ארכיון קטגוריה: פילוסופיה

מדוע הימין מפסיד שוב ושוב?

קשה למצוא מדינה נורמלית אחת במערב, שבאחת השעות הקשות ביותר שלה, הייתה מתעסקת בכפיית גיוס לצבא על שתי אוכלוסיות שזיקתן למדינה בעייתית. הדיון סביב גיוס החרדים לצה"ל, וכפיית שירות אזרחי על הערבים, נכפה על החברה הישראלית כסדר יום מערער. הוא מבקש לערער את העיסוק בשתי השאלות המהותיות ביותר לאזרח: האחת, הקושי העצום לתרגם את הישגי הכלכלה בישראל לחברת שפע ורווחה, והאחר, ההתמודדות האינסופית עם שני מוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע נתון – הסכסוך עם הפלשתינים והסוגיה האירנית.

לבנימין נתניהו יש שני יתרונות משמעותיים בשתי הסוגיות האלה. אפשר להתווכח על הישגיה החברתיים של ממשלתו, אך אם יש דבר אחד ברור, הרי זו העובדה שישראל ניצלה מהתמוטטות כלכלית נוסח יוון וספרד. ההבדל בין אבטלה גואה לבין מצב שבו אנשים מתקשים לגמור את החודש הוא לא פרוזאי. כל בנאי יודע שקשה יותר לבנות בית הרוס מאשר לתקן את יסודותיו. במרווח הזה פועלים אנשים כמו שלי יחימוביץ', למשל. ובשאלה המדינית, כבר ברור לגמרי, ששמירת הסכסוך כמצב בר-ניהול וריכוז הלחץ העולמי על אירן, הם שני הישגים שגם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו יתקשו להפריכם.

אבל הבעיה הגדולה של העומד בראשות הממשלה היא חוסר היכולת להנחיל תרבות אזרחית דמוקרטית של שיח לא-מהפכני, תהליכי, שאיננה הופכת כל שאלה חברתית וכלכלית להפגנת ענק בדרישה למהפכה. זה מתחיל ונגמר בעובדה שלימין, ובעיקר הימין האזרחי שעומד על שלוש רגליים של שמרנות מדינית וכלכלית, ליברליזם אזרחי וציונות תקיפה, אין שום מוסדות המטפחים דור חדש של אנשי רוח, אקדמאים, סופרים ועיתונאים שיכולים לעמוד בפרץ. רבים טוענים שלימין יש עיתון: "ישראל היום". אך השפעתו של עיתון, גדולה ככל שתהא, אינה שקולה להעמדת אליטה-שכנגד. למשל, בישראל אין שום כתב עת לאומי-ימני, מלבד "האומה" שמוצא לאור באדיקות על-ידי ותיקי מסדר ז'בוטינסקי.

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

מי שמע עליו באקדמיה הישראלית? פרידריך פון האייק

בארץ אין כמעט מכוני מחקר שמרניים. מרכז שלם, שעמד פעם בחזית המאבק השמרני, מקדיש עצמו לטובת הקמת קולג' למדעי הרוח שבו ילמדו קלסיקות פילוסופיות ויעסקו בסוגיות היסטוריות. ולא פחות חשוב, מול ארגוני 'הקרן החדשה' למיניהם, הימין דל בארגונים לא-ממשלתיים המציעים סדר יום אזרחי-דמוקרטי ממשי שיודע להיאבק בתופעות פסולות של ניסיון להפיל ממשלה מלמטה.

המשמעות הקונקרטית של המציאות הזו היא, שצעירים אינם חשופים לכתיבה שמרנית סדורה, למעט שניים-שלושה חריגים. באקדמיה, ממעטים ללמוד טקסטים שמרניים. מעטים יודעים מי היה אדמונד ברק, שלא לדבר על שמות כמו אירווינג קריסטול. לימין אין כתב עת נחשב כמו "תיאוריה וביקורת", אין לו מוסדות המקיימים ערבי-עיון ברמה גבוהה כמו מכון ון ליר, אין כתב עת ספרותי נוסח "מטעם" המנוח של איציק לאור, אין אפילו מכללה אחת שיכולה לתת לתלמידים קורסים ברמה גבוהה על הוגים כמו מיזס או האייק. שלא לדבר על העובדה שאפילו מורשות שחובה לציינן, כמו מורשת ז'בוטינסקי, אינן נלמדות. כמה צעירים בימין יודעים בכלל להסביר מי היה אב"א אחימאיר? או מה הייתה הייחודיות של אצ"ג? זה מזכיר לי בחור צעיר אחד שהצטרף בהתלהבות לליכוד וכרגיל החל לעשות לביתו ולחבריו, אך כשנדרש לשיר את המנון בית"ר, לא יכול היה להגיע לשורה השנייה. וזאת, בשעה שבשמאל יודעים לחנך לא רק על ברכי תורת מרכס, אלא גם להעמיק בהוגים מסדר שני, כמו גראמשי ומרקוזה.

כל עוד הימין בארץ ימשיך להתעסק באינספור יוזמות טפלות, להיאבק על הקמת מאחז בכל ג'בל פנוי, להתחרות במיכאל בן-ארי במינון השנאה כלפי המסתננים, להילחם בדפני ליף משל הייתה רוזה לוקסמבורג, להתלהם מול השמאל עם אפס ידע בכל הקשור להיסטוריה, לפילוסופיה ולכלכלה, התרבות האזרחית הדמוקרטית תתמוטט פעם אחר פעם בפני פוטש כזה או אחר. וכל עוד לשמאל הישראלי תהיה שליטה ללא מיצרים על ערוצי התרבות, הרוח, התקשורת והחברה האזרחית, לא יחול שום שינוי מהותי בחברה. אם לא יהיה מי שיידע להצדיק את הלגיטימציה של השמרנים לנתב את החברה הישראלית כראות עיניהם, הרי שבסופו של יום, גם המהפך הפוליטי יגיע. תשאלו את ניקולה סרקוזי איך הסוציאליסטים חטפו לו את הארמון האליזה בזכות המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת, וכדאי גם לטלפן באותה הזדמנות למרין לה פן, לברר עמה איך היא סייעה לכינון ממשלת שמאל אחרי 17 שנים שבהן לא נכח סוציאליסט בלשכת נשיא הרפובליקה.

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים". מציעים לנו גלות מזויפת. פרופ' אילן גור-זאב. קרדיט: זאב גלילי, http://www.zeevgalili.com

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי

כמה מילים בשבחי האידיאל הבורגני

א.
 
לפני זמן-מה שוחחתי עם מכר ותיק. הוא, שגר עם בן זוגו מזה למעלה משנתיים, עבר לגור עמו במושב ונטש את העיר הגדולה על מועדוניה ומשכביה. "התברגנתי", הוא פלט. לא הצלחתי להבין האם מבחינתו ההתברגנות היא טובה או רעה, סימן לגנאי או ביטוי לנורמליות, אולם מה שניכר היה כי היחס שלו – כמו יחסם של רבים אחרים – להתברגנות כתופעה וכביטוי למעמד מסוים, הבורגנות, הוא דואלי. יש הרואים בה ניוון של ניצוץ נעורים מרדני, יש שחושבים אותה לביטוי לחיים "כפי שהם צריכים להיות"; אלה מהם סוברים כי היא מבטאת סיאוב רגשי, תרבותי ופוליטי, ואלה מהם מאמינים כי מדובר בצורת חיים שיש בה מן האיזון, הסבירות והטוב היסודי.
 
בהינתן שיחסם של רוב האנשים לבורגנות כמעמד ולהתברגנות כתהליך הוא עודנו דואלי מעיקרו,  מעין יחסי שנאה-אהבה, רבים מנסים, ברבות הימים, להתנער ממנה: רומן חדש, גירושים, בגידות קטנות מחוץ לנישואים, שינויים דרסטיים במקצוע ובמיקום הגיאוגרפי, מעבר לעמדות פוליטיות "מרדניות", צידוד באמונות דתיות שמתעלות מעל מה שהם רואים כרקוב, כמסואב וכמנוון. האידיאל המנוגד להתברגנות הוא זה של "ההגשמה העצמית", שמלווה לעתים בהתנערות מכל מה שקיים: מילדים, ממערכות יחסים חברתיות, מבני זוג, ממקום עבודה, מעיר המגורים.
 
האידיאל הזה הוא שהניע, לא אחת, אירועים גדולים בהיסטוריה. למשל, מרד הסטודנטים בפאריס שצמח דווקא בעידן של פריחה כלכלית ונבע ממחלוקת בדבר מגורים משותפים לסטודנטים ולסטודנטיות במעונות. הדור של 68' היה יותר אנטי-בורגני מאשר מהפכני, או מרקסיסטי; הוא תיעב את הבורגנות, את ההתברגנות ואת אורח החיים הנלווה להן. לא הייתה באמתחתו חלופה פוליטית ממשית לניהול החברה, וצמחו בו זרמים שקידשו אורח חיים אנטי-בורגני שלא היה בו תוכן ממשי שביקש להחליף את "הניוון הבורגני". מי שצפה בסרט "כנופיית באדר-מיינהוף" יכול היה להבחין היטב באורח החיים הבורגני – בעל וילדים – שניהלה אולריקה מיינהוף ושאותו נטשה לאנחות לטובת המאבק נגד הבורגנות, האימפריאליזם, הקפיטליזם, ומה לא.

פאריס, מאי 1968

מורשת המרידה באידיאל הבורגני הולידה לא מעט תופעות חברתיות, כמו התנועה הדקדנטית של ההומואים לשחרור מדיכויים, הדור של וודסטוק, אלה שהסתובבו בסבנטיז ובאייטיז בתל-אביב והאמינו שבאמצעות שירה, סקס מזדמן, נישואים וגירושים תכופים וחיים "לא שגרתיים", הם מורדים בבורגנות המסואבת והמנוונת. מן המורשת הזה לא נותר כמעט שום דבר ברמה האידיאולוגית והפוליטית. הרדיקליזם החדש הוא אנטי-בורגני ומתעב את ההתברגנות, אך אין לו את הלהט התיאורטי שהיה לקודמו לפני שלושים ועשרים שנה. גם לא נותרו לו דמויות משמעותית להזדהות עמן כסמל ממשי לחיים אנטי-בורגניים.
 
