ארכיון קטגוריה: עוד

מורשת רבין כמורשת נתניהו ומות רעיון שתי המדינות

זמן לא רב לפני הירצחו, בחמישה באוקטובר 1995, הציג ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את עקרונות החזון המדיני־פוליטי שלו בעקבות חתימתו של הסכם אוסלו ב'. את דבריו של ראש הממשלה, אשר שוסעו על־ידי נציגי האופוזיציה, יכול היה היום לאמץ יריבו הפוליטי המובהק, בנימין נתניהו. רבין ביסס את תורתו על השלילה: לא למדינה פלסטינית, לא לחלוקת ירושלים, לא לחזרה לגבולות 67' ולא לנסיגה מבקעת הירדן. למעשה, היה במשנתו חיוב אחד: סיפוח גושי התנחלויות לשטחה של מדינת ישראל. דומה שאילו היום היה מוצע הסכם מעין זה, הימין הישראלי היה מאמצו בחדווה ואילו השמאל, לרבות מפלגת העבודה, היה דוחה אותו על הסף כביטוי ללאומנות ולהתכחשות לזכויותיו של העם הפלסטיני.

למעשה, למרות הטענה שמורשת רבין מעומעמת ואיננה יציבה, היא עומדת על רגליים איתנות למדי. רבין המנוח מעולם לא צידד ברעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות עם שתי בירות נפרדות, רעיון שבשעתו היה מקובל על גזרה פוליטית צרה למדי שהשתרעה בין מאיר וילנר ובין אורי אבנרי. אפילו מרצ של שולמית אלוני, יאיר צבן ואמנון רובינשטיין לא נחפזה באותה עת לחתום על חלוקת ירושלים. הסכמי אוסלו, הן ההסכם מספטמבר 1993 והן ההסכם המאוחר יותר, מספטמבר 1995, מעולם לא כוונו למתן ריבונות מלאה לפלסטינים. בפועל, מטרת ההסכמים היתה להשיג הסכמה פלסטינית להנצחת חלק ניכר מהישגיה של ישראל הצעירה במלחמת יוני 1967. תכליתם היתה, אפוא, לתת את הבכורה לישראל בחלוקת הארץ לשתי ישויות, האחת מדינה חמושה בעלת טריטוריה רחבה ובירה לאומית, הכוללת חלק רב מההתנחלויות, ואילו השנייה – "פחות ממדינה", כדברי רבין, שאיננה מתאפיינת ברצף טריטוריאלי, שאין לה בירה משלה וגם לא סממני עצמאות אחרים כמו צבא חמוש. המנהיגות הפלסטינית באותה עת הסכימה להצעות ההנהגה הישראלית הן בגלל לחץ בינלאומי כבד והן משום ההטבות הכלכליות האדירה שהוצעו לראשי אש"ף ולאליטה הפלסטינית המתהווה.

חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית. רבין וערפאת.

חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית. רבין וערפאת.

מורשתו של יצחק רבין המנוח נטועה, אפוא, במדיניות הישראלית והציונית ההיסטורית אשר ביקשה להנציח במעשים חד־צדדיים בשטח את הקולוניזציה הציונית בפלסטין ההיסטורית. הלכה למעשה, השוני בין מורשת רבין לבין מה שייזכר וייתפש כמורשת נתניהו הוא זעיר. בשני המקרים, האליטה הציונית השלטת סירבה באופן עקבי לוותר על זכויות־הייתר של היישוב היהודי בארץ לאחר עשרות שנים של מלחמות וקולוניזציה. הן במקרה של נתניהו והן במקרה של רבין, התנועה הציונית ביקשה להפוך להסדר של קבע את ההישגים של ישראל בשתי המלחמות החשובות שניהלה לאורך שנותיה: מלחמת 1948 מזה ומלחמת 1967 מזה. רבין ונתניהו כאחד ביקשו לרתום את המשבר בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית כדי להגיע לוויתור היסטורי של תנועה זו על התביעה לריבונות ולעצמאות בפלסטין. בעוד רבין נכשל ונרצח כיוון שרוב הציבור היהודי לא הבין ולא רצה להבין את כוונותיו ותכלית מדיניותו, נתניהו מסתמך על הלאומנות הקיצונית הפושטת בעולם כדי להביא לידי הכנעת הלאומיות הפלסטינית וזוכה לתמיכת חלקים ניכרים, אם לא רוב ברור, בקרב הציבור היהודי הישראלי.

רבין הצליח ליצור פילוג בהנהגת העם הפלסטיני כאשר השמאל הפלסטיני ההיסטורי של שתי החזיתות, העממית והדמוקרטית, פשט את הרגל נוכח תמיכתו בהסכמי אוסלו וכניעתו להנהגת פתח בראשות יאסר ערפאת. מול ההסכמה הרחבה בציבור הפלסטיני לפשיטת הרגל הלאומית של אש"ף, ניצבו רק האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים, אשר היוו אויביו המרים של הממסד הציוני. מול היעדר ההסכמה למהלכי אש"ף ביחס לישראל, אי־הסכמה שחלקו בו אנשי החמאס והג'יהאד האסלאמי, פעלה ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת ואבו־מאזן לדיכוי האופוזיציה אשר הצליחה למשוך לקרבה פעילים מיליטנטיים רבים אשר הבינו את מהות הסכמי הכניעה להנהגה הישראלית.

למעשה, ריסוקה של ההנהגה הפלסטינית הלוחמת בראשות אש"ף ופתח, ריסוק אשר בא לידי ביטוי עם מות ערפאת והעמקת הפילוג התוך־פלסטיני בעקבות מהלך ההתנתקות, עמד ביסוד המדיניות של רבין אשר ביקש להביא את אש"ף לידי "פשרה היסטורית" שכללה לא רק את הוויתור על התביעה לפלסטין מאוחדת, חילונית ודמוקרטית, אלא גם את הוויתור על רעיון שתי המדינות הריבוניות בשטח פלסטין ההיסטורית.

השמאל הישראלי, המהלל את מורשת רבין, מטפח כיום את האשליה שרעיון שתי המדינות הינו עדיין בר־קיימא בחסות הערכים והמדיניות שהוביל ראש הממשלה המנוח. מעבר לעובדה שרבין לא תמך ברעיון שתי המדינות ברוח מרצ או חד"ש, כיום ברור שהוא־עצמו הוביל למצב שרעיון זה מת ואיננו רלוונטי עוד. לא רבין ולא יורשו, אהוד ברק, פעלו להקמת פלסטין עצמאית שבירתה ירושלים בצד ישראל וודאי לא חתרו לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ברוח החלטות האו"ם.

השאלה המהותית הניצבת לפתחו של השמאל הישראלי, או מה שנותר ממנו, איננה מה ואיך ליטול ממורשתו של רבין, המיושמת בפועל דווקא על־ידי הימין בהנהגת נתניהו, אלא כיצד לפתח פרוגרמה חדשה שבבסיסה רעיונות חדשים של שוויון אזרחי ודמוקרטיה בין הירדן ובין הים. מי שרואה עצמו כשמאל, לבטח שמאל מהפכני, איננו יכול לתמוך ברעיון שתי המדינות המת אלא להציב חלופה של מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית, מדינת כל תושביה ופליטיה.

כיום, בהיעדר התארגנות שמאלית מהפכנית המבוססת על עקרונות של דמוקרטיה ושוויון, כל שנותר ממורשת רבין הוא חלקיה השליליים בדמות ההתנגדות לכל סממן מוחשי של ריבונות ועצמאות פלסטינית בצד ישראל. אלה הרוצים באמת ובתמים לצדד במורשת ראש הממשלה המנוח, יצטרכו במוקדם או במאוחר למצוא עצמם בצד נתניהו והימין. אלה המעוניינים באלטרנטיבה יהיו חייבים להתמודד עם הזרמים המהפכניים הקיימים בעולם הערבי, להתכתב עמם ולנהל איתם דיאלוג, הגם שזרמים אלה התנוונו מאוד מאז ימי 'האביב הערבי' של תחילת העשור הנוכחי.

החלופה לרעיון שתי המדינות שגווע סופית בעקבות התייצבות ארצות־הברית לצד ישראל ותכניותיה הקולוניזטוריות חייבת להיות שילוב ידיים ושיתוף פעולה ערבי־יהודי בדרישה לשוויון אזרחי כללי בין הירדן ובין הים על בסיס דמוקרטי מלא. זאת, תוך הבנה שפלסטין החדשה שתקום במקום ישראל לא תהיה פלסטין שלפני 1948 אלא מדינה המבוססת על ערכים דמוקרטיים שוויוניים שביסודם זכויות אזרח ואדם מלאות לכל התושבים בה, לרבות אלה שישובו אליה עם מימוש זכות השיבה לארץ. ההתארגנות התוססת בכל מקום בעולם נגד עליית הימין והלאומנות הלבנה, בין אם נוסח טראמפ בארה"ב, ה'ברקזיט' בבריטניה או בולסונרו בברזיל, מחייבת את השמאל לחשיבה חדשה, מהפכנית. במקום להסתכל על קבר רבין, עליו להביט נכוחה אל עבר הצעירים במערב הדורשים מהפכה חברתית ופוליטית ולאמץ את דרישותיהם.

בדרך למדינה אחת: אוסלו מת ועמו חזון שתי המדינות

הפיגוע שאירע לפני ימים מספר באזור התעשייה שבהתנחלות ברקן, שבו נגדעו חיי שני חפים מפשע, המחיש בצורה האכזרית ביותר כי הסכם אוסלו – אשר זה לא מכבר צוין יום השנה ה־25 לחתימתו – היה ואיננו עוד בין החיים. בין הירדן ובין הים חיים כיום שני עמים אשר הלכה למעשה מעורבבים זה בזה ומעורבים בפעולות הדדיות של טרור וטרור־שכנגד. אם ניתן היה לחלום לפני שני עשורים ויותר על חלוקת שטחה של פלסטין ההיסטורית לשתי מדינות לאום, אם למישהו עוד היתה אשליה שהישראלים והפלסטינים יקבלו את חלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות נפרדות בעלות צבא, בירה עצמאית וסממנים ריבוניים, הרי כיום – רגע לפני תום העשור השני של המאה – כבר נהיר וברור, שהחלום של אוסלו נגוז: המתנחלים שולטים בגדה המערבית שליטה מוחלטת, הפלסטינים תלויים בחסדיהם של הישראלים ומשועבדים על־ידם, הצבא הישראלי עושה ככל העולה על רוחו באוכלוסייה הערבית, ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מפוררת וחסרת כל תמיכה ציבורית נוכח הקרע המעמיק בין פתח ובין חמאס, ואיש כבר איננו מאמין ביציאה ממעגל האלימות והטרור באמצעות חלוקת הארץ, פינוי המתנחלים והשבת האדמות שנגזלו מהפלסטינים בשנת 1967 לבעליהן.Oslo-Handshake-Israel-palestine

מותו של הסכם אוסלו בא בעקבות עליית הנשיא האמריקני טראמפ לשלטון, ההחלטה להכיר בירושלים הכבושה כבירתה של ישראל, המאמץ לחסל את בעיית הפליטים הפלסטינים ונכונות חלק מהעולם הערבי המושחת – בעיקר ערב הסעודית ובנות־בריתה – לתת לממשל האמריקני לגיטימציה בניסיונו להרוג את השאלה הפלסטינית על־ידי "תכנית שלום" פיקטיבית שמוקדשת להנצחת הכיבוש והדיכוי. למעשה, לא קיים בעולם כוח פוליטי רציני ומשמעותי שיכול להסביר מדוע הסכם אוסלו רלוונטי. אין מדינה המחויבת למימושו ומצדדי פתרון שתי המדינות תומכים ברעיון כדי לצאת ידי חובתם. המציאות היא ששני העמים החיים בין הירדן ובין הים לא רק שאינם רוצים להיפרד זה מזה, אלא שהם גם אינם יכולים לעשות זאת. מציאות של דיכוי ונישול, טרור וטרור־שכנגד, רצח הדדי ועוינות קשה היא נחלת שני העמים שחיים בפלסטין ההיסטורית. המיעוט המזהיר בקרב שני העמים, מיעוט שעודנו מצדד בפתרון שתי המדינות, איננו יודע להסביר באילו תנאים ניתן לממש את הפתרון ללא מלחמת אזרחים עקובה מדם בכיכובם של הימין הישראלי מזה והאסלאמיסטים הרדיקליים מזה.

