ישראל מתפוררת: המרד נגד הגלובליזציה כבר כאן

המערכת הפוליטית הישראלית עוברת פרגמנטציה מזורזת בעקבות הודעת נתניהו על קיומן של בחירות מוקדמות. מדי יום כמעט צצות מפלגות חדשות המבקשות להסתער על שרידי הפוליטיקה הישנה והמתפוררת. אם תחילה היה נדמה שמגמה זו מאפיינת את השמאל הישראלי ההרוס בלאו הכי, הרי שמגמת ההתפוררות מאפיינת גם את הימין עם הקמת 'הימין החדש' של נפתלי בנט ואיילת שקד והפופולריות השקטה שצוברת מפלגת 'זהות' של משה פייגלין. אלמלא יהיה איחוד בימין, צפויות להתחרות גם 'הבית היהודי', 'עוצמה לישראל' של מרזל ובן־גביר ו'יחד' של אלי ישי. משמאל המצב קשה עוד יותר נוכח העובדה שבצד רשימות ותיקות כמו מרצ והרשימה המשותפת, תתמודדנה גם מפלגתו החדשה של אלדד יניב, דעם שעוד לא החליטה מה יהיה הרכב רשימתה, מפלגת התנועה של ציפי לבני שמעוניינת לחבור לרשימה מרכזית אך ללא הצלחה ואפילו מפלגת תע"ל של אחמד טיבי החוכך בדעתו אם לחבור לרשימה המשותפת של חד"ש  ובל"ד. לכאורה נראה, שההתפוררות המואצת הזו נובעת משיקולים פרסונליים ואגואיסטיים בלבד של פוליטיקאים נטולי חוט שדרה רעיוני, אך מפלגות ותיקות העתידות לעבור את אחוז החסימה מתפוררות אף הן ומלחכות את שולי אחוז החסימה או צפויות לקבל מספר מנדטים בודדים שלא עולה על מספר דו־ספרתי. העניין המהותי יותר הוא שהתפוררות המערכת הפוליטית בישראל מתקיימת על בסיס רעיוני־פוליטי ולא פרסונלי גרידא.

חיסל את פרדיגמת שתי המדינות. טראמפ

חיסל את פרדיגמת שתי המדינות. טראמפ

הפרגמנטציה הפוליטית הישראלית מתקיימת במקביל לעליית הימין הקיצוני באירופה, בארצות־הברית ובדרום אמריקה, ארצות שבהן הפרדיגמה הפוליטית הוותיקה קרסה. במדינות אלה התברר שהליברליזם הדמוקרטי איננו יכול לענות לדרישותיהם הבסיסיות של ההמונים המפחדים מתופעות הגלובליזציה נוכח התרסקות מדינת הלאום המסורתית. הגירה, שחיקה בשכר, אבטלה, עוני, שחיקת הביטחון הלאומי – כל אלה מאפיינים את הגלובליזציה הקפיטליסטית. עליית הלאומנות הלבנה בארצות־הברית, ניצחון הבדלנות של ה'ברקזיט' בבריטניה, הקפיצה המטאורית של הקסנופוביה באיטליה, הונגריה, גרמניה וצרפת, ניצחון הלאומנות הרדיקלית הסמי־פשיסטית בברזיל – כל אלה מהווים תגובות־נגד של ההמונים לגלובליזציה. הפופוליזם החדש הסוחף ארצות רבות כל כך מהווה למעשה ביטוי לכך שהגלובליזציה הצליחה עד כדי כך שהיא מעוררת בגוף הלאומי תסמינים של מחלה אוטו־אימונית בדמות נוגדנים התוקפים את הגוף במטרה לחסלו.

הצלחת הגלובליזציה, שנבעה מנפילתן הבלתי־נמנעת של ברית־המועצות וארצות הגוש המזרחי, היתה רדיקלית כל כך עד שהביאה לקטסטרופה מבחינת אומות שלמות שאינן יודעות כיצד להתמודד במסגרת מדינת הלאום ההיסטורית עם השלכות המצב הגלובלי החדש. החרדה ממהגרים ומפליטים נובעת, למשל, פחות בגלל פחד מפני השונה אלא בגלל חשש שהכלכלה הקפיטליסטית המקרטעת בלאו הכי ואיננה יכולה לספק יציבות כלכלית חיובית לאורך זמן, עתידה לחולל מצב שבו משרות תילקחנה ממעמד הפועלים המרושש בלאו הכי. הקסנופוביה, הלאומנות והשנאה הן תולדה של חשש מוצדק מעידן שבו כל כוח העבודה הופך לנייד, חוצה אומות וארצות ואף יורד מכוחו ומהשפעתו עם תופעת מיכון העבודה והרובוטיקה שלה. מעמד הפועלים ההיסטורי, הסוכן המהפכני שעליו חלמו מרקס ואנגלס, נדחק לשולי ההשפעה הפוליטית ומגיב בהצבעה המונית המאופיינת בחרדה עמוקה למפלגות פופוליסטיות ופשיסטיות בתקווה לרכוש מחדש את מרכזיות הפועלים בעמדות מפתח מדינתיות. השמאל ההיסטורי, האמון על מרכזיות האיגודים המקצועיים והפועלים בתודעתו, איננו מצליח לתת מענה פופוליסטי הולם לנטייה ימינה של מעמד הפועלים; מאבקו של השמאל להקים מחדש מדינת לאום הופך עד מהרה למאבקו של הימין המבקש לגבש את המדינה הזו באמצעות אקסקלוסיביות לאומית: סוג של סוציאליזם על מצע לאומני. מי שרוצה מקבילה היסטורית לתופעה כזו, נדרש לשוב אחורה לימי הנציונל־סוציאליזם הגרמני שהתגבש גם הוא על רקע משבר כלכלי עולמי, הכנות למלחמה עולמית חדשה, לאומנות גואה והסתה נגד השמאל המסורתי.