ב.
 
האקזיסטנציאליזם הפילוסופי האנין המחפש אחר אותנטיות בחיים פינה את מקומו לטובת דקדנס זול, אי-יציבות זוגית, נטילת תרופות הרגעה ומשככי נפש, קיצור מערכות יחסים ל"מינימום ההכרחי", הולדת ילדים מחוץ לנישואים, ויתור על מוסד המשפחה, חיפוש אחר חינוך בלתי-פורמאלי והזדהות עם כל מה שעוין לסדר הקיים. ז'אן פול סארטר, אלבר קאמי, סימון דה-בובואר והרברט מרקוזה פינו את מקומם לטובת מערכות יחסים לרגע, החלפת בני זוג באופן תדיר, חיים חד-הוריים, הפלות ללא חשבון, החלפת מקצוע באופן קבוע וחוסר נחת מתמיד מן הקיים.
 
הקהילה של מתנגדי הבורגנות וההתברגנות היא, יותר מכל, קהילה של אי-נחת. לעולם לא תנוח דעתה מן הקיים, היא תמיד תבקש לשנותו, לעד יחלוש בה הרצון להפוך, לשנות, לחסל, להקים. ולא פחות חשוב מכך, היא תנוצל פוליטית על ידי מתנגדי הסדר הקיים. במקרה הטוב, היא תגלה אופורטוניזם פוליטי זול, ובמקרה הרע – נחישות מרדנית שתומכת בכל המתנגד לקיים.
 
התנגדות לבורגנות ועוינות האידיאל הבורגני הולידו תופעות שונות ומשונות כמו שנאת הפטריוטיזם, ההתנגדות למוסד המשפחה, היטשטשות ההבחנות בין טוב ובין רע ברמה האישית, בוז עמוק לזולת ומכניזציה של המין, הזוגיות, ההולדה ואפילו המוות. כה גדולה השנאה הזו עד שיש כאלה המבקשים במותם לשרוף את גופתם, או להיקבר בקבורה חילונית, כך שאף במותם יובדלו מן הכלל הבורגני, מן ה"עדר הגדול". בלז פסקל זכור בזכות הימורו לפיו אם האמנת באלוהים והתנהגת כדתי, לא הפסדת דבר שהרי אם קיים אלוהים – תזכה לגן עדן; ואם לאו – בין כה וכה יהיה מקומך בין שוכני עפר. הימור כזה, המייצג מחשבה בורגנית טיפוסית, יזכה היום לקיתונות של בוז; שהרי המרד באלוהים – והניסיון לרצוח אותו כל פעם מחדש מאז האשים שילר את קאנט שרצח את האל ומאז ניטשה ביקש ללא הצלחה יתירה לקבור את האלוהים – הוא הביטוי המובהק לאידיאל האנטי-בורגני.

לא האקזיסטנציאליזם האנין. סארטר ובובואר

ג.
 
במסתו  On Being a Conservative משנת 1956, כתב הפילוסוף האנגלי מייקל אוקשוט:
 
"להיות שמרן, אם כן, פירושו להעדיף את המוכר על פני הזר, לבכר את הבדוק על הלא-בדוק, להעדיף את העובדה על פני המסתורין, את הממשי על פני האפשרי, את המוגבל מחסר הגבולות, את הקרוב על פני הרחוק, את המספיק על השופע, את הנוח על המושלם, את הצחוק של עכשיו על האושר האוטופי. מערכות יחסים מוכרות ונאמנויות תועדפנה על פני משיכה לקשרים מועילים; צריכה והתרחבות תיחשבנה פחות משמירה, טיפוח והנאה מן הקיים. אבל על אובדן יהיה עז יותר מן ההתרגשות מחמת החידוש או ההבטחה.
 
"היות שמרן פירושו להיות שמח בחלקך, לחיות לפי אמצעיך… לגבי חלק מהאנשים, דבר כזה כשלעצמו הוא בחירה; אצל אחרים הוא מזג שמופיע, לעיתים קרובות יותר או פחות, בהעדפותיהם ובסלידותיהם, ואינם בוחרים במזג זה כשלעצמו או מטפחים אותו במיוחד…
 
"המזג השמרני הוא, אפוא, חם וחיובי במובן של הנאה, ובהתאם קר וביקורתי במובנים של שינוי וחידוש…


"האדם בעל הטמפרמנט השמרני מאמין שאל לו לוותר בקלות על הטוב המוכר לטובת הטוב יותר הבלתי-ידוע". מייקל אוקשוט

הוא לא מאוהב במה שמסוכן וקשה; הוא לא הרפתקני; אין לו דחף להפליג לאיים לא נודעים; מבחינתו, אין שום קסם בלהיות אבוד, מבולבל, או תועה. אם נכפה עליו לנווט לבלתי-ידוע, הוא רואה כמידה טובה את השליטה בהגה בכל חלק של הדרך. מה שאחרים מזהים באופן סביר כחוסר פעילות, הוא מכיר כמזג המאפשר יותר ליהנות מהקיים מאשר לנצלו. הוא זהיר, והוא נוטה להסכים או לחלוק על דברים לא באופן מוחלט אלא בצורה מתונה. הוא מבין את הדברים  במושגים של נטייתם להפר את היכרותו עם העולם". 
 
ד.
 
מייקל אוקשוט האריך ימים ונפטר לפני 19 שנה בגיל מופלג, הלך לעולמו בן 89 שנה. אולם דומה כי דווקא בעידן בו כשלו ומתו כל האוטופיות הגדולות, דווקא האוטופיה האנטי-בורגנית, המרדנית, לא דעכה, ואוקשוט נותר בצד.
 
רבים חיים לפי האידיאל הבורגני, השמרני, של אוקשוט. חלקם פחות, חלקם יותר. המצב הפוסט-מודרני אמנם שיטה ברבים, אך לא בכולם; לא מעטים תועים בו, ורבים אחרים לא טועים בו. אלא שיותר משמהווה אוקשוט חלופה ראויה, משנה סדורה, תיאוריה כוללת, הוא מבטא דבר-מה מן טוב כללי אשר קל לבוז לו. קל לתעב אותו כי מבחינת רבים, הוא איננו עונה על החיפוש הגדול אחר המהות, האותנטיות, האמת, ההתרגשות, האקסטזה, אותן הציבו ראשוני האקזיסטנציאליסטים. חסרה בו הכמיהה הגדולה למשמעות.
 
בניגוד לאידיאל הבורגני של "סוף טוב", האידיאל האנטי-בורגני מסתייג מן הסוף הטוב. אצלו, הסוף איננו קיים. והניסיון המתמשך לערער על הסוף והסופיות הוא גם הערעור הגדול על הרציונליזם. לא על הרציונליזם הפילוסופי העמוק, אלא על ההיגיון הבריא, ה"קומון סנס" הבריטי הישן והטוב. חוסר שביעות הרצון הגדולה ואי-הנחת האדיר מן הקיים מבטאים את הניסיון לבטל את הסוף. שהרי אם היה למתנגדי האידיאל הבורגני מושג מהו "סוף טוב", הם היו יודעים לזהות את הטוב בהווה שעתיד להסתיים. שהרי טיבו של סוף טוב הוא שמה שקדם לו נחשב בעיני פלוני לטוב.
 
אלא שהמבוכה העמוקה מצטרפת למרדנות חסרת תוחלת ואי-ידיעת הטוב מלווה אנשים למסעות אחר חיפוש טוב בלתי-ידוע כאשר במהלך המסע הם מפספסים לא מעט "טובים". הדבר ניכר לא אחת בפירוקן של מערכות יחסים; לא די לאנשים במערכות יחסים טובות. הם חושקים בכך שיהיה עוד יותר טוב. וכאשר הטוב יותר מופיע, הם מחפשים טוב ממנו. וכך הסוף הוא לעולם לא טוב: תמיד יש ציפייה לסוף טוב יותר.
 
מובן שמדובר בהכללות שאינן מקיפות את כל, ואולי לא את רוב, את בני האדם. אולם התופעה הזו היא רחבה וגדולה וכרוכה באומללות רבה ובאימלול – של עצמך, של זולתך, של אוהבך, של חברך, של מעסיקך, של ילדיך, של הוריך, וכן הלאה.
 
ה.
באפריל 1970, הציג חנוך לוין את הסטירה הידוע, "מלכת האמבטיה". "אנחנו אנשי בסדר/ אנשי בסדר גמור/ אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב ,מסריח וחם", ציפצף לוין בחדווה. המנטרה הזו מלווה לא מעט בריות, גם כאלה אשר לא ידעו את לוין. כי הטוב תמיד נלווה למסריח, והחם כרוך באצבע בתחת, והטוב האמיתי והחום הרציני הם לעד דבר שאיננו קיים בשגרה, בהווה, בקיים; הוא מהווה מעין אידיאה אפלטונית בלתי-מושגת המרחפת כרוח על האנשים ומתעתעת בהם לבוז, לנטוש, לרחוק מהטוב הקיים; ללעוג לו או לבטלו. וכאשר רע, באמת רע, עולה מחדש החיפוש אחר הטוב; לא בהכרח מתוך נוסטלגיה לטוב שהיה, אלא מתוך דימיון, ציפייה ושאיפה לטוב שיהיה.
 