פתרון המדינה האחת עולה על הפרק לנוכח מות רעיון שתי המדינות. יוזמות שונות בימין הישראלי מלמדות על כך שיש במחנה היריב מי שכבר הבין כי מוצה והוחמץ הסיכוי לחלק את הארץ ועל כן יש להתכונן לחלופה מדינית משמעותית. הימין מציע, כמובן, מדינה אחת שבה המיעוט היהודי בין הירדן לים ישלוט על הרוב הערבי חסר־הזכויות, הכלאה בין דרום אפרטהייד שלפני נפילת האפרטהייד ובין רודזיה/זימבבואה שבשלטון הלבנים. בדיקטטורה לאומנית מטורפת מעין זו, אשר אופייה יהיה פשיסטי מובהק, שפיכות־דמים תתקיים על בסיס יומיומי אלא אם כן ייעשה בפלסטינים טיהור אתני מהסוג שהתקיים בנכבה של 1948. הרודנות היהודית הזו תיפול, בסופו של דבר, ועלולה להמיט שואה על העם שאותו ביקשה הציונות להציל. מול רעיונות העוועים הימניים, מציע השמאל הרשמי את רעיון מדינת פלסטין המאוחדת, מדינה שכל תכליתה היא לקיים בפלסטין ההיסטורית משטר מהסוג שכבר קיים במדינות כמו סוריה ומצרים, אשר לא יקנה חירות להמונים הערבים ולא ייתן חופש למיעוט היהודי שיזכה, במקרה הטוב, למעמד של נתינים. פלסטין החדשה ברוח אלה שמשלהבים את הצעירים הערבים בעזה להתאבד על גדר ההפרדה עם ישראל לא תהיה אלא קריקטורה של כל שאיפות הערבים לעצמאות לאומית ולהגדרה עצמית.

הפרספקטיבה למדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים, חייבת לבוא מתוך ההתפתחויות העולמיות בזירת המאבק נגד הלאומנות הלבנה נוסח טראמפ ו'ברקזיט', על סמך המערכה הגדולה נגד עליית ראשו של הפשיזם באירופה, מתוך המאמץ של כוחות מתקדמים ברחבי העולם לנצל את הבינלאומיות של החברה בת־זמננו כדי לקדם ערכים של דמוקרטיה וחופש אל מול עליית הימין הניאו־פשיסטי. בתקופה שבה הכלכלה בפלסטין ההיסטורית, ואולי ברחבי העולם המערבי כולו, היא כלכלה אחת, הנשלטת על־ידי מגמות שונות המשותפות לכלכלות לאומיות רבות, ניתן לדבר בגלוי על כך שהחיים בכל שטחה של הארץ הפכו לחיים משותפים. למעשה, גם בתנאים של כובש ונכבש, חיים הישראלים והפלסטינים חיי שיתוף. הם צורכים את אותו אינטרנט, מתבססים על הישגים מגוונים של המהפכה הטכנולוגית, מהפכת הרובוטיקה, המידע וההיי־טק, נדרשים להתמודד עם בעיות כמו הידלדלות מקורות המים, נזקקים לחשוב על מקורות אנרגיה חלופיים, מתמודדים עם בעיות תרבותיות, דמוגרפיות ופוליטיות פנימיות הדומות אלה לאלה, ומעל הכול שורר האיום מצד הדת המרימה את ראשה בקרב שני העמים. המרחק בין רמאללה לתל־אביב הלך וקטן ברבות השנים והחלופה לעשרות שנות כיבוש, נישול ודיכוי נעוצה ביכולת ליטול את המאבקים השונים של הכוחות הדמוקרטיים בקרב שני העמים כדי לממש את החלופה הדמוקרטית, שוחרת־החופש, של המדינה האחת.

מדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים תחייב את שני הצדדים לוויתורים גדולים. פלסטין של 1948, זו שהתקיימה לפני המלחמה, לא תתקיים שוב כשם שארץ־ישראל השלמה מימי מלכות דוד תישאר בגדר חלום משיחי רטוב. שני העמים יצטרכו להחליט על ניהול כלכלי ומדיני משותף תוך שהם מקנים זה לזה אוטונומיה תרבותית במסגרת המדינה האחת. הישראלים יצטרכו להשלים עם היותם מיעוט לאומי כשם שהפלסטינים יידרשו להתמודד עם מחויבותם לדמוקרטיה רב־לאומית שאיננה מדינת לאום. עשרות שנים של מסורת רודנות ערבית תיזנחנה יחד עם זניחת הלאומיות היהודית והציונות. הפלטפורמה של המדינה המשותפת תחייב את שני העמים לבחור בוויתור היסטורי גדול עבור חיים משותפים. מי שלא ירצה בכך, וכיום מעטים הם הרוצים בכך, יידרש להמשיך להיאבק ולהילחם למען חזון הג'יהאד מזה וחזון ארץ־ישראל השלמה מזה. מה שברור הוא שכיום, מול מגמות של טראמפיזם, טוטליטריות, לאומנות לבנה, בדלנות אתנית, פונדמנטליזם דתי ורדיקליות פשיסטית, יש צורך ניכר באיחוד כוחות בשמאל למען מדינה אחת כאלטרנטיבה ממשית להמשך הסכסוך העקוב מדם בין הציונות מכאן והילידים הפלסטינים מכאן. שמאל רלוונטי הוא זה אשר רואה איך ההיסטוריה מתקדמת הלאה. אלה שאינם רוצים להידרס על־ידי ההיסטוריה, נדרשים ללכת יחד עמה.

הפנייה שמאלה של מפלגת דעם

ברחוב העלייה בתל־אביב, ממשיכה לפעול מפלגה קטנה, זעירה. דעם שמה. בבחירות 2015, לא רצו ראשי המפלגה להריץ את רשימתה לכנסת. אפשר שסברו בצדק כי הרשימה היהודית־ערבית בראשות אסמה אגברייה־זחאלקה – תושבת יפו, מהפכנית תוססת המוכרת מימי המחאה החברתית – לא תעבור את אחוז החסימה פעם נוספת. בבחירות 2013, קיבלה רשימת דעם – שצברה פופולריות בתל־אביב – כשלושת אלפים קולות. מהפכני המחאה החברתית העדיפו לתת את קולם למרצ, לחד"ש, ליאיר לפיד. רק לא לדעם. במפלגה יכלו אולי לקבל מקום ספק־ריאלי ברשימה המשותפת. אך אנשי דעם הם מהפכנים, חילונים, פמיניסטים. מה להם ולחד"ש התומכת באסד, לתנועה האסלאמית מדכאת הנשים, לבל"ד הלאומנית? ההחלטה שלא לרוץ בבחירות האחרונות היתה אמיצה, בעיקר כיוון שהמפלגה ממומנת מכספי חבריה ופעיליה. אין להם בעלי הון, הם מעולם לא קיבלו מימון מהמדינה, דרך החתחתים שלהם אינה סוגה בשושנים. בבחירות הבאות לכנסת, שאולי תיערכנה תוך חודשים ספורים ממש, מתכוונים להריץ אנשי המפלגה רשימה לכנסת. הפעם המסר שלהם מהפכני בעליל, שונה בהחלט, כזה שאיננו מוכר בשיח בארץ.

צילום: אתר דעם.

צילום: אתר דעם.

עד לא מזמן, הגדירו אנשי דעם את מפלגתם כסוציאליסטית, אפילו מרקסיסטית. הם נלחמו בשיניים על תמיכתם של פועלים יהודים, נהגי משאיות ואחרים. הם פעלו לארגנם באיגוד המקצועי הקטן, מען, אשר חלק ממנהיגיו נמנים על שורות המפלגה. זה לא הצליח. אי ההצלחה לוותה באכזבה גדולה שגם התבטאה בתמיכה של חלק מהאנשים, שעבורם אנשי מען נלחמו, בימין. לאחד מהם יש תמונה גדולה של אלאור עזריה בעמוד הפייסבוק שלו. מה למהפכנים ותיקים בשמאל ולתומכי עזריה ואביגדור ליברמן? במפלגת דעם עשו את חשבון הנפש שלהם. חשבון אמיץ, נוקב, מרשים. ראשי המפלגה, ובהם המזכיר הכללי יעקב בן־אפרת, גמרו רומן ארוך שנים עם הסוציאליזם המהפכני. המרקסיזם כבר איננו רלוונטי, הם סבורים. כחלופה, החליטו במפלגה לאמץ את השיח השמאלי האקטואלי ביותר המתנהל בעיקר במערב: אנרגיות מתחדשות, מאבק על מדינת הרווחה, כלכלת מידע ואינטרנט, שילוב בין אדום לבין ירוק, דמוקרטיה פוליטית במדינה ובכלכלה. פול מייסון, תיאורטיקן טרוצקיסטי לשעבר, כתב על כך ספר שלם שנקרא Post-Capitalism. בבריטניה הוא מוגדר כמרקס החדש. אנשי דעם החליטו שלא לפגר מאחור עם השיח הישן על הלאמת הכלכלה וסגידה למעמד הפועלים המסרב כבר שנים להצביע למפלגות השמאל. במהלך היסטורי שאיננו זוכה לאהדה גדולה בשמאל הוותיק, הדעמיסטים ויתרו על רעיונות האתמול.

אבל החידוש המהותי של המפלגה איננו נעוץ רק באידיאולוגיה הכלכלית־חברתית החדשה שלה. אנשי דעם החליטו להתנער סופית מרעיון שממנו סלדו מאז ומעולם, עוד מגלגולם הראשון כ'דרך הניצוץ' בשנות ה־80'. לא עוד שתי מדינות לשני עמים אלא מערכה למען מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בין הים והירדן. כלכלית, מצליחים במפלגה לאגף משמאל את ותיקי חד"ש ומרצ. מדינית, הם מאגפים משמאל את אלה שמתפללים מדי בוקר שנתניהו יהפוך את עורו ויסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם המצע הזה דעם מבקשת מבוחרי השמאל לחשב מסלול מחדש. עם הסוציאליזם הם גמרו, לשתי המדינות אין תוחלת. השינוי טמון, לשיטתם, בחשיבה חדשה. מהפכנית. זה גם מה שמוביל אותם להיות המפלגה הערבית־יהודית היחידה המתנגדת לטבח ולרצח העם הנערך בסוריה בחסות האמריקנים והרוסים. בעוד שבחד"ש מתקשים להגן על העם הסורי ותומכים בבשאר אסד, אנשי דעם כבר פעילים זמן רב במערכה לסולידריות עם ההמונים הסורים. גם על הקלף הזה ישחקו ראשי המפלגה בבואם לבקש את אמון הבוחר בישראל. הקומוניזם מת, פתרון שתי המדינות מת, טראמפ חי וגם האלטרנטיבה לטראמפיזם ולביביזם. תקראו לזה סוציאל דמוקרטיה עמוקה, רדיקלית, מתוחכמת, בועטת. תקראו לזה מהפכנות שלא דופקת חשבון לאיש. דעם חותכת שמאלה – וחזק. גם מי שמסרב להסכים עמם מתקשה להתלהב מהאלטרנטיבה להם בדמות המפלגה הקומוניסטית המפוררת או מרצ שממשיכה להתנהל בצומת שבין כיכר הבימה לבין רחוב אחד העם בתל אביב.

הפנייה שמאלה של אנשי המפלגה מתבטאת גם במאבקם נגד גירוש הפליטים ומבקשי המקלט. ארגון מען פירסם בשבוע שעבר הצהרה התוקפת את ראשי הארגון המתחרה, 'כוח לעובדים', על חוסר פעילות בעניין הפליטים וגירושם הצפוי. ב'כוח לעובדים' מיהרו לתקוף את אנשי מען והחלו לדבר על מאבק נגד הגירוש. זה קרה מאוחר מדי ואנשי דעם ומען הצליחו להשיג הישג פוליטי נוסף. הבעיה היא שנכון לעכשיו, המערכה של דעם למען בידולה והצלחתה בבחירות הקרובות מתנהלת על אדים כספיים. על פוסטים בפייסבוק, על הפצת מאמרים באינטרנט, על מפגשים פומביים שנערכו בערים הגדולות. האופטימיות המהפכנית של דעם כובשת. במפלגה מאמינים ביכולת רעיונותיהם החדשים לחבק קהלים חדשים בשמאל. יהיה מי שיתייג את זה כנאיביות. אני מבכר את המלה אופטימיות. מהפכנים, כידוע, לא יכולים להרשות לעצמם להיות פסימיים. בעיה נוספת שעמה מתמודדת דעם היא הטענה שרשימתה שוב לא תעבור את אחוז החסימה. מזכ"ל המפלגה, יעקב בן־אפרת, נוהג לומר שלהיסטוריה אין אחוז חסימה, אבל יש מי שמבקש לטעון מולו שהגיעה העת להחליף סוף־סוף את ביבי ואפילו לשבת לשם כך בממשלה עם ליברמן. דעם תצטרך לשחוק עד דק את הטיעון הזה, וזה לא הולך להיות קל. מול הפלירטוטים המתנהלים בין מרצ לחד"ש על ריצה משותפת, המפלגה תצטרך להראות שהיא־היא החלופה. עד כמה שזה תלוי בדעמיסטים, הם יקיזו דם כדי להראות שדרכם צודקת. ויכול להיות שכבר הגיע הזמן להתחיל להקשיב לאנשי המפלגה העקשנים. זו מסקנה ראויה למי שמתקשה כבר להכיל את הפוליטיקה הישנה בשמאל.

