ארכיון מחבר: דוד מרחב

המהפכה שנבגדה. לזכרו של חיים הנגבי

אורי אבנרי, גדעון לוי, ענת סרגוסטי ואחרים הספידו מעל דפי עיתון 'הארץ' ובבמות אחרות את איש השמאל הוותיק בן ה־83, חיים הנגבי, שהלך לעולמו השבוע בתל־אביב. יש משהו בשמאל ההוא, ההולך וכלֵה, שמוציא את המיטב מאלה שנותרו בחיים או מבני הדור של הסבנטיז והאייטיז שבגרו בשנות פעילותם הארוכות. מובן שזמנים כאלה הופכים לנוסטלגיים במיוחד וכדאי, למשל, להצניע מחלוקות־עבר מהסוג ששררו בין אבנרי בן ה־94 ובין הנגבי הצעיר ממנו (בימי פעילותו של הנגבי בקבוצתו הזעירה של אבנרי, 'גוש שלום', ביקש הנגבי לעשות נפשות לרעיון המדינה האחת ונדחה בבוטות על ידי אורי). מכל מקום, את הנגבי ראיתי פעמיים בחיי: פעם אחת בסרטו של הבמאי ערן טורבינר על 'מצפן' ובפעם השנייה בהלווייתו של עקיבא אור, ממייסדי 'מצפן'. בהלוויה ההיא עמד הנגבי בצד, פניו נדכאות מול הלוויה הדתית שערכו חבריו של אור למושב תנובות למנוח. מאז לא ראיתי את הנגבי.

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

ישנם כאלה המבכרים להיזכר בזוטות בחייו של הנגבי ז"ל, למשל בקשתו – שלא כובדה – להיקבר בבית העלמין המוסלמי בחברון. העניין הוא פחות מהלך חייו של הנגבי בשנים שאחרי פירוק 'מצפן' בשנת 1983, הנשים שאהב (והיו רבות), אורח חייו הבוהמייני או העובדה שהיה לעיתונאי בזכות אורי אבנרי. יותר מעניין לעסוק, אם כן, בחלופה שביקש הנגבי לעשות לה נפשות, רעיון המדינה האחת הערבית־יהודית על כל שטחה של פלשתינה המנדטורית. הוא מעולם לא היה מאוהביו הגדולים של יאסר ערפאת ואם זכרוני איננו מטעני, התנגד להסכמי אוסלו מראשיתם. לפני אי־אלו שנים, הלך לפגוש בעמאן במנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, נאיף חוואתמה (בן־דורו של הנגבי, כיום כבר בן 85) והסתחבק עמו משל היו ידידים טובים משכבר הימים. הוא העדיף לשכוח, או להשכיח, את ידיו המדממות מדמם של עשרים וחמישה יהודים חפים מפשע שנרצחו בטבח במעלות ושנגדו יצאו אפילו אנשי 'מצפן' (ביוני 1974 כתבו בכירי 'מצפן' לחוואתמה, "מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר ונובלים פרחי הסוציאליזם"). על כל פנים, הנגבי היה עסוק לבלי הרף בהפצת רעיון המדינה האחת והחיבור בין יהודים ובין ערבים שהיה בבת־עינו.

מבחינה פוליטית והיסטורית, כשל הנגבי ברעיונו. מדינה אחת לא קמה ולא תקום בעתיד הנראה לעין. את מקומם של החילונים מהחזיתות של חבש וחוואתמה תפסו הג'יהאדיסטים המדממים המתחרים בדאעש על שחרורה של פלשתין. במקום פרחי הסוציאליזם שעליהם חלמו אנשי 'מצפן', באו קוצי הלאומנות הערבית הרדיקלית. ומעל לכל, הדור שעליו ביקש הנגבי להסתמך, דור המהפכנים הערבים החילונים, הזדקן והיה לבלתי רלוונטי. הוא סיים את תפקידו ההיסטורי. מה שנותר מהחלום על מדינה אחת הוא בדיוק מה ששרד מהאוטופיה של שתי המדינות: שרידי־שרידים של כוונות טובות באמת של מהפכנים אמתיים שהאמינו כי בדור הנוכחי עוד תיפתרנה הבעיות במזרח התיכון. מיצחק רבין ושמעון פרס ועד חיים הנגבי ואורי אבנרי ייבדל לחיים ארוכים, לא נותרו אלא זיכרונות.

הנגבי לא עשה מעולם חשבון נפש. הוא גם לא רצה לעשותו. לגבי דידו, היו היהודים האשמים בסכסוך עם הפלשתינים. הרי כך האמין עוד מימיו כבחור צעיר, פעיל 'מצפן'. בראיון שנתן לערן טורבינר בסרטו 'מצפן', היטיב לסכם את חייו. "אם אני עושה ערימה מכל התסכולים, הייאושים ואי ההצלחות, עדיין אני אומר שזה היה כדאי", אמר לטורבינר. "בסופו של דבר, מוכרח להימצא איזשהו פתרון. אני גרגר בתוך ההר הזה של הפתרון. גרגר קטן, אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".

 

לגייר את לנין: משה סנה והפילוג במק"י

א. פתח־דבר: ועידת הפילוג

ביום הראשון של אוגוסט 1965, פורסמה ביומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), 'קול העם', הידיעה בדבר קיומה של הוועידה ה־15 של מק"י למחרת היום, אשר אמורה לארוך שלושה ימים. ביום שלפני פרסום המודעה הדרמטית על כינוס ועידת הפילוג בין הרוב היהודי במק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין המיעוט היהודי והרוב הערבי בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, עוד התווכחו אנשי דעה א' (תומכי וילנר וטובי) עם אנשי דעה ב' (תומכי מיקוניס וסנה) על דפי 'קול העם'. המתווכחים  היו משה זסק מהנגב ואריק ראשוני מתל אביב. "בעלי דעה ב' מעיזים לטעון", כתב זסק, "כי אצל החברים הערבים קיימת סטייה לאומנית ערבית שהתחברה עם ניהיליזם לאומי אצל החברים היהודים. וכל זה נאמר ללא ביסוס, ללא הוכחה". זסק הזכיר את חיבורו המפורסם של משה סנה, מראשי דעה ב', 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם' וציטט במפורט מעמ' 162 בחיבור ההוא, שממנו התנער סנה ברבות הימים. ראשוני בחר לצטט בהרחבה מחיבורו של לנין בשאלה הלאומית, שיצא לאור בשנת 1914 ותורגם על ידי אנשי מק"י בשנת 1960, כתב על הצורך לפרוץ את "חומות הבדידות" שכפתה הריאקציה על המפלגה הקומוניסטית והזהיר ש"החברים מדעה א' חייבים לחשוב שבע פעמים טרם יהיה מאוחר". החברים עוד קיוו שהוועידה ה־15 של מק"י תתכנס תחת אחדות מסוימת, שכן בעמוד השלישי של 'קול העם' מאותו יום נמסר, שאת ועידת מק"י יפתח תופיק טובי ולאחריו ינאם המזכיר הכללי, מיקוניס. תוך יום היה הפילוג במק"י לעובדה מוגמרת ואת טובי החליף מזכיר מחוז תל אביב־יפו של מק"י, אלמוני בשם ש. ליטבק.

ב־4 לאוגוסט 1965, כבר בישר 'קול העם' כי "הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית נפתחת הערב בתל אביב". משה סנה, עורך העיתון, כתב במאמר המערכת הבלתי חתום אך המאופיין כל כך בסגנונו: "יכולים פלגנים ואוזורפאטורים ]כאלה הרוצים בהפיכה, ד.מ.] לייחס לעצמם באורח שרירותי כל שם וכל תואר כעולה על רוחם, אך ממש אין בכך, ולהונות את הבריות לאורך זמן, אי אפשר בכך… אין ולא תהיינה שתי מפלגות קומוניסטיות במציאות החיה של החברה הישראלית… להוותנו, קמה במפלגה בשנה האחרונה סיעה הלקויה בניהיליזם לאומי יהודי ואליה התחברה סיעה הלקויה בנאציונאליזם ערבי – וחיבור שתי הסיעות ושתי הסיעות הללו הוא אשר הוליד את הפילוג". באותו גיליון של 'קול העם', נתבשרו הקוראים המבולבלים על קיומן של שתי ועידות מפלגה שונות באמצעות מודעות של שני הפלגים. שתי הוועידות שפורסמו ב'קול העם' תוכננו להיערך בקולנוע 'מוגרבי' בתל אביב וקוראי העיתון נתבקשו לבחור באיזו ועידה ייטלו חלק: בזו של מיקוניס וסנה או בזו של וילנר וטובי. למחרת היום, כבר עיטר צילום נאה של שמואל מיקוניס את עמודו הראשון של 'קול העם', שזעק: "נפתחה הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – ש. מיקוניס מתווה תוכנית לממשלה לאומית־דמוקרטית בישראל". מיקוניס היטיב להאשים את המתפלגים ממק"י בהאשמות חמורות כגון התנגדות "לסיגול העקרונות של המארכסיזם־לניניזם לתנאים החדשים של המציאות הבינלאומית והישראלית", "חיבור של נאציונאליזם בורגני ערבי, כיתתיות וניהיליזם לאומי יהודי", "דוגמאטיזם עקר", והיטיב להסביר כי "הפוסלים את ישראל בתור שכזאת מטילים למעשה את אחריות ההתחברות של שליטי ארצנו עם האימפריאליזם על ישראל כולה, ובכך – נקלעים או נכנעים לשוביניות ערבית, וביודעין או בלא־יודעין פוסחים על האבחנה המעמדית…". משה סנה עצמו הגדיל לעשות כשבנאומו בוועידת מק"י הסביר לצירי המפלגה: "לא אגיד, שהסיעה שהתפלגה מאתנו עומדת על עמדות סיניות. אך אפילו היום חובה להזהיר אותם, מהלך רוח אידיאולוגי של ההנהגה הסינית ושהם עלולים להידרדר לעמדות אלה". דברי סנה כוונו, כמובן, לאוזניים הסובייטיות שנכחו בוועידה.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בערב לכבודחיים גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בראשי הפרקים שהגיש הוועד המרכזי של מק"י לוועידת המפלגה, בלטו טביעות אצבעותיו של סנה. בראשי הפרקים הללו, שעליהם לא היו מוכנים ראשי רק"ח לעתיד לחתום, שללו מיקוניס וסנה את הגדרת מדינת ישראל כ"קולוניאליסטית" ו"אימפריאליסטית". הם טענו כי הגדרות אלה מנוגדות ל"אמת ההיסטורית", כלשונם, ומשמשות בסיס תיאורטי לשלילת זכות קיומה של ישראל ואף לחיסולה. "אנו מתייחסים בחיוב לכל גילוי של אהדה ותמיכה בזכויות החוקית ובאינטרסים של העמים הערביים, של העם הערבי הארץ ישראלי בכללם", נכתב שם, "אך ללא פגיעה בזכויות החוקיות ובאינטרסים של עם ישראל!". עמדות שונות, כמו תמיכה בהגדרה עצמית לערביי הארץ והכרה בזכות הפליטים הערבים לשוב למולדתם או לקבל פיצויים לפי החלטת האו"ם, העמידו אמנם את מק"י בקצה השמאלי של המפה הפוליטית אולם שפכו אור מחשיד על אנשי רק"ח. אם עמדות כגון אלה של סנה ומיקוניס לא היו מקובלות על וילנר וטובי, לאן רצו אלה להרחיק? "מפלגתנו הקומוניסטית", הדגישו מיקוניס וסנה, "הנאמנה ללניניזם בשאלה הלאומית ככל השאלות, נאבקה ותוסיף להיאבק בכל התוקף נגד ההתעלמות של שליטי ישראל מזכויותיו החוקיות של העם הערבי הארצישראלי, כשם שדחינו ונוסיף לדחות בכל התוקף את ההכרזות העוינות של מדינאים ערבים על כוונתם לחסל את מדינת ישראל, לשלול את זכויותיו החוקיות של עם ישראל". האיזון שבו נקטו מחברי הדו"ח העמיד את אנשי רק"ח היהודים באור מגוחך; לא פלא שרוב החברים היהודים במק"י, ובהם כאלה שלימים הצטרפו לרק"ח ולחד"ש עם גוויעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, סירבו לפרוש משורות המפלגה. המדיניות שנקטה מק"י בשאלה הערבית – זכות הגדרה עצמית לשני העמים – סתרה במידה רבה את העמדה ההיסטורית של התנועה הקומוניסטית בכלל, ולנין בפרט, בדבר זכות הגדרה עצמית לעמים המדוכאים בלבד. עבור אנשי רק"ח, תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של "עם ישראל", עם שבקיומו מיאנו להכיר עוד מימי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), היתה בגדר התגרות בחברים הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל. קשה להסביר בצורה אחרת את הסתייגות אנשי רק"ח מראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה, הכוללים הכרה בזכות השיבה של הפליטים הערבים או בקבלת פיצויים, עמדה שאף מפלגה זולת מק"י לא צידדה בה.