כאשר נפרד ממני לאחרונה בן-זוגי, בפרידתנו הוא ציטט את חנוך לוין (עליי לזקוף לחובתי את העובדה שלימדתיו ציטוט זה). הוא נימק את הפרידה בכך שטוב לו. כלומר, טוב לו, אבל הוא רוצה טוב יותר. בין אם יידע להעריך ברבות הימים את הטוב שהיה, ובין אם ימשיך לחפש אחר הטוב שעשוי להיות, הוא הפסיד דבר-מה שהיה פשוט טוב. האם יהיה מאושר, או שמא הוא מאושר כעת, אין לדעת. אולם אם לא תהיה בו רק הידיעה שאיבד דבר טוב אלא גם יידע להבא להישאר בטוב, הרי שלפחות מבחינת מייקל אוקשוט, הוא קנה את עולמו.
 
ואתם, קבלו נא עצת חינם בפרפראזה על דברי מרקוס אורליוס, הקיסר-הפילוסוף הרומי: "אל תתנהג כאילו אתה עומד לחיות ריבוא שנים. המוות מרחף מעליך. כל עוד אתה חי, כל עוד זה בכוחך, למד לזהות את הטוב".  

הגעגועים לפול מקרטני והמרד השפוף

קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,
להזיז ארגזים לדבר עם האישה,
ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו.
ואז Lucy in the sky טילטל אותי לקום,
ו-a day in the life קפה מהקומקום,
וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו,
ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו.
 
(דני רובס, רכבות)
 
ביום שלישי, 9 בדצמבר 1980, התעורר פול מקרטני לחוויה המחשלת של חייו. מקרטני נסע לאולפן הקלטות ברחוב אוקספורד וביקש להתבודד. בבוקרו של אותו יום קיבל מקרטני את הבשורה על מותו של ג'ון לנון. "בעסה, לא ככה?", פלט לעבר הכתבים שביקשו לברר את תחושותיו בהערה עליה יתחרט במשך שנים רבות אחר כך. "דיברתי עם יוקו ביום לאחר שהוא נהרג, והדבר הראשון שהיא אמרה היה, 'גון באמת חיבב אותך'", אמר לאחר מכן.
 
תל אביב של שלהי 1980 קיבלה את מותו של לנון בתדהמה. בקפה "כסית", בקושי מתאוששים ממותו של חצקל המיתולוגי שנה לפני כן, ישבו אנשי הבוהמה התל אביבית של סוף הסבנטיז ובין בירה אחת לשנייה, פיזמו את Imagine. עונת המלפפונים כבר תמה וכעבור זמן לא רב הופיעה בראשונה המחלה ששינתה לרבים, רבים מדי, את הימים העליזים של מין ללא מעצורים, ביטלס ישר לווריד והרבה, הרבה מוסיקה.
 
מלחמת וייטנאם נגמרה כבר מזמן, בישראל התחלף בראשונה השלטון ובראשו עמד אותו פולני שנוא שהצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולהפיל את האליטה הישראלית הוותיקה. מותו של לנון סימל את סופה של תקופה; לא רק בתל אביב כי אם בעולם כולו. כשיונה וולך פירסמה את שירה מעורר המחלוקת "תפילין", היא לא ציפתה שסגנית שר החינוך דאז, מרים תעסה-גלזר, תכנה אותה "בהמה מיוחמת" והציבור ינוד בראשו. מותו של לנון סימל את קיצו של עידן, את סיומה של התנועה האדירה שביקשה להתמסטל אל תוך המציאות המשתנה ולדרוש חופש מוחלט, ג'וינטים ללא הגבלה והמון, המון מין.
 
ב-14 בדצמבר 1980 מיליוני בני אדם ברחבי העולם נענו לבקשתה של יוקו אונו ובמשך עשר דקות תמימות שתקו לכבודו של לנון. בסנטרל פארק בניו יורק, למעלה ממאה אלף בני אדם התכנסו קרוב למקום הרצח. השינויים במפת הפוליטיקה העולמית, חילופי השלטון בבריטניה בראשות אשת הברזל דאז, מרגרט תאצ'ר, עליית השמרנים בארצות הברית בהנהגת שחקן קולנוע בדימוס בן שבעים, גרמו למעריציו של לנון להבין שמותו, יותר מכל, סימל את סיומה של התקופה הסוערת של הסיקסטיז והסבנטיז.

מייסד נוטופיה. ג'ון לנון

שני ספריו האחרונים של דן בן אמוץ, "זיונים זה לא הכל" ו"זיוניוני הדרך" (שהופיעה, בהתאמה, ב-1979 וב-1981), שיקפו ניסיון כמעט נואש של הכהן הגדול של הברנז'ה התל-אביבית לחגוג מציאות שהולכת ומתפוגגת. מותו של משה דיין המחיש היטב עד כמה הלכה והתפרקה האליטה הישראלית מנכסיה האחרונים. הפסטיבל הגדול של זיונים ללא הגבלה, התנהלות פרועה של "אני ואפסי עוד" וחגיגות בלתי-מופרעות ב"חמאם" ביפו וב"כסית" בדיזנגוף, הגיע לדרכו האחרונה בדיוק אז, כשהודיעו שג'ון איננו.
 
מעריציו של לנון חלמו, בדיוק כמוהו, לייסד את "נוטופיה". לנון ואונו ייסדו את "נוטופיה" בשנת 73', "מקום בלי אדמה, בלי גבולות, בלי דרכונים, רק אנשים", ברוח שירו של לנון Imagine. הישראלים של הסבנטיז, מיואשים ממלחמת יום הכיפורים, רוצים קצת פחות מלחמות והרבה יותר מסיבות, ביקשו לנפנף גם הם בדגלה הלבן של נוטופיה. מותו של לנון היה בבחינת התחסלות השאיפה האולטימטיבית של דור הסיקסטיז ההולך ומתבגר להעביר את שארית ימין עם ג'וינט עבה ביד, מוסיקת רקע טובות והמון סקס, בכל הצורות ובכל המינים.
 
אלה שהשתתפו בשנת 1972 בקמפיין הבינלאומי לשחרר את פעילת "הפנתרים השחורים" הנודעת, אנג'לה דייויס, לאחר שזו נעצרה ולבסוף שוחררה, וראו כל מאורע פוליטי עולמי כנוגע לשורשי עולמם האישי, חוו את מותו של לנון כסופו של ניסיון אמיתי, ממשי, לדבר על עולם גדול אחד, חופשי ממעצורים של שנאות לאומיות וגזענות, גבולות מדיניים ואפליה.
 
בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן,
בסרט Imagine בפני קהל קטן
השעון נעצר בשמונים ושמונה עלינו.
שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט,
על רכבת להודו, מסע אל האמת
היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו.
כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו.
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה.
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה.
 
(דני רובס, רכבות)

את ההתרגשות הרבה מהופעתו של פול מקרטני בפארק הירקון אי אפשר לבחון אלא באמצעות הימים ההם. עבור רבים מאלה שהגיעו לפארק, בכלל זה צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, מקרטני לא אומר הרבה. בני הדור שלי, שנולדו בתחילת שנות השמונים או בסוף שנות השבעים, לא גדלו על מקרטני. הם אפילו לא גדלו על אמנים לא פחות גדולים ממנו, כמו פרד מרקורי. המוסיקה ששמענו בשנות העשרה שלנו התגבשה בעיקר בניינטיז. מקרטני עצמו חזר להופיע רק ב-89', לאחר הפסקה ארוכה. הוא תמיד היה בבחינת צל של הביטלס, מה שנשאר מהימים הגדולים ההם.
 
קשה לזלזל בהערכה של עשרות אלפי אנשים, ששיערם המאפיר התבדר ברוח של שעות הערב בפארק הירקון, למוסיקה של הביטלס. אפשר להבין לליבם של הצעירים אשר שמעו את האגדות והסיפורים ורצו לאחוז לשלוש שעות בסיקסטיז, לקבל מושג מה היה שם, בימים הפרועים ההם. שהרי במציאות אפורה כמו זו הישראלית, שמייצרת בעיקר אכזבות וקשיים ולבטים ועגמומיות, החיפושית המתקרבת לגיל שבעים מצליחה לעורר כל מי שאי פעם חלם שיהיה פה אחרת. אלה שהאמינו שאם רק ניתן לשלום צ'אנס, הוא יגיע.

מלאים געגועים. פול מקרטני

אבל מעבר להתענגות על עבר שהיה ואיננו, על פנטזיות נשכחות וחלומות רחוקים וימים שעברו, הרי שהגעגוע העמוק למקרטני – גם של אלה אשר אולי לא הכירו את המוסיקה שלו עד ששמעו לפתע שהוא מגיע לישראל – הוא הביטוי העמוק והממשי ביותר למצב הרוח הישראלי, למצב הישראליות. היטיב לבטא זאת אולמרט אשר אמר בצורה המפורשת ביותר שהוא מעוניין כי ישראל תהיה "מדינה שכיף לחיות בה". מול האיומים ההולכים ומתגברים על ישראל, המילים האלה נקראו ונקראות בתמיהה רבה, שהרי הדבר היחיד שאי אפשר לומר על ישראל כי כיף לחיות בה. ואת ההכרה הבסיסית הזאת במצב הישראלי מבקשים רבים בישראל להכחיש. כי לא היה ולא יהיה כיף לחיות פה, כפי שהיטב לבטא בוגי יעלון בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות".
 
אולם הישראלים ממאנים להבין זאת ולכן ממהרים לקפוץ ולאמץ בחום כל מותג חדש שמבשר שאולי יהיה פשוט סבבה לחיות פה. ותולדות ימי הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות הן אימוץ של מותגים אינספור שמבטיחים לנו "חיים בסבבה". כמו פול מקרטני, ששר על הבמה במשך זמן רב מאוד ולא מצא אפילו דקה אחת פנויה בלוח הזמנים שלו להיפגש עם מדינאים ישראלים ופלשתינים ואולי לקדם מטרה ממטרותיו. מקרטני, כמו מעריציו, יודע שאבו-מאזן ואולמרט, וציפי לבני ואבו-עלא, ובנימין נתניהו ואהוד ברק, הם פשוט לא כיף. ישראל היא אנטי-תזה לתרבות הסבבה והפנאן והג'וינטים וה"יהיה טוב" והזיונים אל תוך הלילה. אז פשוט עדיף להופיע בישראל ולחשוב על אנגליה מאשר לשיר בתל אביב ולחשוב על הסבל העצום שהפך למנת חלקם של ישראלים רבים בשנים האחרונות.
 
בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקווה, אולי אי שקט.
בשלי יש את המוזיקה שלו ועוד תמונה עצובה מסרט…
 
(דני רובס, רכבות)
 
כאשר שלום חנוך ואריק איינשטיין הולידו את "שבלול" בשנת 1970, הם היו ביטוי לדור מסוים, לתקופה מסוימת, אולי לחזון מסוים. המרד של אריק איינשטיין ואורי זוהר, שלום חנוך ויהונתן גפן, שמוליק קראוס וצבי שיסל וג'וזי כץ, המרד הזה היה מרד ממשי ואמיתי שביטא את הצייטגייסט הישראלית, את הניסיון של בני הדור הצעיר ההוא למרוד במה שתפסו כקלוקל וכמנוון וכארכאי. אפשר לבקר את הרוח הניהיליסטית שהולידה את האינדיבידואליזם העיקש של דור שבעט במציאות הישראלית הקשה, אבל אי אפשר לטעון שהמרד הזה לא היה אמיתי. הוא ביטא פנומן חברתי. היו לו שורשים עמוקים ברקמה האנושית הישראלית.
 
המקרטניזם המחודש של ישראל לקראת סוף העשור הראשון למילניום החדש הוא, במקרה הטוב, עלבון מובהק למרד הגדול ההוא. זהו מרד של מותגים שעולה מאות רבות של שקלים למי שמבקש ליטול בו חלק. זה, במקרה הטוב, סימולציית המרד המושלמת משום שכל אלה שמתרפקים באמת על הימים הפרועים ההם לא מעוניינים, באמת ובתמים, ללכת "עד הסוף" כמו שביקשו ללכת קודמיהם מהסיקסטיז והסבנטיז. הם בסך הכל רוצים שיהיה להם "כיף". לא חלומות גדולים על שבירת גבולות וחיסול מחסומים לאומיים. סתם לעשות בטן-גב בחוף הילטון ולקוות שהדברים יסתדרו מאליהם.

מרד אותנטי. אריק איינשטיין

רוח המקרטניזם היא רוחו של הניהיליזם הישראלי, הרוח החיה העומד מאחורי המיזם הגדול למסחר את המרד הגדול של הסיקסטיז ולצמצם אותו לכדי המרד השפוף של אלה הממתגים עצמם בקניות יקרות בחנויות טבע ובתמיכה במועמדים הזויים לראשות העיר תל אביב, וקוראים לעצמם "ירוקים", "חברתיים" וכולי. זו רוח של השתעבדות לפולחן התחת, להתמכרות האובססיבית לבעיות "מקומיות" ו"קהילתיות" מזה – תוך התעלמות מההקשרים הכלליים החשובים – ולהתהדרות במותגים הידועים והמוכרים נוסח "האח הגדול", המטמטמים את מי שעוד לא נסחף ברוח ההיטמטמות של "כוכב נולד".
 
כדי להבין את ההיסחפות אחר דמות החיפושית המקשישה יש לבחון את ההתבטלות-העצמית של כל כך הרבה אנשים בפני ניהיליזם חסר מעצורים והדוניזם ללא גבולות. את המרד של הסבנטיז לא ישחזרו אלה שכל עניינם הוא שכר הדירה המופקע בתל אביב, או ה-iPhone החדש שייצא לשוק, ובטח לא אלה שצוהלים לנוכח בחירת ראש ממשלה שהדבר היחיד שוודאי לגביה הוא לא השקפותיה כי אם צבע שיערה.
 
כדי להבין את הטרגדיה הישראלית, די לצפות בהמונים המתרגשים לנוכח פול מקרטני. הוא, נעבעך, שר להם מדם ליבו את עברו והם, מה לעשות, משוררים לעצמם את תולדות חייהם שיצטיינו באובססיה אחת גדולה לחיים של כיף עם ג'וינט טוב ביד, לזכר הימים ההם.

אחרי מותך: דברים אחרונים לסבא

דברים שנישאו בהלווייתו של סבי, ר' לייב (אריה) פיירמן זצ"ל, 1923-2008

ואף על פי כן

…און מיר, וואס שטייען ביים סוף א תקופה, וואס האט פארשווענדט
                                                         אונדזערע מעגלכקייטן,
און אויפן שוועל פון א תקופה, וואס שפילט האפערדיק מיט אונדזערע
                                                                            אוממעגלעכקייטן –
צי מעגן מיר דערגיין א סך-הכל?
די אנהייבן, וואס פארשעמען די מאנסטערס פון טפלות
בעת עס שפילן ארום הויז ניגונים פון לצים,
און עס זשומען בינען און ציען פון בלומען
גאלדענעס זאפט, גלייך ס'וואלט נישט צאפלען אין הארצן די מורא,
גלייך ס'וואלטן נישט טומלען זיך שטערן מסוכן ארום דער לבנה –
פון עבודה-זרה די שטערן, מעשי ידיהם איבערן עמק הבכא
וואס קען זיך נישט ווערן.
 
און אונדזער דור האט אלע טרערן אויסגעוויינט…
 
ואף על פי כן, לייכט א שטערן, אן עכטער,
און עס הערט געלעכטער פון קינדר.
ואף על פי כן.
 
(מלכה לאקר, לידער, הוצאת אוב זעפ, תל אביב, עמ' 191)
 
תרגום:
 
…ואנחנו, העומדים בסופה של תקופה, שבזבזנו את יכולותינו,
ועל סיפה של תקופה, המתגאה לשחק בקוצר ידינו –
הנוכל להגיע לסיכום?
ההתחלות, המביישות את מפלצת הטיפלות,
שעה שמתנגנים מסביב ניגוני הלצים,
ודבורים מזמזמות ומוצצות מן הפרחים
את צוף הזהב, ממש כאילו לא פירפר הפחד בליבן,
ממש כאילו לא סאנו עד סכנה סביב ללבנה –
כוכבים של עבודה זרה, מעשה ידיהם מעל לעמק הבכא

לא יכלו להיות.

ודורנו כבר בכה עד כלות…

ואף על פי כן מאיר כוכב, באמת,
ונשמע צחוקם של ילדים.
ואף על פי כן.
 
* * *
 
סבא שלנו יקירנו, "זיידה" כפי שכולנו קוראים לך; אהוב-נפשנו,
 
ושוב אנו חוזרים אל אותה הדרך הקשה, הארוכה, בה הילכנו לפני למעלה מחמש שנים, כאשר ליווינו למנוחה אחרונה את סבתא, את "בבא" שלנו. כמו אז, גם עתה, יבש פינו ממילים, קצרה לשוננו מדיבורים, כאבה עינינו מלבכות ודואבת, דואבת הנשמה, עד כלות.

באומץ, בעוז אישי שמעטים הם הניחנים בו, צעדת במשך חמש שנים, באזכרות בחום הכבד, אל אותה הנחלה בה היא נקברה. התעלמת במופגן, אולי חשבת בינך לבין עצמך, שעוד אי-אלו שנים אתה תנוח בצידה, במקום בו היא אך נטמנה. כמו בחייה, כך גם במותה, חלקת כבוד לזכרה והמשכת – למרות הקשיים, חרף עומס הגיל, על אף המחסור בכסף – לחיות את חייך שלך. חיים שהיו בהם רגעים מלאים ויפים, מלאי-חיוּת ואהבת-הבריות.
 
נהוג לומר קלישאות נכונות תמיד בהספדים מעין אלה, וגם שגוּר להגיד שנהוג לומר קלישאות. אלא שדורך, הדור שקם מאפרה של שואת יהדות אירופה, חי את חייו, הקים משפחה ענפה –  ילדים, נכדים ונינים – באופן שקלישאות לא יכולות לו; חייך היו מאז ומעולם ניסיון מתמשך להתגבר על הכאב שבזוכרך את האחים וההורים והסבים והסבתות שנרצחו על לא עוול בכפם במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות ובדרכים הקשות אל מותם. כמו סבתא, קיימת חיים למרות האובדן הכבד שהיה שזור כחוט השני בחייך.
 
יחד עם סבתא, חינכתם אותנו לאהבת-הבריות, לצניעות, לאמונה יוקדת בהשגחה אלוהית; מיום שעמדנו על דעתנו, טבלתם אותנו ביינהּ המשכר של האופטימיות. תמיד פעלתם לפי הפסוק הנודע מתהילים, "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח'). לא הנחתם לעצמכם להישבר, וגם כאשר נפלה סבתא למשכב ארוך, אכזרי, לא-אנושי – דמותך, דמות בעל אוהב המטפל ברעייתו עד הרגע האחרון, דמות זו היתה לנו למופת. למדנו דאגה מהי, ערבות הדדית מהי; למדנו מה המשמעות העמוקה והיסודית ביותר של המילה "אנושיות".
 
מרבים לדרוש היום במילה "מורשת". ומהי המורשת שהנחלנו לנו? מה הותרת אחריך? מה יעלה במחשבתנו ומה תעלה זכר-דמותך בנו, בילדינו ובילדיהם? המורשת האדירה שהשארת לנו היא מורשתו של דור שלם, אודים מוצלים מאש, שחינכו את בנותיהם, בניהם ומשפחותיהם על ברכי המאבק ההרואי, הקשה, למען עולם אחר; שראו במשפחתיות ערך ובאהבת-האדם תכונה חשובה מאין כמותה. דמותך הייחודית, דמותו של סבא המנחה את ערב ליל-הסדר, סבא המתפלל עמנו בתפילת יום הכיפורים, סבא שתמיד מתקן את בגדינו, שמביא דברי-מתיקה לביתנו, שעוזר לנו ככל יכולתו, שלעולם מנסה לפשר, היא דמות המאבק. המאבק לחיים.
 
לא חדלת מאחיזתך בחיים עד יומך האחרון, ואפילו בבית-החולים דמותך היתה אופטימית. על אף שעייפת בשבוע האחרון וחרף הקשיים הבריאותיים שניכרו בך, לא חדלת מאמונתך. על דמותם של מעטים מסוגך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח-עז". תמיד נסכת בנו שלווה ואופטימיות. תמיד היית עבורנו עמוד-האש שהמחיש לנו כי לא ניפול אל מחוזות הייאוש, כי לא נחטא בחטא הגאווה. כאדם מאמין, שווית תמיד את דמות אלוהים לנגד עיניך, וראית בנו מחויבים לחיים. החיים עבורך היו מתנה גדולה; עזבת אותם בחוסר רצון. חינכת אותנו להכיר בערכם.
 
* * *
 
ביום שישי האחרון, הפעם האחרונה שראיתיך, הגשתי לך עיתון שתעיין בו. קראת בו בייאוש רב. משום שמעודך לא בחלת במילים קשות כשהתווכחנו ויכוחים פוליטיים עזים, אני סבור שמן הדין ומן הראוי לומר בקול צלול ורם את דעתך. דעתך כי לא זו המדינה לה פילל הדור שלך, ואת חיינו החברתיים והפוליטיים כאן בחנת אתה, בן דור הניצולים, בכאב רב. לא אכחד במילים ואומר כי אתה הוא בן לדור שנזנח על ידי מדינת ישראל, שהתקיים בקושי מתרומות-מזון ומכספים שהגיעו מהגרמנים. המדינה הזו זנחה את דורך. אולי בעוד שנים הרבה יכה מי שיכה על חטא ואולי יהיה מי שילמד. במה זכינו, דור רע שכמותנו, באנשים כמוך?
 
שהרי תמיד היית אופטימי ומלא חיוניות וחיים לרוב. רק באחרונה אמרת לאמי כי אתה מסתפק בהכנסה הצנועה, הצנועה מאוד, לה זכית. לא, הכנסה זו לא סיפקה אותך ואת צרכיך. אהבתך הגדולה את החיים עשתה זאת. ואנו, מה נותר לנו? במה נתנחם? במה ננוחם? מי יחזקנו ברגעינו הקשים ומי ייתן מזור לנפשנו? איה תימצא גדולת הנפש ורוממות הרוח להתגבר, כמוך, להמשיך הלאה? ביום נורא זה אנו מתאבלים עליך אך נוטלים את הזכות להתאבל מעט על עצמנו. על מי שלא נהיה עוד בלעדיך.
 
אנו ממאנים להינחם ולו משום שאין נחמה למותך. אין נחמה לאחר לכתך. לא זכינו שתעמוד בראש שולחן הסדר ולא עמד לנו האור מן ההפקר שנחוג את יום הולדתך החל בשבוע הבא. היכן נמצא את הנחמה האדירה? סבא, דמותך היתה לנו למופת בחיינו. חייך הם נחמתנו  היחידה, מותך הוא אסוננו ועל מוסרך אחנך את בניי.
 
בחייך, בצאתך מעיר ההריגה עליה כתב ביאליק, בעמידתך העיקשת לצד החיים, במסירות-הנפש בה טיפלת בסבתא, באהבתך העצומה לבנותיך, לנכדיך, לניניך ולכל בני השפחה, בהם אנסה להתנחם. חייך עבורי הם היסוד האמיתי היחיד לחיים שראויים לראותם.
 
המשוררת דליה רביקוביץ' כתבה: "אין אהבה במקום הזה / זולת אהבה בשניים. / ומי שקרע אותי מעליך, לא היתה יראת אלוהים בלבו / ולא תהיה".
 
אהבתנו הגדולה אליך נוגעת בנצח. אני מקווה שידעת בחייך ולקראת לכתך עד כמה אהבנו אותך. אני משוכנע כי בהשקיפך אלינו ממעל אתה מביט בנו במבט-בוחן ושבע הנחת מאחדותנו הגדולה אל נוכח אובדנך, אתה יודע היטב כי מאז ומעולם חיינו ופעלנו לאורך הרב. אתה יודע ידוע היטב כי חותמך ייוותר בנו לעד.
 
אני מתקומם התקוממות גדולה על שעליי לסיים ולהניח לך ללכת מעמנו. אתה פוסע עתה בדרכך האחרונה ואנו נפרדים ממך, הלומים, מסרבים להאמין, רואים בעיני רוחנו את דמותך רבת-החיים וממאנים לסיים.
 
הפילוסוף ויטגנשטיין אמר כי על מה שאי אפשר לדבר, עליו יש
לשתוק. דיברתי רבות אודותיך אך לא אמרתי מספיק. האם ניתן באמת לדבר אודותיך מבלי להחסיר כל כך הרבה דברים שניכרו בנשמתך היתירה?
 
אסיים בשורות משירו של ר' שמואל הנגיד: סבי, יקירי, "שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתְךָ, וְרוּחַ אֵל תְּהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!"
 
ברוח מאמר סוקרטס בדיאלוג "פיידון" לאפלטון: "אך אלה שיימצא בהם כי חיו חייהם בחסידות יתירה, הם אותם אלה אשר לא יגיעו כלל אל המקומות הללו שבתוך האדמה ולא ייכלאו שם כבבתי סוהר, אלא יבואו אל המעון הטהור וישכנו למעלה על פני הארץ".
 
סבא, זכרך יהא טמון בחדרי ליבנו לעד.
 
"סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת, יב-יג)
 
שלום לעפרך.

מחשבות על השואה בעקבות אגמבן

הקדמה

במהלך משפטו של אדולף אייכמן בירושלים, טבע הסופר יחיאל די-נור – הידוע בכינויו ק. צטניק – את הביטוי "פלנטה אחרת". התמוטטותו של די-נור מעל דוכן העדים לנוכח דמותו של אייכמן העצימה את התחושה ששררה אז בציבוריות הישראלית, לפיה השואה היתה אירוע מסדר אחר, אירוע מטאפיסי. הטענה שאושוויץ היתה "פלנטה אחרת" לא ביקשה רק לטעון שכל דיון באושוויץ חייב לקפל בתוכו הנחה לפיו האירועים שהתרחשו שם אינם ניתנים להבנה או לתפישה מלאה על ידי מי שלא ניצל ממחנות ההשמדה, אלא גם – ובעיקר – תבעה את הכרת השפה בדלותה. מושגים לשוניים אינם יכולים לחול באופן מדויק על אירועים מטאפיסיים, והתייחסות לאירוע מטאפיסי לא רק שמחייבת הכרה בסינגולאריות ובמעמדו העליון ביחס לאירועים פיסיים אלא גם תובנה יסודית לפיה שימוש בשפה ביחס לאירוע מטאפיסי הוא, במקרה הטוב, נכה ופגום.
 
מול תומכי טיעון "הפלנטה האחרת" של ק. צטניק, נמצאים תומכי טיעון "הפלנטה הלא-מובנת" דוגמת הפרופ' המנוח ישעיהו ליבוביץ' שביקש לראות בשואה מעשה ידי אנוש בלבד, שלא ניתן היה לחזותו, מן הנמנע כלל להבינו, ומשום כך הוא נעדר כל משמעות תיאולוגית ואמונית; השואה היא פשוט פלנטה שאין להבינה. אנחנו מסוגלים להבין אותה בדיוק כפי שאנו יכולים להבין את כוכב הלכת הנמצא רחוק מאות אלפי שנות אור מאיתנו. ליבוביץ' ראה בשואה "זוועה ללא משמעות וללא מובן" ואמר בראיון עם יונה הדרי-רמג' בסדרה הנודעת "בשתי אוקטבות" כי אי אפשר להפיק ממנה לקח. ליבוביץ' ציטט את וולטיר מספרו L’Ingénu משנת 1767, לפיו ההיסטוריה היא דברי ימי הפשעים והאסונות של האדם והוסיף כי זו אמת-חלקית משום שההיסטוריה היא גם דברי ימי המאבקים נגד אותם פשעים ואסונות. כלומר, ההיסטוריה היא היסטוריה של האדם שנלחם נגד הבלתי-מובן.
 
לכאורה, בין שתי הגישות שורר ניגוד משום שבעוד שק. צטניק מכניס לתפישת השואה מימד טרנסצנדנטי, הרי שליבוביץ' רואה אותה כאירוע מאוד "ארצי". יחד עם זאת, המשותף הן לליבוביץ' והן לק. צטניק הוא רב על המבדיל. מדובר בניסיון לטעון כי אותה "פלנטה" או אותה "זוועה" נמצאת מחוץ לתחום ההשגה האנושי; בין אם היא אירוע מטאפיסי ובין אם היא "רק" זוועה אדירה, הרי שהניסיון האנושי למצוא היגיון או מובן במרחב הדיון הנוכחי – של בני האדם – איננו מן האפשר.
 
ההשקפה ההיסטורית שהפכה לנחלת רוב היהודים הבוחנים את השואה, ורוב אלה המצדדים בישראל ללא בחינה או ראייה ביקורתית את תולדותיה, נעה בין זו של ק. צטניק לבין זו של ליבוביץ'. את השואה "אי אפשר להשוות" לשום אירוע אחר מכיוון שהיא בלתי-מובנת ובעלת מימד של טרנסנדנציה; בשואה יש מימד של קדושה מטאפיסית, השואה מצויה מעל השפה, וחשוב לא פחות: השואה היא אקסקלוסיבית ליהודים לא רק בשל היותם קורבנותיה הראשיים אלא גם מבחינת היותם בעלי-הזכות היחידים לדבר דיבור פוליטי ופילוסופי על השואה. השואה הפכה, אם כן, לא רק לאירוע מטאפיסי ועל-לשוני, אלא גם לאירוע היחיד בתולדות ההיסטוריה שהזכות הישירה לעסוק בו שמורה אך ורק לקורבנותיו ולמי שטוען להיות מייצג קורבנותיו. במובן זה, לראשונה מתרחש בתולדות האנושות אירוע מטאפיסי, על-לשוני, בעל מימד של קדושה, שהדיון בו עובר דרך קיבוץ אנושי מסוים אשר תפישתו ההיסטורית-פילוסופית את האירוע משמשת כמעין פילטר מסנן את מי שיכול לשמש בן-שיח (מי שמסכים לנראטיב המטאפיסי) ומי שאיננו יכול (המסרב להסכים).
 