בישראל העמיק המשבר על רקע קריסת הפרדיגמה ההיסטורית של שתי המדינות. היום כבר ברור שבעידן הטראמפיזם, שאיננו ממהר לחלוף ואף מעמיק שורשים, הקמת שתי מדינות לאום בישראל/פלסטין היא עניין השייך לעידן אחר. פרדיגמת שתי המדינות נקברה סופית כשהועברה השגרירות האמריקנית למזרח ירושלים ובמקומה לא קמה בתודעה הציבורית אלטרנטיבה פוליטית משמעותית. השמאל שממשיך לעסוק בהקמת פלסטין קטנה בצד ישראל, בפרט נוכח עליית האסלאם בחברה הפלסטינית ועליית הימין בחברה הישראלית, הוא מחנה פוליטי העסוק בעבר. לצד הלאומנות הגואה בישראל, ברור גם לקבוצות רבות של ישראלים שהסדר הקיים איננו משרת אותן. ישראל המדינה הלא־שוויונית במערב, כאשר רבע מאוכלוסייתה חיה בעוני ועוד רבע נאבק כדי לא לחצות את קו העוני. התגובה של הקבוצות המרוששות והמתרוששות מקרב מעמד הפועלים הישראלי איננה, כמובן, חבירה למפלגות הפוליטיות הסוציאל־דמוקרטיות או הליברליות הרכות, אלה שמבקשות לחזור לימי מדינת הרווחה הישראלית ההיסטורית; אותן קבוצות מגיבות בעלייה על הרכבת הלאומנית האנטי־גלובלית של נתניהו בתקווה להבטיח את מעמדן באמצעות הלאומנות הרדיקלית שמציג הליכוד, מין מדינת לאום המגנה על עצמה מפני ההתפתחויות הבינלאומיות והאזוריות.

התמוטטות פרדיגמת שתי המדינות בישראל והתערערות הקפיטליזם הישראלי מחייבות תגובה אחרת, שונה מזו הקיימת בלקסיקון השמאלי ההיסטורי. מאבק על יותר סוציאליזם בנוסח הישן שלו לא יסייע לערעור על ההגמוניה של הימין. הסוציאליזם הדמוקרטי דורש, אפוא, תוכן חדש – בישראל ובעולם. אם בעולם מדובר על מאבק למען הגלובליזציה בדמות מהפכה הכוללת מושגים חדשים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית שתגן על הפועלים מהקפיטליזם, או דיבור על כלכלה שיתופית וחברה דמוקרטית המאמצות את כל הטוב והחיובי מעידן המהפכה התעשייתית הרביעית – מהפכת המידע, ההייטק והרשתות החברתיות – הרי בישראל יש לכך ממד נוסף: מאבק על מדינה אחת משותפת לישראלים ולפלסטינים שתחסל את הכיבוש והדיכוי ותכונן כלכלה שיתופית ופוליטיקה דמוקרטית בין הירדן ובין הים. שום מאבק על עתיד החברה המשותפת שכבר קיימת בלאו הכי בישראל/פלסטין לא יוכל להצליח בלי אחדות פלסטינית־ישראלית במערכה על אופיו של המשטר המשותף הקיים בארץ, משטר של כיבוש שחייב לשנות את פניו למשטר דמוקרטי.

במצב שבו לשמאל הישראלי אין תשובה ברורה לימין העולה ומתגבר, כאשר בשמאל מתרפקים על חזונו האפוקליפטי של עמוס עוז המנוח שהזהיר מפני הקמת 'מדינה ערבית' בין הירדן ובין הים, ברור שכל מה שמתרחש שמאלה מנתניהו עתיד להתפלג, להתפצל, להתרסק ולהתפורר. הבחירות שתתקיימנה באפריל לא יסמנו כל שינוי באופק הפוליטי והכלכלי של ישראל ותעמודנה בצל קריסת השמאל המסרב לפנות בכיוון הפרדיגמה החדשה. בלי שינוי מהותי במחשבתו של השמאל, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה למרות חקירותיו הפליליות וטראמפ ימשיך לשמש נשיא ארצות־הברית גם אחרי בחירות 2020. השינוי הרעיוני והפוליטי הזה נחוץ מאוד אך נכון לעכשיו קשה לראות מי מפנים אותו ומקדם הלאה חזון מהפכני אלטרנטיבי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום ינואר 3, 2019 בשעה 10:25

    קראתי בעניין רב את הניתוח. בפסקה שלפני האחרונה עצרתי וחשבתי שהחזון הזה יפה כשכותבים אותו שחור על גבי לבן, אבל במציאות??? להלן קטעים נבחרים מאותה פסקה: "התמוטטות הפרדיגמה של שתי המדינות… הסוציאליזם הדמוקרטי דורש תוכן חדש…אחדות פלסטינית־ישראלית במערכה על אופיו של המשטר המשותף הקיים בארץ, משטר של כיבוש שחייב לשנות את פניו למשטר דמוקרטי…"

  • דן היוגב  ביום ינואר 6, 2019 בשעה 13:02

    גם דעם דוגלת בפרדימת שתי המדינות, תצטרך למצוא מסגרת אחרת למה שאתה רואה שפתרון הנכון. http://heb.daam.org.il/%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%93%D7%A2%D7%9D-%D7%9C%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%94-19-%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA/

  • דן היוגב  ביום ינואר 6, 2019 בשעה 13:06

    אופס, טעות, ראיתי עכשיו את המצע המעודכן. אל תפרסם את התגובה הזאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: