של גן "אמיתי", גן של קרוזינג והיכרויות. הוא יהיה מונומנט מכוער ואנדרטה מצוינת למה שהיה פה, בתל אביב, לפני רון חולדאי ומשת"פיו, לפני היוסי שרידים המשתפנים וידידיהם, לפני ימי ההתמכרות לחגיגת ולאקסטה, בטרם תקופת שירזי ועופר נסים, לפני "אטרף דייטינג", ה"אוויטה", "האומן 17" וה-TLV. הוא יהיה חיקוי ללא מקור, ייצוג כוזב, של מה שהיה בעבר – ואיננו עוד.
 
כששאלו את המבקר והפילוסוף ז'אן בודריאר מה הוא חושב על ערוץ ARTE האגדי, המייצג בעיני רבים את "התרבות", הפטיר בודריאר ביובש: ARTE הוא לא התרבות, הוא אנדרטה לזכר התרבות. ברוח הדברים של בודריאר, גן העצמאות החדש לא יהיה אלא אנדרטה לזכר מה שהיה לפני שהיטמטמנו וטמטמנו את חיינו בסנוורי הסמים והמועדונים והגופות המושלמים והאתרים המשוכללים.
 
וכשיצוצו מחדש ההומופובים והשונאים למיניהם, כשיקומו עלינו מחדש כל אלה שמגנים ומשמיצים אותנו על כל בימה פומבית, לא יהיה לנו לאן לברוח. אפילו לא מקום שקט אחד להזדיין בו. 

המאבק על הזיכרון של עמוס גוטמן

אמש נערך בסינמטק תל אביב אירוע לזכרו של הבמאי והקולנוען, עמוס גוטמן. כשנשאל גוטמן, לאחר שסיים את הפקת הסרט "חסד מופלא" שהיה שירת הברבור הקולנועית של חייו, מה יש לו לומר לקהל, ענה במשפט קצר: Be kind, damn you.
 
אתמול, לאחר ששבתי נסער מהאירוע, חשבתי לתת למאמר זה את הכותרת "עמוס גוטמן מת פעמיים". כפי שאספר עוד מעט, כל מי שהרגיש קרוב – נפשית או רעיונית – לעמוס גוטמן או ליצירתו חש אתמול מבוכה רבה ואיומה. יותר מששיקף האירוע הוקרת-כבוד או סתם היזכרות ראויה בעמוס גוטמן, האדם והקולנוען, הוא ביטא – מעבר לתרבות החלטורה הישראלית הפושטת במקומותינו – גם את האלימות הקשה שהחברה הישראלית מפעילה ביחס למושג הזיכרון, למרחב שבמסגרתו מתקיים הזיכרון ולגוף האנושי והציבורי הזוכר והנזכר.
 
לאירוע שנערך אמש הגיעו מאות בני אדם, ובין המשתתפים ניתן היה לחזות באיקונות תרבותיות ישראליות, החל מהשחקנית גילה אלמגור ובן-זוגה יעקב אגמון, המשך בשחקנית ובמגישה רבקה מיכאלי, בשחקנים יהונתן סגל, שרון אלכסנדר, סמדר קילצ'ינסקי, גל הויברגר, אלון אבוטבול ואחרים, המשך בעיתונאים רבים, וכלה בדמויות ידועות ופחות ידועות מהקהילה ההומו-לסבית.
 
הדבר המפתיע באירוע לא היה "רק" המספר הרב של המשתתפים אלא גם הגיל של חלק ניכר מהם. בין הראשים המלבינים והמקריחים, השיערות המעלות שיבה והראשים שהשיבה כבר ניכרת בהם, היו צעירים רבים שהסתקרנו לדעת מי היה עמוס גוטמן. עבור אלה שגילם צעיר מ-25, השם עמוס גוטמן לא אומר דבר. עבור אלה שגילם מעל 25, השם עמוס גוטמן מכוון לבדידות, לצער, לאיידס, לחיים בשוליים, לכאב. אלה ואלה לא מעוניינים, כל אחד מסיבותיו שלו, להתמודד עם הקולנוע הגוטמני. לכן, ההשתתפות המאסיווית של אותם צעירים היתה הפתעה גדולה מאוד.
 
הערב החל בשיר My Funny Valentine ששרה מלכת-הדראג, ציונה פטריוט. ברקע עמדה תמונתו בשחור-לבן של עמוס גוטמן שהשקיף-בהה-תמה נוכח הקהל הרב שנכח באירוע לזכרו, ממנו קרוב לוודאי היה נפקד. לאחר ששרה פטריוט את השיר שנשזר כחוט השני בסרטיו של עמוס, החל להידרדר האירוע לתהומות של מבוכה קשה, צחוק מלווה בעצבנות, כעס מצד לא מעטים ותדהמה רבה של מי שכבר היו באירוע אחד או שניים לזכר מי שהלך ועולמו ויש מי שמבקש להזכירו.
 