בן גוריון וז'בוטינסקי: עלילות ישנות, ביוגרפיה חדשה

כקומוניסט בדימוס שחצה את הקווים ועבר ימינה, לליכוד (שגם ממנו הספיק כותב שורות אלה להתפכח), השם 'בן־גוריון' מעורר אסוציאציות כפולות. 'בלי חירות ומק"י', הממשל הצבאי, 'הפנקס האדום', גירוש הערבים ב־1948 – כל אלה מעוררים אצלי סלידה בספקטרום הפוליטי האישי שבין קומוניזם וציונות. בתנועה שאליה ראיתי עצמי משויך, הליכוד/התנועה הרביזיוניסטית, השם בן־גוריון כרוך בדיכוי הפוליטי הקשה שיריביו, קומוניסטים ורביזיוניסטים כאחד, חוו לאורך עשורים רבים כל־כך. כך, בכל האמור בתנועה שאליה הייתי מסונף חלק ניכר מחיי הבוגרים, שמו של 'הזקן' קשור במיאונו לקבור בארץ את שרידיו של זאב ז'בוטינסקי לאחר קום המדינה; הוא זה שהורה לצבא הישראלי הצעיר להטביע את האנייה 'אלטלנה' שהגיעה לחוף ימה של תל־אביב ביוני 1948 אך שלא נשקפה כל סכנה מצד באיה החמושים של האנייה למדינת ישראל שאך הוקמה; הוא בודד את תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין וערך דה־לגיטימציה לימין הפוליטי כשתייג את אנשיו כפשיסטים. משך שנים התייחס לבגין בתור זה שיושב לצדו של חבר הכנסת באדר. כל מי שרואה עצמו מחויב לדרכם של ז'בוטינסקי ובגין, או מי שעוד זוכר את ימי רדיפות מק"י בשנות ה־50' וה־60', לא יכול להפסיק מהתחשבנות עם בן־גוריון, הגם שזה מת לפני שנים ארוכות. במובנים רבים, ישראל – חרף מהפך 1977 ועשרות שנים של שלטון הליכוד במדינה – מתקיימת תחת השראה בלתי־פוסקת של מורשת 'הזקן'. בימין עורגים אליו כאיש החזק שיסד את המדינה, בשמאל הציוני ההולך ודועך מבקשים למצוא מנהיג בדמותו ובשיעור קומתו. מן הנמנע, אפוא, לחדול מלנסות לספר מחדש לציבור מי היה האיש בעיני ציבורים שלמים שנרדפו על־ידו משך שנים רבות, הגם שאלה שזוכרים את אותם ימים הולכים ומתמעטים.בן גוריון

כשביקשתי לכתוב ביקורת על ספרו החדש של תום שגב על בן־גוריון, ניסיתי לקרוא את הספר עב־הכרס שכתב שגב ולשים בצד את הערכתי הפוליטית האישית כלפי 'הזקן'. ביקשתי לבחון את הביוגרפיה הכתובה היטב והעשירה שנכתבה על־ידו בניסיון להבין נקודה אחת חשובה בביוגרפיה: יחסי בן־גוריון וז'בוטינסקי. כשעיינתי ב־798 עמודי הספר, הופתעתי לגלות למן ההתחלה ששגב מתחיל לגלות איזה חשבון־נפש היסטורי בציינו שאלה שלא היו חברי ההסתדרות או מפא"י התקשו למצוא עבודה במדינה שבדרך. כך, למשל, שגב מציין שאפילו רישיונות עלייה לארץ־ישראל חולקו על־ידי אנשי מפא"י באופן סלקטיבי לאנשי שלומם. זה יפה. אבל שגב איננו נלהב עד כדי כך לקבוע, שהבולשביזם המפא"יניקי שהתהווה בארץ היו סטליניסטי מאוד באופיו ויריביו דוכאו על־ידו ללא רחם. המחבר מוצא עצמו נזקק לטעון שאף שאנשי מפא"י נקטו באלימות נגד הרביזיוניסטים, תומכיו של זאב ז'בוטינסקי היו בעלי ארגון צבאי־למחצה משל עצמם, בית"ר, ועודדו את אנשיהם לשבור שביתות שהוציאה לפועל ההסתדרות הכללית, פשע של ממש בעיניים בולשביקיות. משעשע, אם כן, לראות איך בשנת 2018, ביוגרף של 'הזקן' רוצה עדיין לשמר איזה איזון בין המחנות, משל אלה ואלה היו בעמדת כוח שווה כדי להיאבק זה בזה.

בין בן־גוריון ובין ז'בוטינסקי

שגב מודה בביוגרפיה שכתב, שדוד בן־גוריון פחד מיריבו הרביזיוניסטי. הוא מספר ש'הזקן' כינהו "ולדימיר היטלר". בנאומים שנשא בן־גוריון בפולין, לא היסס להשוות בין המנהיג הרביזיוניסטי ובין מנהיגה של איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני. הפרטים האלה ידועים לכל מי שקרא אי־פעם ביוגרפיה רצינית על בן־גוריון ואין צורך בביוגרפיה הנוכחית כדי לאשררם. עם זאת, שגב מזדרז לעדכן את קוראיו שהעניין לא היה חד־צדדי מצד אנשי מפא"י, שכן ז'בוטינסקי כתב על 'צלב הקרס האדום' כשדיבר על ההסתדרות הכללית. הוא ממשיך בדבריו ומסביר, שד"ר אבא אחימאיר – מנהיג הקבוצה הזעירה 'ברית הבריונים', מחבר הספר הנודע 'מיומנו של פשיסטן', שרצה כל־כך לכנות את ז'בוטינסקי בכינוי 'דוצ'ה', הלך בדרכיו של ראש בית"ר כשכתב על איזו ברית בין בן גוריון־סטלין־היטלר, מעין ניסיון לטעון לזיקה בין הפשיזם החום ובין הפשיזם האדום כשבתווך מפא"י. הרכילות הזו על אחימאיר ידועה מספיק ולא ברור מדוע נזקק לה שגב מלבד כדי לטעון שגם הרביזיוניסטים הסיתו נגד המפא"יניקים. שגב רוצה, אפוא, לערוך 'איזון קדוש' בין ז'בוטינסקי ובין בן־גוריון: הם תיעבו זה את זה והשתמשו בעיתונות שבה כתבו כדי לערוך דה־לגיטימציה הדדית. אבל הביוגרף יודע היטב שלא הרביזיוניסטים היו בעמדת כוח ושלטון אלא אנשי מפא"י; אין כאן שום יכולת לערוך סימטריה בין הרודף לבין הנרדף. יתירה מכך, 'הזקן' עשה כל שביכולתו כדי להסית נגד ראש בית"ר ולטנף אותו. כך, בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ראשי מפא"י עשו כמיטב יכולתם כדי לקדם עלילת דם נוראית נגד הרביזיוניסטים בטענם כי אחימאיר ואנשיו רצחו את המנהיג הנודע. אותם מנוולים שהעלילו על אחימאיר היו נלהבים לתעל את הרצח במסעם לערער על הלגיטימיות של ז'בוטינסקי ורעיו.

למעשה, בניגוד לתמונה המתחוורת מספרו של שגב, 'הזקן' היה זה שרדף והסית נגד אנשי התנועה הרביזיוניסטית ולא היה שום איזון ביניהם, לא ברמת יחסי הכוח ולא ברמת האמצעים הפוליטיים שעמדו לרשותם. למרות זאת, הביוגרף נחוש להשריש בספר סימטריה בין המחנות היריבים. כך, למשל, הוא מיידע את הקוראים, שאנשי מפא"י שמרו על בן־גוריון כיוון שחששו שהרביזיוניסטים יתנקשו בו. עם זאת, אין שום ראיה לכך שסכנה לחייו אכן נשקפה מצד הימין ביישוב. כשבודקים את הערת השוליים הרלוונטית בספר לעניין האיום שכביכול נשקף לחייו 'הזקן', מוצאים שמדובר בעניין שבן־גוריון ואנשיו בדו מלבם. האם זה רציני בכלל לפרסם עלילות דם כאלה בלי לבחון את העובדות? בפועל, לא בן־גוריון ולא חבריו הבנדיטים אוימו על־ידי הימין בהנהגת ז'בוטינסקי. באותו אופן, שגב מזכיר את הניסיון מצד 'הזקן' לייחס לאבא אחימאיר את פרשת רצח ארלזורוב אבל ממאן לחוות את דעתו בנוגע לעלילת הדם הזו וקובע רק שהשאלה מי רצח את ארלזורוב נותרה "פצע פתוח". כך. כהיסטוריונים רבים אחרים, שגב מתעלם מהטענה שההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן ז"ל, העלה בעבר, שלפיה הקומוניסטים בארץ היו אחראים לרצח, ולא אנשי הימין. אולי הגיע כבר הזמן לומר: בביוגרפיה הזו, שגב ממש התאהב במושא כתיבתו ועוסק באיסוף פיסות מידע, רכילויות ופרטים היסטוריים הידועים לכל. הוא איננו מחדש דבר אלא לעתים פועל כתועמלן בשירות 'הזקן'.

זמן אמירת האמת הגיע

דוד בן־גוריון רצה להעלים, לחסל, את תנועת ז'בוטינסקי. זה עולה מבין השיטין של הביוגרפיה שכתב תום שגב. 'הזקן', שתיעב את יריבו הפוליטי, פגש בו תריסר פעמים משך תקופה קצרה; הדיאלוג ביניהם היה פורה אבל דבר לא הושג במפגשים. הפער ביניהם היה עמוק, עמוק מדי. בניגוד לטענת שגב, ההבדלים בין 'הזקן' לבין ז'בוטינסקי היו רעיוניים ומהותיים. שניהם היו ציונים אדוקים אבל בן־גוריון היה לניניסט בהשקפתו ואילו יריבו – דמוקרט מושבע וליברל אמתי. השורה התחתונה שמתווה שגב בחיבורו היא שהשניים נלחמו זה בזה על כוח פוליטי אבל עקרונותיהם לא היו כה שונים זה מזה. טיעון זה אפילו לא קרוב לאמת ההיסטורית. כך, בעוד שז'בוטינסקי קרא לשבור את ההסתדרות במאמרו המפורסם, "יא, ברעכען!", וטען בזכות בוררות־חובה כנגד זכות השביתה של הפועלים המאוגדים בהסתדרות הכללית, בן־גוריון היה סוציאליסט קשה־עורף שרצה שההסתדרות תמשול ביישוב העברי ותהא מדינה בתוך מדינה. ובעוד ראש בית"ר ביכר דמוקרטיה ליברלית שבה הערבים יהיו שווי־ערך ליהודים (הוא שורר: "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי: כִּי דִגְלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שְׁתֵּי גְדוֹת יַרְדֵּנִי"), 'הזקן' רצה למחוץ את הערבים ולגרשם ממולדתם (הוא אכן עשה זאת בשנת 1948 בהמשך למחשבותיו בנושא בשנות ה־30'). הניתוח הזה איננו מבוסס על ידע אישי בלבד אלא שאוב מהביוגרפיה של שגב עצמו. אולם מה ששגב רוצה לעשות הוא שוב ושוב לטעון לסימטריה בין שני היריבים. בלשון המעטה, טענתו איננה נכונה.

אם לסכם את הדברים, הביוגרפיה של בן־גוריון מאת תום שגב איננה מוסיפה דבר־מה חדש או רציני על המנהיג המנוח אלא מסייעת לחזק את מה שידוע על הסיפֵּר הסוציאליסטי הוותיק בדבר 'הזקן' ויריביו. כששוקלים את גישת שגב ליחסי בן־גוריון ויריבו הרביזיוניסטי, ניתן לומר שביוגרפיה זו לא תורמת מאום למחקר על התקופה ושחקניה הפוליטיים. שוב ושוב מופיע הנרטיב המפא"יניקי הוותיק במלוא שקריותו, הגם שבצורה מעודכנת ואלגנטית מאוד. כיום יותר מאשר אי־פעם, אין אנו זקוקים לביוגרפיה של דוד בן־גוריון כי אם לביוגרפיה מעודכנת, חדשה, של ז'בוטינסקי שתחלץ את האמת ההיסטורית מהארכיונים המאובקים של התנועה הציונית.

תום שגב, דוד בן־גוריון: מדינה בכל מחיר, הוצאת כתר, 798 עמודים.

הכותב הוא תלמיד במחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, בעל טור ובלוגר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט'.