אולם החידוש בראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה לא היה רק בחזרה על עמדות מן העבר שגם אנשי רק"ח צידדו בהן, אלא גם בכך שלראשונה בתולדות מק"י נחשפו על גבי עיתונה האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של הפילוג. וילנר, טען סנה, הופיע בינואר 1964 בכינוס הארצי של מק"י בחיפה ועירער על הדו"ח שהגיש מיקוניס לכינוס. המאמר שחיבר מיקוניס נגד קריאתו של שליט אלג'יריה לחיסול ישראל, "באזני אחמד בן־בלה", העמיק את הפילוג המכרסם במק"י ולכך נוספה פעילות משלחת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) בפורום הנוער במוסקבה, שפעלה ברוח מיקוניס וסנה ושללה הצעת החלטה המוקיעה את קיומה של מדינת ישראל. אנשי וילנר וטובי, האשימו מיקוניס וסנה, ניצלו את הסכמתם לפרסם ב'קול העם' שתי דעות סותרות, דעה א' ודעה ב', ובכך הועמק הפילוג והתגבשו מחנאות וסיעתיות. נוכח המצב במפלגה, נדחתה ועידתה מיוני לאוגוסט בתקווה למנוע את פילוגה הצפוי. "ברגע האחרון ממש", כתבו מיקוניס וסנה, "ביום ה־23 ביוני, כמה שעות לפני פתיחת הוועידות הנפרדות – לפני היות הפילוג לעובדה, נתכנס הוועד המרכזי והחליט לבטל את שתי הוועידות, לבטל את ההתארגנות לפי דעה א' ודעה ב'… ולקיים את הוועידה המאוחדת במועד המוקדם ביותר". מחברי הדו"ח באו חשבון עם תופיק טובי ואמיל חביבי במיוחד והזכירו להם את פרישתם מהמפלגה עשרים שנה קודם לכן, עת הוקמה 'הליגה לשחרור לאומי' שאיגדה את הקומוניסטים הערבים בארץ. טובי וחביבי, סיפרו סנה ומיקוניס, ביקשו להכיר בסיעתם בכנסת כסיעת מק"י – ונדחו. החברים הערבים, שהפיצו בנצרת כרוז בערבית ובו דיברו על "המולדת השדודה", כפי שדיווח 'קול העם', התפלגו ממק"י לא משום שהנהגת המפלגה בראשות סנה סטתה ימינה, כביכול, לציונות, אלא שהם־עצמם כבר לא יכלו לשאת החיים במפלגה משותפת, יהודית־ערבית באמת.

ב. השיבה לציונות ו"הפיגורה הקומית של שוקיירי"

בוועידה ההיא של ימי הפילוג הגדולים השתתפו בדיון מיטב אנשיה של מק"י, רק מיעוטם הצטרפו ברבות הימים לרק"ח של וילנר וטובי. כך, למשל, דיברו המשורר עמוס לוין, חבר מערכת 'קול העם', ואשתו, רות לוין, עורכת ספרותית ב'קול העם'; חברות 'ארגון נשים דמוקרטיות בישראל' שגווע יחד עם מק"י והוחלף ב'תנועת נשים דמוקרטיות בישראל', הארגון היריב של רק"ח; פנחס גינוסר, איש המוסף הספרותי של 'קול העם'; ועוד דמויות נוספות שהיו למוכרות בשמאל הישראלי, בהן המחנך דני פתר ומזכירו האישי של סנה ומזכיר בנק"י, יאיר צבן. הוועד המרכזי החדש שנבחר בוועידה כלל חברים יהודים בלבד. בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י לאחר עריכת הוועידה, כבר דיברו מנהיגי מק"י בגלוי על הסיבות לפילוג. אסתר וילנסקה, שתוך שנים ספורות פרשה ממק"י יחד עם בעלה, צבי ברייטשטיין, על מנת לייסד את קבוצתה־שלה, אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), אמרה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י, שאנשי דעה א' עירערו על היחס החיובי ההיסטורי של המפלגה למלחמת העצמאות, הביעו התנגדות לשלילת מק"י את אש"ף, וסיכמה: "אין אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח אם בפסטיבל העיתונות הקומוניסטית יש לשיר את ההמנון של ישראל. דעה מוטעית היא שכאילו הסיבה לאי הגשמת זכותו של העם הערבי היא הגשמת זכותו של העם היהודי…"

מעודדים מהעובדה שבמוסקבה שודרה ברדיו ידיעה על כינוס ועידת מק"י תוך התעלמות מוועידת רק"ח, סברו אנשי המפלגה שהפילוג יהיה זמני בלבד והמתפלגים יתפזרו לכל עבר. 'קול העם' דיווח בצמצום על הוועידה של המתפלגים שכונסה לבסוף ביפו, בקולנוע 'אילת', ובעמודו הראשון של העיתון הודפסה ידיעה בדבר 'קבוצה פלגנית פרו־סינית' עלומה המברכת את מנהיגי המתפלגים, וילנר, טובי וחביבי. בוועידת רק"ח, דיווח 'קול העם', קרא מיעוט קטן מבין צירי הוועידה קריאות "בוגד" כשהוזכר שמו של מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס. מוסקבה עצמה לא מיהרה להזדהות עם פורשי מק"י ונחפזה לפרסם ב'פראבדה' ידיעה על ועידת המפלגה שבה נכתב, על־פי ידיעה שהופיעה ב'קול העם' ב־11 לאוגוסט 1965, כי "הוועידה הוקיעה את פעילותה הפלגנית של קבוצת חברים לשעבר, חברי הוועד המרכזי, אשר התרחקו מעקרונות האינטרנציונליזם ועברו לפעילות סיעתית וחתרנית". ידיעות דומות ברוח זו הופיעו בעיתונות הקומוניסטית בבולגריה, צ'כוסלובקיה ופולין.

סנה עצמו, שנבחר פעם נוספת לעורך 'קול העם', פירסם בגיליון העיתון מתאריך 12 לאוגוסט 1965 מאמר פרוגרמתי ארוך על סמך נאומו בוועידת המפלגה. כבר בדברים אלה נגלית 'סטייתו' הבראשיתית או שיבתו של סנה לכיוון הציונות. "כמו שלמלחמה נחוצים שניים, גם לשלום נחוצים שניים", אמר סנה לצירי ועידת מק"י, והוסיף: "איך אפשר לדבר על סכנה חד־צדדית כאשר הצד השני הקים את הארגון של השחרור הפלשתינאי ואת הצבא שלו? אומרים לנו שזה לא רציני – אבל 13 מדינות ערב החליטו כי זהו הנציג של העם הערבי הפלשתינאי, ארגון אשר אומר שהפתרון הוא שיישארו פה רק היהודים שבאו הנה לפני 1917, ואלה שבאו אחרי 1917 צריכים לעקור מן הארץ. זה פתרון המתקבל על הדעת?!" סנה המשיך ותקף בחריפות את מדיניותו של שליט מצרים, נאצר, הוקיע את התנועה הלאומית הערבית על תמיכתה בחיסול ישראל והביע תקווה, כי ברית המועצות תשחרר את הלאומיות הערבית מן "השוביניזם שלה". בהמשך יצא אף נגד תמיכת "המנהיג הדגול", כך אמר, מאו טסה־טונג במנהיג אש"ף, אחמד שוקיירי, והוסיף: "בלי הכרה בישראל, בלי הסכם עם ישראל, לא תוגשמנה הזכויות החוקיות של העם הערבי הארצישראלי. הקיצוניות האנטי־ישראלית היתה ותהיה בעוכרי העם הערבי הפלשתינאי יותר משהיא בעוכרי ישראל… למה לא הוקמה מדינה ערבית פלשתינאית ב־14 במאי 1948, שתגיש לישראל את תביעותיה, בבקשה? למה לא מקימים אותה עכשיו ברמאללה או בשכם, בטול כרם או בג'נין, ביריחו או בעזה, מי לא נותן להם? למה צריך את הפיגורה הקומית הזאת של שוקיירי המופיע בשם איזה 'ארגון' ו'צבא', כשיכולים להקים מדינה?… מק"י תהיה מגן על קיום ישראל, על בטחון ישראל, על עתיד ישראל". "על שלושה דברים עומד עולמה של מק"י", סיכם סנה, "על אהבת ישראל, על אחוות עמים, על מאבק מעמדי נגד ההון… מפלגה אשר תהיה נאמנה לשלושה אלה – היא תהיה הנציגה היחידה הנאמנה של הקומוניזם בישראל, והיא אשר תביא את עמנו, את ארצנו אל העתיד הסוציאליסטי הנכסף!".

ראשי הפרקים שחיבר סנה לוועידה ה־15 של מק"י, ופורסמו תחילה כ'דעה ב" בגיליון 'קול העם' מה־20.5.1965, שיקפו את ראשית המפנה שלו בכיוון הציונות. בהמשך לעמדתה ההיסטורית של מק"י, שלל סנה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי נובע מקונפליקט בין שתי ישויות לאומיות. עמדתו היתה, שהסכסוך נוצר על ידי האימפריאליזם המערבי החפץ בשימורו ובניצולו לשם "מזימותיו החמסניות והתוקפניות". על כן, סבר, יש לחתור לעמדה ישראלית ניטרלית במלחמה הקרה אשר תביא בתורה להבנה ולשלום בין שני העמים. צידודו בניטרליות ולא במה שהגדיר כ"מפנה אנטי־אימפריאליסטי" במדינת ישראל, כלומר: עמדה שאיננה מבכרת את ברית המועצות כי אם מעדיפה ישיבה מסוימת על הגדר, עמדה בסתירה לאנשי דעה א', ובפרט הערבים שבהם, שדרשו עמדה אנטי־אימפריאליסטית ישראלית, דהיינו: אנטי־אמריקנית, כתנאי לשלום. שאלת הפליטים הערבים היתה שאלה נוספת שבה נגע סנה. אמיל חביבי והחברים הערבים התלוננו שוויתרו די בנושא זה, שכן העמדה שאימצה מק"י בהשפעת סנה היתה 'שיבה או פיצויים'. התעקשותו של סנה על נוסחה זו היתה לזרא בעיני חברי המפלגה הערבים שסברו כי עמדה זו היא… ציונית מדי או קרובה לציונות. ככלל, המדיניות שבה נקט סנה היתה מאוזנת. הוא דרש, למשל, הכרה הדדית בין ישראל ובין הערבים, ובתוך כך הכרה מצד הערבים בזכות קיומה של מדינת ישראל, והדגיש שלא ייתכן משא ומתן לשלום ללא הכרה זו. וילנר וטובי ביכרו הגדרה מעורפלת יותר, מפולפלת ברוח הדיאלקטיקה, ולפיה הכרה הדדית היא 'יסוד' לשלום אך לא ה'דרך' אליו. סנה דחה זאת מיני וביה. "שום זכות־יתר לשום עם – ושום קיפוח זכות של שום עם!", קבע, אך יריביו מיאנו לקבל את עמדתו בזכות איזון ביחס מק"י לסכסוך עם הערבים. הוא הזכיר את דחיית הערבים את החלטת החלוקה משנת 1947 אך טען כי זכויותיהם לא "התיישנו" מחמת זאת; מנגד, טען שמדיניותם ה"פרו־אימפריאליסטית" של מנהיגי ישראל איננה מצדיקה את קיפוח זכויותיו של "עם ישראל", מונח שסנה אהב לנקוט בו.

סנה נדרש לדיאלקטיקה מרשימה, מהסוג שגילה בספרו 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם־לניניזם', כדי להגיע לעמדתו המתנתקת מהאנטי־ציונות הקומוניסטית. כך, לאחר שדאג לגנות באריכות את ה"אימפריאליזם" ו"השוביניזם הישראלי האנטי־ערבי", התחיל לקטרג על "השוביניזם הערבי", יצא נגד הרעיון לחסל את מדינת ישראל והפליג בגינוי ארגון הטרור הפלשתיני הצעיר, אש"ף. "הרפתקנות" ו"תכניות הרפתקניות חסרות שחר וחסרות סיכוי" ראה סנה באש"ף בהנהגת שוקיירי אולם יריביו, ובעיקר הערבים, כבר החלו רואים בהתארגנות לשחרור פלשתין משום עניין חיובי של ממש. שימושו הניכר של סנה בלוליינות הדיאלקטית ובציטוטים ממוסמכים מכתבי לנין הובילוֹ למסקנה מפתיעה אשר עמה התקשו חברי המפלגה הערבים לחיות, ולפיה שלילת התנועה הלאומית הערבית את זכות קיומה של ישראל מחייבת את הקומוניסטים שלא להזדהות עם הלאומיות הערבית. הוא הפליג בדבריו וגינה את המגמה שרווחה בקרב אי־אלו חברים ערבים להסתמך על התפתחויות במדינות ערב כפרספקטיבה לשינוי. סנה גינה את עמדתו לוי אשכול הממאנת לאפשר לפליטים הערבים זכות שיבה או פיצויים כספיים, אך טען שכישלונה של יוזמת בורגיבה, נשיאהּ של טוניסיה, לשלום ישראלי־ערבי הוכשלה על ידי מדינות ערב עצמן השוללות באופן הצהרתי כל הכרה בישראל ודו־קיום עמה יחד עם ממשלת ישראל עצמה. מכאן, טען, אין להגדיר את ישראל כפרו־אימפריאליסטית ואת מדינות ערב כאנטי־אימפריאליסטיות ואין להזדהות הזדהות מוחלטת עם שליטי ערב. "עמדה כזאת מצד קומוניסטים", הזהיר סנה, "עלולה רק לעורר בישראל אי־אמון אף למגמות האנטי־אימפריאליזם והקִדמה בארצות ערב, וכן עלולה עמדה כזאת להקים חיץ בין מפלגתנו ובין המוני העם בישראל".

למעשה, גם בהתייחסותו לנעשה בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, ביקש סנה לשכנע את חברי מק"י בנחיצות 'האיזון הקדוש' בין התנגדות ללאומנות הערבית ובין התנגדות ללאומנות יהודית־ישראלית. "מפלגתנו לעולם לא תהיה 'שליח' של הנציונליזם הבורגני הישראלי כלפי תנועתנו הבינלאומית, כשם שלעולם לא תהיה סנגור של השוביניזם הערבי כלפי עמנו", קבע בתשובה לדברי לוי אשכול שהתריס נגד מק"י, "תביאו את דבר תנועתכם לעמכם – ואת דבר עמכם לתנועתכם". סנה הדגיש תופעות שונות כמו החלטת פורום הנוער והסטודנטים בספטמבר 1964, שהתירה את דמה של ישראל, או החרמת הנוער הישראלי הקומוניסטי בפסטיבל הנוער הבינלאומי באלג'יריה, כעניין שמק"י חייבת לזעוק עליו. עם זאת, נדמה היה כי לכל אורך דבריו של סנה, הוא דיבר ללב החברים היהודים המעטים המבקשים להתפלג מהמפלגה יחד עם החברים הערבים, אך ללא הועיל. בפרוטוקול הוועידה ה־15 של מק"י כבר היה סנה בוטה יותר בהתייחסו לפורשים מהמפלגה, מייסדי רק"ח, ועיקר קצפו יצא על החברים הערבים התומכים באש"ף. הוא התריס נגד אלה אשר "מנסים להשתית את האחדות הערבית על שלילת ישראל" והוסיף "אנטי־אימפריאליזם אין בונים על חיסול מדינה וזכויות של עם". סנה דיבר בגנות יריבו הגדול, מאיר וילנר, שכעבור שנים טען כי לא היה סנה אלא סוכן של ה־סי.איי.די, והסגיר מעט מחילוקי הדעות בין הלשכה המופלגת של מק"י עת ביקר חרושצ'וב במצרים. "כאשר היה ביקור כרושצ'וב בקע"ם… אנחנו אמרנו לעם ישראל, כי זה לטובת ישראל, כי כרושצ'וב מרסן את נאצר ביחס לישראל. אז אמנם היה חבר הלשכה הפוליטית, מאיר וילנר, שאמר כנגדי: 'מה אתה מעליב את נאצר, שכרושצ'וב צריך לרסן אותו'… לא אני מעליב את כרושצ'וב, אלא אני מעליב את נאצר! כך משתקף הדבר במוח עקום". באחת מישיבות הוועד המרכזי, המשיך סנה וסיפר, הציע חבר הוועד המרכזי, אברהם ברמן, לשלוח תזכיר לסין נגד ההודעה המשותפת של צ'ו־אן־לאי ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, בעד חיסול ישראל. חברים אחדים התנגדו, הוסיף סנה ואמר, "חבר אחד של הלשכה הפוליטית… טען: 'מה אנחנו נצא לכפות את דעתנו על מפלגות אחרות?' גם חברה אחת של מזכירות הוועד המרכזי היתה נגד אבל היה לה נימוק אחר. היא אמרה: 'יש לנו עם סין כל כך הרבה חילוקי דעות, מה פתע פתאום נכתוב דווקא על זה?'… ועד היום 'קול העם' לא יכול היה לכתוב מאמר ראשי נגד הודעת צ'ו־אן־לאי ושוקיירי". "אינני מתבייש גם בלאומי", חרץ.

דבריו של סנה סימלו שחרור עמוק מעמדה אנטי־ציונית אשר כפה על עצמו להחזיק בה במהלך השנים שחלפו מאז הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית. הוא דיבר על חזית משותפת בין מפ"ם הציונית ובין מק"י והפליג בשבחי מעמד הפועלים הישראלי החדש תוך שהוא מעלה על נס את הישגיו; הוא עסק בסיכוי להגשמת סוציאליזם בישראל והפליג בדבריו על שותפות עם מפלגות ציוניות־סוציאליסטיות תוך שהוא מתחייב כי אלה לא יכפו על מק"י את הציונות; הוא האשים את המתפלגים מהמפלגה בהאשמות שונות כגון "סקטנטיזם", "דוקטרינריות", "ניהיליזם לאומי" ו"נציונליזם ערבי" אך הזהיר את חבריו היהודים שלא ליפול לתוך "נציונליזם יהודי".

ג. "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי"

כבר בשלהי 1964, נפער פער גדול בין אנשי שתי הסיעות במק"י בדבר השאלה הלאומית הערבית, שעמדה במרכז הפילוג שיתרחש מקץ שנה. כך, למשל, בספטמבר 1964, פירסם העיתון 'פראבדה' ידיעה שלפיה מק"י רואה במצרים מדינה סוציאליסטית. סנה ומיקוניס התנגדו להערכה זו ודרשו מהסובייטים לפרסם מאמר של חבר הוועד המרכזי של מק"י וסופר 'קול העם' במוסקבה, ברל בלטי, שיעמיד את הדברים על דיוקם. מאמרו של בלטי, "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי", פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים, וזאת לאחר ויכוח קשה עם הקומוניסטים הסובייטים עצמם. מק"י עצמה היתה אשמה לא מעט בבלבולם של החברים הסובייטים כיוון שבמליאה ה־15 של הוועד המרכזי, יצאה הצעת החלטה עמומה שלפיה "המפלגה קידמה בברכה את נטישת דרך ההתפתחות הקפיטליסטית" של מצרים. מאיר וילנר זעם על הביקורת שמתחו סנה ומיקוניס על הסובייטים והפך את הפולמוס על שאלת הסוציאליזם במצרים למהותי. מצרים הופכת במהירות למדינה סוציאליסטית, טען וילנר ועמו הסכימו גם חבריו, טובי וחביבי. סנה היה חלוק על עמדה זו כיוון שהבין את ההיגיון הנסתר שלה: בעימות אפשרי בין מצרים ה'סוציאליסטית' ובין ישראל הקפיטליסטית, יידרשו הקומוניסטים לצדד במצרים. הוא ביקש להמעיט מחומרת הפולמוס על אופייה של מצרים ורק ציין שהרפורמה האגררית במדינה והלאמת הכלכלה מהוות תופעה חיובית במהותה.

סנה עשה כברת־דרך ארוכה באותם ימים לכיוון ציוני יותר, או לאומי יותר, הגם שמיאן לנטוש את שלילתו את התורה הציונית. במפגש שניהל עם פונומרייב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הממונה על עניינים בינלאומיים, תבע מהסובייטים להתנער מהכרזות המלחמה של הערבים. מלחמה לחיסולה של ישראל, טען, תהא ריאקציונית שכן היא תבקש לחסל את זכות ההגדרה העצמית הישראלית. תביעותיו אלה של סנה לא נענו על ידי הסובייטים. הוא־עצמו נטל חלק פעיל בחידוד ההבדלים במק"י עת צידד במשלחת בנק"י שהשתתפה ב'פורום הנוער הדמוקרטי' במוסקבה שהתנגדה לדברי הנציגים מאלג'יריה, מצרים ועזה שהכריזו כי דמה של ישראל מותר. הצעת ההחלטה הערבית היתה לצנינים בעיני סנה, ויאיר צבן וחבריו למשלחת הנוער הציעו הצעת החלטה אלטרנטיבית שנדחתה, בעוד ההצעה הערבית נתקבלה ברוב גדול עם מספר נמנעים רב. הנציג האלג'יראי אף הגדיל לעשות כשקבע בתיקון להצעת ההחלטה שישראל הינה "סוכנת פעילה של האימפריאליזם", וגם תיקון זה נתקבל ברוב, גם אם היה גדול פחות (יצוין כי חבר המשלחת הערבי, חסן חביב, צידד בהצעת ההחלטה הישראלית וספג ביקורת רבה מעמיתיו הערבים עת שב ארצה). החברים הערבים במק"י זעמו הן על משלחת בנק"י והן על הדיווח ב'קול העם', שהגדיר את הופעת הקומוניסטים היהודים הצעירים כאינטרנציונליסטית ופטריוטית, ואת הופעת הקומוניסטים הערבים – כלאומנית.

ביטוי ראשון לעומק חילוקי הדעות במפלגה היה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י ב־27 בספטמבר 1964, אז הופיעה הודעת הלשכה שבה נכתב ביובש כי מוסדות המפלגה ישמעו את הדין והחשבון של נציגי בנק"י בפניהם ולאחר מכן יפרסמוהו. מאיר וילנר דאג להופיע בסניפי המפלגה נגד התנהלות הנוער הקומוניסטי במוסקבה ופעילותו חשפה את הקרע בינו לבין המזכ"ל מיקוניס. באוקטובר 1964 כבר כונס הוועד המרכזי של המפלגה בסימן המתיחות בצמרת מק"י ושני חברי הלשכה הפוליטית, וילנר וטובי, התקיפו את מיקוניס על עצותיו לחברי בנק"י במוסקבה ועל מאמרו השנוי במחלוקת שהוזכר כבר לפנים, "באוזני אחמד בן־בלה". מיקוניס ביקש להגן על עצמו מפני המתקפה נגדו ואף הסכים כי הוועד המרכזי יגנה אותו על התנהלותו לאחר שהוחלט לגנות את וילנר על הופעותיו בסניף תל־אביב. סנה נמנע בהצבעה במליאת הוועד המרכזי והושגה פשרה שלפיה המפלגה "שוללת הכרזות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, את זכויותיו הצודקות של עם ישראל". בצר להם, נאלצו טובי וחבריו להסכים להצעת החלטה זו. לכך נוספה יוזמה לעריכת פיוס בשורות המפלגה עת בכנס הארצי של ראשי מחוזות וסניפים העתיד להתקיים ביפו, יבקרו עצמם על התנהלותם וילנר, מיקוניס וצבן. 'קול העם' הספיק לדווח בנובמבר 1964 כי "הכינוס הארצי של מק"י נערך באווירת ליכוד מלא, על יסודות האינטרנציונליזם הפרולטרי והפטריוטיזם הישראלי". הדיווח היה כמעט שקרי, שכן האווירה בכנס היתה עכורה ומלאה האשמות הדדיות. חלק מהפעילים אף בכו בסיומו של כנס זה והתחושה היתה שהפילוג קרוב מתמיד.

מקץ שלושה חודשים בלבד, העלו טובי וחבריו הצעת החלטה לבצע שינויים במערכת 'קול העם' ולהדיח מתפקידו את משה סנה אגב מינוי צבי ברייטשטיין לתפקיד. הלשכה הפוליטית קיבלה את הצעת ההחלטה ברוב של ארבעה תומכים (טובי, חביבי, וילנר וסשה חנין) מול שלושה (מיקוניס, סנה ואסתר וילנסקה). למעשה, למתפלגים ממק"י כבר היה רוב במוסד החשוב ביותר – והחשאי ביותר – של המפלגה. עם היוודע ההחלטה על הדחת סנה, זעקו החברים היהודים על המעשה ונוכח המהומה הרבה במפלגה, בוטלה ההחלטה בכינוס הוועד המרכזי בהסכמת טובי וחביבי. 'קול העם' פירסם הודעה מיוחדת שלפיה "נוכח ההודעות שפורסמו בעיתונים השונים בדבר שינויים במערכת 'קול העם' ובדבר הדחת הח' מ. סנה מתפקידו כעורך ראשי של העיתון, מודיע הוועד המרכזי כי שום מוסד מפלגתי לא החליט על הדחת הח' משה סנה מתפקידו וכי הוא מוסיף לכהן בתפקיד העורך הראשי של 'קול העם'". הפרסומים בעיתונות הוגדרו, אפוא, כ"רכילות" ו"המשך הניסיון של הריאקציה לחתור תחת אחדות המפלגה, ניסיון אשר נכשל בעבר ונידון לכישלון גם בעתיד". טובי וחביבי חשו במפנה שעובר סנה נוכח הביקורת שנמתחה ב'קול העם' על יקירם, ג'מאל עבד אל־נאצר, ושותפיו הסורים בקע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת); הם ראו בחומרה את עמידת סנה בזכות יוזמת השלום של בורגיבה ואת תמיכתו בזכות ישראל לקבל חלק במי הירדן בהסכם שלום עתידי, ומעל הכל סלדו מן ה'השוואתנות', כלומר: מהקריאה של סנה להכרה הדדית של ישראל והערבים ולהדדיות בסכסוך. מאמרי סנה, שפורסמו ב'קול העם', היו אפוא לצנינים בעיני וילנר, טובי וחביבי.

לדברים אלה נוסף עניין חשוב ומהותי שחרג מגבולות הוויכוח במק"י. בוויכוח סביב 'הפרשה' המפורסמת, התייצבו מק"י וסנה נגד בן־גוריון שביקש למנוע הקמת ועדת חקירה בנוגע להתנהלותו. סנה ראה את הפילוג המתפתח במפא"י, שהגיע לשיאו בהקמת רפ"י, בחיוב. יריבו, מאיר וילנר, הציג את מאבקו של סנה נגד רהביליטציה לפנחס לבון ולמען סילוק בן־גוריון מראשות הממשלה כתמיכה בלוי אשכול וכזניחת הקו האופוזיציוני התקיף המסורתי של המפלגה הקומוניסטית. סנה ראה את התבטאויותיו של וילנר באור שלילי במיוחד, שכן סיעת מק"י בכנסת הצביעה אי־אמון בממשלתו של אשכול, וסנה עצמו ביקר את האוריינטציה המערבית הישראלית ואת סירוב אשכול להסדיר את בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. וילנר טען כי חברי הסיעה היהודים בכנסת, בהם סנה עצמו, וילנסקה ומיקוניס, אינם מהווים אופוזיציה אמתית לממשלת לוי אשכול, ודומה שההתקרבות המסוימת בין הממסד ובין סנה הביאה אותו לחדד את ההבדלים עם הרמ"א לשעבר. בינו ובין סנה שרר, למעשה, ויכוח רעיוני עמוק, שעיקרו נסב סביב הגדרת ישראל כאימפריאליסטית, תווית אשר דינה בפרזיאולוגיה הקומוניסטית חד הוא: מוות והשמדה. בעוד סנה האמין כי ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי בדרכי שלום ובפשרה, נקט וילנר בקו קיצוני בנוסח ימיו ב־פ.ק.פ. שמהותו ברורה: מיטוטה של מדינת היהודים כסוכנת פעילה של האימפריאליזם המערבי ואויבי ברית המועצות והקידמה.

ג. "אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית"

את ראשית שיבתו של סנה לציונות ניתן לראות בראשי הפרקים שעמל לחבר לוועידת המפלגה. התזיסים של סנה ומיקוניס דחו את הערעור הערבי על זכות קיומה של ישראל, בעוד וילנר וטובי הדגישו את מהותה ה'אימפריאליסטית' של ישראל בהשוואה למצרים ה'מתקדמת'. כאשר פורסמו ראשי הפרקים לוועידת המפלגה, פירסם סנה ב'קול העם' (26.2.1965) מאמר ובו יותר מרמז על המתחולל בהנהגתה של מק"י. "יש מעוניינים", הסביר, "למשוך את מפלגתנו להסתגלות אל קו המדיניות הרשמי ויש המעוניינים לדחוף את מפלגתנו אל קו הבידוד מהמוני העם. אויבינו ויריבינו אינם יודעים כי קומוניסט ראוי לשמו אינו נרתע מפני איומים ואינו מתפתה למחמאות… נשקנו הבדוק והמנוסה הוא הקו הגנראלי של מפלגתנו… [ש]מבטא נאמנה את האידיאלים של אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית ואחדות פועלי כל הארצות". קשה היה להבין מי הם אותם האנשים המעוניינים לבודד את מק"י מהעם היהודי וחרף מאמרי הסבר של חברי הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית שפורסמו ב'קול העם', לקוראי העיתון ולחברי המפלגה היה קושי אדיר להבחין בקרע המתהווה בצמרת. כמה ימים לפני פרסום התזיסים של סנה בעיתון המפלגה, הסביר באסיפה שנערכה בתל־אביב את עיקרון ההדדיות של מק"י, הרואה צורך בחיים משותפים בארץ ובמפנה במדיניות ישראל כמפתח למפנה במדיניות הערבים. דבריו בזכות עקרון ההדדיות היו לצנינים בעיניו וילנר וטובי האמונים על קו אנטי־אימפריאליסטי, אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי חריף. עתה, כבר לא יכלו החברים הערבים לשבת בשקט ולראות את התפנית שעוברת המפלגה מקו אנטי־ציוני מימי פ.ק.פ. לקו פטריוטי ישראלי מובהק.

הגם שרוב חברי המפלגה היו יהודים, ורק כ־40 אחוז מהם ערבים, ביקשו מנהיגיה הערבים של המפלגה לחולל מפנה מובהק בהנהגתה ובמדיניותה ברוח ימי הערביזציה של מזכיר פ.ק.פ. רדואן אל־חילו (מוסא), אשר ביקש להפוך את המפלגה במצוות מוסקבה לראש החץ של התנועה הלאומית הערבית. סנה העריך כי הקו המובל על־ידו יגבר, שכן רוב חברי המפלגה היו יהודים, חלקם הגדול באו עמו מ'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' שיסד ערב פרישתו ממפ"ם. בצעד מתוחכם, ביקשה הסיעה המתהווה במק"י בראשות וילנר וטובי לפרסם ביומון 'קול העם' סדרת מאמרים ובה שתי דעות: דעתם, דעה א', ודעת הרוב, דעה ב'. סנה, שהבין כי מדובר במתכון לפילוג, התריע מפני התכסיס של וילנר וטובי אולם לא זכה לרוב בהנהגת המפלגה. שתי הדעות החלו להתפרסם במחצית מאי 1965. הוויכוח החל להתנהל על רקע תחזיתו של סנה לאפשרות לפריצת מלחמה בין ישראל ובין מצרים, אשר במאמר שפירסם ב'קול העם' ב־12.3.196 רמז כי תהא זו מלחמת הגנה מובהקת (סנה אכן הצדיק את מלחמת ששת הימים לאחר שפרצה). לעמדה מעין זו, ציונית כמעט, לא יכלו להסכים המנהיגים הערבים, שהתעקשו כי מלחמה עתידה לפרוץ באשמת שני הצדדים. בניסוח מעודן אך תקיף כתב טובי ב'קול העם' (19.5.1965), כי "קיימים חוגים הרפתקניים בארצות הערביות הדוגלים ברעיון המלחמה בישראל, אך במציאות של אזורנו ובתנאים הבינלאומיים הנוכחים, שום מדינה ממדינות האזור אין ביכולתה לפתוח במלחמה בלי להשתלב בתכנית מלחמה תוקפנית אימפריאליסטית באזור". מבעד לשיטין ברור היה, כי טובי טוען שסכנת המלחמה היחידה נשקפת מצד ישראל. טובי אף דחה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי הוא סכסוך בין שני עמים אלא מהווה סכסוך בין מדינה אימפריאליסטית, קרי: ישראל, ובין מדינות ערב האנטי־אימפריאליסטיות. את ההכרזות התכופות של שליטי ערב בעד חיסול ישראל, מיסמס טובי כבלתי־חשובות ולמעשה קבע שישראל, כסוכנת האימפריאליזם, היא שמסכנת את השלום באזור.

סנה ביקש להתמודד עם אנשי דעה א' באמצעות טענה לסתירה בדברי וילנר וטובי: מחד, קיים לטענתם סכסוך בין האימפריאליזם ועושי־דברו בישראל לבין כוחות אנטי־אימפריאליסטים בארצות ערב; מאידך, ישנו עימות בין שתי גישות לאומניות, אלה שוללים את זכויות הערבים, ואלה – את זכויות היהודים. "גם האיבה השובינית משני הצדדים", חרץ, "הישראלי והערבי, היא מקור למתיחות" ('קול העם', 19.5.1965). כעבור שנים, טען אחד מראשי מק"י שחבר למיקוניס ולסנה, דני פתר, כי הוויכוח במפלגה היה מיותר ולמעשה ההבדלים לא היו כל־כך ניכרים. למעשה, ההבדלים היו ברורים מאוד: אם הסכסוך בארץ הוא בין פרו־אימפריאליסטים (ישראל) ובין אנטי־אימפריאליסטים (הערבים), דמה של ישראל בראשה. אם הסכסוך הוא בין שני לאומים, ניתן להגיע להסכם שלום ולדו־קיום ביניהם. למעשה, עמדת סנה היוותה סטייה גמורה מעמדותיה האנטי־ציוניות ההיסטוריות של המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל; בפועל, עמדתו היתה קרובה יותר לעמדות האגף השמאלי במפ"ם מאשר לעמדות ותיקי פ.ק.פ. האמונים על שלילת ישראל והציונות עוד מימי 'גדוד העבודה', ה'יבסקציה' וה'ערביזציה'. הניסיון של סנה 'לגייר' את מק"י עמד בסימן הערכתו הכללית, שהסובייטים יפעלו למנוע פריצת מלחמה במזרח התיכון ולא יתקיים עימות בין ברית המועצות ובין ארצות הברית. הקרמלין, הוא הניח, ירסן את הערבים אם ירצו אלה בפתיחת מלחמה נגד ישראל. להשקפתו, במוסקבה נאמנים לאינטרס השלום ולזכויות שני העמים ועל אי־הגדרת ישראל כסוכנת האימפריאליזם עולה בקנה אחד עם המדיניות של הקרמלין. הסובייטים עצמם אמרו לסנה, כי הם מסתייגים מהקריאות לחיסולה של ישראל ועל כן הניח הוא שעמדת סיעתו, אנשי דעה ב', תזכה לתמיכה גורפת של מוסקבה.

הסובייטים עצמם לא התלהבו מהפילוג המתהווה במק"י ובליל 22 ביוני 1965, הוזמנו כל חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה לשגרירות ברית המועצות בתל־אביב. השגריר צ'ובחין לחץ על הסיעות היריבות להתפשר ביניהן וכך נדחתה ועידת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לשלהי 1965, בלי שתתקיימנה שתי ועידות נפרדות. סנה עצמו נדרש לשחות בתוך ים של ביורוקרטיה תקנונית במפלגה לקראת הוועידה; הוא האמין כי ידו תהיה על העליונה כיוון שהעריך שלברית המועצות יש אינטרס לקיום מפלגה קומוניסטית יהודית־ערבית בארץ הנאבקת למען האינטרס הסובייטי. הוא סבר שהתייצבותו לצד מוסקבה בוויכוח עם בייג'ינג תזכה אותו בתמיכתה. יתירה מכך: התמיכה הרחבה שהיתה למק"י בחוגים קומוניסטים יהודים בעולם גרמה לו לחשוב שהקרמלין לא יאפשר מצב של שתי מפלגות קומוניסטיות, יהודית וערבית. הוא טעה. הסובייטים שקלו את שיקוליהם שלהם וראו בעין אוהדת את האוריינטציה הפרו־ערבית של וילנר וטובי. הם האמינו שניתן יהיה להתגבר על המחלוקות ולשמור על אחדותה היהודית־ערבית של המפלגה. גם הם טעו.

לאחר שהיה הפילוג לעובדה מוגמרת, קיווה סנה שמק"י תשתף פעולה עם מפ"ם בחזית אחידה נוכח המפנה במדיניות המפלגה. הוא טעה. במאמר שפירסם ב'קול העם' מה־12.9.1965, כתב סנה: "נטלנו על עצמנו משימה כפולה: לגייס את דעת־הקהל בארץ לשינוי המדיניות הישראלית בכיוון השלום, אי־התלות והקידמה, ולשמש מגן ומליץ־יושר בדעת־הקהל הבינלאומית על הזכויות החוקיות של ישראל ככל אשר תותקפנה". תקוותיו לתפנית בציבור היהודי לטובת מק"י – נכזבו. הן בבחירות להסתדרות והן בבחירות לכנסת, ספגה המפלגה בראשותו מכה קשה. בנובמבר 1965, זומנו ראשי מק"י ורק"ח למוסקבה ובה נכחו סנה, מיקוניס, וילנר וטובי. סנה היה מעודד מהלך־הרוח הסובייטי שביקר, בהמשך לקו שלו־עצמו, את הצבעת ברית־המועצות באו"ם הרואה בציונות ביטוי לגזענות כמו הנאציזם. במוסקבה נדרשו ארבעת מנהיגי הקומוניסטים הישראליים לאחד מחדש את שורות המפלגה. הכריזמה של סנה מילאה תפקיד חשוב בשכנועם בעד עמדת מק"י, ובקרמלין דיברו על חשיבות היות המפלגה האוונגרד של מעמד הפועלים הישראלי. כשדיברו הסובייטים בגנות אש"ף, אורו עיניו של סנה. כששללו את הטענה שישראל היא פרי־כפיו של האימפריאליזם, נמלא הוא בתקווה. הגם שמארחיו הדגישו, שסכנת המלחמה נשקפת מישראל ולא ממצרים או מסוריה, היתה לסנה סיבה רבה לאופטימיות. תחת לחץ סובייטי, נפתחו אפוא מגעים לאיחוד בין מק"י ובין רק"ח. כששב סנה ממוסקבה, כתב הוא ב'קול העם' (12.12.1965): "השמענו את דעתנו, כי יחד עם תמיכתנו המלאה בכל מגמה אנטי־אימפריאליסטית ופרוגרסיבית בתנועה הלאומית הערבית, יש למתוח ביקורת שיטתית וברורה על כל גילוי רגרסיבי או ריאקציוני מצד התנועה הלאומית הערבית, על כל גילוי אנטי־קומוניסטי או שוביניסטי אנטי־ישראלי". במאמר מאוחר יותר משלהי דצמבר 1965, כבר הגן סנה על זכותה של ישראל לקלוט עולים לקרבה, עמדה ציונית מובהקת. ברור היה, שלא יהא כל סיכוי לאיחוד עם רק"ח.

ד. המפנה הציוני של סנה: אפילוג

עמדותיו של משה סנה בשנה שקדמה לפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית היו עמדות פרו־ציוניות מובהקות. הגם שלא היתה לו כמעט כל ביקורת על ברית־המועצות, סטה סנה בעמדותיו מהרעיונות הקומוניסטיים הקלסיים. עמדה הטוענת לקיום סכסוך בין לאומים ולא בין מתנגדי האימפריאליזם ובין תומכיו חייבה, הלכה למעשה, צידוד בזכות הגדרה עצמית שווה ליהודים ולערבים וחיוב היהודים כעם, עמדה אנטי־לניניסטית בעליל. יתר על כן, עמדתו בזכות הדדיות בהכרה בין ישראל ובין הערבים, ללא 'מפנה אנטי־אימפריאליסטי' בישראל כדרישת מאיר וילנר ותופיק טובי, היתה לא קומוניסטית. התנערותו מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הפרו־ערבית החלה כבר כשהודיע ה־ש.ב. בראשות איסר הראל לו, לשמואל מיקוניס ולמאיר וילנר על התארגנות ערבית חתרנית במק"י. מכאן ואילך, ניסה לאזן את המדיניות של המפלגה בשאלה הערבית והיהודית, אך ללא הועיל. סנה דרש ממיעוט הקומוניסטים היהודים המסורים למרקסיזם־לניניזם ומהחברים הערבים האמונים על משנת לנין בשאלה הלאומית, התובעת מהקומוניסטים להיות עוזריהם הנאמנים של הילידים, לפעול אחרת ולהתנער בעצמם ממסורת של עשרות שנים שבהן התקיימה בארץ מפלגה קומוניסטית אנטי־ציונית. הם לא רק יכלו לעשות זאת. אשר על כן, פנייתו בכיוון של חזרה לציונות היתה הכרחית.

בשנת 1966, השתתף סנה בפעם האחרונה בחייו בוועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא כבר לא היה חבר כנסת, כיוון שמק"י בראשותו זכתה למנדט אחד בלבד ושמואל מיקוניס, ראש הרשימה, כיהן בכנסת מטעמה. מוסקבה החלה מתנערת מסנה ולמק"י הזעירה ובוועידות של ארגוני חזית קומוניסטיים חשובים, כמו 'מועצת השלום העולמית' ו'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', התקבלו הצעות החלטה אנטי־ישראליות מובהקות המתירות את דמה של ישראל. בספטמבר שנה זו, כבר גורש כתב 'קול העם', מרדכי כספי, ממוסקבה ובקרמלין ביכרו את רק"ח המתייצבת לימין קהיר ודמשק על פני מק"י שנטועה בירושלים. סנה ראה לנגד עיניו איך מתמוטטת שארית האהדה לברית־המועצות בישראל עת ביקשו מפ"ם ו'אחדות העבודה' לנטוש את 'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', 'מועצת השלום העולמית' וארגונים סובייטיים דומים. בנאום שנשא סנה במועדון 'צוותא' בחיפה, כבר החל מסכם את דרכה העצמאית של מק"י באומרו, כי "כל עוד שישנם גורמים השוללים את זכות קיומנו העצמאי, הרי נמשכת המערכה לעצמאות ישראל והמאבק לעצמאות לאומית חרות על דגלה של התנועה הקומוניסטית יחד עם המאבק לשלום, דמוקרטיה וסוציאליזם" ('קול העם', 27.2.1966). יותר משדיבר סנה בשם איזו תנועה קומוניסטית, דיבר בשמו־שלו ובשם חבריו לדרך ורעיו למפלגתו הקטנה. ככל שהמשיך להופיע ולדבר בזכות הקומוניזם וברית־המועצות, נדמה היה כי המציאות מרפה את ידיו. כך, במוסקבה הואשם סנה כי הוא מסייע לתעמולה הסינית כשהוא מציין את תרומת הסובייטים לתקומתה של מדינת היהודים. ככל שנקף הזמן וחלף, החל מאמין פחות ופחות בקומוניזם ובסובייטים.

הוא ראה לנגד עיניו את חלומו נמוג עת פגש ראש ממשלת ברית־המועצות, קוסיגין, במנהיג אש"ף, שוקיירי. הבטחות הסובייטים לסנה שלא להכיר בארגון השחרור הפלשתינאי – הופרו. רק"ח, שבימים ההם עוד ראתה בארגון הפתח' שלוחה טרוריסטית של האימפריאליזם האמריקני, דחקה את מק"י הקטנה באמצעות מדיניותה האנטי־ישראלית הקיצונית. באותה עת עוד דיברו ברק"ח על כך שאש"ף "פוגע באינטרסים של העם הערבי הפלשתינאי" ('זו הדרך', 9.12.1965), אך מקץ שנה בלבד כבר טענו שם שהקמת הארגון היוותה "הישג חשוב". בצר לו, מפרסם סנה מאמרים ב'קול העם' המיועדים לעיניים סובייטיות ואף פונה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לשמור על השלום בגבול הצפוני. בידודו רק הולך וגובר. עד פרוץ מלחמת ששת הימים לא חדל סנה מלנסות להביא לתפנית כלשהי בעמדת מוסקבה וניסה כל העת להתריע מפני רצונם של הערבים לחסל את מדינת היהודים בת העשרים, אך בקרמלין אטמו את אוזניהם. רק הקומוניסטים ברומניה עוד גילו אהדה למק"י ההולכת ודועכת. סנה ורעיו למפלגה שלחו מכתבים לעמיתיהם במוסקבה אולם לא נענו. כשניסו הסובייטים להסית את שני בכירי מק"י, וילנסקה ומיקוניס, נגד סנה, כבר היה ברור לאן נושבת הרוח בברית־המועצות. ביום העצמאות ה־18 למדינת ישראל, לאחר ששב נסער מברית־המועצות, כתב סנה ב'קול העם' בגנות הטענה שישראל מגלמת בתוכה את הגזענות. "האמת היא", פסק, "כי במדינת ישראל מצאו מקלט, בית ומולדת נרדפי הגזענות, פליטי הגזענות האכזרית ביותר שידע המין האנושי; שרידי הטבח הגזעני הנאצי. אולם אין שווא ואין שקר אשר לא ידבק אם חוזרים עליו הלוך וחזור – כדבר גדול נביאי השקר הגזעניים" (12.4.1966). בלבו, ידע סנה שהמלחמה במזרח התיכון הולכת וקרבה. הוא אף ניסה לפעול כדי למנעה. הוא נכשל. כישלונו של סנה היה בראש ובראשונה כישלון הניסיון לגייר את הקומוניזם הארצישראלי. שיבתו לציונות בשלוש השנים שחלפו מאז ראשיתם של חילוקי הדעות במק"י ועד פרוץ מלחמת ששת הימים היתה, אפוא, כמעט בלתי־נמנעת.

תודות

לצורך כתיבת חיבור זו נעזרתי רבות בארכיון 'קול העם' המופיע באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. השלמת החיבור לא היתה אפשרית לולי נעזרתי בספרו הנשכח של חבר הנהגת מק"י, ברל בלטי המנוח, "במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה", שיצא לאור לאחר מות המחבר בינואר 1981. יהי זכרו ברוך.

המדינה העמוקה ומסע הטיהור הסטליניסטי נגד בנימין נתניהו

קשה לסנגר על בנימין נתניהו בימים אלה. גם אם לא היה היבט פלילי במעשיו, וקשה להאמין שהאיש אכן עסק ביחסי קח־תן של שוחד, פעולותיו לוקות בבעיות אתיות ומוסריות בלתי נסלחות כמעט. ובכל זאת, כפי שקשה לסנגר על נתניהו, מן הנמנע להתעלם מהעובדה שראש הממשלה מצוי בעיצומו של מסע ציד כלפיו. ולא סתם מסע ציד, אלא מסע טיהור סטליניסטי מהסוג המוכר כל כך מארצות מזרח אירופה. הדרך לצוד אדם בדרכים הסטליניסטיות הידועות לשמצה הן ידועות למדי: נוטלים ראיות נסיבתיות, מגייסים את המשטרה החשאית להרשיע את האדם עוד טרם משפט, כולאים אותו ואת מקורביו, מתעללים באנשי שלומו ובבני משפחתו ולבסוף – ההרשעה מובטחת. למעט עניין כליאתו של נתניהו, מדובר במסע טיהור סטליניסטי אחד לאחד. המקורב, ניר חפץ, שנוא־נפשה של התקשורת, דועך בבית הסוהר; מושחתים מגויסים לשמש עדי מדינה כדי ליצור מסך ברזל משפטי שיבטיח הרשעה; חוקרים ושופטים מתואמים בינם ובין עצמם בלי למצמץ; הדלפות מטעם המשטרה נעשות על בסיס קבוע ומופצות באמצעי התקשורת; ולבסוף, לחץ כבד מופעל בהפגנות המתוזמרות מטעם המשטר האמתי, ה־deep state, כדי ליצור רושם שהציבור מעוניין בהרשעה כאן ועכשיו. הכל לפי הספר האדום והפנקס הסובייטי.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

עכשיו, קשה לחשוד בכותב שורות אלה באהדה רבה או מוגזמת לראש הממשלה, וממילא הכל מתועד. אולם הדרך להפלתו של נתניהו איננה כרוכה בהשקפת עולם ימנית או שמאלית, אלא בשאלות יסוד הכרוכות במהותה של הדמוקרטיה. פרשיית ההודעות בין השופטת ובין החוקר היתה השיא בהוכחה שבישראל קיים משטר בתוך משטר, מה שמכונה בעגה השמרנית האמריקנית deep state. והמשטר הזה, שעתה פועל לחיסולו של בנימין נתניהו, יופנה בשלב מסוים נגד אזרחים מהשורה, ואפשר שהדבר כבר מתרחש כעת. המדינה בתוך מדינה, מעין משטר עמוק בהנהגת כוחות שמאל המתיימרים לצבוע עצמם בצבעים ליברליים, נוקטת בשיטות מחפירות כדי לחולל בישראל הפיכה של ממש ולמנוע את החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות, שאת תוצאותיהן קשה לנבא. ברוח זו, הספיק להתבטא רביב דרוקר ב'הארץ' בזכות מאבק לראשות הממשלה בין גדעון סער, השומר על שתיקה, לבין יאיר לפיד, עד נוסף במסע הטיהור של חסידי סטלין המקומיים. גם מי שמתנגד לראש הממשלה, כמו כותב שורות אלה, לא יכול להימנע מלראות איך המדינה העמוקה הישראלית רוצה בראשו של ראש הממשלה.

נתניהו היה שותף משך שנים להנחת היסוד שלפיה יש לעסוק בשינוי דעת הקהל דרך אמצעי התקשורת בלי לגעת ברשויות השונות כמו מערכת המשפט והמשטרה. קריאת התיגר שלו על התקשורת, המבטאת באופן ברור את המדינה העמוקה, גרמה לראשי המדינה האמתיים לנצל את העובדה שנתניהו לא נגע במערכת המשפט ולרתום את המשטרה ובית המשפט כדי לנקום בו ולהורידו בכל מחיר. הראיות הנסיבתיות נגד נתניהו בפרשיות השונות מעידות שראש הממשלה לא נהג בזהירות ובחכמה גדולה, בלשון המעטה, והניח לאנשי המדינה העמוקה, 'העובדות האלטרנטיביות' וה'פייק ניוז' לפעול נגדו ולנצל את טעויותיו על מנת לסלקו. מצב כזה הוא מדאיג במיוחד לאור העובדה שגם ראש ממשלה עתידי שלא ייכנע לצווי התקשורת עתיד למצוא את עצמו מועמד להדחה ולכליאה (ויש כבר מי שמרנן על אלה הרואים עצמם מועמדים להחלפת נתניהו, וד"ל). את מסע הטיהור הסטליניסטי נגד נתניהו צריך להפסיק עכשיו וראש הממשלה מצדו חייב לקרוא לבחירות מוקדמות ברוח 'תנו לעם להחליט'. בהנחה שנתניהו עתיד להיבחר מחדש לפי כל סקר שהוא, עליו להתחיל לטפל במדינה העמוקה הישראלית ולגדוע את הגידול הממאיר הזה בגופה של החברה. זה אינטרס אזרחי ולאומי ממדרגה ראשונה.

 

פנינו אל השמש העולה

בפברואר 1972, חודש לפני מותו והוא כבר חולה בסרטן, הגיע ח"כ משה סנה, אז יו"ר מק"י, לכינוס לכבודו של פקודו, חיים גורי. גורי היה אז כבן פחות מחמשים והאירוע, 'חיים שכאלה', נערך בהשתתפות אישים שונים, בהם סנה. הרמ"א הוותיק של 'ההגנה' נראה היה חולה מאד, זקן, וסיכם את ימי הפלמ"ח: "לא חלמתי על כך שנגיע למה שהגענו. מה שהגענו עובר על כל חזון שהיינו מסוגלים לחזות בימים ההם". גורי הוקיר את זכרו של סנה לאורך כל שנות חייו ויותר משהתקרב לסנה, התקרב זה אליו. התמיכה של מק"י במלחמת ששת הימים, הסירוב להשתמש במלה 'כיבוש', החיבור בין ציונות ובין סוציאליזם במקום מרקסיזם ולניניזם – כל אלה סימנו את דרכו של סנה בשנים האחרונות לחייו. והחבר'ה אז, בתכנית לכבוד גורי, שרו לסנה את השיר שכתב גורי לכבודו בימים ההם, טרם פרש סנה לעולם שכולו טוב: 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ בְּעֵרֶךְ./ לַדְּבָרִים הָיָה אָז עֵרֶךְ/ נְאוּמִים נִשְּׂאוּ, נִצַּבְנוּ בַּמִּסְדָּר,/ נָשָׂא קוֹלוֹ אָז הָרָמָ"א וְהָרוּחַ רָעֲמָה…/  וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּמִשְׁמָר'.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בשנים שחלפו מאז, נצרך היה גורי לתפוס את מקומו של סנה כמתריע השמאלי בשער אך כזה שאין לו מחנה ואין לו מפלגה ואין לו תומכים. הוא רצה ביישובה של ארץ ישראל כפי שניכר היה בפרשת סבסטיה, מיאן לוותר על רמת הגולן תמורת שלום והצטרף לאביגדור קהלני ולמפלגתו, 'הדרך השלישית', מצא עצמו מבודד, במיעוט, בשיח על הכיבוש, מלה אשר לה התנגד כל ימיו, והגן על מורשת הפלמ"ח מול מחנה שלם שהלך בעקבות 'ההיסטוריונים החדשים' והחל לדבר על הנכבה הפלסטינית. מי היה במחנה הזה של גורי, שחתם על המנשר של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מלבדו? כמו סנה במק"י המצומקת, שגוועה לאחר מותו, הוא עמד בראש מחנה שבו היו חברים הוא ועצמו ואולי כמה ידידים. ההתעקשות של גורי על הציונות נראית היום, מפרספקטיבה של השמאל בן־זמננו, כמעט מגוחכת. לסחורה שלו לא היו קונים בשמאל שהלך ועזב בהדרגה את הציונות. והרי כבר הבוקר, עוד טרם נטמן, כבר הספיק לחבוט בו עיתון 'הארץ' שהוכיח את גורי על דרכו הייחודית, שלא היה בה כיבוש והיתה בה הרבה נוסטלגיה לימי הפלמ"ח וההתיישבות העובדת. כמו יעקב חזן בשנותיו האחרונות, שדיבר בשבח המתנחלים, מצא עצמו גורי במיעוט מזהיר: גם שמאל וגם ציוני, גם סוציאליסט וגם אוהב ארץ ישראל, גם פלמ"חניק וגם שוחר טובת הערבים, וליתר דיוק – שני העמים.

מה יישאר מהמורשה הגדולה של גורי? בערך מה שנותר ממורשתם של חזן ויערי וסנה ואחרים. מתישהו, באיזו שעה גדולה של התעשתות, כשיהיה ברור לשמאל שדרכו היא דרך ללא מוצא, יצטרך מי שיצטרך לחשוב מחדש על החיבורים האלה בין ציונות לבין סוציאליזם, בין נכונות לפשרה טריטוריאלית לבין אהבת הארץ, בין עשיית צדק עם הערבים לבין הימנעות משכתוב ההיסטוריה. זה עתיד לקחת זמן, זה לא יקרה מחר. אך הדרך הזו חוזרת בדיוק אל הפולמוס הגדול ההוא בין סנה המנוח לבין יריביו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפרשו ממנה ויסדו את רק"ח. אם אי אפשר לדבר היום על פטריוטיות בלי להיסקל באבנים, אם מן הנמנע לאהוב את ארצך בלי שירגמו אותך, אם כל כך מופרך לעסוק בזכות הגדרה עצמית ליהודים ולערבים כאחד בלי להתמכר ללאומנות הערבית – הרי בלתי אפשרי לדבר כלל על שמאל שמגיע לשלטון ומחליף את הימין. הוויכוח סביב דרכו של גורי, כפי שניכר על דפי 'הארץ', הוא פולמוס בתוך השמאל ועל דרכו של השמאל. עוד יבוא יום, אחרי שאחרון אנשי דור תש"ח ייעלם, שבו יהיה מי שישאל במה עסקו אלה שהתנגדו כל כך לחיבור של ציונות וסוציאליזם, או שהתמכרו כל כך לשיח חד־צדדי על הכיבוש, כך שלא הצליחו לראות את המורשת האדירה של הפלמ"חניקים המתים מונחת לפתח ביתם.

בין זנדברג, בוסקילה ודבוש: זריקת המרץ של מרצ

תמר זנדברג, אבי דבוש ואבי בוסקילה הם השמות החמים במרצ. אחרי שנים ארוכות של שלטון הזקנים במפלגה, קם דור חדש של מנהיגים שתובע את הבכורה. לא עוד ותיקי רצ מול יוצאי מפ"ם, לא עוד הליברלים הישנים מול הסוציאליסטים הישנים עוד יותר; צעירים נמרצים תובעים להכניס את מרצ לאקסטזה רעיונית ופוליטית שתרענן את השורות ותמנע מהמפלגה לדשדש סביב אחוז החסימה כל אימת שהמחנה נדרש להתייצב מאחורי הסיסמה 'רק לא ביבי' ולהצביע לציפי לבני או לבוז'י הרצוג כדי לחסום את נתניהו. הדור החדש הזה כבר פחות לוקה בתסביך נתניהו, באובססיה האדירה להפילו מהשלטון, כתחליף לכל שיח אידיאולוגי בהיר. הם מתנגדים לכיבוש, לשחיתות, לכפייה הדתית ולאפליה העדתית. הם נגד קפיטליזם במהדורתו האכזרית, נגד הפללתם של צרכני מריחואנה, נגד אלימות מגדרית, נגד הדרת נשים וגייז, נגד השואה הסביבתית המוכחשת על ידי הטראמפיסטים למיניהם. באמת, אחלה חבר'ה. מהמצוינים שבהם. הבעיה המהותית עמם היא שאין הם יודעים במה הם תומכים, מהו סדר היום החלופי שלהם ומה עומד מאחורי תביעתם לשינוי החברה הישראלית.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

ראשיתה של בעיית ה'בעד' של מרצ נעוצה, קודם כל, בדבקותה בפתרונות ישנים לבעיות חדשות בתכלית. הבעיה הגדולה ביותר שעמה מתמודדת כל מפלגה הרואה עצמה מפלגת שמאל היא, כמובן, בעיית הכיבוש. מרצ ממשיכה לדבוק ברעיון מת: רעיון שתי המדינות. היא רוצה בפרטנר זקן שאין לו תמיכה בציבור הפלסטיני, היא מפנטזת על איזה כוח פוליטי שיצוץ בישראל ויפנה מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, היא מדברת לציבור קטן שעוד מאמין כי את הארץ השסועה ממילא ניתן לחלק לשתי ישויות ריבוניות. מול הצורך של הצעירים בישראל ובפלסטין למצוא מכנה משותף חדש על בסיס 'האביב הערבי' או 'המחאה החברתית' ולהתחיל לדבר אלה עם אלה ולעקוף את ההנהגות הוותיקות, מרצ מציעה עוד מאותו תהליך שהחל בספטמבר 1993 ונרצח יחד עם יצחק רבין, אך לא פחות מכך יחד עם הפיגועים המדממים של השנים ההן והשנים שבאו לאחר מכן. במקום להתחיל לחשוב על פתרון המדינה האחת – מדינה חילונית, דמוקרטית, שוויונית ומשותפת לשני העמים – ממשיכים צעירי מרצ התובעים את ההנהגה לחשוב במושגים שהיו אולי רלוונטיים לימים אחרים. במקום לאתגר את ההנהגה הישראלית בדרישה להעניק אזרחות מידית לכל תושבי הגדה המערבית ועזה ולסיים את הפרויקט הקולוניאלי שהחל הרבה לפני יוני 1967, הצעירים הנמרצים המתמודדים על ראשות מרצ מחפשים דרכים להחיות פתרון שמת עוד טרם נולד.

מובן שבעיית הכיבוש איננה הבעיה היחידה של צעירי מרצ. אף לא אחד מהם לא ידע מה לומר לאלפי מפוטריה העתידיים של 'טבע'. הם גם לא יודעים להתמודד עם בעיות עמוקות יותר כמו אי השוויון ההולך ומעמיק בחברה הישראלית, עם העובדה שצעירים משכילים אינם יכולים למצוא לעצמם עבודה, עם הפערים הבלתי נסבלים בין ה־99 אחוז המנסה להשתכר בכבוד לבין האחוז הבודד אשר חי מהונו. חמור מכך, הם אינם מודעים להשלכות עליית הלאומנות הלבנה במערב (למשל, טראמפ בארצות הברית ו'ברקזיט' בבריטניה), למשמעויותיה של אי־יכולתו של השמאל הוותיק נוסח קורבין וסנדרס לכבוש את השלטון  ולסיבות להתמוטטות הבסיס של השמאל ההיסטורי בדמות האיגודים המקצועיים. הם אינם יודעים איך ניתן לתעל את המהפכה התעשייתית החדשה שבה אנו חיים, מהפכת הטכנולוגיה והמידע, כדי לייצר חלופה רעיונית חדשה – דמוקרטית יותר, מהפכנית יותר, שוקקת חיים, על־לאומית. בעידן שבו ל'פייסבוק', ל'טוויטר' ול'גוגל' אין שום מחויבות לאומית, לא כל שכן ציונית, בתקופה שבה צעירים מתאחדים סביב טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים ורשתות חברתיות כדי לחולל שינויים מרחיקי לכת, לצעירי השמאל אין מושג איך לתעל את האנרגיה המהפכנית שקיימת לכינון חברה גלובלית, דמוקרטית, צודקת ושוויונית.

הבעיה הזו איננה מאפיינת רק את החבר'ה במרצ. גם אנשי תנועת Occupy בארצות הברית, למשל, מאוחדים סביב איבתם התהומית לדונלד טראמפ, אך אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי שבבחירות הקרובות לקונגרס הדמוקרטים אכן יזכו ברוב מכריע. גם הם חושבים על אופרה ווינפרי שתגאל את האמריקנים מייסורי הגזען בבית הלבן ולא על חלופה משמעותית שתצליח לארגן את ההמונים באמריקה לקראת החלפת השלטון בשנת 2020. אולם בעוד שבארצות הברית יש מי שחושב ברצינות על רעיונות מהפכניים כמו הכנסה בסיסית לכל (basic income), שתסייע לא רק למובטלים אלא גם לעובדים הנפלטים ממעגל העבודה לאור תהליכי האוטומציה והרובוטיקה בכלכלה, בישראל המחשבה הבסיסית מתרכזת במשא ומתן עם ביבי וביטן על העלאת קצבת הנכות, עניין חיובי כשלעצמו שאיננו פותר דבר בטווח הארוך.

מרצ היא מפלגת השמאל היחידה שיש לה פוטנציאל משמעותי לקיום בעל חיוּת של ממש. כל מה שקיים סביבה קורס, פושט את הרגל, לובש צורה ומשנה אותה ברגע, רגעי וחד־פעמי. כדי שמרצ תוכל להיות מפלגת המהפך של הבחירות הבאות, עליה לחשב מסלול מחדש ולחשוב על מכלול מסריה, רעיונותיה וחלופותיה. תמר זנדברג יכולה להחליף את זהבה גלאון, אבי בוסקילה יכול להיות היורש של אילן גילאון, אבי דבוש יכול להיות הרבה יותר מאשר עלה תאנה מזרחי למרצ המתחדשת. עם זאת, בלי שדרוג אידיאולוגי אמתי, ללא חשיבה מהפכנית רצינית, בלעדי ניתוח מסודר של הסיטואציה ההיסטורית החדשה במזרח התיכון ובישראל/פלסטין, מרצ עלולה לגלות, במקרה הטוב, איך פעם נוספת היא נידונה להסתופף בשולי אדרתם של שרלטני 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד'. במקרה הרע, היא תאבד את זכות קיומה תוך זמן קצר מאוד.

אחרי אוקטובר: מאה שנה למהפכה הרוסית

מאה שנה לאחר מהפכת אוקטובר, דומה שחוגים רחבים ביותר הנמנים עם המשולש פוליטיקאים־בעלי הון־אקדמאים הצליחו להחדיר לתודעה את הטענה הכוזבת, שלפיה המהפכה לא היתה אלא ריאקציה בתולדות רוסיה שדנה את הארץ לכאוס ולטוטליטריות. במקביל, ישנה התעלמות – אפילו בחוגי השמאל – מהישגיה של המהפכה הרוסית בתחומי החירות, הלחם והשלום. קיים, אפוא, ניסיון נרחב לא רק לערוך רביזיה בהיסטוריה של המהפכה אלא גם להתנער ממנה אגב הסתלקות מכל סממן סוציאליסטי וקומוניסטי. הטענה שהסטליניזם לא היה פועל יוצא של אוקטובר 1917 איננה מושמעת היום על ידי חוגים קומוניסטים שונים, שחלקם (כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שבים להצדיק את פשעי סטלין ולצדד בו. העובדה היסודית היא, שרוב החוגים השמאליים, הדמוקרטיים והמתקדמים בעולם כלל אינם שבים ללקחים החשובים שיש להפיק ממהפכת אוקטובר; מלבד מיעוט הסטליניסטים המוציא מוניטין רע למהפכה, רוב אלה שמתנגדים כיום לקפיטליזם אינם מזהים עצמם עם המהפכה הבולשביקית, במקרה הטוב, או מתעלמים ממנה, במקרה הרע. מכאן עולה, אפוא, השאלה: מה נותר ממהפכת אוקטובר?

א. מה נותר ממהפכת אוקטובר?

התמוטטות הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 ביטאה שינוי גיאופוליטי: המעצמה היריבה משך עשרות שנים לקפיטליזם המערבי – קרסה, דבר שסילק כל מכשול מפני הגמוניה גלובלית של ארצות הברית בעולם; המשטר הכלכלי הניאו־ליברלי פלש לשווקים חדשים, עצומים בהיקפם, במזרח אירופה וברוסיה; והניאו־ליברליזם יוּצָא לעולם השלישי לאור משבר החוב שהואץ. ההצלחה שנחל הניאו־ליברליזם ביטאה את כישלונה של הביורוקרטיה הסטליניסטית להגן על הישגי המהפכה שהמשיכו להתקיים חרף הסטיות, העיוותים והפשעים של הסטליניזם וממשיכי דרכו. יתירה מכך: הצלחת הקפיטליזם ביטאה את כישלון התפישה בדבר קיומו של סוציאליזם בארץ אחת ללא ייצוא המהפכה לארצות נוספות. כאשר נוסד האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1919, היה זה משום ניסיון של הבולשביקים להביא לייצואה של המהפכה מעבר לגבולות רוסיה; כישלון האסטרטגיה הזו איפשר את עליית סטלין לשלטון ואת הפיכת המפלגות הקומוניסטיות לכדי כלים בשירות מדיניות החוץ של הקרמלין. חלק ניכר מתנועת הפועלים עצמה קשר את גורלו במוסקבה. דעיכת יוקרתו של הקומוניזם למן הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, בצד היריבות בין מוסקבה ובין בייג'ין על הנהגת התנועה הקומוניסטית העולמית, תרמו להתפוררות מואצת של התנועה הקומוניסטית ולאימוץ מדיניות רפורמיסטית על ידי המפלגות הקומוניסטית, מדיניות שלא היתה שונה מזו של יריבותיהן הסוציאל־דמוקרטיות.

עם קריסת ברית המועצות, הואץ תהליך התפוררותה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, דבר שהתבטא, בין השאר, בהתפרקות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, החשובות שבמפלגות הקומוניסטיות במערב. כיום, קיימות רק מעט מפלגות קומוניסטיות משפיעות, בהן המפלגה היוונית והמפלגות הפורטוגזית הסטליניסטיות, המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית) והמפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה הכרוכה בקונגרס הלאומי האפריקני. נפילת ברית המועצות והגוש המזרחי האיצה, אפוא, שני תהליכים ארוכי טווח: רה־ארגון ניאו־ליברלי של הקפיטליזם העולמי תחת הגמוניה אמריקנית ודעיכת התנועה הקומוניסטית. מה משמעות דברים אלה בכל האמור במהפכת אוקטובר? העובדה הבסיסית היא, שהטרנספורמציה הסטליניסטית שחוותה ברית המועצות בשלהי שנות ה־20' ובתחילת שנות ה־30' של המאה שעברה – קרי: תיעוש בכפייה וקולקטיביזציה של החקלאות – לא היתה בנייה סוציאליסטית אלא מהפכת־נגד. הביורוקרטיה הסטליניסטית לא היתה אלא מעמד חדש שמשל במדינה וניצל את מעמד הפועלים בה. זאת, תחת לחץ החימוש מצד הכוחות המערביים האימפריאליסטיים והכפפת המדינה להיגיון של הצבר ההון. קריסת ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה ביטאה לא את שיבת הקפיטליזם אלא תנועה הצידה מסוג מסוים של קפיטליזם ביורוקרטי ומדינתי למעין קפיטליזם של שוק 'חופשי' בעידן ניאו־ליברלי.lenin

ב. אוקטובר בין מהפכה ובין רפורמיזם

מהפכת אוקטובר היתה מהפכת פועלים אותנטית. השאלה האמתית היא האם יש לה חשיבות אוניברסלית ולקחים מעשיים עבור סוציאליסטים בני־זמננו. התשובה היא חיובית. היא חיובית כיוון שכיום ישנו ויכוח בשמאל, ששורשיו נעוצים בפולמוס בסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית בשלהי המאה ה־19, בדבר מהות הקפיטליזם: האם ניתן לשנותו ולשפרו או שיש להפילו ולהחליפו? האם יש צורך ברפורמה או במהפכה, כדברי רוזה לוקסמבורג? כיום, כוחו של השמאל הרפורמיסטי רב מכוחו של זה המהפכני. הטענה של הרפורמיסטים היא, שהחברה הקפיטליסטית יכולה להשתנות בתוך מסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הוויכוח בין הרפורמיזם לבין המהפכנות איננו תיאורטי מעיקרו; מעולם לא התקיימה ממשלת שמאל רפורמיסטית מוצלחת ששינתה את הקפיטליזם משמעותית. ממשלות סוציאל־דמוקרטיות נאלצות לזנוח אפילו את הרפורמות הצנועות שאותן התחייבו ליישם. זאת, נוכח לחץ מהשווקים הפיננסיים ופעילות חבלנית של הביורוקרטיה הממשלתית והעסקים הגדולים. הדוגמה העגומה ביותר לכך היא ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 שהפילה את ממשלת האחדות הלאומית של איינדה.

כישלון הדרך הרפורמיסטית מחייב את אימוץ הנתיב המהפכני. מהפכת אוקטובר ייצגה את הניסיון המוצלח הראשון להפיל את הקפיטליזם ומכאן הרלוונטיות שלה. היא לא היתה המהפכה המוצלחת היחידה; מהפכות נוספות התקיימו בסין, וייטנאם וקובה; הן הצליחו לשבור את אחיזת השליטה הקולוניאלית בארצותיהן. ברם, הן ייסדו מדינות המאופיינות בביורוקרטיה מסיבית, קפיטליזם ממלכתי־מדינתי ודגם שעבר זמנו ברוח הסטליניזם הסובייטי. יחד עם זאת, העניין כיום איננו טיב המשטר שהתקיים ברוסיה הסובייטית ובמדינות הלוויין אלא הדרך שבה מן האפשר לצעוד קדימה. דווקא במקום הזה עולות טענות מני טענות שונות. כך, למשל, מתנגדי הסוציאליזם ואלה המבקשים למסמס את הישגי מהפכת אוקטובר טוענים שאין קשר בין המציאות ברוסיה בשנת 1917 לבין המציאות העולמית בשנת 2017. רוסיה, הם טוענים, היתה חברה חקלאית, שכללה בעיקר איכרים מדוכאים שנוצלו על ידי האוטוקרטיה הצארית הכרוכה בבעלי האדמות ובאצולה. מול טענה זו ניתן לומר בבירור כי רוסיה האימפריאלית היתה אמנם ארץ מפגרת אולם נטלה חלק בתהליך הגלובלי של ההתפתחות הקפיטליסטית וכדברי לנין – "החוליה החלשה בשלשלת הקפיטליסטית". תחת חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת, התרבות המפגרת מוכרחה לצעוד קדימה אגב פסיחה על שלבי ביניים. כבר בשנת 1913, היתה רוסיה הכלכלה התעשייתית החמישית בגודלה בעולם. כך, ההתפתחות המהירה של הפרולטריון הרוסי היא זו שאיפשרה, בין היתר, את מהפכות 1905 ו־1917. הנסיבות המיוחדות ברוסיה, דהיינו: הפרטיקולריות המקומית של הקפיטליזם והאפשרות להפלת המונרכיה הצארית – היו משמעותיות בראשית המאה שעברה כדי ליצור את מהפכת 1905. התלות של הבורגנות המקומית במדינה ובהון מחוץ לרוסיה, והמיליטנטיות של מעמד הפועלים הצעיר בעקבות התיעוש, הובילו את הפרולטריון לפעולה.

לדברים אלה חשוב להוסיף את העובדה שהאוונגרד המהפכני דאז, פועלי המתכת המיומנים בפטרוגרד ובמוסקבה, חווה בעיות דומות למעמד הפועלים בארצות אחרות ופיתח צורות ארגוניות הזהות לאלה של הפועלים במרכזים הקפיטליסטיים המערביים. מבחינה פוליטית, פועלי רוסיה היו מתקדמים עוד יותר: כבר בשנת 1905 התפתח הסובייט, המועצה, כצורה של ארגון־עצמי פרולטרי. פעילים בקרב מעמד הפועלים באירופה המערבית ראו במאבק פועלי רוסיה פתרון לבעיותיהם. אין תימה, אפוא, שפועלי מתכת רבים הצטרפו למפלגות הקומוניסטיות הצעירות על מנת להפיץ את הבשורה המהפכנית במערב. זאת, ועוד: לצורתה של המהפכה הרוסית היו מאפיינים מתקדמים ביותר. הפועלים והחיילים נטו שמאלה ככל שמדיניות המפלגות השונות נחשפה במערומיה. הרעיון הבולשביקי, המעוגן בסיסמה "כל הכוח למועצות!", היה שיא תהליך הרדיקליזציה הפוליטית כיוון שהלם את צרכי המצב ומשום שהמפלגה הבולשביקית היתה ההפך הגמור מהאופן שבו מנסים לציירה. המפלגה הבולשביקית היתה דמוקרטית, טולרנטית, בלתי־ריכוזית, פתוחה והמונית.

ג. מאפייניה הייחודיים של המהפכה

למהפכת אוקטובר היו, כמובן, מאפיינים ייחודיים משלה. היא התרחשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת הממשלה הזמנית שביקשה להחליף את הצאר בפברואר 1917, התעקשה להישאר נאמנה לארצות הברית, לצרפת ולבריטניה ורצתה להמשיך את מעורבות רוסיה במלחמה. זה היה הכוח המניע מאחורי תהליך הרדיקליזציה ההמוני של הפועלים והחיילים שפנו לבולשביקים כיוון שאלה היו המפלגה היחידה שהיתה נחושה לסיים את המלחמה. ההתנגדות הבולשביקית למלחמה, בצד תמיכת המפלגה בשליטת האיכרים באדמה ובהפקעתה מהאצולה, היתה קריטית ליכולת המהפכה לשרוד בחברה חקלאית מעיקרה.  כפי שהסביר זאת לנין, הצלחת הבולשביקים נבעה מן הרוב המכריע שממנו נהנו בקרב הפועלים, מכך שכמחצית מהכוחות המזוינים היו עמם ומעליונותם המוחלטת ברגעים היסטוריים מכריעים. עם זאת, כדאי להבהיר, שפרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח עידן חדש של מלחמה, מהפכה ומהפכת־נגד, עידן שהסתיים עם תבוסת הנאצים בשנת 1945. בגרמניה, למשל, בעקבות המלחמה, גויסו חיילים רבים שלחמו במלחמת העולם הראשונה לשורות הפשיזם שעלה בעקבות מהפכת הנגד בשנת 1918. ברוסיה התבטאה מהפכת הנגד במלחמת האזרחים שהתחוללה בשנים 1918-1921. דבר זה גרם להתפרקות חומרית של הכלכלה הרוסית המתועשת ולהפצתו לכל עבר של מעמד הפועלים הרוסי שחולל את המהפכה. ניצחון הבולשביקים במערכה נשא עמו מחיר: מיליטריזציה חברתית. המפלגה הבולשביקית איבדה חלק ניכר משורשיה במעמד הפועלים והיתה למפלגה צבאית התובעת הקרבה עצמית מחבריה ומשיתה עליהם משמעת נוקשה.

נוסף על האמור לעיל, יש להדגיש שברוסיה לא היתה מסורת פוליטית רפורמיסטית חזקה. בספרו, "מחלת הילדות של ה'שמאליות' בקומוניזם", כתב לנין, כי נקל היה לרוסיה, בסיטואציה ההיסטורית הייחודית ששררה בשנת 1917, להתחיל מהפכה סוציאליסטית, אך היה לה קשה יותר מאשר לארצות האירופיות להמשיך במהפכה ולהביא להשלמתה. במלים אחרות, היתרון של הסוציאל־דמוקרטיה נעוץ בכך, שהיא תלויה ברמת ההתפתחות של החברה הרלוונטית: כוחה של הביורוקרטיה האיגוד מקצועית הרפורמיסטית ושותפיה מייצג מכשול לכל מאבק מהפכני, אולם כיבוש השלטון המדיני בחברה מפותחת נהנה מהרמה הגבוהה יחסית של היצרנות והחינוך שהכוח הפוליטי החדש יורש מהקפיטליזם. כך, היה זה גראמשי שהצביע על המוסדות המפותחים יותר בחברה האזרחית במערב אירופה שהיו ביצורים אנטי־מהפכניים. עם זאת, מן הדין לזכור, שלמאבקי פועלים יש נטייה להגביל עצמם, שכן הם צומחים ממצב של חוסר ביטחון עמוק מצד הפועלים המעוצבים על ידי ניסיונם בדיכוי ובניצול תחת הקפיטליזם, ועל כן נכונים להתפשר עם הסדר הקיים. מה שנדרש כדי להתגבר על חוסר ביטחון זה הינו, כפי שהמקרה של 1917 ממחיש, ניסיון מעשי בכישלון בהתפשרויות אלה ויכולת הפועלים המאורגנים עצמית להתגבר על כך. חשוב מכך: קיומה של מפלגה מהפכנית המונית של פועלים נחוץ ביותר לסייע להם ללמוד את הלקח הפוליטי. המעניין בהקשר זה הוא העובדה שכיום, המפלגות הרפורמיסטיות חלשות יותר מאשר אי־פעם: לעומת המפלגות הרפורמיסטיות היציבות והחזקות יחסית שהיו קיימות בימי לנין או בעת מלחמת העולם השנייה, המפלגות הרפורמיסטיות והסוציאל־דמוקרטיות בנות־זמננו הן אובדניות, מצויות בשוליים ומתפרקות. דבר זה משקף את שקיעת הסוציאל־דמוקרטיה, את הפיכת לסוג של סוציאל־ליברליזם ואת האופן שבו משברים כלכליים תכופים מחלישים את המבנים הפוליטיים הבורגניים. משמעות הדבר הינה, שאפילו במרכזים של הקפיטליזם המערבי, המהפכנים לא מתמודד עוד עם מפלגות רפורמיסטיות יציבות שעמן התמודדו לנין וגראמשי והיו מכשול למהפכה סוציאליסטית במערב. נזילותן וחוסר יציבותן של המפלגות הללו פותחות צוהר למהפכנים, במידה ואלה האחרונים יכולים להתמודד עם המצב ביעילות.

מעבר לכך, מהפכת אוקטובר ביטאה את האפשרות לקיים כוח דואלי כבר במסגרת הקפיטליזם: מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים, מכאן, והבורגנות, מכאן. במהלך המאה שעברה, מאבקי פועלים המוניים גדולים לבשו צורה של ארגון עצמי שהיתה לו נטייה להתפתח מעבר לאמצעי המאבק הרגילים לכדי צורה חדשה של כוח פוליטי המערערת את ריבונות המדינה הקפיטליסטית. בגרמניה, בצ'ילה, באירן ובארצות נוספות, אלתורים ארגוניים אלה סיפקו הצצה לאופן שבו תתנהל חברה מנוהלת־עצמית שתתפתח כתוצאה ממהפכות פועלים מוצלחות. בימינו, תנועות מהפכניות המוניות יצרו את הבסיס למשבר הנוכחי של הקפיטליזם: מכיכר תחריר יצאה, למשל, הבשורה שלפיה יש רצון רב בקרב ההמונים בדמוקרטיה עמוקה, יסודית ומשמעותית יותר מזו המקוצצת המוצעת בחברה הקפיטליסטית. זאת, הגם שתנועות אלה לא נבעו מהדינמיקה של שביתות המונית שאיפשרה את צמיחת מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים.

הבעיה המהותית של מהפכת אוקטובר היתה כישלונה להתרחב מערבה, דבר שאיפשר לחוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת להתקיים ברוסיה שאחרי המהפכה ולפעול לטובת מהפכת־הנגד. התחרות עם כוח נוסף בתוך המדינה הצריכה תיעוש מהיר ולמעשה – הרס ההישגים של המהפכה. הטרגדיה מוצתה בכך שהמפלגה הבולשביקית עברה שינוי כבר בתחילת שנות ה־20' לכדי מפלגה דיקטטורית שמנהיגיה לכודים בין מחויבות סובייקטיבית למעמד הפועלים ובין מיקומם האובייקטיבי כמנהלי המדינה. התיעוש הכפוי של רוסיה בשלהי שנות ה־20' ובראשית שנות ה־30' דן את הפרולטריון והאיכרות לסדר חדש שבו הצבר ההון נמצא בעדיפות ראשונה במעלה, דבר שהפך את ברית המועצות למעצמה אימפריאליסטית בעצמה, הנתונה בין פטיש ההתפתחות הגלובלית העולמית לבין סדן התחרות הגיאופוליטית, וכל זאת תחת דגל 'בניית הסוציאליזם'.

ד. סיכום

המהפכה הרוסית נכחדה מהעולם. ברית המועצות נפלה קורבן להיגיון של התחרות הכלכלית והגיאופוליטית שיצרה את המדינה הסובייטית מלכתחילה. עם זאת, לאור העובדה שחלק ניכר מהשמאל היה מושקע אידיאולוגית בברית המועצות וראה בה מעין אלטרנטיבה, מעוותת או מנוונת, לקפיטליזם, המהפכות של 1989-1991 בברית המועצות ובמזרח אירופה רק הגבירו את המתקפה הניאו־ליברלית. כיום, הקפיטליזם שקוע במשבר עמוק נוכח ההתמרדות במפלגות המייצגות את המעמד השליט והחרפת הסתירות הפנימיות של החברה הבורגנית. מצב זו מאפשר לחדש את הרלוונטיות של מהפכת אוקטובר וחשיבותה לזמננו. הדבר איננו נובע רק מהעובדה שמהפכה זו היתה המכה הגדולה ביותר שהונחתה אי־פעם על השיטה הקפיטליסטית אלא גם מכך שהניסיון המצטבר של הבולשביזם הנו וחייב להיות נקודת ייחוס יסודית לכל אלה החותרים להמשיך את מסורת המרקסיזם המהפכני. ברם, אין משמעות הדבר ניסיון מכאני לחקות את לנין, דבר שהוא־עצמו גינה בקונגרס הרביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1922.

הניסיון המהפכני הגדול של שלהי מלחמת העולם הראשונה – רוסיה 1917, גרמניה 1918-1923, איטליה 1918-1920 – תובע לימוד ביקורתי בכל האמור בסיבות האמתיות לתבוסות ולניצחונות בעת ההיא ולאופן בו ניתן להציע פרוגרמה מהפכנית טובה יותר כיום. במקרה הרוסי, חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת בהקשר של עולם אימפריאליסטי איפשר את היתוך האוניברסלי והפרטיקולרי, את נטייתם האוניברסלית של מאבקי הפועלים ליצור מצבים של כוח דואלי ואת הקיום הפרטיקולרי של מפלגה מהפכנית היכולה לנצל את המצב המהפכני. כיום, עלייתה של מפלגה המונית ומהפכנית עתידה להתרחש בתנאים שונים בעליל ותחת צורות שונות מאוד מאלה שהתקיימו ברוסיה לפני מאה שנה.

במצב הנוכחי, אנו עדים לתופעות חדשות שמהפכנים נדרשים להתמודד עמם. מעמד הפועלים התעשייתי הולך וגווע ומוחלף במעמד של עובדים שכירים בעלי מגוון שלם של מקצועות שבינם ובין ייצור סחורה אין ולו דבר אחד משותף. הרכוש הפרטי, שנתפס במושגים פיזיים בעבר, הופך לבעל אופי דואלי: פיזי ורוחני. ההון עצמו איננו נמדד רק בהיקף הסחורה והרכוש הפרטי אלא בבעלות פרטית משולבת של הון פיזי ורוחני. חלקים ניכרים מהאוכלוסייה נפלטים ממעגל העבודה, רבים משכירים את שירותיהם כעצמאים ועובדי 'פרילנס', גמלאים שסיימו את שנות עבודתם נאלצים לעבוד כדי להתקיים והעבודה עצמה איננה מבטיחה יציאה מכובדת לגמלאות. המתקפה על הבריאות, החינוך, השירותים החברתיים ועוד,  נמשכת ביתר שאת אולם ההיגיון של יצירת שוק מתוכנן ומולאם איננו מספיק כדי לשכנע את ההמונים, הדורשים יותר דמוקרטיה פוליטית בצד דמוקרטיה חברתית־מעמדית. מעמד הפועלים, שנתפש בעבר כ'סובייקט מהפכני', נתון כיום בין פטיש הלאומיות הריאקציונית ובין סדן התסכול מסדר היום הלאומני נוסח טראמפ בארצות הברית וה'ברקזיט' בבריטניה. את מקום הפועלים ממלאות קבוצות שונות של שכירים, צעירים, סטודנטים, בני נוער, אינטלקטואלים ואמנים. הרשתות החברתיות הן כר תוסס לפעילות מהפכנית אנטי־קפיטליסטית וספונטנית החסרה יסוד מפלגתי מארגן. המהפכות בעולם הערבי פורצות על סמך דרישות לחירות וללחם כאשר החשיבה הלאומנית הצרה מופנית לכיוון חשיבה גלובלית ומהפכנית. לכך יש להוסיף את התנועה המשמעותית לכיוון אנרגיות מתחדשות, רובוטיקה, הגנת הסביבה וטיפול בבעיות המהותיות ביותר לחברה כגון אפליה, הטרדה ורצח של נשים, להט"ב, מיעוטים לאומיים ותרבותיים, מהגרי עבודה ופליטים. מאבקים אנטי־גזעניים מעסיקים את ההמונים לא פחות ממאבקים נגד הקפיטליזם, הניצול והדיכוי המעמדי. השאלה הלאומית, שבעבר נטו המרקסיסטים לראות בה קטר מהפכני (ולנין עצמו נע בין צידוד בלאומנות הלאום המדוכא באופן בלתי־מותנה ובין תמיכה בפתרונה במסגרת הסוציאליזם בלבד), מתבררת כריאקציונית במיוחד בכל האמור בסיסמת ההגדרה עצמית, שבצדק הוגדרה כאוטופיסטית על ידי רוזה לוקסמבורג.

נוכח המצב המורכב והמסובך בעולם קפיטליסטי שסוע בין מגמות סותרות, סתירות פנימיות עמוקות מבעבר, הרכב בעייתי של מעמד העובדים האמור להיות הסובייקט המהפכני ושקיעה הדדית של המעמדות השליטים והמעמדות המדוכאים, נדרשת חשיבה מהפכנית חדשה המחדשת את פני המרקסיזם. התביעה העקרונית לקיום מפלגה מהפכנית מוכיחה עצמה כנכונה, אך לימוד קונסטרוקטיבי של ההיסטוריה מחייב הפקת לקחים בכל האמור בצורך לבנות אותה כמפלגה דמוקרטית, פתוחה והמונית עם פרוגרמה מהפכנית מעודכנת המאתגרת את שרידי הרפורמיזם המושלים עדיין בחשיבה השמאלית. לנין, אשר שינה את דעותיו לעתים בעקבות תמורות היסטוריות, הוא הדוגמה לתנועה מעין זו אשר איננה משתעבדת לדוגמות מן העבר אלא מחדשת כל העת את המסר המהפכני שלה ברוח אוקטובר 1917 למען דמוקרטיה מהותית, יסודית ועמוקה של צדק חברתי, שוויון פוליטי, בעלות דמוקרטית בכלכלה והעמקת זכויות האדם והאזרח.

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?