מאמץ לחשוב חשיבה חילונית ואנ-פיזית (מיוונית, en – בְּ, physica – הפיזי) ראוי שישאל האם במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה או שואה: האם השואה – Holocaust – כלומר האירוע ההיסטורי שמתבסס על הנראטיב היהודי-הציוני המושל היום בכיפה – התרחשה; או שמא התרחשה שואה – holocaust, אירוע היסטורי-ארצי של רצח מתועש, מכוון ומתוכנן.
 
שאלה זו איננה מנסה כלל לחלוק על התיאור ההיסטורי, העובדתי, של האירועים שהתרחשו על אדמת אירופה; תאי הגזים, המשרפות, הרצח התעשייתי וההמונים, הטבח בנשים, ילדים וזקנים, ההתעללות במיליוני בני אדם חפים מפשע, נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות – כל אלה ועוד הם מאפיינים חשובים המכוננים יחד את רצף האירועים הטראגי, הזוועתי, הנורא והרצחני שמכונן את שואת יהדות אירופה. שאלה זו מנסה לברר את התשובה איזה אירוע היסטורי התרחש באירופה – שואה או השואה באופן שאיננו מערער, כפי שטוען אגמבן, על העובדות ומקבל אותן ככאלה שהתבהרו דיי הצורך.
 
מאמר זה מתבסס במידה רבה על ספרו של ג'ורג'יו אגמבן, מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (הומו סאקר III) (רסלינג 2007, תרגום: מאיה קציר), וכן על הספר Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life מאת אגמבן (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד 1998, תרגום לאנגלית). זהו ניסיון לתת תשובות לשתי השאלות ששאלתי באמצעות קריאה ביקורתית מסוג מסוים באמצעות פילוסוף ביקורתי. אין משמעות הדבר כי אלו התשובות שאגמבן היה נותן ואף לא ניסיון לבאר את ההתייחסות של אגמבן לשואה. הקריאה האגמבנית שלי היא סובייקטיבית לחלוטין. אין זה מאמר אקדמי, לא כל שכן עבודה אקדמית סדוּרה, אלא הרהורים ביקורתיים אישיים שלי.

ג'ורג'יו אגמבן

הטוטאליות האנושית של אושוויץ: המוזלמן

השיח המוסדר על השואה מתמקד בעיקר בדמותו של הניצול. בספרה האומה והמוות, כותבת ההיסטוריונית עדית זרטל כי הניצול הוא "חי-מעבר; מי שחי מעבר לסף, לגבול של החיים, מי שממשיך לחיות אחרי 'זמנו', אחרי מאורע שהיה אמור לשים קץ לחייו… הוא שריד שלא מן העולם  הזה… הוא מקיים יחס אינטנסיבי – שמצב-קץ ומבחן קיצוני מגדירים אותו – עם המתים… הניצול ממשיך לחיות, בעוד שלפי כל מדד סבירות היה צריך להיות מת" (זרטל: 81-82). זרטל מצטטת את דויד רוסה, ניצול שואה שכתב ספר בשם "ימי מותנו", שמגדיר את הניצולים – ובתוכם את עצמו – כ"רוחות רפאים" (שם: 83).
 
הניצול מבטא את המימד האנושי של הקטסטרופה. הוא לא מסוגל לבטא את כוליותה בהינתן שהיחידים שיכולים להתייחס למרחב הווייתה הכללית של השואה הם המתים. עדי אופיר טוען בספרו לשון לרע כי "ההתנסות במקומות הקטסטרופה, גם של הקורבנות וגם של הרוצחים, במקומות שאפשר להבחין בין אלה לאלה, היא תמיד התנסות בגבולות האנושי" (ההדגשה במקור. אופיר: 349). "לא על-אדם ולא תת-אדם, לא אל, לא חיה ולא מפלצת, אלא תמיד רק עוד סוגי אדם… מקומות הקטסטרופה מייצרים סוגי אדם חדשים, סוגים חדשים או מתחדשים של ישנוּת אנושית. וזו התנסות שנראית על גבול האנושי מנקודת מבטנו, אנחנו, כל אלה שכבר לא, עדיין שם" (שם).
 
מתוך נקודת המבט הרואה את אושוויץ כמקום אנושי להחריד, מביא אגמבן בתחילת ספרו את הדוגמא הממחישה את "האזור האפור" שהתקיים באושוויץ, דוגמא שהביא פרימו לוי מדבריו של אדם שנכח במשחק כדורגל – בשעת "הפסקת עבודה" – בין כדורגלני האס. אס. לבין כדורגלני הזונדרקומנדו. "משחק זה, רגע קצר זה של נורמאליות", טוען אגמבן, "הוא-הוא הזוועה האמיתית של המחנה" (אגמבן: 44). אגמבן מבקש להבין את השואה. הוא מסרב לקבל את ההאשמה שהאשים אותו פלוני בעקבות מאמר שפרסם בעיתון, לפיה אגמבן ביקש באמצעות ניתוחיו "להרוס את אופיו הייחודי, שאינו ניתן לביטוי מילולי, של אושוויץ" (שם: 50).
 
בטיפול שלו בסוגיית העדות, המהווה נדבך מרכזי ומהותי להבחנה שאני מבקש לערוך בין השואה לבין שואה, מטפל אגמבן באמצעות מושג הדיפרנד של ליוטאר בפרדוקס הלוגי של העדות על תאי הגזים וטוען כי כל עדות של "מה שנשאר", ככותרתו של הספר, מכילה בתוכה לאקונה – חסך, היעדר – משום שמי שהיה עד לתאי הגזים ולא הומת לא יוכל לעולם להוכיח למכחיש השואה, לכופר, שהתא המית, היות שאילו היה מתנסה בטענה שתא הגזים ממית – לא יכול היה להעיד. מותו היה בבחינת סיכול אפריורי של עדותו. העדות מספקת לא רק את המימד האנושי אלא גם את חלקיותו.
 
הפגם היסודי שנמצא בעדות, הלאקונה המצויה בה, מובילה את אגמבן להתחקות אחר מושג המוזלמן. העדות מכוננת פרספקטיבה חשובה וחלקית אלא לא טוטאלית. היא מצליחה להאניש את הדיון על אושוויץ, ולכן מצוינת כאבן דרך בדיון על קדושת השואה וכבלתי-יכול למצותה. המוזלמן מצליח לבטא את השואה במימדיה האנושיים הטוטאליים בשל דמותו: המוזלמן היה מי שלא נראה, הנמצא על הגבול שבין אנושיות ולא-אנושיות, המת שחי והחי שנחשב כבר למת, מי שכולם יודעים מיהו אך קיומו האנושי מוכחש, מי שאיבד כל התייחסות לחיים – בראש ובראשונה התייחסות אמוציונאלית. מבחינת המוזלמן, ערכים כמו כבוד, הוגנות, הערכה, אנושיות, כבוד-עצמי וכיוצא באלה, איבדו מערכם. המוזלמן היה על קו התפר שבין האנושי – הוא נותר בחיים – לבין המת – חייו היו פעילות ביולוגית טהורה שחסרה את מימד האנושיות (נמצא גם בדיון של אגמבן על עצם חייו של ההומו סאקר. Agamben: 136-139). המוזלמן נמצא באופן קבוע על קו התפר הדק שבין החיים לבין המוות. אפילו לא ברור אם מותו הוא אכן מוות (דיון מעניין וקצר בשאלת מות המוזלמן נמצא אצל אגמבן: 88). באושוויץ המוות נשחק, החיים התישו אותו, הניגוד האונטולוגי בינו לבין החיים התפורר, ולעיתים זירוזו, החשתו, מימושו בטרם עת באמצעות התאבדות, ביטא את הניסיון האפשרי האחרון להנגיד מחדש חיים למוות, להגדיר חיים באמצעות סיומם.
 
המוזלמן, באורח כמעט פרדוקסאלי, אולי אפילו מקומם, יצא מחוץ למעגל ההכרעה, נפלט כלל מחוויית המוות השחוּק. היותו לא-חי/לא-מת הופכת אותו במידה רבה גם לעד ה"שלם", זה שבעדותו לא פעורה לאקונה. המוזלמן, שהתקיים מחוץ לרגעים ה"נורמאליים" של המחנה ומחוץ לרגעים ה"בלתי-נורמאליים" שלו, שמותו וחייו לא נחשבו בעיני הניצול ובעיני התליין, שמותו היה חסר ערך בעיני הקורבן וחייו לא היו חיים בעיני המקרבן, הוא הפרדיגמה האתית של אושוויץ.
 