המהפכה שנבגדה. לזכרו של חיים הנגבי

אורי אבנרי, גדעון לוי, ענת סרגוסטי ואחרים הספידו מעל דפי עיתון 'הארץ' ובבמות אחרות את איש השמאל הוותיק בן ה־83, חיים הנגבי, שהלך לעולמו השבוע בתל־אביב. יש משהו בשמאל ההוא, ההולך וכלֵה, שמוציא את המיטב מאלה שנותרו בחיים או מבני הדור של הסבנטיז והאייטיז שבגרו בשנות פעילותם הארוכות. מובן שזמנים כאלה הופכים לנוסטלגיים במיוחד וכדאי, למשל, להצניע מחלוקות־עבר מהסוג ששררו בין אבנרי בן ה־94 ובין הנגבי הצעיר ממנו (בימי פעילותו של הנגבי בקבוצתו הזעירה של אבנרי, 'גוש שלום', ביקש הנגבי לעשות נפשות לרעיון המדינה האחת ונדחה בבוטות על ידי אורי). מכל מקום, את הנגבי ראיתי פעמיים בחיי: פעם אחת בסרטו של הבמאי ערן טורבינר על 'מצפן' ובפעם השנייה בהלווייתו של עקיבא אור, ממייסדי 'מצפן'. בהלוויה ההיא עמד הנגבי בצד, פניו נדכאות מול הלוויה הדתית שערכו חבריו של אור למושב תנובות למנוח. מאז לא ראיתי את הנגבי.

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

ישנם כאלה המבכרים להיזכר בזוטות בחייו של הנגבי ז"ל, למשל בקשתו – שלא כובדה – להיקבר בבית העלמין המוסלמי בחברון. העניין הוא פחות מהלך חייו של הנגבי בשנים שאחרי פירוק 'מצפן' בשנת 1983, הנשים שאהב (והיו רבות), אורח חייו הבוהמייני או העובדה שהיה לעיתונאי בזכות אורי אבנרי. יותר מעניין לעסוק, אם כן, בחלופה שביקש הנגבי לעשות לה נפשות, רעיון המדינה האחת הערבית־יהודית על כל שטחה של פלשתינה המנדטורית. הוא מעולם לא היה מאוהביו הגדולים של יאסר ערפאת ואם זכרוני איננו מטעני, התנגד להסכמי אוסלו מראשיתם. לפני אי־אלו שנים, הלך לפגוש בעמאן במנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, נאיף חוואתמה (בן־דורו של הנגבי, כיום כבר בן 85) והסתחבק עמו משל היו ידידים טובים משכבר הימים. הוא העדיף לשכוח, או להשכיח, את ידיו המדממות מדמם של עשרים וחמישה יהודים חפים מפשע שנרצחו בטבח במעלות ושנגדו יצאו אפילו אנשי 'מצפן' (ביוני 1974 כתבו בכירי 'מצפן' לחוואתמה, "מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר ונובלים פרחי הסוציאליזם"). על כל פנים, הנגבי היה עסוק לבלי הרף בהפצת רעיון המדינה האחת והחיבור בין יהודים ובין ערבים שהיה בבת־עינו.

מבחינה פוליטית והיסטורית, כשל הנגבי ברעיונו. מדינה אחת לא קמה ולא תקום בעתיד הנראה לעין. את מקומם של החילונים מהחזיתות של חבש וחוואתמה תפסו הג'יהאדיסטים המדממים המתחרים בדאעש על שחרורה של פלשתין. במקום פרחי הסוציאליזם שעליהם חלמו אנשי 'מצפן', באו קוצי הלאומנות הערבית הרדיקלית. ומעל לכל, הדור שעליו ביקש הנגבי להסתמך, דור המהפכנים הערבים החילונים, הזדקן והיה לבלתי רלוונטי. הוא סיים את תפקידו ההיסטורי. מה שנותר מהחלום על מדינה אחת הוא בדיוק מה ששרד מהאוטופיה של שתי המדינות: שרידי־שרידים של כוונות טובות באמת של מהפכנים אמתיים שהאמינו כי בדור הנוכחי עוד תיפתרנה הבעיות במזרח התיכון. מיצחק רבין ושמעון פרס ועד חיים הנגבי ואורי אבנרי ייבדל לחיים ארוכים, לא נותרו אלא זיכרונות.

הנגבי לא עשה מעולם חשבון נפש. הוא גם לא רצה לעשותו. לגבי דידו, היו היהודים האשמים בסכסוך עם הפלשתינים. הרי כך האמין עוד מימיו כבחור צעיר, פעיל 'מצפן'. בראיון שנתן לערן טורבינר בסרטו 'מצפן', היטיב לסכם את חייו. "אם אני עושה ערימה מכל התסכולים, הייאושים ואי ההצלחות, עדיין אני אומר שזה היה כדאי", אמר לטורבינר. "בסופו של דבר, מוכרח להימצא איזשהו פתרון. אני גרגר בתוך ההר הזה של הפתרון. גרגר קטן, אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".

 

לגייר את לנין: משה סנה והפילוג במק"י

א. פתח־דבר: ועידת הפילוג

ביום הראשון של אוגוסט 1965, פורסמה ביומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), 'קול העם', הידיעה בדבר קיומה של הוועידה ה־15 של מק"י למחרת היום, אשר אמורה לארוך שלושה ימים. ביום שלפני פרסום המודעה הדרמטית על כינוס ועידת הפילוג בין הרוב היהודי במק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין המיעוט היהודי והרוב הערבי בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, עוד התווכחו אנשי דעה א' (תומכי וילנר וטובי) עם אנשי דעה ב' (תומכי מיקוניס וסנה) על דפי 'קול העם'. המתווכחים  היו משה זסק מהנגב ואריק ראשוני מתל אביב. "בעלי דעה ב' מעיזים לטעון", כתב זסק, "כי אצל החברים הערבים קיימת סטייה לאומנית ערבית שהתחברה עם ניהיליזם לאומי אצל החברים היהודים. וכל זה נאמר ללא ביסוס, ללא הוכחה". זסק הזכיר את חיבורו המפורסם של משה סנה, מראשי דעה ב', 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם' וציטט במפורט מעמ' 162 בחיבור ההוא, שממנו התנער סנה ברבות הימים. ראשוני בחר לצטט בהרחבה מחיבורו של לנין בשאלה הלאומית, שיצא לאור בשנת 1914 ותורגם על ידי אנשי מק"י בשנת 1960, כתב על הצורך לפרוץ את "חומות הבדידות" שכפתה הריאקציה על המפלגה הקומוניסטית והזהיר ש"החברים מדעה א' חייבים לחשוב שבע פעמים טרם יהיה מאוחר". החברים עוד קיוו שהוועידה ה־15 של מק"י תתכנס תחת אחדות מסוימת, שכן בעמוד השלישי של 'קול העם' מאותו יום נמסר, שאת ועידת מק"י יפתח תופיק טובי ולאחריו ינאם המזכיר הכללי, מיקוניס. תוך יום היה הפילוג במק"י לעובדה מוגמרת ואת טובי החליף מזכיר מחוז תל אביב־יפו של מק"י, אלמוני בשם ש. ליטבק.

ב־4 לאוגוסט 1965, כבר בישר 'קול העם' כי "הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית נפתחת הערב בתל אביב". משה סנה, עורך העיתון, כתב במאמר המערכת הבלתי חתום אך המאופיין כל כך בסגנונו: "יכולים פלגנים ואוזורפאטורים ]כאלה הרוצים בהפיכה, ד.מ.] לייחס לעצמם באורח שרירותי כל שם וכל תואר כעולה על רוחם, אך ממש אין בכך, ולהונות את הבריות לאורך זמן, אי אפשר בכך… אין ולא תהיינה שתי מפלגות קומוניסטיות במציאות החיה של החברה הישראלית… להוותנו, קמה במפלגה בשנה האחרונה סיעה הלקויה בניהיליזם לאומי יהודי ואליה התחברה סיעה הלקויה בנאציונאליזם ערבי – וחיבור שתי הסיעות ושתי הסיעות הללו הוא אשר הוליד את הפילוג". באותו גיליון של 'קול העם', נתבשרו הקוראים המבולבלים על קיומן של שתי ועידות מפלגה שונות באמצעות מודעות של שני הפלגים. שתי הוועידות שפורסמו ב'קול העם' תוכננו להיערך בקולנוע 'מוגרבי' בתל אביב וקוראי העיתון נתבקשו לבחור באיזו ועידה ייטלו חלק: בזו של מיקוניס וסנה או בזו של וילנר וטובי. למחרת היום, כבר עיטר צילום נאה של שמואל מיקוניס את עמודו הראשון של 'קול העם', שזעק: "נפתחה הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – ש. מיקוניס מתווה תוכנית לממשלה לאומית־דמוקרטית בישראל". מיקוניס היטיב להאשים את המתפלגים ממק"י בהאשמות חמורות כגון התנגדות "לסיגול העקרונות של המארכסיזם־לניניזם לתנאים החדשים של המציאות הבינלאומית והישראלית", "חיבור של נאציונאליזם בורגני ערבי, כיתתיות וניהיליזם לאומי יהודי", "דוגמאטיזם עקר", והיטיב להסביר כי "הפוסלים את ישראל בתור שכזאת מטילים למעשה את אחריות ההתחברות של שליטי ארצנו עם האימפריאליזם על ישראל כולה, ובכך – נקלעים או נכנעים לשוביניות ערבית, וביודעין או בלא־יודעין פוסחים על האבחנה המעמדית…". משה סנה עצמו הגדיל לעשות כשבנאומו בוועידת מק"י הסביר לצירי המפלגה: "לא אגיד, שהסיעה שהתפלגה מאתנו עומדת על עמדות סיניות. אך אפילו היום חובה להזהיר אותם, מהלך רוח אידיאולוגי של ההנהגה הסינית ושהם עלולים להידרדר לעמדות אלה". דברי סנה כוונו, כמובן, לאוזניים הסובייטיות שנכחו בוועידה.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בערב לכבודחיים גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בראשי הפרקים שהגיש הוועד המרכזי של מק"י לוועידת המפלגה, בלטו טביעות אצבעותיו של סנה. בראשי הפרקים הללו, שעליהם לא היו מוכנים ראשי רק"ח לעתיד לחתום, שללו מיקוניס וסנה את הגדרת מדינת ישראל כ"קולוניאליסטית" ו"אימפריאליסטית". הם טענו כי הגדרות אלה מנוגדות ל"אמת ההיסטורית", כלשונם, ומשמשות בסיס תיאורטי לשלילת זכות קיומה של ישראל ואף לחיסולה. "אנו מתייחסים בחיוב לכל גילוי של אהדה ותמיכה בזכויות החוקית ובאינטרסים של העמים הערביים, של העם הערבי הארץ ישראלי בכללם", נכתב שם, "אך ללא פגיעה בזכויות החוקיות ובאינטרסים של עם ישראל!". עמדות שונות, כמו תמיכה בהגדרה עצמית לערביי הארץ והכרה בזכות הפליטים הערבים לשוב למולדתם או לקבל פיצויים לפי החלטת האו"ם, העמידו אמנם את מק"י בקצה השמאלי של המפה הפוליטית אולם שפכו אור מחשיד על אנשי רק"ח. אם עמדות כגון אלה של סנה ומיקוניס לא היו מקובלות על וילנר וטובי, לאן רצו אלה להרחיק? "מפלגתנו הקומוניסטית", הדגישו מיקוניס וסנה, "הנאמנה ללניניזם בשאלה הלאומית ככל השאלות, נאבקה ותוסיף להיאבק בכל התוקף נגד ההתעלמות של שליטי ישראל מזכויותיו החוקיות של העם הערבי הארצישראלי, כשם שדחינו ונוסיף לדחות בכל התוקף את ההכרזות העוינות של מדינאים ערבים על כוונתם לחסל את מדינת ישראל, לשלול את זכויותיו החוקיות של עם ישראל". האיזון שבו נקטו מחברי הדו"ח העמיד את אנשי רק"ח היהודים באור מגוחך; לא פלא שרוב החברים היהודים במק"י, ובהם כאלה שלימים הצטרפו לרק"ח ולחד"ש עם גוויעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, סירבו לפרוש משורות המפלגה. המדיניות שנקטה מק"י בשאלה הערבית – זכות הגדרה עצמית לשני העמים – סתרה במידה רבה את העמדה ההיסטורית של התנועה הקומוניסטית בכלל, ולנין בפרט, בדבר זכות הגדרה עצמית לעמים המדוכאים בלבד. עבור אנשי רק"ח, תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של "עם ישראל", עם שבקיומו מיאנו להכיר עוד מימי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), היתה בגדר התגרות בחברים הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל. קשה להסביר בצורה אחרת את הסתייגות אנשי רק"ח מראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה, הכוללים הכרה בזכות השיבה של הפליטים הערבים או בקבלת פיצויים, עמדה שאף מפלגה זולת מק"י לא צידדה בה.