רבקה מיכאלי הוּדרה מייד מהנחיית האירוע לטובת ציונה פטריוט. מנהל הסינמטק, אלון גרבוז, נעדר מהענקת הפרס לשחקן יהונתן סגל ודממה ארוכה ומביכה השתררה בקהל. הזמרת שנתבקשה להגיע לשיר, התמהמה דקות ארוכות, ומשעלתה לבמה לא הבין ולו אדם אחד מי זאת ומהי היא שרה על רקע צילומי קלמנטינה שנקלפת ברקע. אלונה קמחי הוזמנה לקבל פרס – ולא הופיעה, ומנחת הערב, שכלל לא היתה אמורה להנחותו, ביקשה שמישהו יבוא להחליפה על מנת שתוכל להחליף את בגדיה, אך לשווא. היא עטתה מול כל הצופים שמלה לבנה זורחת מפייטים, ואלמלא ההומור המושחז שלה – ספק אם אנשים לא היו פשוט קמים ויוצאים מהאולם.
 
הקטעים מהסרטים של גוטמן לא עלו בזמן, והקהל נאלץ להמתין דקות ארוכות עד שהמקרין מצא כל פעם מחדש את הדרך להקרין קטע מהסרט. הערב הגיע לשיאו כאשר קטע מהסרט "חסד מופלא" שודר ללא סאונד – וציונה פטריוט החליטה לדבב את הסרט הטראגי הזה במשפטים מתובלי הומור מביך, בין השאר על סקס.
 
את האירוע ניסה להציל הזמר עברי לידר, ששר שני שירים מרגשים בליווי פסנתר, אך זה לא ממש הצליח לו לאחר שהזמרת לאה שבת שרה שני שירים בזיוף איום ונורא וביקשה מהקהל להצטרף אליה, כאילו היינו בערב שירה בציבור ולא בערב זיכרון. חברי להקת ארגון הנוער הגאה ביצעו שני שירים כשברקע נוגן פלייבק מרעיש במיוחד, כאשר הכוריאוגרפיה דמתה להופעה בלתי-מוצלחת של להקת מחול עירונית בכנס שנתי במתנ"ס השכונתי בהשתתפות ראש העירייה ומנהל מחלקת התרבות המקומית.

לא היה שם זין. גוטמן

הגרוטסקה התעצמה כאשר, לאחר הדיבוב לסרט "חסד מופלא" במהלכו עמדה רבקה מיכאלי על הבמה חיוורת מרוב בושה והשחקנים האחרים לא ידעו היכן לקבור את עצמם מרוב בושה, קפצו חברי להקת ארגון הנוער הגאה על הבמה במזמור חלטוריסטי להחריד של השיר "אהבה היא שיר לשניים" בעודם יורדים לקהל ומסבים לנוכחים תחושה קשה ועמוקה של בושה. על הבמה הונח דלי כתום מזעזע ובו פרחים שחולקו לילדים, כשמלכת-הדראג המנחה מעירה לילדה על נשיותה (מתוך הערכה שהיא לסבית והרי לסביות הן לעולם גבריות…).
 
אילו עמוס גוטמן היה שם זין, הוא היה מתהפך בקברו.
 
עמוס גוטמן והזיכרון הקהילתי
 
כל מי שהכיר, שמע, ידע או קרא את ועל עמוס גוטמן, יודע שגוטמן מעולם לא היה חולם על ערב שכזה לציון עשייתו. הוא תיעב בכל נפשו את הדביקות המתקתקה של השירים האופטימיים-להחריד. את אהב מאוד את המיוזיקלס, אך שנא שנאת-מוות את הניסיון להשתלט על השיח באמצעות סיפורי-על על האהבה הגדולה, האושר המובטח בסוף, האופטימיות חובקת-כל. הוא ודאי היה נחרד מהביצוע לשיר שחתומים עליו שני הביטויים המובהקים ביותר לייצוג כוזב של אהבה, ל"אהבה" פלסטית, מתוקשרת, שעיקרה בפומביותה: נינט טייב ורן דנקר. הוא היה נחרד מהביצוע הכושל של החלטורה הזאת, ולו משום שהחלטורה הכושלת שיקפה ניסיון אמיתי הטוען להצלחה להראות לציבור עמוס גוטמן אחר.
 
עמוס גוטמן ביקש לחטט בנפשו עמוק פנימה. הוא לא היה מעוניין אף פעם בפוליטיזציה של אנשי האגודה לסוגיהם ולדורותיהם. הם ביקשו לבסס ייצוג מקובל, "נורמאלי", לא שנוי במחלוקת, של הומו בתקשורת. עבורם, מה שקרה מחוץ למיינסטרים הקהילתי היה בעיה שיש לכבסה פנימה, לא חלילה עניין שיש לעסוק בו בכל הפומביות הראויה. גוטמן לא היה זקוק כלל למופע הראוותני הזה. הוא מעולם לא חיפש את הכיבודים אלא את ההכרה בעבודתו. הוא לא רצה דבר זולת ביקורות ענייניות, תקציבים ראויים והכרה תקשורתית בשל עשייתו. לא בשל היותו הומו, לא משום ה"קאמפיות" של סרטיו. הוא חש בודד בקרב הקהילה בה חי מאז ומעולם. היא בודדה אותו במכוון, סירבה לראות בו יוצר חשוב, הקפידה לשים אותה בפינה הקטנה שם יעשה את הרעש הפרטי שלו.
 