המוזלמן הוא הפרדיגמה האתית של אושוויץ מכיוון שהוא יצירה מעשי ידי אדם שחורגת מההתייחסות האנושית להנחת-היסוד לכל אתיקה – החיים, ולפרולגומנה לכל היעדר אתיקה – המוות. המוזלמן הוא העדות השלמה, המוחלטת, למה שקרה באושוויץ משום שהוא חמק מגבולות השפה, מאחר שהוא ביטל את ההבחנה בין הוויה לבין אין, מפני שהוא טישטש אפילו את ההנגדה היסודית בין מוות לבין החיים. המוזלמן מאפשר להבין מה היה באמת באושוויץ מכיוון ששפת העדות זרה לו; בתפר שבין מוות לבין חיים, המוזלמן התקיים באמצע. הקיום הזה כשהוא לעצמו מצליח להמחיש כי השקיעה חזקה מההישרדות ביכולתה לשקף את הזוועה. חוסר אנושיותם של השוקעים הוא הביטוי לאנושיותם של התליינים, של הקורבנות, של המתעלמים, של נותני-הפקודות, של הנשרפים, של הניצולים, של הנחנקים בגז, של הפקידים, וכן הלאה. המוזלמן מצביע על אנושיותה המוחלטת של שואה שהצליחה מתוך התרחשותה לטשטש את הגב
לות בין חיים לבין מוות ולקיים קיום-שעל-התפר בין חיים למוות. המוזלמן הוא מעשה ידי אדם. כמו ההומו סאקר, שנידון למוות אך לא הוצא להורג, שנמצא מחוץ לחוק האנושי והאלוהי (Agamben: 73), המוזלמן מראה מומנט באירוע או בתקופה ההיסטורית שבאמצעותו ניתן להבין דבר-מה ביחס לאותה תקופה.
 
עדי אופיר מטעים כי "…בעניין אושוויץ, ואחרי אושוויץ, אסור בשום אופן להיכנע לפיתויים של קדושה. אושוויץ היתה מן העולם הזה. אושוויץ היתה מקום ממערב לקרקוב, מדרום לקטוביצה… היא היתה אתר-מתקן שהופעלו בו טכנולוגיות מוכרות של ניהול מרחב, של מיון וניהול בני אדם… היא היתה שילוב, בלתי אפשרי לכאורה, אבל רק לכאורה, בין בית מטבחיים לבית זיקוק, בין מחנה שבויים למפעל תעשייתי… מוכרחים לחשוב את אושוויץ על כל הרצפים האלה גם יחד, גם אם בכל רצף יתברר שאושוויץ ממוקמת בנקודת קיצון, שהיא מבטאת שיא במה שהרצף מודד…" (אופיר: 352).

המחנה כ-nomos של המודרני: תפקיד המוזלמן
 
המוזלמן, בהמשך לקו המחשבה של אופיר, מחלן את אושוויץ משום שהוא מציג עדות אנושית טוטאלית. כשעדי אופיר טוען כי "לחלל את השם אושוויץ פירושו לנסות להבין את אושוויץ כמו כל מקום-קטסטרופה אחר" (אופיר: 355), הרי שהמוזלמן הוא החילול המושלם.
 
דמותו של המוזלמן הופכת את ה-שואה (holocaust) לעניין קונקרטי. אולם מה בנוגע למציאות האנושית ששררה שם בכללותה? כיצד ניתן לתאר את המציאות הכאוטית מזה והסדורה מזה של המחנות? אגמבן מבקש להבהיר כי מה שהתרחש במחנות חורג מהמושג היורידי, המשפטי, של הפשע; במחנה התרחשה הבלתי-אנושיות המוחלטת ביותר שהתגשמה עלי אדמות. "זה מה שנחשב בניתוח אחרון, עבור הקורבנות כמו גם שהגיעו אחריהם", כותב אגמבן (Agamben: 166).
 
אולם את הבלתי-אנושיות אפשר לנתח רק מתוך נקודת מבטה של האנושיות. אגמבן מבקש לנתח את המצב הפרדוקסאלי של מחנה הריכוז כ"מרחב של חירום" (space of exception). המחנה נמצא מחוץ לסדר היורידי הנורמאלי אולם בו ממומש גם – ושימו לב למשחק המילים הנוצר – מצב חירום (state of exception) כאשר הריבון כבר איננו מגביל את עצמו יותר; הריבון קובע את הסיטואציה ועושה זאת כתוצאה מהכרזתו על מצב חירום. במחנה, כפי שכבר טענה חנה ארנדט, "הכל אפשרי" (Agamben: 169-170). במחנה החוק לא רק מושעה אלא שחוק ועובדה (law and fact) מתבלבלים. במחנה מתבלבלים הגבולות שבין פנים וחוץ, כלל וחריגה, זכויות והגנה משפטית אינם תקפים עוד.
 
לפי אגמבן, הטשטוש שקיים במחנה מסמן את המרחב הפוליטי של המודרניות (Agamben: 174-175) כאשר מדינת הלאום נכנסת למשבר מתמשך כחלק מהעירוב שבין הפוליטי לבין הביולוגי. אני לא ארחיב עוד בנושא, משום שבהמשך לרציונל המחשבתי שמפעיל אגמבן ושמניע אותו להתפתח הלאה בכיוון של ניתוח המשבר של המודרניות והשימוש בעולם המונחים ובתיאוריה על הריבוני של קארל שמיט, ברצוני לטעון את הטענה הבאה.
 
האפשרות להבין את המחנה כפרדיגמה של המודרניות ניתנת לכדי מימוש לא רק באמצעות הבלבול ששורר במחנה, הנורמאליות הבלתי-נורמאלית של מצב החירום, נורמאליות בלתי-נורמאלית שמגיעה לשיאה במשחק הכדורגל שמתאר אגמבן ב"מה שנותר מאושוויץ", אלא גם באמצעות דמות המוזלמן. היכולת ליצור מוזלמן היא אפשרות שלא היתה קיימת באופן היסטורי במסגרת מערכת המונית לייצור והפצת רעות. אגמבן טוען כי:
 
If we apply this statement to the Muselmann quite literary… then we can say that he moves in an absolute indistinction of fact and law, of life and juridical law, and of nature and politics (Agamben: 185)
 
המוזלמן איננה "רק" סימפטום של אותו סדר ואיננו רק הולך לפי קווי המתאר של סדר זה. הוא הביטוי המוחשי והקיצוני לכך שסדר זה מחייב חשיבה מחודשת על אתיקה, שהוא מייסד אפשרות לטשטוש מסוכן בין חיים למוות, שהוא מסמן של מצב אנושי חדש, פרי מעשה ידי אדם. המוזלמן הוא אות האזהרה של הסדר החדש שהגיע עם התמוטטות המודרנה, של תקופה היסטורית חדשה לחלוטין של אחרי-המודרני שנגוע כולו בכתמיו של המודרני. המוזלמן משחק תפקיד אונטולוגי חשוב בהבהרת אופי התקופה, סכנותיה ובעיותיה. המוזלמן, שקיים בדארפור וקיים באושוויץ, שנראה בטלוויזיה בקבוצות אך למעשה כלל איננו נראה, שכבר איננו מגיב לגירויים חושניים, שהניצוץ בעיניו אבד. המוזלמן המודרני, מוזלמני מחנות הריכוז, ההשמדה, הפליטים והעבודה, הוא לא רק אות אזהרה חמור ביחס לתקופה אלא עדות אנושית ללא הבעה ונטולת מילים המלמדת על אנושיותה המוחלטת של התקופה. בקיומו צועק המוזלמן: אני מעשה ידי אדם.
 
המוזלמן מגלם את מצב החירום בכך שהכל כבר נעשה לו; הוא אדיש כלפי המצב הקיומי משום שמצב החירום העביר אותו אל עבר קו התפר של לא-חיים ולא-מוות. הכנסת החיים הביולוגי לפוליטי ועירובם, הוא המקום שבו אפשרות יצירת המוזלמן היא מיידית ובמסגרת מקום מתועש והמוני. המוזלמן ממחיש שהמודרניות מגיעה לשיאה ולמיצויה בעצם יצירתו ומפנה אצבע אל אלה שבראוהו.
 
עדי אופיר מבהיר כי "מנגנון ההשמדה מייצר צורות חדשות של סבל: הסבל בדרך לחיסול. זה סבל שאי-אפשר למצותו באימת המוות, בתחושת האובדן הגמור, של החיים הפרטיים, של חיי הקרובים והיקרים ושל עולם-החיים כולו" (אופיר: 363). אולם מנגנון ההשמדה המודרני שמתמצה במחנה מצליח ליצור את מה שמעבר לצורות החדשות של הסבל. המוזלמן הוא מעבר לאימה, לתחושה, לדאגה. הוא מלמד על סדר אנושי חדש.
 
השואה שלא התקיימה
 
הניסיון לשוות מימד מטאפיסי-סינגולארי לשואה (holocaust) והמאמץ לייחדה אך ורק לתחום דיון השמור לעם מסוים, היהודים, בצד השימוש במונחים תיאולוגיים דוגמת "קדוּשה", הוא הכחשת שואה. השואה (Holocaust) כנרטיב מטאפיסי היא אירוע שאיננו מכחיש את הלאקונה שנמצאת בעדות, לא כל שכן את פגמיה. השואה מנצלת את העדויות; העדויות יכולות לספר סיפור אך לא את כל הסיפור. עדויות של אנשים על המוות אינם יכולות לתאר את המוות או להסביר מה חשו המתים במותם. הן יכולות לתאר את ההתרחשות שהובילה למוות. הן מספרות את סיפורו של מי שיכול לספר. אולם העדים שקולים למי שטוענים שראו חללית מהחלל החיצון נוחתת בחצר ביתם. הם היו עדים למשהו גדול מהם. עדויותיהם חלקיות כי אין להם יכולת לתפוש שקרה משהו "גדול מהם". עדויותיהם מבטאות סינגולאריות מטאפיסית של אירוע; הם בסך הכול סימפטומים.
 
לעומת זאת, בהסתמכו על העדויות ובשימוש בדמות המוזלמן, נרטיב של שואה מבקש לספר סיפור אנושי ומטריאלי, הו
סיפור אנפיזי: התרחש אירוע אנושי שנגרם על ידי בני אדם לבני אדם אחרים. שואה היא אירוע שמתאפשר באמצעות הבלבול בין החוק לבין העובדה במחנה, באמצעות מצב החירום שנקבע על ידי הריבון והופך אותו לכל יכול. שואה היא אירוע אפשרי בעידן שבו היות-ריבון הוא היות בעל יכולת להכריז על מצב חירום, כפי שאמר קארל שמיט במימרתו המפורסמת בספרו "תיאולוגיה פוליטית". מכיוון ששואה נעשית על ידי אדם לאדם היא רעה שיש להיאבק בה, להביא לסיומה, לסכלה מבעוד מועד.
 
נרטיב השואה (Holocaust) מוציא את ה-שואה מתחום הדיון ההיסטורי, הסוציולוגי והפילוסופי אל עבר זה התיאולוגי. אירוע שאין להשוותו לאירועים אחרים, אירוע על-היסטורי שמקבל ייחודיות מטאפיסית, הוא אירוע שגדול מעדיו ומקורבנותיו. זה אירוע שבו המוזלמן הוא לא-אדם – לא לא-חי ולא-מת – משום שקיומו נתפש כטריוויאלי. מכיוון שהוא מתעלם מהמוזלמן, הוא מסתפק בעדויות. ההסתפקות בעדויות, על הלאקונות שלהן, מעידה כי האמת גם כך לא נמצאת באנשים. היא גדולה מהם. היא מטאפיסית. הסינגולאריות של האירוע טוענת שמן הנמנע להשוות, שחלקיוּת הדיבור על המאפיינים והתופעות של האירוע היא מובנת והכרחית נוכח גדלותו. המוזלמן מפריע להשואה משום שהוא מוריד אותה אל התהום בו האדם מדדה על קו התפר שבין חיים למוות, או שבין ה-לא-חיים לבין ה-לא-מוות, ולכן הוא מסולק מתחום הדיון. כעד המושלם, עדותו מערטלת את השואה ממלבושיה המטאפיסיים-סינגולאריים ומשיב אותה לחיק ההיסטוריה, הזמן, הפוליטיקה.
 
המוזלמן מוכיח שהשואה לא התקיימה. המוזלמן מכחיש את ה-השואה. הוא מכחיש אותה משום שהוא לא-קיים ולא-לא קיים, לא-לא נוכח ולא-לא נעדר. קיומו הוא אפירמציה ל-ה-שואה. הוא מאשר את קיומה של שואה כל פעם מחדש; הוא מצליח להצביע על אמת, על קיום בגבולות החלל והזמן, הוא מנכיח בתודעה את ההיסטוריות של האירוע.
 
המשמעות המיידית של חיוב קיומה של שואה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה היא מחויבות להיות התליינים והקורבנות בני אנוש, אך בה במידה גם לקיבוצים אחרים שסובלים וסבלו ממעשים שעשויים לדמות בחומרתם לשואה (to holocaust). הכחשת השואה וחיוב קיומה של שואה הוא מאמץ הומאני ראשון במעלה לא רק למאבק המתמשך במכחישי שואה אלא גם לניסיון להבנת התקופה ומאפייניה ולמאמץ לכונן פוליטיקה הומניסטית.
 
התרומה המיידית של נרטיב השואה היא הכחשת שואה וככזה הוא מהווה פרויקט אנטי-הומניסטי. בהיותו נרטיב שנע בין המיתי לתיאולוגי, הוא מספר בדותה היסטורית; הוא קיים כספרות ענפה של תיאולוגיה פוליטית המתבססת על מושגי קדושה, סינגולאריות ומטא-פיסיות (כאופציה היסטורית, ה-meta כאפשרית ביחס ל-physica פוסלת מלכתחילה דיון היסטורי קונקרטי כשמדובר באירועים היסטוריים פרטיקולריים). הוא מנסה להפוך את עצמו לנרטיב היחיד האפשרי באמצעות טרנספורטים אוויריים של בני נוער יהודים אל אושוויץ, 53 שנה לאחר סיומה של שואת בני עמם. בנסותו לעשות כן, הוא משיג את מטרתה ולכן גם מצליח, מבלי משים, לזכות את התליינים המקוריים. הם השתתפו באירוע גדול מהם ועל בניהם ובני בניהם מוטלת החובה לדקלם נרטיב מסוים ולשלם כספים.
 
שלילת השואה היא הכרחית לא רק להבנת האירועים שהתרחשו אלא גם להבנת האירועים ההווים ולאירועים שעשויים-להיות. הבנת האנטי-הומניזם שבנרטיב השואה מחייבת בני אדם המבקשים לפעול למניעת ייצור והפצת רעות לחשיבה חילונית והומניסטית בעידן של ריבונות בה מנגנוני השמדה המוניים ורציחות מתועשות מתרחשות מתחת לאפם של בני אדם המתקשים לשים אליהם לב בהיעדר משמעויות מטאפיסיות ותיאולוגיות שמושכות את תשומת לבם.
 
ביבליוגרפיה
 
אגמבן, ג'ורגיו (2007). מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (הומו סאקר: III), רסלינג, תל אביב
 
אופיר, עדי (2000). לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר, עם עובד ומכון ון ליר, ירושלים ותל אביב
 
זרטל, עדית (2002). האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה. דביר, אור יהודה
 
Agamben, Giorgio (1998). Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life, Daniel Heller-Roazen (tr.), Stanford University Press, California

וולט וויטמן חייב לחכות

ישבנו הצהריים זה מול זה בבית החולים. שנים רבות, רבות מדי שלא התראינו. הנתק המיותר, המריבות המטופשות, זיכרונות העבר שנראים עתה כאילו אין להם ערך בכלל.
 
אתה שוכב על מיטתך, אני לידך, על הכסא. מביטים זה בזה. מעולם לא ראיתיך רזה כל כך, חסר חיים כל כך, כה מותש. נעזר במקל, והשקית המכילה את מימיך אדומה, אדומה כמו שמעולם לא היה נוכח הגוון האדום הזה ביחסים שבינינו.
 
אחזנו זה ביד זה, מרחק של חמישים ושש שנים בינינו. יושבים ומביטים זה בזה, ולך כבר אין כמעט כוח לומר דבר. הניתוחים החוזרים ונישנים הפילו עליך את הזיקנה המרה, ואתה שכוב כמעט חסר אונים, זקוק לתמיכת אחרים. נראה כאילו כל חלומותיך הרעים ביותר התגשמו, ואתה – שמעולם לא רצית להזדקן – הולך עתה וגבך שפוף, שפוף מאוד. שיערך הלבין והקליש עד מאוד, והנה הפכת לתלוי באחרים. שיגרבו את גרביך, שיתקינו את ארוחותיך, שיסייעו לך בהליכתך.
 
ואנו זה בעיניו של זה. בני אותו המזל, מרחק ימים ספורים זה מיום הולדתו של זה. אפילו את יום הולדתנו האחרון החמצנו ולא איחלנו האחד לאחר ברכות שבשגרה שמחליפים בימי ההולדת.
 
"אני יודע שאני הולך", אתה פולט לעברי, כמעט בהשלמה, תאב למצוא סוף כל סוף מנוחה. עייף מהניתוחים, מבתי החולים, מהתרופות, מהרופאים. ואני מנסה למצוא מילים לנחמך, להאיץ בך לקוות, להצית ניצוץ שכבר כבה מזמן. "היית המיוחד ביותר עבורנו", אתה אומר, ושנים רבות של נתק והיעדר התעניינות מתמצות לכדי תחושה קשה אחת של החמצה הדדית. כובד השנים מוסיף למשפט הזה את ייחודיות הזמן ומעמסתו, ואני מתקשה לומר משפט אחד מנחם. אולי אפילו אינך רוצה בנחמה כי אם במנוחה.
 
ולפתע אתה אוחז בכף ידי ומנשקה, ודמעות נקוות בעיניך האדומות, ועיני הסובבים זולגות להם בבורחם מן החדר הקטן והקר, מונעים ממך את רגשותיהם, מנסים לא לומר את שאתה יודע בעצמך.
 
ומתי בכלל נשקת לידי ומתי היה איזשהו זמן ששרר בינינו חום וששהתה בקרבנו תקווה. ואני מתאמץ כולי לאחוז בתוכי, ללכוד בעצמי, לסדר ולתפוש את עשתונותיי. ואני מדבר איתך על הביקור הבא, ועל התוכניות לעתיד, ונראה כאילו הדבר איננו נוגע לך כלל.
 
לפני חמש שנים וחצי ישבתי בית האבות ההוא ואחזתי בידה של אישה שכמעט ולא הכרת, שכמעט ומעולם לא החלפתם מילה. אחזתי בידה וידענו שהסוף קרוב מאוד, והיא – ברגע אחד של צלילות – בכתה בעצמה, והיה קר. כמו עכשיו. וגשם אסף את חיפה בדמעותינו, ולא ידענו עד כמה קרוב הסוף.
 
ועתה אני אומר לעצמי שזו החזרה הכללית; שאולי בקרוב מאוד ניפגש בנסיבות אחרות ורחוקות וקרות מאוד. איני מוכן לאבד אותך, אך אתה מבקש לצאת לחופש. להשתחרר לשחרור הנצחי. אתה מצהיר על כך בגלוי ואלמלא היית טורח לסדר את שפמך עוד הייתי מאמין לך. שהרי איני רוצה להאמין לך.
 
שנות-בחרותי חייבות להמשיך ולעמוד בסימן נוכחותך, שהרי איני יכול לחשוב שתיעדר מהן. אולם אתה מעוניין במנוחה, וכיצד ניתן להניח למי שאיננו רוצים שיונח לו?
 
לו הייתי מנסה לשכנעך בציטטות פילוסופיות נבחרות, היית פוטר אותי בהרף יד. תמיד סירבת לראות יש בהיעדר.
 
והימים והחודשים שנותרו, לוואי ויתארכו לשנים רבות. שהרי מדוע נלחמת כה רבות בחיל הים ובמקומות אחרים אם אינך יודע להילחם כעת?
 
המשך במסע, רב חובל. וולט וויטמן חייב לחכות.