אולם החידוש בראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה לא היה רק בחזרה על עמדות מן העבר שגם אנשי רק"ח צידדו בהן, אלא גם בכך שלראשונה בתולדות מק"י נחשפו על גבי עיתונה האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של הפילוג. וילנר, טען סנה, הופיע בינואר 1964 בכינוס הארצי של מק"י בחיפה ועירער על הדו"ח שהגיש מיקוניס לכינוס. המאמר שחיבר מיקוניס נגד קריאתו של שליט אלג'יריה לחיסול ישראל, "באזני אחמד בן־בלה", העמיק את הפילוג המכרסם במק"י ולכך נוספה פעילות משלחת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) בפורום הנוער במוסקבה, שפעלה ברוח מיקוניס וסנה ושללה הצעת החלטה המוקיעה את קיומה של מדינת ישראל. אנשי וילנר וטובי, האשימו מיקוניס וסנה, ניצלו את הסכמתם לפרסם ב'קול העם' שתי דעות סותרות, דעה א' ודעה ב', ובכך הועמק הפילוג והתגבשו מחנאות וסיעתיות. נוכח המצב במפלגה, נדחתה ועידתה מיוני לאוגוסט בתקווה למנוע את פילוגה הצפוי. "ברגע האחרון ממש", כתבו מיקוניס וסנה, "ביום ה־23 ביוני, כמה שעות לפני פתיחת הוועידות הנפרדות – לפני היות הפילוג לעובדה, נתכנס הוועד המרכזי והחליט לבטל את שתי הוועידות, לבטל את ההתארגנות לפי דעה א' ודעה ב'… ולקיים את הוועידה המאוחדת במועד המוקדם ביותר". מחברי הדו"ח באו חשבון עם תופיק טובי ואמיל חביבי במיוחד והזכירו להם את פרישתם מהמפלגה עשרים שנה קודם לכן, עת הוקמה 'הליגה לשחרור לאומי' שאיגדה את הקומוניסטים הערבים בארץ. טובי וחביבי, סיפרו סנה ומיקוניס, ביקשו להכיר בסיעתם בכנסת כסיעת מק"י – ונדחו. החברים הערבים, שהפיצו בנצרת כרוז בערבית ובו דיברו על "המולדת השדודה", כפי שדיווח 'קול העם', התפלגו ממק"י לא משום שהנהגת המפלגה בראשות סנה סטתה ימינה, כביכול, לציונות, אלא שהם־עצמם כבר לא יכלו לשאת החיים במפלגה משותפת, יהודית־ערבית באמת.

ב. השיבה לציונות ו"הפיגורה הקומית של שוקיירי"

בוועידה ההיא של ימי הפילוג הגדולים השתתפו בדיון מיטב אנשיה של מק"י, רק מיעוטם הצטרפו ברבות הימים לרק"ח של וילנר וטובי. כך, למשל, דיברו המשורר עמוס לוין, חבר מערכת 'קול העם', ואשתו, רות לוין, עורכת ספרותית ב'קול העם'; חברות 'ארגון נשים דמוקרטיות בישראל' שגווע יחד עם מק"י והוחלף ב'תנועת נשים דמוקרטיות בישראל', הארגון היריב של רק"ח; פנחס גינוסר, איש המוסף הספרותי של 'קול העם'; ועוד דמויות נוספות שהיו למוכרות בשמאל הישראלי, בהן המחנך דני פתר ומזכירו האישי של סנה ומזכיר בנק"י, יאיר צבן. הוועד המרכזי החדש שנבחר בוועידה כלל חברים יהודים בלבד. בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י לאחר עריכת הוועידה, כבר דיברו מנהיגי מק"י בגלוי על הסיבות לפילוג. אסתר וילנסקה, שתוך שנים ספורות פרשה ממק"י יחד עם בעלה, צבי ברייטשטיין, על מנת לייסד את קבוצתה־שלה, אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), אמרה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י, שאנשי דעה א' עירערו על היחס החיובי ההיסטורי של המפלגה למלחמת העצמאות, הביעו התנגדות לשלילת מק"י את אש"ף, וסיכמה: "אין אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח אם בפסטיבל העיתונות הקומוניסטית יש לשיר את ההמנון של ישראל. דעה מוטעית היא שכאילו הסיבה לאי הגשמת זכותו של העם הערבי היא הגשמת זכותו של העם היהודי…"

מעודדים מהעובדה שבמוסקבה שודרה ברדיו ידיעה על כינוס ועידת מק"י תוך התעלמות מוועידת רק"ח, סברו אנשי המפלגה שהפילוג יהיה זמני בלבד והמתפלגים יתפזרו לכל עבר. 'קול העם' דיווח בצמצום על הוועידה של המתפלגים שכונסה לבסוף ביפו, בקולנוע 'אילת', ובעמודו הראשון של העיתון הודפסה ידיעה בדבר 'קבוצה פלגנית פרו־סינית' עלומה המברכת את מנהיגי המתפלגים, וילנר, טובי וחביבי. בוועידת רק"ח, דיווח 'קול העם', קרא מיעוט קטן מבין צירי הוועידה קריאות "בוגד" כשהוזכר שמו של מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס. מוסקבה עצמה לא מיהרה להזדהות עם פורשי מק"י ונחפזה לפרסם ב'פראבדה' ידיעה על ועידת המפלגה שבה נכתב, על־פי ידיעה שהופיעה ב'קול העם' ב־11 לאוגוסט 1965, כי "הוועידה הוקיעה את פעילותה הפלגנית של קבוצת חברים לשעבר, חברי הוועד המרכזי, אשר התרחקו מעקרונות האינטרנציונליזם ועברו לפעילות סיעתית וחתרנית". ידיעות דומות ברוח זו הופיעו בעיתונות הקומוניסטית בבולגריה, צ'כוסלובקיה ופולין.

סנה עצמו, שנבחר פעם נוספת לעורך 'קול העם', פירסם בגיליון העיתון מתאריך 12 לאוגוסט 1965 מאמר פרוגרמתי ארוך על סמך נאומו בוועידת המפלגה. כבר בדברים אלה נגלית 'סטייתו' הבראשיתית או שיבתו של סנה לכיוון הציונות. "כמו שלמלחמה נחוצים שניים, גם לשלום נחוצים שניים", אמר סנה לצירי ועידת מק"י, והוסיף: "איך אפשר לדבר על סכנה חד־צדדית כאשר הצד השני הקים את הארגון של השחרור הפלשתינאי ואת הצבא שלו? אומרים לנו שזה לא רציני – אבל 13 מדינות ערב החליטו כי זהו הנציג של העם הערבי הפלשתינאי, ארגון אשר אומר שהפתרון הוא שיישארו פה רק היהודים שבאו הנה לפני 1917, ואלה שבאו אחרי 1917 צריכים לעקור מן הארץ. זה פתרון המתקבל על הדעת?!" סנה המשיך ותקף בחריפות את מדיניותו של שליט מצרים, נאצר, הוקיע את התנועה הלאומית הערבית על תמיכתה בחיסול ישראל והביע תקווה, כי ברית המועצות תשחרר את הלאומיות הערבית מן "השוביניזם שלה". בהמשך יצא אף נגד תמיכת "המנהיג הדגול", כך אמר, מאו טסה־טונג במנהיג אש"ף, אחמד שוקיירי, והוסיף: "בלי הכרה בישראל, בלי הסכם עם ישראל, לא תוגשמנה הזכויות החוקיות של העם הערבי הארצישראלי. הקיצוניות האנטי־ישראלית היתה ותהיה בעוכרי העם הערבי הפלשתינאי יותר משהיא בעוכרי ישראל… למה לא הוקמה מדינה ערבית פלשתינאית ב־14 במאי 1948, שתגיש לישראל את תביעותיה, בבקשה? למה לא מקימים אותה עכשיו ברמאללה או בשכם, בטול כרם או בג'נין, ביריחו או בעזה, מי לא נותן להם? למה צריך את הפיגורה הקומית הזאת של שוקיירי המופיע בשם איזה 'ארגון' ו'צבא', כשיכולים להקים מדינה?… מק"י תהיה מגן על קיום ישראל, על בטחון ישראל, על עתיד ישראל". "על שלושה דברים עומד עולמה של מק"י", סיכם סנה, "על אהבת ישראל, על אחוות עמים, על מאבק מעמדי נגד ההון… מפלגה אשר תהיה נאמנה לשלושה אלה – היא תהיה הנציגה היחידה הנאמנה של הקומוניזם בישראל, והיא אשר תביא את עמנו, את ארצנו אל העתיד הסוציאליסטי הנכסף!".

ראשי הפרקים שחיבר סנה לוועידה ה־15 של מק"י, ופורסמו תחילה כ'דעה ב" בגיליון 'קול העם' מה־20.5.1965, שיקפו את ראשית המפנה שלו בכיוון הציונות. בהמשך לעמדתה ההיסטורית של מק"י, שלל סנה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי נובע מקונפליקט בין שתי ישויות לאומיות. עמדתו היתה, שהסכסוך נוצר על ידי האימפריאליזם המערבי החפץ בשימורו ובניצולו לשם "מזימותיו החמסניות והתוקפניות". על כן, סבר, יש לחתור לעמדה ישראלית ניטרלית במלחמה הקרה אשר תביא בתורה להבנה ולשלום בין שני העמים. צידודו בניטרליות ולא במה שהגדיר כ"מפנה אנטי־אימפריאליסטי" במדינת ישראל, כלומר: עמדה שאיננה מבכרת את ברית המועצות כי אם מעדיפה ישיבה מסוימת על הגדר, עמדה בסתירה לאנשי דעה א', ובפרט הערבים שבהם, שדרשו עמדה אנטי־אימפריאליסטית ישראלית, דהיינו: אנטי־אמריקנית, כתנאי לשלום. שאלת הפליטים הערבים היתה שאלה נוספת שבה נגע סנה. אמיל חביבי והחברים הערבים התלוננו שוויתרו די בנושא זה, שכן העמדה שאימצה מק"י בהשפעת סנה היתה 'שיבה או פיצויים'. התעקשותו של סנה על נוסחה זו היתה לזרא בעיני חברי המפלגה הערבים שסברו כי עמדה זו היא… ציונית מדי או קרובה לציונות. ככלל, המדיניות שבה נקט סנה היתה מאוזנת. הוא דרש, למשל, הכרה הדדית בין ישראל ובין הערבים, ובתוך כך הכרה מצד הערבים בזכות קיומה של מדינת ישראל, והדגיש שלא ייתכן משא ומתן לשלום ללא הכרה זו. וילנר וטובי ביכרו הגדרה מעורפלת יותר, מפולפלת ברוח הדיאלקטיקה, ולפיה הכרה הדדית היא 'יסוד' לשלום אך לא ה'דרך' אליו. סנה דחה זאת מיני וביה. "שום זכות־יתר לשום עם – ושום קיפוח זכות של שום עם!", קבע, אך יריביו מיאנו לקבל את עמדתו בזכות איזון ביחס מק"י לסכסוך עם הערבים. הוא הזכיר את דחיית הערבים את החלטת החלוקה משנת 1947 אך טען כי זכויותיהם לא "התיישנו" מחמת זאת; מנגד, טען שמדיניותם ה"פרו־אימפריאליסטית" של מנהיגי ישראל איננה מצדיקה את קיפוח זכויותיו של "עם ישראל", מונח שסנה אהב לנקוט בו.

סנה נדרש לדיאלקטיקה מרשימה, מהסוג שגילה בספרו 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם־לניניזם', כדי להגיע לעמדתו המתנתקת מהאנטי־ציונות הקומוניסטית. כך, לאחר שדאג לגנות באריכות את ה"אימפריאליזם" ו"השוביניזם הישראלי האנטי־ערבי", התחיל לקטרג על "השוביניזם הערבי", יצא נגד הרעיון לחסל את מדינת ישראל והפליג בגינוי ארגון הטרור הפלשתיני הצעיר, אש"ף. "הרפתקנות" ו"תכניות הרפתקניות חסרות שחר וחסרות סיכוי" ראה סנה באש"ף בהנהגת שוקיירי אולם יריביו, ובעיקר הערבים, כבר החלו רואים בהתארגנות לשחרור פלשתין משום עניין חיובי של ממש. שימושו הניכר של סנה בלוליינות הדיאלקטית ובציטוטים ממוסמכים מכתבי לנין הובילוֹ למסקנה מפתיעה אשר עמה התקשו חברי המפלגה הערבים לחיות, ולפיה שלילת התנועה הלאומית הערבית את זכות קיומה של ישראל מחייבת את הקומוניסטים שלא להזדהות עם הלאומיות הערבית. הוא הפליג בדבריו וגינה את המגמה שרווחה בקרב אי־אלו חברים ערבים להסתמך על התפתחויות במדינות ערב כפרספקטיבה לשינוי. סנה גינה את עמדתו לוי אשכול הממאנת לאפשר לפליטים הערבים זכות שיבה או פיצויים כספיים, אך טען שכישלונה של יוזמת בורגיבה, נשיאהּ של טוניסיה, לשלום ישראלי־ערבי הוכשלה על ידי מדינות ערב עצמן השוללות באופן הצהרתי כל הכרה בישראל ודו־קיום עמה יחד עם ממשלת ישראל עצמה. מכאן, טען, אין להגדיר את ישראל כפרו־אימפריאליסטית ואת מדינות ערב כאנטי־אימפריאליסטיות ואין להזדהות הזדהות מוחלטת עם שליטי ערב. "עמדה כזאת מצד קומוניסטים", הזהיר סנה, "עלולה רק לעורר בישראל אי־אמון אף למגמות האנטי־אימפריאליזם והקִדמה בארצות ערב, וכן עלולה עמדה כזאת להקים חיץ בין מפלגתנו ובין המוני העם בישראל".