אולם דווקא משום שגוטמן ייצג את הרעש, ודאי שלא את המרכז או את הפסבדו-תיאורטיקנים של הקהילה הגאה, הניסיון להכניסו במיטת הסדום של הניוון הזעיר-בורגני של הליברלים המצועצעים שכופים עלינו נרטיבים אולטרא-אופטימיים – ניסיון זה הוא מתועב בעיניי.
 
הקהילה ההומוסקסואלית בישראל, שהיתה מאז ומתמיד קהילה בפני עצמה המנותקת מכל קהילה אחרת – אפילו מהקהילה הלסבית, ביקשה תמיד לשוחח בינה לבין עצמה, או להגדיר את גבולות השיח בתוכה, באמצעות ניסיון לכפייה או להטמעה של ה"אחר" ההטרוסקסואלי. כך, בראשית הפריחה הקצרה של הקהילה בישראל בסוף שנות השמונים עד סוף שנות התשעים, ביקשו דובריה להדגיש דווקא את המימדים ה"מקובלים", ה"מוסכמים", שיהפכו את ההומואים ל"גברים שאוהבים גברים" ולמעשה ל"סטרייטים אוהבי גברים". מי לא זוכר את הדיבורים הגבוהים בשבח הנישואים, הנאומים הרמים על אימוץ ילדים, חטיפת כל פירור שנזרק מהממסד והתחייבות לקבלת המיליטריזם הישראלי, אימוץ הגבריוּת כסימן ראוי ורצוי להבניית הזהות ההומוסקסואלית והדה-לגיטימציה של הנשיות והטרנסקסואליות כאפשרויות קיימות וקונקרטיות לקיום שאיננו עונה על התביעות לגבריות, להשתתפות פעילה בצבא, לקיום תא משפחתי הדומה לזה ההטרוסקסואלי.
 
במידה רבה מאוד, עמוס גוטמן ייצג את האלטרנטיבה הבלתי-ממומשת. "נגוע", "בר 51", "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא" הציעו אפשרות של שיח אקזיסטנציאלי, או קיומי, שבמרכזו היחיד ביחס לחברה. לא היחיד שקיים כחלק מהחברה אלא האינדיבידואל שמתחבט ומתלבט ופועל ומדבר ומזדיין מחוץ למשטר-השיח החולש בחברה, בפרט בחברה דכאנית כמו זו הישראלית.
 
הקהילה ההומוסקסואלית ניסתה מאז ומתמיד "לטהר" את השיח שלה עם שאר החברה הישראלית, ובינה לבין עצמה, מיסודות אותם ראתה כזרים לה. עמוס גוטמן היה זר לה. בחייו הוא מעולם לא היה מקובל בה. לרגע אחד, במותו, הוא זכה לתהילה של הלוויה מתוקשרת, ולאחריה – חמש עשרה שנות שתיקה והשתקה. השיח הקיים ניסה למצב את עמוס גוטמן באמצעות מומנט לגיטימי ב"עבר" של הקהילה אשר השתיקה יפה לו. היוזמות השונות להנציחו, נניח מארז סרטיו שהוציאה "האוזן השלישית", לא הגיע מהמרכז של הקהילה. אפילו הסרט שהופק במלאת חמש שנים למותו לא היה אלא יוזמה פרטית. חמש עשרה שנה שודרו סרטיו כמעט רק בשעות הלילה המאוחרות ובערוצים ספציפיים של הלווין והכבלים.
 
הזיכרון הישראלי, או – תרבות הזיכרון הישראלית, איננו ניכר אלא באלימותו הרבה. האלימות ניכרת בעיקר באופן שבו מנסים אלה המבנים את הזיכרון לעצב מחדש את דמותם ועשייתם של אלה שיש לעיתים לזכור אותם. לכן, כשפרנסי ארגון הנוער הגאה הסכימו להופיע באירוע – בין אם ביוזמתם ובין אם ביוזמת מי שארגן את האירוע – הם ביקשו להבנות זיכרון אחר, שונה. זהו זיכרון שבו רעיונות או מסרים רעיוניים מסוימים מיוחסים באמצעות שיר כזה או אחר, או נאום מסוים, או ביטוי אמנותי כלשהו, למושא הזיכרון – למי שיש להזכירו, לזכור אותו או להנציחו. הניסיון להקיף את עמוס גוטמן במרחב מסוים של רעיונות (האושר של הקיום הגאה, הסוף הנהדר, האהבה המתממשת, ה"נורמאליות" של הקיום) לא היה "רק" ניסיון לומר משהו אחר. אנטי-גוטמני, לא רק א-גוטמני. זה היה מאמץ אלים בי
ותר לעצב-מחדש את דמותו של עמוס גוטמן, לחשל את הזיכרון באמצעות הטענה ש"כך יש לזכור את עמוס גוטמן" או "זה מה שבעצם עמוס גוטמן חשב". לא ביחס למה שעמוס גוטמן באמת חשב או ביחס למה שעמוס גוטמן עשה, כי אם ביחס של סתירה מוחלטת של המגמה המנוגדת למאמץ או לניסיון האלים הזה; המגמה שביסודה עמדה הידיעה, או ההבנה, של חלק עצום מהקהל או מהמארגנים, לפיה עמוס גוטמן לא היה אידיאולוג קהילתי, ובטח שלא קולנוען בעל סט של רעיונות המבקש לחנך לרעיונות מסוימים, ודאי שלא לאלה שניסו לכפות עליו.
 
– הפסקה קטנה –
 
הזיכרון, הנזכר/זוכר/מזכיר – כלומר הצד הראשון (אני אכנה אותו "הצד הראשון") שפעילותו ביחס לזיכרון היא אקטיווית – והמוזכר/זה-שנזכר/זה-שיש-להזכירו – כלומר הצד השני (אני אכנה אותו "הצד השני") שפעילותו ביחס לזיכרון איננה קיימת אלא באופן עקיף באמצעות עקבותיו/שרידיו, מקיימים בינם לבין עצמם יחסים דיאלקטיים שעיקרם המתח שהבניית הזיכרון.
 
במאבק שבין הצדדים יש יתרון ברור לצד הראשון בהיותו זה שפועל במסגרת משטר השיח שקיים בנוגע לדרכי הבניית הזיכרון ועיצובו (טקסים, מאמרים, יצירות אמנות). יש לו אפשרויות שונות ומנוגדות לפעול במרחב משטר השיח של הזיכרון. יתרונו הולך ופוחת, או מרחב אפשרויותיו הולך ומצטמצם, אם הצד השני הותיר עקבות או שרידים שמן הנמנע להתעלם מהם כשמישהו אחר מודע להם. לכן, הצד הראשון – שניכר בהיותו אקטיבי ביחס לצד השני, שניכר בפסיביות שלו מתוך היותו בתחום האין – יכול להתמודד עם הצד השני על דמות הזיכרון ברמות כאלה או אחרות של אלימות.
 
אלימות כלפי הצד השני היא הכרחית עבור קיום הזיכרון משום שלעולם הצד השני לא ייזכר או יוזכר כפי שהיה "באמת". פרדיקט ה"אמת" איננו יכול לחול באופן מוחלט על מה שאיננו, בין אם הוא דבר-מה / דבר-מי שנעלם ובין אם הוא דבר-מה / דבר-מי שהתאיין.
 
אולם זה שמעוניין במידת הקירבה המוחשית ביותר למה שהוא רואה כמה שהיה "באמת" הצד השני, וכאן ניתן להפריך או לאמת היגדים מסוימים על הצד השני רק באמצעות עקבותיו, יבקש לצמצם במידה ניכרת את האלימות המופעלת ביחס לצד השני, אם הוא רואה את הצד השני כמי שהזכרתו או זכירתו או ההיזכרות בו חייבת להתקרב ל"אמת", כלומר למה שהוא רואה כדמות המדויקת ביותר שניתן להתוות ביחס לצד השני, כלומר ביחס לעקבותיו. מה שמכנה פרופסור עדי אופיר בשם "הסובייקט המעוניינת" (Interested Subject) פועל תמיד במסגרת מרחב מוגבל מאוד של אפשרויות אם היא רוצה לקרב את אופן, דרכי ומהויות פעולות וריטואלי ההזכרה וההיזכרות כך שישקפו במידה ה"אמיתית" ביותר את מה שהיה מי-שנזכרים בו, מי-שזוכרים אותו.
 
מידת האלימות המופעלת ביחס לתהליכי, דרכי ואופני היזכרות והזכרה מתקיימים באמצעות מה שאנחנו תופשים כמה-שאמיתי ביחס למי ולמה שיש להיזכר או להזכיר או לזכור אותו ובו. למשל, ניתן להגדיר את קורבנות השואה כ"צאן שהובל לטבח" או כ"קורבנות האכזריות הנאצית", לדוגמא, ולבטא עמדה אלימה במידה כזו או אחרת ביחס לאופן, לדרך ולמהות הזכרתם, זכירתם וההיזכרות בהם. כל עמדה תטען להיותה "אמיתית" בכך שתראה את הפאסיוויות הניכרת בהם כדבר שיש להזכירו, לזוכרו או להיזכר בו, או את היותם קורבנות תמימים למשטר רצחני איום ונורא, כשהיחסים בין הרצח, הנרצח והרוצח, והסיבות לרצח, המוטיבציה של הרוצח והאפשרויות של הנרצח בטרם נרצח, יהפכו למוקד השיח. אנחנו נוכל לבקש לצמצם את האלימות ביחס ל"צד השני" אם נפריך או נאמת היגדים בנוגע אליו ביחס ישיר של הוכחה מול העקבות.
 
עמוס וגוטמן והמאבק על הזיכרון
 
מי שמעוניין לזכור, להזכיר או להיזכר בעמוס גוטמן, ומבקש לקיים יחס בלתי-אמצעי ל"אמת" באמצעות זכירת, היזכרות והזכרת העקבות של גוטמן – קרי, סרטיו, חייב להיאבק על הניסיון של הקהילה ההומוסקסואלית – בין אם כניסיון של יחידים בעלי-השפעה בה, בין אם כניסיון של כמה מחבריו של עמוס גוטמן שעמדו מאחורי האירוע ובין אם כניסיון של קהילה שלמה – להפעיל את מידת האלימות הגבוהה שהופעלה ביחס לזיכרון את עמוס גוטמן.
 
השאלה היסודית איננה האם אנחנו מסכימים או חולקים על עמוס גוטמן, אלא האם אנו מעוניינים להתייחס לעמוס גוטמן באמצעות דימויים כוזבים של דמותו או על ידי התייחסות קונקרטית לעקבותיו, קרי לסרטיו. המונופול האלים שיש להפעיל ביחס לשיח הזה איננו אלא המונופול האלים המופעל בכל שיח המתעסק בזיכרון. אולם בשיח המבקש להתייחס לזיכרון מתוך התייחסות ברורה ובהירה לעקבות של מי שזוכרים אותו, מי שנזכרים בו, מי שמזכירים אותו, מידת האלימות מצומצמת למינימום ההכרחי. הפרשנות של העקבות קיימת, אולם העקבות נתונים לפרשנות מבלי שעצם קיומם יסולק משדה השיח הקיים.
 
ברור שהיה למישהו עניין – בין אם מודע, בין אם נסתר – "לשווק" לאלה המעוניינים להשתתף בריטואל זיכרון/היזכרות/הזכרה מסוים דמות שונה של עמוס גוטמן מבלי להתייחס לעקבותיו, או מתוך הפיכת עקבותיו לשוליים ביחס לכל השיח על הזיכרון הספציפי הזה. זה ניסיון שאיננו רק אישי, שביסודו עומדות אולי מוטיבציות פרטיות (למשל, להפוך את הדמות לרכה וכך להכניסה לקונסנזוס או לשיח הזיכרון הקולקטיבי), אלא גם – ובעיקר – מוטיבציות "אידיאולוגיות" המבקשות לתת סיפור-על מסוים שבו דמותו של עמוס גוטמן ממלאת תפקיד פוזיטיבי ביחס לנכונות, או לאמיתות, או לאמיתות האקסקלוסיבית של סיפור –העל הזה ביחס לסיפור-על אחרים.

 
המאבק על הזיכרון את ושל עמוס גוטמן איננו ייחודי. למעשה, הוא כה נפוץ עד שמן הנמנע בכלל להתפלא מדוע הוא מתנהל גם כאן. אולם חיוני לנהל את המאבק הזה מבחינת אלה שמעוניינים לשמר את הזיכרון את ושל עמוס גוטמן ביחס למי שעמוס היה, ביחס למה שעמוס גוטמן ביטא.
 
הערב לזכרו ייזכר, מעבר לפיאסקו אחד גדול, כניסיון ברוטאלי ואלים להשתלט על שיח זיכרון מסוים באמצעות מוטיבים "רכים" של הומור או שירה, המשקפים מאבק קונקרטי וממשי מאוד על הזיכרון מתוך הקונבנציות הידועות של הריטואלים הנלווים לכל דרך ואופן היזכרות, הזכרה וזכירה.

15 שנה למותו של עמוס גוטמן

1. עמוס גוטמן לא יכול היה לשאת את הפסדו בטקס פרסי האוסקר הישראלי בשנת 1992, לאחר שסרטו "חסד מופלא" הפסיד לזה של אסי דיין, "החיים על פי אגפא". זמן לא רב לאחר שהפסיד, נפטר גוטמן ממחלת האיידס בה חלה. סרטו האחרון של גוטמן היה רקוויאם לחייו וליצירתו. הוא הלך לעולמו מבלי שזכה בתהילה, ללא שקיבל הכרה אפילו מהקהילה שפעל בתוכה, הקהילה ההומו-לסבית.
 
2. היו שטענו כי גוטמן יכול היה להיות פאסבינדר הישראלי, או אלמודובר הישראלי. אולם יצירתו של גוטמן עומדת דווקא בסימן היעדר היכולת להשוותו לבימאים גדולים שיש הסבורים כי עשוי היה  להיות, אולי, המקביל להם. גוטמן היה חסר את היומרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של פאסבינדר; הוא לא ראה בסרטיו דבר מלבד תיעוד חוויותיו הפרטיות והקהילה בה התקיים מתוך העמדת הקיום האנושי, האינדיבידואלי, בחברה מפורקת, הרוסה, בה קיום הסובייקט אפשרי רק באמצעות תיווך של החברה הכללית, ההטרוסקסואלית, הגברית, המיליטריסטית, הציונית והאשכנזית. כשסארטר טען כי "הגהינום, הוא הזולת" (או "האחר", בצרפתית: l'enfer, c'est les autres), עמוס גוטמן ביטא זאת במדויק. האקזיסטנציאליזם הגוטמני ראה את חווית הקיום האנושי כמתגלמת בסבל המתווך על ידי פעילות האחר.
 
3. דיין וגוטמן פתחו, כל אחד בדרכו וכל אחד באמירתו הייחודיות, את הדיון האישי בקולנוע הישראלי, את היכולת להנגיד את הסובייקט הדחוי, מהשוליים, למרכז הממשטר את השיח הישראלי. אם תרצו, דיין וגוטמן – גם אם לא במודע – ביקשו להציב סיפור אחר. לומר דבר ששונה מהותית מסיפור-העל הישראלי. אצל דיין, הטירוף של ה"ברבי" מרסק את הנראטיב הציוני-הישראלי; אצל גוטמן, ההומו נשא האיידס מגלם את הדחוי, המורחק, בחברה הישראלית. אלא ששניהם לא עשו את שעשו מתוך התכוונות פוליטית או תיאורטית ברורה. שניהם ביטאו את המציאות הפוסט-מודרנית של חייהם, ועצם העמדתם של שולי החברה במרכז עשייתם ביקשה להעמיד עמדה ביקורתית ביחס למציאות זו, לאפשר צורה של רפלקסיה ביקורתית במקום בו עצם הרפלקסיה נחשב לכפירה בעיקר. הצורניות, יותר מהתוכן, היתה חשובה במקרה של "החיים על פי אגפא" ו"חסד מופלא".
 
4. בסרטו הארוך הראשון, "נגוע", אומר גיבור הסרט (אותו מגלם יהונתן סגל): "אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית… שיהיה חייל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה… המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. הקהל כאן לא יקבל את זה. יש קרובי משפחה מתים. למה שיזדהו איתי?
 
"אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי בשביל האגו… להוכיח שאתה קיים, מדבר, שווה משהו. איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם… מה יגרום לכם לבכות? אני חי את זה [את ההומוסקסואליות]. הסרט הוא על מה שנשאר. נשאר רק הצורך לעשות את הסרט".
 
הטקסט הזה הוא מעין-פרגמנטאלי; מעבר לכך שלא מדובר באיזשהו מניפסט מוסדר, הרי שאותם רסיסי הגיגים מראים את הציר עליו נע גוטמן: הדיאלוג בין ה"אני" לבין ה"אחרים". גוטמן הבין היטב את התובנה החשובה אליה הגיע אחד הפילוסופים הביקורתיים החשובים בימינו, ז'אן-לוק ננסי, לפיה ה"אני" איננו קודם ל"אנחנו"; שהמשמעות תמיד נגזרת, מגורדת, מה"אנחנו". עבור גוטמן, התובנה הזו היתה גהינום של ממש: הוא לא מצא את עצמו בקולקטיב, ביקש לדבר דיבורו אינדיבידואלי, לקרוע את עצמו כאישיות סינגולארית ייחודית מה"אנחנו", ההומואי, הישראלי, הציוני, הגברי, היהודי. בימים ההם לא היה לו סיכוי. כל חייו חי בתוך נידוי עמוק, בשולי העשייה הקולנועית.
 
5. כשרבקה מיכאלי הסכימה לשחק ב"חסד מופלא", היה בכך יותר מאשר אמירה כללית לגבי הסכמת שחקנית מוכשרת, שמופיעה בפריים-טיים לאומי של טלוויזיה בת ערוץ אחד, להופיע בסרט שוליים בו היא אם להומוסקסואל נשא איידס המנהל רומן שנידון מראש לכישלון. ההרכב הייחודי של "חסד מופלא", שרבקה מיכאלי כובשת את הבמה הקולנועית בו לצד שרון אלכסנדר, אקי אבני, גל הויברגר, דבורה ברטונוב והמנוחות חינה רוזובסקה ועדה ואלרי-טל, בישר התחלה של דיון ביקורתי. זה לא היה אפשרי בלי עמוס גוטמן שהכניס לסרטו את אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, עדה ואלרי-טל, ששיחקה גם בסרטו "בר 51" ובסרט "חימו מלך ירושלים".

7. דן לחמן, ידיד אישי של גוטמן שעמד מאחורי שניים מסרטיו הקצרים המוקדמים, כתב ב-GoGay: "גוטמן היה ז'נה שלנו – הוא התחיל ליצור ישר באגף הקלאסיקה ההומואית. את ה'קללה' השוררת על ההומואים באשר הם הוא החל להציג כבר בסרטיו הקצרים. הוא היה רחוק מלהיות 'פוליטיקלי קורקט', אם המלה כבר היתה קיימת בימיו. הוא היה נכון רק לעצמו. סוג של נאמנות עצמית שהיום קשה לתפוס ולהבין. הוא לא זייף את עצמו לרגע, נצמד באדיקות דתית כמעט למהות הפנימית שלו. לחייו". ההומואים הישראלים מעולם לא הבינו את גוטמן. הם הביטו במראה שהציב להם וסיפרו לעצמם סיפור אחר. הם ביקשו להראות לחברה הישראלית שהם בני-דמותה, שגוטמן הוא ה"אחר" ואילו הם מתקיימים בה כבנים שווים וזהים לכל דבר ועניין. קולו הייחודי של גוטמן הושתק, ומושתק עד היום, בקהילה הגייז הישראלית.
 
8. יום לאחר שנודע כי הסרט "חסד מופלא" לא זכה באף פרס מפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, גוטמן אושפז. בראיון האחרון שנתן, אמר בכאב: "אין דבר נורא יותר מלהבין שאנשים מתרחקים ממך. הצד החברתי הוא הקשה במיוחד. רובנו לא מספרים וחיים בבדידות נוראה, בלי שום חשק להיכרויות חדשות, ידידויות ואהבה". גוטמן מת מוקף באהבת המשפחה וכמה מידידיו, אך בודד בקהילתו. שנים רבות הוקצה עד שזכתה יצירתו להכרה. הקהילה ההומו-לסבית מתעלמת ממנו עד היום, ולא לשווא זכה לנחמה דווקא בשולי הקהילה, הטרנסג'נדרים.

9. מרטין היידגר כתב: 

"But because Dasein is lost in the 'they', it must first find itself. In order to find itself at all, it must be ‘shown’ to-itself in its possible authenticity" 1.

10. עמוס גוטמן ביטא קריאה כמעט חד-פעמית לאותנטיות. רצון בלתי-ממומש להראות את האפשרות לאותנטיות. במובן מסוים הוא נכשל כישלון חרוץ. עשייתו עומדת כיצירה בלתי-גמורה הזועקת זעקה מתמשכת בדבר הממד הטראגי של החיפוש אחר האותנטיות. 
 
ערב לזכרו של עמוס גוטמן, בהנחיית רבקה מיכאלי ובהשתתפות שחקני סרטיו השונים, יתקיים ב-17 בפברואר בסינמטק תל אביב.

הערות:

1 Martin Heidegger, Being and Time, trans. John Macquarrie and Edward Robinson (New York: Harper and Row, 1962), p. 313.

הגעגועים העזים שאחרי אהבה

אחד המשוררים האהובים עליי ביותר איננו ישראלי או הומוסקסואל, לא בן המאה הזו, אולם כתיבתו היא כל כך אינטימית, רגישה, ספוגה באירוטיקה ובאהבה, גדושה בכמיהה ובשנאה, בגסות רוח ובאנינות הרגש. בשיר מספר 75 כותב המשורר הרומי קאטולוס את השורות הנהדרות הבאות (בתרגומם המופלא מרומית של הפרופסורים רחל בירנבאום ודוד וייסרט מהחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב):

לפני כחודשיים פרסמתי כאן, ב"רשימות", פוסט אישי לחלוטין. נדהמתי מכמות החיבה שהורעפה עליי: התגובות, מספר הקוראים הרב, הדברים שנכתבו לי ושנאמרו לי. כתבתי אז שלא שווה לסבול עבור אהבה, שאסור להיכנע לרצון העז שלנו להיות בזוגיות עד כדי שנוותר על ה"עצמי" שלנו, שלא נשאיר מקום תחום, מוגדר, ל"אני" הפרטי שלנו. רצה הגורל שגם מ' המדובר, או בן זוגי לשעבר, קרא את הרשימה האמורה, והתנצל, וביקש סליחה (או, יותר נכון, שלח באמצע לילה בודד במיוחד הודעת התנצלות ארוכה ב"אטרף", אתר ההכרויות ההומואי).
 
ההתנצלות, כך חשבתי, חתמה מעגל. התחלתי מחדש את חיי, ועבורי לא היה הדבר בבחינת מה בכך: מצאתי דירה שקטה מול היכל התרבות בתל אביב, התחלתי עבודה חדשה, המשכתי במרץ בלימודים, זנחתי את כל הקשיים ואפילו נפטרתי מההשלכות הפיסיות של הלחץ הנפשי האיום והנורא שהייתי נתון בו בחודשים האחרונים (והפעם, לשם שינוי, בלי שום רצון לפנות לעזרת משככי כאב נפשיים כלשהם).
 
וכשחשבתי שהכל בסדר, והכל באמת נהדר, והנה אפשר לחזור בחדווה לעולם הדייטינג הקר והמנוכר, גיליתי שלמרות המחזרים הרבים (הפתעה בפני עצמה עבור בחור עם ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד), הסקס המזדמן וההיכרויות המפתיעות, משהו בי לא הולך לפי הכללים שקבעתי לעצמי. לילה אחר לילה, בוקר אחר בוקר, הלכתי לישון והתעוררתי מלא בבן זוגי לשעבר: תחילה אלה היו חלומות הקשורים במריבות האינסופיות שהיו לנו, ואילו אחר כך פרצו בזה אחר זה הזיכרונות הטובים, זכר הרגעים היפים, הגעגועים הגדולים לדברים הנהדרים שחווינו יחד.
 
ניר אמר לי שאני חייב להיזכר כל פעם מחדש בדברים הרעים שהיו לנו. הוא לא ממש סימפט את מ' על מה שעשה, ובעצמו נפרד מבן זוגו לאחר שנתיים וחצי של קשר מורכב, אולי מורכב מדי. אלא שהחורף ההולך ומתקרב בפסיעות ענק, המכאניות העצומה של התנהלות עולם הדייטינג אצלנו, הגייז, הקשיים האדירים שכרוכים בחיים עצמאיים לחלוטין שחסרה בהם נפש תאומה תומכת וחיבוק חם באמצע הלילה (דברים קיטשיים ונכונים כתמיד), הבקיעו את חומת הכעס האדיר שהיתה לי ביחס ל-מ' בגעגועים ענקיים, שלפעמים סופם בבכי ולעיתים סופם באיזושהי עצבות שחולפת כעבור כמה שעות.
 
■ ■ ■
 
הזיכרונות הרעים התאיידו כעבור חודשיים, אולי משום שקשה לי לנטור טינה כלפי מי שהיה לא רק בן הזוג במלוא מובן המילה אלא גם החבר הכי טוב והאדם הכי הקרוב. למרות הרצון האדיר לפתח שנאה ל-מ', לשכוח ממנו לחלוטין, להדחיק את כל מה שעברנו בתא קטן ואפור במוח או במקום רחוק בקצה הנפש, מצאתי את עצמי מתגעגע געגועים עזים למי שהעביר אותי ימים כלילות תחת שוט בעיותיו וקשייו ובו-זמנית דאג לכל צרכיי ואהב אותי אהבה שנדמה כי היא חד-פעמית בחייו של אדם.
 
למזלי, השאלות הקשות בנוסח "האם היית חוזר אליו?", או "מה היית עושה אילו הוא היה מטלפן?", נחסכו ממני. מ' מצא מהר מאוד בן זוג חדש; תכול עיניים, תמיר, זהוב שיער. הוא תמיד אמר לי "ייקח לי שבועיים להתגבר עליך אם ניפרד", ואני לא האמנתי לו. הייתי בטוח שיהיה לו קשה כפי שלי קשה עתה, אך הנה – הוא המשיך בחייו. העובדה ש-מ' מצא לעצמו חבר חדש מילאה אותי בקנאה ובכעס ובהקלה. העובדה שאני לא זקוק להתמודד עם אפשרות שאולי ונרצה לחזור מטעמי בדידות וקושי לחיות לבד, הקלה עליי בהתמודדות.
 
אלא שהאוסף העצום של הזכרונות, הגעגועים לכלב שגידלנו יחד, הערגה לגעת שוב בקירות הבית שאיכלס אותנו כמעט שנה תמימה – כל אלה שבים כל לילה ומכים. בעיניי, נראה ש-מ' ואני היינו יחד לפני המון זמן: נראה כאילו עברה שנה, ולא חודשיים, מאז שנפרדנו זה מזה בטריקת דלת אחת גדולה. אלא שזה לא הופך את הזיכרונות לכהים, זה לא מרפא את הייסורים, ואולי יותר מכל, זה לא משכך את הגעגועים האיומים.
 
■ ■ ■
 
יחלוף הרבה זמן, ואולי לא תגיע העת בכלל, עד ש-מ' ואני ניפגש ונסכם את החודשים הארוכים, הקשים, הטובים, המייסרים והנפלאים שהיו לנו יחד. אולי ניפול זה לזרועות רעהו ואולי לא נחליף לעולם ולו מילה אחת.
 
לעיתים אני תוהה האם הוא חושב עליי, האם אני עולה לו לעיתים בזיכרון, האם קורה שאני מופיע לפעמים בחלומותיו. כמה הייתי רוצה לאחוז בידו לרגע, לשאול האם אהב אותי באמת, לוודא שלא היה עמי מתוך נוחות בלבד, להשקיט את הרגשות והחששות ולדעת כי הוא – כמוני – לא ביזבז לשווא שנה תמימה מחייו.
 
הזיכרונות ממה שהיה ל-מ' ולי יחד מסודרים, עטופים וחבויים בקופסא קטנה אחת שאומרת געגועים. אולי הדרך לא לוותר על עצמנו היא גם הדרך לדעת לומר שאנו חסרים מאוד את נוכחות זה שליווה את חיינו דרך כה קצרה וכה ארוכה. נוכחות ההיעדר של מ' היא כה גדולה, שנדמה כי נכונה לגביו אימרתו האלמותית של ויטגנשטיין בפסקה האחרונה ב"טרקטטוס": Wovon man nicht sprechen kann, darüber muss man schweigen. או, בתרגום חופשי, "על הדבר שאין אנו יכולים לדבר אודותיו, עלינו לשתוק".

■ ■ ■

קאטולוס, שיר 87, בתרגום וייסרט ובירנבאום