למעשה, גם בהתייחסותו לנעשה בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, ביקש סנה לשכנע את חברי מק"י בנחיצות 'האיזון הקדוש' בין התנגדות ללאומנות הערבית ובין התנגדות ללאומנות יהודית־ישראלית. "מפלגתנו לעולם לא תהיה 'שליח' של הנציונליזם הבורגני הישראלי כלפי תנועתנו הבינלאומית, כשם שלעולם לא תהיה סנגור של השוביניזם הערבי כלפי עמנו", קבע בתשובה לדברי לוי אשכול שהתריס נגד מק"י, "תביאו את דבר תנועתכם לעמכם – ואת דבר עמכם לתנועתכם". סנה הדגיש תופעות שונות כמו החלטת פורום הנוער והסטודנטים בספטמבר 1964, שהתירה את דמה של ישראל, או החרמת הנוער הישראלי הקומוניסטי בפסטיבל הנוער הבינלאומי באלג'יריה, כעניין שמק"י חייבת לזעוק עליו. עם זאת, נדמה היה כי לכל אורך דבריו של סנה, הוא דיבר ללב החברים היהודים המעטים המבקשים להתפלג מהמפלגה יחד עם החברים הערבים, אך ללא הועיל. בפרוטוקול הוועידה ה־15 של מק"י כבר היה סנה בוטה יותר בהתייחסו לפורשים מהמפלגה, מייסדי רק"ח, ועיקר קצפו יצא על החברים הערבים התומכים באש"ף. הוא התריס נגד אלה אשר "מנסים להשתית את האחדות הערבית על שלילת ישראל" והוסיף "אנטי־אימפריאליזם אין בונים על חיסול מדינה וזכויות של עם". סנה דיבר בגנות יריבו הגדול, מאיר וילנר, שכעבור שנים טען כי לא היה סנה אלא סוכן של ה־סי.איי.די, והסגיר מעט מחילוקי הדעות בין הלשכה המופלגת של מק"י עת ביקר חרושצ'וב במצרים. "כאשר היה ביקור כרושצ'וב בקע"ם… אנחנו אמרנו לעם ישראל, כי זה לטובת ישראל, כי כרושצ'וב מרסן את נאצר ביחס לישראל. אז אמנם היה חבר הלשכה הפוליטית, מאיר וילנר, שאמר כנגדי: 'מה אתה מעליב את נאצר, שכרושצ'וב צריך לרסן אותו'… לא אני מעליב את כרושצ'וב, אלא אני מעליב את נאצר! כך משתקף הדבר במוח עקום". באחת מישיבות הוועד המרכזי, המשיך סנה וסיפר, הציע חבר הוועד המרכזי, אברהם ברמן, לשלוח תזכיר לסין נגד ההודעה המשותפת של צ'ו־אן־לאי ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, בעד חיסול ישראל. חברים אחדים התנגדו, הוסיף סנה ואמר, "חבר אחד של הלשכה הפוליטית… טען: 'מה אנחנו נצא לכפות את דעתנו על מפלגות אחרות?' גם חברה אחת של מזכירות הוועד המרכזי היתה נגד אבל היה לה נימוק אחר. היא אמרה: 'יש לנו עם סין כל כך הרבה חילוקי דעות, מה פתע פתאום נכתוב דווקא על זה?'… ועד היום 'קול העם' לא יכול היה לכתוב מאמר ראשי נגד הודעת צ'ו־אן־לאי ושוקיירי". "אינני מתבייש גם בלאומי", חרץ.

דבריו של סנה סימלו שחרור עמוק מעמדה אנטי־ציונית אשר כפה על עצמו להחזיק בה במהלך השנים שחלפו מאז הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית. הוא דיבר על חזית משותפת בין מפ"ם הציונית ובין מק"י והפליג בשבחי מעמד הפועלים הישראלי החדש תוך שהוא מעלה על נס את הישגיו; הוא עסק בסיכוי להגשמת סוציאליזם בישראל והפליג בדבריו על שותפות עם מפלגות ציוניות־סוציאליסטיות תוך שהוא מתחייב כי אלה לא יכפו על מק"י את הציונות; הוא האשים את המתפלגים מהמפלגה בהאשמות שונות כגון "סקטנטיזם", "דוקטרינריות", "ניהיליזם לאומי" ו"נציונליזם ערבי" אך הזהיר את חבריו היהודים שלא ליפול לתוך "נציונליזם יהודי".

ג. "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי"

כבר בשלהי 1964, נפער פער גדול בין אנשי שתי הסיעות במק"י בדבר השאלה הלאומית הערבית, שעמדה במרכז הפילוג שיתרחש מקץ שנה. כך, למשל, בספטמבר 1964, פירסם העיתון 'פראבדה' ידיעה שלפיה מק"י רואה במצרים מדינה סוציאליסטית. סנה ומיקוניס התנגדו להערכה זו ודרשו מהסובייטים לפרסם מאמר של חבר הוועד המרכזי של מק"י וסופר 'קול העם' במוסקבה, ברל בלטי, שיעמיד את הדברים על דיוקם. מאמרו של בלטי, "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי", פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים, וזאת לאחר ויכוח קשה עם הקומוניסטים הסובייטים עצמם. מק"י עצמה היתה אשמה לא מעט בבלבולם של החברים הסובייטים כיוון שבמליאה ה־15 של הוועד המרכזי, יצאה הצעת החלטה עמומה שלפיה "המפלגה קידמה בברכה את נטישת דרך ההתפתחות הקפיטליסטית" של מצרים. מאיר וילנר זעם על הביקורת שמתחו סנה ומיקוניס על הסובייטים והפך את הפולמוס על שאלת הסוציאליזם במצרים למהותי. מצרים הופכת במהירות למדינה סוציאליסטית, טען וילנר ועמו הסכימו גם חבריו, טובי וחביבי. סנה היה חלוק על עמדה זו כיוון שהבין את ההיגיון הנסתר שלה: בעימות אפשרי בין מצרים ה'סוציאליסטית' ובין ישראל הקפיטליסטית, יידרשו הקומוניסטים לצדד במצרים. הוא ביקש להמעיט מחומרת הפולמוס על אופייה של מצרים ורק ציין שהרפורמה האגררית במדינה והלאמת הכלכלה מהוות תופעה חיובית במהותה.

סנה עשה כברת־דרך ארוכה באותם ימים לכיוון ציוני יותר, או לאומי יותר, הגם שמיאן לנטוש את שלילתו את התורה הציונית. במפגש שניהל עם פונומרייב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הממונה על עניינים בינלאומיים, תבע מהסובייטים להתנער מהכרזות המלחמה של הערבים. מלחמה לחיסולה של ישראל, טען, תהא ריאקציונית שכן היא תבקש לחסל את זכות ההגדרה העצמית הישראלית. תביעותיו אלה של סנה לא נענו על ידי הסובייטים. הוא־עצמו נטל חלק פעיל בחידוד ההבדלים במק"י עת צידד במשלחת בנק"י שהשתתפה ב'פורום הנוער הדמוקרטי' במוסקבה שהתנגדה לדברי הנציגים מאלג'יריה, מצרים ועזה שהכריזו כי דמה של ישראל מותר. הצעת ההחלטה הערבית היתה לצנינים בעיני סנה, ויאיר צבן וחבריו למשלחת הנוער הציעו הצעת החלטה אלטרנטיבית שנדחתה, בעוד ההצעה הערבית נתקבלה ברוב גדול עם מספר נמנעים רב. הנציג האלג'יראי אף הגדיל לעשות כשקבע בתיקון להצעת ההחלטה שישראל הינה "סוכנת פעילה של האימפריאליזם", וגם תיקון זה נתקבל ברוב, גם אם היה גדול פחות (יצוין כי חבר המשלחת הערבי, חסן חביב, צידד בהצעת ההחלטה הישראלית וספג ביקורת רבה מעמיתיו הערבים עת שב ארצה). החברים הערבים במק"י זעמו הן על משלחת בנק"י והן על הדיווח ב'קול העם', שהגדיר את הופעת הקומוניסטים היהודים הצעירים כאינטרנציונליסטית ופטריוטית, ואת הופעת הקומוניסטים הערבים – כלאומנית.

ביטוי ראשון לעומק חילוקי הדעות במפלגה היה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י ב־27 בספטמבר 1964, אז הופיעה הודעת הלשכה שבה נכתב ביובש כי מוסדות המפלגה ישמעו את הדין והחשבון של נציגי בנק"י בפניהם ולאחר מכן יפרסמוהו. מאיר וילנר דאג להופיע בסניפי המפלגה נגד התנהלות הנוער הקומוניסטי במוסקבה ופעילותו חשפה את הקרע בינו לבין המזכ"ל מיקוניס. באוקטובר 1964 כבר כונס הוועד המרכזי של המפלגה בסימן המתיחות בצמרת מק"י ושני חברי הלשכה הפוליטית, וילנר וטובי, התקיפו את מיקוניס על עצותיו לחברי בנק"י במוסקבה ועל מאמרו השנוי במחלוקת שהוזכר כבר לפנים, "באוזני אחמד בן־בלה". מיקוניס ביקש להגן על עצמו מפני המתקפה נגדו ואף הסכים כי הוועד המרכזי יגנה אותו על התנהלותו לאחר שהוחלט לגנות את וילנר על הופעותיו בסניף תל־אביב. סנה נמנע בהצבעה במליאת הוועד המרכזי והושגה פשרה שלפיה המפלגה "שוללת הכרזות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, את זכויותיו הצודקות של עם ישראל". בצר להם, נאלצו טובי וחבריו להסכים להצעת החלטה זו. לכך נוספה יוזמה לעריכת פיוס בשורות המפלגה עת בכנס הארצי של ראשי מחוזות וסניפים העתיד להתקיים ביפו, יבקרו עצמם על התנהלותם וילנר, מיקוניס וצבן. 'קול העם' הספיק לדווח בנובמבר 1964 כי "הכינוס הארצי של מק"י נערך באווירת ליכוד מלא, על יסודות האינטרנציונליזם הפרולטרי והפטריוטיזם הישראלי". הדיווח היה כמעט שקרי, שכן האווירה בכנס היתה עכורה ומלאה האשמות הדדיות. חלק מהפעילים אף בכו בסיומו של כנס זה והתחושה היתה שהפילוג קרוב מתמיד.

מקץ שלושה חודשים בלבד, העלו טובי וחבריו הצעת החלטה לבצע שינויים במערכת 'קול העם' ולהדיח מתפקידו את משה סנה אגב מינוי צבי ברייטשטיין לתפקיד. הלשכה הפוליטית קיבלה את הצעת ההחלטה ברוב של ארבעה תומכים (טובי, חביבי, וילנר וסשה חנין) מול שלושה (מיקוניס, סנה ואסתר וילנסקה). למעשה, למתפלגים ממק"י כבר היה רוב במוסד החשוב ביותר – והחשאי ביותר – של המפלגה. עם היוודע ההחלטה על הדחת סנה, זעקו החברים היהודים על המעשה ונוכח המהומה הרבה במפלגה, בוטלה ההחלטה בכינוס הוועד המרכזי בהסכמת טובי וחביבי. 'קול העם' פירסם הודעה מיוחדת שלפיה "נוכח ההודעות שפורסמו בעיתונים השונים בדבר שינויים במערכת 'קול העם' ובדבר הדחת הח' מ. סנה מתפקידו כעורך ראשי של העיתון, מודיע הוועד המרכזי כי שום מוסד מפלגתי לא החליט על הדחת הח' משה סנה מתפקידו וכי הוא מוסיף לכהן בתפקיד העורך הראשי של 'קול העם'". הפרסומים בעיתונות הוגדרו, אפוא, כ"רכילות" ו"המשך הניסיון של הריאקציה לחתור תחת אחדות המפלגה, ניסיון אשר נכשל בעבר ונידון לכישלון גם בעתיד". טובי וחביבי חשו במפנה שעובר סנה נוכח הביקורת שנמתחה ב'קול העם' על יקירם, ג'מאל עבד אל־נאצר, ושותפיו הסורים בקע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת); הם ראו בחומרה את עמידת סנה בזכות יוזמת השלום של בורגיבה ואת תמיכתו בזכות ישראל לקבל חלק במי הירדן בהסכם שלום עתידי, ומעל הכל סלדו מן ה'השוואתנות', כלומר: מהקריאה של סנה להכרה הדדית של ישראל והערבים ולהדדיות בסכסוך. מאמרי סנה, שפורסמו ב'קול העם', היו אפוא לצנינים בעיני וילנר, טובי וחביבי.

לדברים אלה נוסף עניין חשוב ומהותי שחרג מגבולות הוויכוח במק"י. בוויכוח סביב 'הפרשה' המפורסמת, התייצבו מק"י וסנה נגד בן־גוריון שביקש למנוע הקמת ועדת חקירה בנוגע להתנהלותו. סנה ראה את הפילוג המתפתח במפא"י, שהגיע לשיאו בהקמת רפ"י, בחיוב. יריבו, מאיר וילנר, הציג את מאבקו של סנה נגד רהביליטציה לפנחס לבון ולמען סילוק בן־גוריון מראשות הממשלה כתמיכה בלוי אשכול וכזניחת הקו האופוזיציוני התקיף המסורתי של המפלגה הקומוניסטית. סנה ראה את התבטאויותיו של וילנר באור שלילי במיוחד, שכן סיעת מק"י בכנסת הצביעה אי־אמון בממשלתו של אשכול, וסנה עצמו ביקר את האוריינטציה המערבית הישראלית ואת סירוב אשכול להסדיר את בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. וילנר טען כי חברי הסיעה היהודים בכנסת, בהם סנה עצמו, וילנסקה ומיקוניס, אינם מהווים אופוזיציה אמתית לממשלת לוי אשכול, ודומה שההתקרבות המסוימת בין הממסד ובין סנה הביאה אותו לחדד את ההבדלים עם הרמ"א לשעבר. בינו ובין סנה שרר, למעשה, ויכוח רעיוני עמוק, שעיקרו נסב סביב הגדרת ישראל כאימפריאליסטית, תווית אשר דינה בפרזיאולוגיה הקומוניסטית חד הוא: מוות והשמדה. בעוד סנה האמין כי ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי בדרכי שלום ובפשרה, נקט וילנר בקו קיצוני בנוסח ימיו ב־פ.ק.פ. שמהותו ברורה: מיטוטה של מדינת היהודים כסוכנת פעילה של האימפריאליזם המערבי ואויבי ברית המועצות והקידמה.

ג. "אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית"

את ראשית שיבתו של סנה לציונות ניתן לראות בראשי הפרקים שעמל לחבר לוועידת המפלגה. התזיסים של סנה ומיקוניס דחו את הערעור הערבי על זכות קיומה של ישראל, בעוד וילנר וטובי הדגישו את מהותה ה'אימפריאליסטית' של ישראל בהשוואה למצרים ה'מתקדמת'. כאשר פורסמו ראשי הפרקים לוועידת המפלגה, פירסם סנה ב'קול העם' (26.2.1965) מאמר ובו יותר מרמז על המתחולל בהנהגתה של מק"י. "יש מעוניינים", הסביר, "למשוך את מפלגתנו להסתגלות אל קו המדיניות הרשמי ויש המעוניינים לדחוף את מפלגתנו אל קו הבידוד מהמוני העם. אויבינו ויריבינו אינם יודעים כי קומוניסט ראוי לשמו אינו נרתע מפני איומים ואינו מתפתה למחמאות… נשקנו הבדוק והמנוסה הוא הקו הגנראלי של מפלגתנו… [ש]מבטא נאמנה את האידיאלים של אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית ואחדות פועלי כל הארצות". קשה היה להבין מי הם אותם האנשים המעוניינים לבודד את מק"י מהעם היהודי וחרף מאמרי הסבר של חברי הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית שפורסמו ב'קול העם', לקוראי העיתון ולחברי המפלגה היה קושי אדיר להבחין בקרע המתהווה בצמרת. כמה ימים לפני פרסום התזיסים של סנה בעיתון המפלגה, הסביר באסיפה שנערכה בתל־אביב את עיקרון ההדדיות של מק"י, הרואה צורך בחיים משותפים בארץ ובמפנה במדיניות ישראל כמפתח למפנה במדיניות הערבים. דבריו בזכות עקרון ההדדיות היו לצנינים בעיניו וילנר וטובי האמונים על קו אנטי־אימפריאליסטי, אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי חריף. עתה, כבר לא יכלו החברים הערבים לשבת בשקט ולראות את התפנית שעוברת המפלגה מקו אנטי־ציוני מימי פ.ק.פ. לקו פטריוטי ישראלי מובהק.

הגם שרוב חברי המפלגה היו יהודים, ורק כ־40 אחוז מהם ערבים, ביקשו מנהיגיה הערבים של המפלגה לחולל מפנה מובהק בהנהגתה ובמדיניותה ברוח ימי הערביזציה של מזכיר פ.ק.פ. רדואן אל־חילו (מוסא), אשר ביקש להפוך את המפלגה במצוות מוסקבה לראש החץ של התנועה הלאומית הערבית. סנה העריך כי הקו המובל על־ידו יגבר, שכן רוב חברי המפלגה היו יהודים, חלקם הגדול באו עמו מ'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' שיסד ערב פרישתו ממפ"ם. בצעד מתוחכם, ביקשה הסיעה המתהווה במק"י בראשות וילנר וטובי לפרסם ביומון 'קול העם' סדרת מאמרים ובה שתי דעות: דעתם, דעה א', ודעת הרוב, דעה ב'. סנה, שהבין כי מדובר במתכון לפילוג, התריע מפני התכסיס של וילנר וטובי אולם לא זכה לרוב בהנהגת המפלגה. שתי הדעות החלו להתפרסם במחצית מאי 1965. הוויכוח החל להתנהל על רקע תחזיתו של סנה לאפשרות לפריצת מלחמה בין ישראל ובין מצרים, אשר במאמר שפירסם ב'קול העם' ב־12.3.196 רמז כי תהא זו מלחמת הגנה מובהקת (סנה אכן הצדיק את מלחמת ששת הימים לאחר שפרצה). לעמדה מעין זו, ציונית כמעט, לא יכלו להסכים המנהיגים הערבים, שהתעקשו כי מלחמה עתידה לפרוץ באשמת שני הצדדים. בניסוח מעודן אך תקיף כתב טובי ב'קול העם' (19.5.1965), כי "קיימים חוגים הרפתקניים בארצות הערביות הדוגלים ברעיון המלחמה בישראל, אך במציאות של אזורנו ובתנאים הבינלאומיים הנוכחים, שום מדינה ממדינות האזור אין ביכולתה לפתוח במלחמה בלי להשתלב בתכנית מלחמה תוקפנית אימפריאליסטית באזור". מבעד לשיטין ברור היה, כי טובי טוען שסכנת המלחמה היחידה נשקפת מצד ישראל. טובי אף דחה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי הוא סכסוך בין שני עמים אלא מהווה סכסוך בין מדינה אימפריאליסטית, קרי: ישראל, ובין מדינות ערב האנטי־אימפריאליסטיות. את ההכרזות התכופות של שליטי ערב בעד חיסול ישראל, מיסמס טובי כבלתי־חשובות ולמעשה קבע שישראל, כסוכנת האימפריאליזם, היא שמסכנת את השלום באזור.

סנה ביקש להתמודד עם אנשי דעה א' באמצעות טענה לסתירה בדברי וילנר וטובי: מחד, קיים לטענתם סכסוך בין האימפריאליזם ועושי־דברו בישראל לבין כוחות אנטי־אימפריאליסטים בארצות ערב; מאידך, ישנו עימות בין שתי גישות לאומניות, אלה שוללים את זכויות הערבים, ואלה – את זכויות היהודים. "גם האיבה השובינית משני הצדדים", חרץ, "הישראלי והערבי, היא מקור למתיחות" ('קול העם', 19.5.1965). כעבור שנים, טען אחד מראשי מק"י שחבר למיקוניס ולסנה, דני פתר, כי הוויכוח במפלגה היה מיותר ולמעשה ההבדלים לא היו כל־כך ניכרים. למעשה, ההבדלים היו ברורים מאוד: אם הסכסוך בארץ הוא בין פרו־אימפריאליסטים (ישראל) ובין אנטי־אימפריאליסטים (הערבים), דמה של ישראל בראשה. אם הסכסוך הוא בין שני לאומים, ניתן להגיע להסכם שלום ולדו־קיום ביניהם. למעשה, עמדת סנה היוותה סטייה גמורה מעמדותיה האנטי־ציוניות ההיסטוריות של המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל; בפועל, עמדתו היתה קרובה יותר לעמדות האגף השמאלי במפ"ם מאשר לעמדות ותיקי פ.ק.פ. האמונים על שלילת ישראל והציונות עוד מימי 'גדוד העבודה', ה'יבסקציה' וה'ערביזציה'. הניסיון של סנה 'לגייר' את מק"י עמד בסימן הערכתו הכללית, שהסובייטים יפעלו למנוע פריצת מלחמה במזרח התיכון ולא יתקיים עימות בין ברית המועצות ובין ארצות הברית. הקרמלין, הוא הניח, ירסן את הערבים אם ירצו אלה בפתיחת מלחמה נגד ישראל. להשקפתו, במוסקבה נאמנים לאינטרס השלום ולזכויות שני העמים ועל אי־הגדרת ישראל כסוכנת האימפריאליזם עולה בקנה אחד עם המדיניות של הקרמלין. הסובייטים עצמם אמרו לסנה, כי הם מסתייגים מהקריאות לחיסולה של ישראל ועל כן הניח הוא שעמדת סיעתו, אנשי דעה ב', תזכה לתמיכה גורפת של מוסקבה.

הסובייטים עצמם לא התלהבו מהפילוג המתהווה במק"י ובליל 22 ביוני 1965, הוזמנו כל חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה לשגרירות ברית המועצות בתל־אביב. השגריר צ'ובחין לחץ על הסיעות היריבות להתפשר ביניהן וכך נדחתה ועידת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לשלהי 1965, בלי שתתקיימנה שתי ועידות נפרדות. סנה עצמו נדרש לשחות בתוך ים של ביורוקרטיה תקנונית במפלגה לקראת הוועידה; הוא האמין כי ידו תהיה על העליונה כיוון שהעריך שלברית המועצות יש אינטרס לקיום מפלגה קומוניסטית יהודית־ערבית בארץ הנאבקת למען האינטרס הסובייטי. הוא סבר שהתייצבותו לצד מוסקבה בוויכוח עם בייג'ינג תזכה אותו בתמיכתה. יתירה מכך: התמיכה הרחבה שהיתה למק"י בחוגים קומוניסטים יהודים בעולם גרמה לו לחשוב שהקרמלין לא יאפשר מצב של שתי מפלגות קומוניסטיות, יהודית וערבית. הוא טעה. הסובייטים שקלו את שיקוליהם שלהם וראו בעין אוהדת את האוריינטציה הפרו־ערבית של וילנר וטובי. הם האמינו שניתן יהיה להתגבר על המחלוקות ולשמור על אחדותה היהודית־ערבית של המפלגה. גם הם טעו.

לאחר שהיה הפילוג לעובדה מוגמרת, קיווה סנה שמק"י תשתף פעולה עם מפ"ם בחזית אחידה נוכח המפנה במדיניות המפלגה. הוא טעה. במאמר שפירסם ב'קול העם' מה־12.9.1965, כתב סנה: "נטלנו על עצמנו משימה כפולה: לגייס את דעת־הקהל בארץ לשינוי המדיניות הישראלית בכיוון השלום, אי־התלות והקידמה, ולשמש מגן ומליץ־יושר בדעת־הקהל הבינלאומית על הזכויות החוקיות של ישראל ככל אשר תותקפנה". תקוותיו לתפנית בציבור היהודי לטובת מק"י – נכזבו. הן בבחירות להסתדרות והן בבחירות לכנסת, ספגה המפלגה בראשותו מכה קשה. בנובמבר 1965, זומנו ראשי מק"י ורק"ח למוסקבה ובה נכחו סנה, מיקוניס, וילנר וטובי. סנה היה מעודד מהלך־הרוח הסובייטי שביקר, בהמשך לקו שלו־עצמו, את הצבעת ברית־המועצות באו"ם הרואה בציונות ביטוי לגזענות כמו הנאציזם. במוסקבה נדרשו ארבעת מנהיגי הקומוניסטים הישראליים לאחד מחדש את שורות המפלגה. הכריזמה של סנה מילאה תפקיד חשוב בשכנועם בעד עמדת מק"י, ובקרמלין דיברו על חשיבות היות המפלגה האוונגרד של מעמד הפועלים הישראלי. כשדיברו הסובייטים בגנות אש"ף, אורו עיניו של סנה. כששללו את הטענה שישראל היא פרי־כפיו של האימפריאליזם, נמלא הוא בתקווה. הגם שמארחיו הדגישו, שסכנת המלחמה נשקפת מישראל ולא ממצרים או מסוריה, היתה לסנה סיבה רבה לאופטימיות. תחת לחץ סובייטי, נפתחו אפוא מגעים לאיחוד בין מק"י ובין רק"ח. כששב סנה ממוסקבה, כתב הוא ב'קול העם' (12.12.1965): "השמענו את דעתנו, כי יחד עם תמיכתנו המלאה בכל מגמה אנטי־אימפריאליסטית ופרוגרסיבית בתנועה הלאומית הערבית, יש למתוח ביקורת שיטתית וברורה על כל גילוי רגרסיבי או ריאקציוני מצד התנועה הלאומית הערבית, על כל גילוי אנטי־קומוניסטי או שוביניסטי אנטי־ישראלי". במאמר מאוחר יותר משלהי דצמבר 1965, כבר הגן סנה על זכותה של ישראל לקלוט עולים לקרבה, עמדה ציונית מובהקת. ברור היה, שלא יהא כל סיכוי לאיחוד עם רק"ח.

ד. המפנה הציוני של סנה: אפילוג

עמדותיו של משה סנה בשנה שקדמה לפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית היו עמדות פרו־ציוניות מובהקות. הגם שלא היתה לו כמעט כל ביקורת על ברית־המועצות, סטה סנה בעמדותיו מהרעיונות הקומוניסטיים הקלסיים. עמדה הטוענת לקיום סכסוך בין לאומים ולא בין מתנגדי האימפריאליזם ובין תומכיו חייבה, הלכה למעשה, צידוד בזכות הגדרה עצמית שווה ליהודים ולערבים וחיוב היהודים כעם, עמדה אנטי־לניניסטית בעליל. יתר על כן, עמדתו בזכות הדדיות בהכרה בין ישראל ובין הערבים, ללא 'מפנה אנטי־אימפריאליסטי' בישראל כדרישת מאיר וילנר ותופיק טובי, היתה לא קומוניסטית. התנערותו מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הפרו־ערבית החלה כבר כשהודיע ה־ש.ב. בראשות איסר הראל לו, לשמואל מיקוניס ולמאיר וילנר על התארגנות ערבית חתרנית במק"י. מכאן ואילך, ניסה לאזן את המדיניות של המפלגה בשאלה הערבית והיהודית, אך ללא הועיל. סנה דרש ממיעוט הקומוניסטים היהודים המסורים למרקסיזם־לניניזם ומהחברים הערבים האמונים על משנת לנין בשאלה הלאומית, התובעת מהקומוניסטים להיות עוזריהם הנאמנים של הילידים, לפעול אחרת ולהתנער בעצמם ממסורת של עשרות שנים שבהן התקיימה בארץ מפלגה קומוניסטית אנטי־ציונית. הם לא רק יכלו לעשות זאת. אשר על כן, פנייתו בכיוון של חזרה לציונות היתה הכרחית.

בשנת 1966, השתתף סנה בפעם האחרונה בחייו בוועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא כבר לא היה חבר כנסת, כיוון שמק"י בראשותו זכתה למנדט אחד בלבד ושמואל מיקוניס, ראש הרשימה, כיהן בכנסת מטעמה. מוסקבה החלה מתנערת מסנה ולמק"י הזעירה ובוועידות של ארגוני חזית קומוניסטיים חשובים, כמו 'מועצת השלום העולמית' ו'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', התקבלו הצעות החלטה אנטי־ישראליות מובהקות המתירות את דמה של ישראל. בספטמבר שנה זו, כבר גורש כתב 'קול העם', מרדכי כספי, ממוסקבה ובקרמלין ביכרו את רק"ח המתייצבת לימין קהיר ודמשק על פני מק"י שנטועה בירושלים. סנה ראה לנגד עיניו איך מתמוטטת שארית האהדה לברית־המועצות בישראל עת ביקשו מפ"ם ו'אחדות העבודה' לנטוש את 'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', 'מועצת השלום העולמית' וארגונים סובייטיים דומים. בנאום שנשא סנה במועדון 'צוותא' בחיפה, כבר החל מסכם את דרכה העצמאית של מק"י באומרו, כי "כל עוד שישנם גורמים השוללים את זכות קיומנו העצמאי, הרי נמשכת המערכה לעצמאות ישראל והמאבק לעצמאות לאומית חרות על דגלה של התנועה הקומוניסטית יחד עם המאבק לשלום, דמוקרטיה וסוציאליזם" ('קול העם', 27.2.1966). יותר משדיבר סנה בשם איזו תנועה קומוניסטית, דיבר בשמו־שלו ובשם חבריו לדרך ורעיו למפלגתו הקטנה. ככל שהמשיך להופיע ולדבר בזכות הקומוניזם וברית־המועצות, נדמה היה כי המציאות מרפה את ידיו. כך, במוסקבה הואשם סנה כי הוא מסייע לתעמולה הסינית כשהוא מציין את תרומת הסובייטים לתקומתה של מדינת היהודים. ככל שנקף הזמן וחלף, החל מאמין פחות ופחות בקומוניזם ובסובייטים.

הוא ראה לנגד עיניו את חלומו נמוג עת פגש ראש ממשלת ברית־המועצות, קוסיגין, במנהיג אש"ף, שוקיירי. הבטחות הסובייטים לסנה שלא להכיר בארגון השחרור הפלשתינאי – הופרו. רק"ח, שבימים ההם עוד ראתה בארגון הפתח' שלוחה טרוריסטית של האימפריאליזם האמריקני, דחקה את מק"י הקטנה באמצעות מדיניותה האנטי־ישראלית הקיצונית. באותה עת עוד דיברו ברק"ח על כך שאש"ף "פוגע באינטרסים של העם הערבי הפלשתינאי" ('זו הדרך', 9.12.1965), אך מקץ שנה בלבד כבר טענו שם שהקמת הארגון היוותה "הישג חשוב". בצר לו, מפרסם סנה מאמרים ב'קול העם' המיועדים לעיניים סובייטיות ואף פונה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לשמור על השלום בגבול הצפוני. בידודו רק הולך וגובר. עד פרוץ מלחמת ששת הימים לא חדל סנה מלנסות להביא לתפנית כלשהי בעמדת מוסקבה וניסה כל העת להתריע מפני רצונם של הערבים לחסל את מדינת היהודים בת העשרים, אך בקרמלין אטמו את אוזניהם. רק הקומוניסטים ברומניה עוד גילו אהדה למק"י ההולכת ודועכת. סנה ורעיו למפלגה שלחו מכתבים לעמיתיהם במוסקבה אולם לא נענו. כשניסו הסובייטים להסית את שני בכירי מק"י, וילנסקה ומיקוניס, נגד סנה, כבר היה ברור לאן נושבת הרוח בברית־המועצות. ביום העצמאות ה־18 למדינת ישראל, לאחר ששב נסער מברית־המועצות, כתב סנה ב'קול העם' בגנות הטענה שישראל מגלמת בתוכה את הגזענות. "האמת היא", פסק, "כי במדינת ישראל מצאו מקלט, בית ומולדת נרדפי הגזענות, פליטי הגזענות האכזרית ביותר שידע המין האנושי; שרידי הטבח הגזעני הנאצי. אולם אין שווא ואין שקר אשר לא ידבק אם חוזרים עליו הלוך וחזור – כדבר גדול נביאי השקר הגזעניים" (12.4.1966). בלבו, ידע סנה שהמלחמה במזרח התיכון הולכת וקרבה. הוא אף ניסה לפעול כדי למנעה. הוא נכשל. כישלונו של סנה היה בראש ובראשונה כישלון הניסיון לגייר את הקומוניזם הארצישראלי. שיבתו לציונות בשלוש השנים שחלפו מאז ראשיתם של חילוקי הדעות במק"י ועד פרוץ מלחמת ששת הימים היתה, אפוא, כמעט בלתי־נמנעת.

תודות

לצורך כתיבת חיבור זו נעזרתי רבות בארכיון 'קול העם' המופיע באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. השלמת החיבור לא היתה אפשרית לולי נעזרתי בספרו הנשכח של חבר הנהגת מק"י, ברל בלטי המנוח, "במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה", שיצא לאור לאחר מות המחבר בינואר 1981. יהי זכרו ברוך.

המדינה העמוקה ומסע הטיהור הסטליניסטי נגד בנימין נתניהו

קשה לסנגר על בנימין נתניהו בימים אלה. גם אם לא היה היבט פלילי במעשיו, וקשה להאמין שהאיש אכן עסק ביחסי קח־תן של שוחד, פעולותיו לוקות בבעיות אתיות ומוסריות בלתי נסלחות כמעט. ובכל זאת, כפי שקשה לסנגר על נתניהו, מן הנמנע להתעלם מהעובדה שראש הממשלה מצוי בעיצומו של מסע ציד כלפיו. ולא סתם מסע ציד, אלא מסע טיהור סטליניסטי מהסוג המוכר כל כך מארצות מזרח אירופה. הדרך לצוד אדם בדרכים הסטליניסטיות הידועות לשמצה הן ידועות למדי: נוטלים ראיות נסיבתיות, מגייסים את המשטרה החשאית להרשיע את האדם עוד טרם משפט, כולאים אותו ואת מקורביו, מתעללים באנשי שלומו ובבני משפחתו ולבסוף – ההרשעה מובטחת. למעט עניין כליאתו של נתניהו, מדובר במסע טיהור סטליניסטי אחד לאחד. המקורב, ניר חפץ, שנוא־נפשה של התקשורת, דועך בבית הסוהר; מושחתים מגויסים לשמש עדי מדינה כדי ליצור מסך ברזל משפטי שיבטיח הרשעה; חוקרים ושופטים מתואמים בינם ובין עצמם בלי למצמץ; הדלפות מטעם המשטרה נעשות על בסיס קבוע ומופצות באמצעי התקשורת; ולבסוף, לחץ כבד מופעל בהפגנות המתוזמרות מטעם המשטר האמתי, ה־deep state, כדי ליצור רושם שהציבור מעוניין בהרשעה כאן ועכשיו. הכל לפי הספר האדום והפנקס הסובייטי.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

עכשיו, קשה לחשוד בכותב שורות אלה באהדה רבה או מוגזמת לראש הממשלה, וממילא הכל מתועד. אולם הדרך להפלתו של נתניהו איננה כרוכה בהשקפת עולם ימנית או שמאלית, אלא בשאלות יסוד הכרוכות במהותה של הדמוקרטיה. פרשיית ההודעות בין השופטת ובין החוקר היתה השיא בהוכחה שבישראל קיים משטר בתוך משטר, מה שמכונה בעגה השמרנית האמריקנית deep state. והמשטר הזה, שעתה פועל לחיסולו של בנימין נתניהו, יופנה בשלב מסוים נגד אזרחים מהשורה, ואפשר שהדבר כבר מתרחש כעת. המדינה בתוך מדינה, מעין משטר עמוק בהנהגת כוחות שמאל המתיימרים לצבוע עצמם בצבעים ליברליים, נוקטת בשיטות מחפירות כדי לחולל בישראל הפיכה של ממש ולמנוע את החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות, שאת תוצאותיהן קשה לנבא. ברוח זו, הספיק להתבטא רביב דרוקר ב'הארץ' בזכות מאבק לראשות הממשלה בין גדעון סער, השומר על שתיקה, לבין יאיר לפיד, עד נוסף במסע הטיהור של חסידי סטלין המקומיים. גם מי שמתנגד לראש הממשלה, כמו כותב שורות אלה, לא יכול להימנע מלראות איך המדינה העמוקה הישראלית רוצה בראשו של ראש הממשלה.

נתניהו היה שותף משך שנים להנחת היסוד שלפיה יש לעסוק בשינוי דעת הקהל דרך אמצעי התקשורת בלי לגעת ברשויות השונות כמו מערכת המשפט והמשטרה. קריאת התיגר שלו על התקשורת, המבטאת באופן ברור את המדינה העמוקה, גרמה לראשי המדינה האמתיים לנצל את העובדה שנתניהו לא נגע במערכת המשפט ולרתום את המשטרה ובית המשפט כדי לנקום בו ולהורידו בכל מחיר. הראיות הנסיבתיות נגד נתניהו בפרשיות השונות מעידות שראש הממשלה לא נהג בזהירות ובחכמה גדולה, בלשון המעטה, והניח לאנשי המדינה העמוקה, 'העובדות האלטרנטיביות' וה'פייק ניוז' לפעול נגדו ולנצל את טעויותיו על מנת לסלקו. מצב כזה הוא מדאיג במיוחד לאור העובדה שגם ראש ממשלה עתידי שלא ייכנע לצווי התקשורת עתיד למצוא את עצמו מועמד להדחה ולכליאה (ויש כבר מי שמרנן על אלה הרואים עצמם מועמדים להחלפת נתניהו, וד"ל). את מסע הטיהור הסטליניסטי נגד נתניהו צריך להפסיק עכשיו וראש הממשלה מצדו חייב לקרוא לבחירות מוקדמות ברוח 'תנו לעם להחליט'. בהנחה שנתניהו עתיד להיבחר מחדש לפי כל סקר שהוא, עליו להתחיל לטפל במדינה העמוקה הישראלית ולגדוע את הגידול הממאיר הזה בגופה של החברה. זה אינטרס אזרחי ולאומי ממדרגה ראשונה.